ההתעניינות בִלשון הקודש גוברת והולכת בשנים האחרונות: יותר ויותר מבינים שהדקדוק - זה לא רק מקצוע לַבגרות, ולא רק לִ"משוגעים לדבר". ידיעת הלשון הכרחית גם להבנת התורה, התלמוד וסידור התפילה, והדקדוק עוזר לנו להתפלל כהלכה, ולדבר בשפה ברורה.
ביום שני של חול המועד פסח, י"ז בניסן, התקיים בירושלים, בישיבת "קרית נוער", הכינוס השנתי השמיני לשוחרי לשון הקודש. תחת הכותרת "וְרוֹמְמָנוּ מִכָּל לָשׁוֹן" מתאספים מדי שנה מרחבי הארץ, מחלקים שונים ומגוונים בַחברה: גם דתיים וגם חרדים, גם רבנים וגם פרופסורים ללשון, וגם יהודים מן השורה שאין להם רקע בְלשון. המשותף לבאי ולבאות הכינוס: אהבת התורה גם מהצד הלשוני-דקדוקי.
המנחה, הרב יואל קטן, ר"מ בישיבת שעלבים וראש מכון שלמה אומן, הסביר כי הדיוק בשפה אינו רק עניין טכני, אלא גם הצורה שבה מתבטאים, מבטאת ערכים, כמו חינוך לאהבת המקורות היהודיים. בניגוד לַשיח הפוליטי שקיים לצערנו בַמדינה הכרוך בזלזול בַמילים שאומרים -- הדיוק בלשוננו מבטא את המחויבות למוצא פִינו. התוכן הולך יחד עם צורת הדיבור והסגנון.
על נושא זה דיבר בכינוס הלשוני השמיני הרב הראשי לישראל, הרב דוד לאו שליט"א, אשר לימד את דברי הרמב"ם בפירושו לאבות, אודות קדושת הלשון העברית ומעלתה, ועד כמה ראוי לא רק לדבר עברית, ולא רק לדבר בה בדיוק ובדקדוק, אלא לשים לב גם לתוכן הנכון והקדוש של הדיבור בעברית: להקדיש את הדיבור העברי לקדושה וטהרה.
בשנה זו, שבה הלך לעולמו הראשון לציון, הגר"ע יוסף זצ"ל, עסקו שתים מן ההרצאות בכינוס, בצדדים לשוניים של תורתו ובהכרעותיו בנוסחי תפילה: בנו, הרב דוד יוסף שליט"א, רב שכונת הר נוף, הפליג בחשיבות הדיוק בלשון וביטוי האותיות והניקוד כהלכתם, בתפילה ובקריאת התורה. וכן הרב יונתן יוסף, בנו של הרב יעקב יוסף זצ"ל, עסק במספר דיוקים ודקדוקים בלשון שבהם היו מקפידים אביו וסבו, נ"ע.
ד"ר אורי מלמד, הרצה על ברכת האורח לבעל הבית בנוסח תימן, בקורותיה ובסממניה הלשוניים, והסביר כמה תופעות לשוניות כמו "סמיכות מופסקת" (כגון: "עוסקֵי בתורה", "גמולֵי מחלב"), ובאר ביטויים חריגים כמו "מפותבג", וכן תפילה על הבנות "שלא ימותו"(!).
פרופ' אשר לאופר עסק בהרחבה במבטא התנועות בקרב עדות ישראל בעבר ובהווה, ובפרט במבטאי הקמץ הגדול והקטן: סוגיה לשונית שמעסיקה את ציבור המתפללים ואת קהל דוברי העברית במבטא הישראלי. במבטא הישראלי יש הבחנה בין קמץ גדול (a) לקמץ קטן (o), אך קיימת מבוכה בקמצים שונים:
האם יש לבטא את השם "נעמי": Na'omi או No'omi ?
האם "ארוחת צָהרים" מבטאים: "צַ" (קמץ גדול, רגיל) או "צוֹ" (קמץ קטן)?
המתפללים מתוך סידורי תפילה ציוניים יכולים למצוא שבנושא זה נחלקים הסידורים הנפוצים "רינת ישראל" ו"קורן", ופרופ' לאופר הכריע לטובת השיטה המסורתית.
בנקודה האחרונה הרחיב הרב יוסף חיים מזרחי שליט"א, וציטט מקורות רבים של פוסקים ממזרח וממערב, המוכיחים שיש ללכת אחר הוראות האריז"ל ותורת הסוד, גם כשנראה שהן סותרות את הסברה הדקדוקית.
בסוגיה המדגימה התנגשות זו בין מסורת לשונית לבין סברה דקדוקית, עסק הרב אריה וואהל שליט"א, רב קהילת "דגל מחנה אפרים" סדילקאב. הוא ניצל את הבמה כדי "להתוודות" ולחזור בו מהכרעה לשונית קודמת. בתחילה סבר שההגייה האשכנזית של המילה "זוּ" (בשורק) שגויה, והיה מורה לחתנים לומר "הרי את מקודשת לי בטבעת זוֹ" (בחולם). אך לאחר עיון בסוגיה זו (ובמחקרו של פרופ' ח"א כהן בנושא זה), הוא שב למסורת בית אבא, והצדיק את ההיגוי "זוּ".
ר' משה אוסי עמד על השפעת הערבית על העִברית בעת החדשה, והראה עד כמה מילים ערביות שנכנסו ללשוננו, יש להן קירבה למילים במקורותינו הקדומים. הוא דן בביטויים ערביים שחדרו לסלנג העברי מימי החלוצים (כמו: אבו אל בנאת, בלורה, פינג'אן, מן הון להון) ועד ימינו (דאחקות, כאפה, פדיחות, זיפת), בחידושי מילים של אליעזר בן יהודה ע"פ הערבית (כמו: ריבּה, רשמי, בובה, ג'ירפה), וכן במילים תורכיות ופרסיות שחדרו לעברית דרך השפה הערבית (כמו בקשיש וח'אן).
הרב ד"ר אפרים הלבני עמד על תופעה לשונית מעניינת: שִמּוּש מֶטָפוֹרי במונח הִלכתי. כך למשל, ביטויים המשמשים כיום בצורה מושאלת – מובנם המקורי והמוחשי הוא הלכה מעשית. כגון: "אין אדם רואה נגעי עצמו", "פנים חדשות באו לכאן", ו"כל המשנה ידו על התחתונה".
את הכינוס חתם הרב אליהו לוין שליט"א, בעיון במהדורות חדשות של סידורים בנוסח אשכנז, ובעיקר בסידור "אזור אליהו" המצטיין בהערותיו התמציתיות על מקורות הנוסח האשכנזי הרווח כיום. הרב לוין, ידיו רב לו בלשון הקודש, והוא מפיץ מדי שבוע בדוא"ל "היבטים לשוניים" ורשימת דיוקי קריאה בפרשת השבוע, בהפטרות, ובמזמורי התהלים.
חשיבותו של הכינוס השנתי לשוחרי לשון הקודש חורגת מעבר להרחבת הדעת בתורה ובלשונה. חשיבותו גם בהגברת האחדות בקרב עמנו. דוקא בִתקופה של מתיחות בַחברה שלנו, היה יפה לראות בכינוס זה כיצד מתקיים "שבת אחים גם יחד", תוך לימוד והחכּמה והקשבה הדדית.
היוזם והמארגן של כינוס זה, ר' אוריאל פרנק, בעל אתר "מענה לשון" באינטרנט, מוסר כי הקְלטות, מצגות וסיכומים של הכינוסים הלשוניים (וכן הרשמה לכינוסים הבאים) זמינים באתר "מענה לשון", וכן בדוא"ל (info@maanelashon.org).
הכינוס יתקיים ביום חמישי, י"ז בניסן התשע"ד
בישיבת "קרית נוער" (רחוב הרב פרנק 20, שכונת בית וגן, ירושלים)
בהנחיית הרב יואל קטן, ר"מ בישיבת שעלבים וראש מכון שלמה אומן
12:45 בהתאסף יחד שבטי ישראל
|
מושב א': 13:00 | |
| רב שכונת הר נוף, הרב דוד יוסף | פסקי הג"ר עובדיה יוסף זצ"ל בסוגיות לשוניות |
| הרב הראשי לישראל, הרב דוד לאו | דברי ברכה |
| מ"מ ראש ישיבת קרית נוער, הרב מאיר לינצ'נר | דברי ברכה |
| ד"ר אורי מלמד | ברכת האורח לבעל הבית בנוסח תימן: קורותיה וסממניה הלשוניים |
| פרופ' אשר לאופר | מִמּוּשֵׁי קמץ בעדות ישראל |
| הרב יוסף חיים מזרחי | קבלת הוראות האריז"ל נגד הדקדוק |
| ר' משה אוסי | השפעת הערבית על העִברית מימי החלוצים ועד ימינו |
| ת פ י ל ת מ נ ח ה : 16:10 | |
|
| |
|
מושב ב': 16:30 | |
| רב קהילת "דגל מחנה אפרים" סדילקאב, הרב אריה וואהל |
כי ישאלך בנך מה זו |
| הרב דוד כוכב | גזיזת השֵׂער בי"ד, כסיסת המַצה בט"ו וקציצת העומר בט"ז |
| הרב אליהו לוין | סידורי אשכנז המתחדשים |
| הרב ד"ר אפרים הלבני | שִמּוּש מֶטָפוֹרי במונח הִלכתי |
| הרב יונתן יוסף | פסקים לשוניים של הגר"ע יוסף ובנו הרב יעקב זצ"ל |
| ר' אוריאל פרנק | אי, האוהבים - הכרעות הגר"ע יוסף זצ"ל בנוסח התפילה |
| סיום משוער: 18:45 | |
נודה לכם אם תפיצו בלוחות מודעות, ולחבריכם חובבי הלשון.
* ייתכנו שינויים בתוכנית *
הכניסה חופשית (כניסה נפרדת לנשים), אנא אשרו השתתפותכם:
info@maanelashon.org 0587203297 (אוריאל)
בהתחלה זה היה נשמע לי תמוה מאוד ("הזוי", בעברית של העשור האחרון...). אך בסוף... השתכנעתי למעט באמירת "תודה"! (ולהרבות בחלופות דלקמן)
נסעתי הבוקר בטרמפ מהיישוב לירושלים עם שכני הנכבד, מזקני חכמי תימן, הרב יוסף קלזן, יבדל"א. זו היתה אחת הנסיעות המאלפות ביותר בחיי...
מלבד חוויות שונות שהוא סיפר, מימי עלייתו ארצה בגיל טו"ב שנים על כנפי נשרים (תש"ט), ומימי לימודיו ב"מרכז" בבית הרב (אגב, הוא הסופר אשר כתב מפי הרצי"ה קוק את מגילת היסוד בהנחת אבן הפינה לישיבת "מרכז" שבקרית משה), הוא גם הסביר את התנגדותו לשימוש ב"תודה" כלפי בשר ודם שהטיב לך.
מהי התגובה הרצויה כשמישהו עושה טובה לחבירו? בתימן היו תמיד מברכים בתגובה, בשלל ברכות: יישר כח, חזק וברוך, תזכו למצוות, ברוך תהיה, וכיו"ב.
וכך היה גם במרוקו, בעירק, ובקהילות אחרות, כפי שהוא בדק אצל חבריו שעלו ארצה.
רק בעלותו ארצה פגש את אמירת התודה לבשר ודם.
לדעת הרב קלזן, "תודה" יש לומר רק לקב"ה: "טוב להודות... לה'!"
רק אחרי שנים, שבהם כבר התרגל לומר תודה, במקום להרעיף ברכות, חדרה אליו ההכרה שאמירת התודה התמימה לא היתה אלא חלק מתוך מסכת שלמה של "סדרת החינוך מחדש" שעברה על נפשם של עולי תימן בקום המדינה. לדעתו, אמירת התודה נועדה להשמיט אזכור שם שמים, ולמעט בברכותיו (הפך הכתוב "בכל... אשר אזכיר את שמי... וברכתיך"). אם אין מזכירים שם שמים, ואם יש רק ערכים מוסריים שבין אדם לחבירו, אז נזקקים לאמירת התודה. אך מי שמאמין... (לא מודה לחבירו, אלא...) - מברך את חבירו, ומוריד שפע ברכה ממקור הברכות, ישתבח שמו לעד.
אישור להשערתו הוא מצא בשירו של ביאליק "למי תודה? למי ברכה? -- לעבודה ולמלאכה!!!" (שיר העבודה והמלאכה, עמ' קב בספר שיריו, ת"א, תשכ"א).
מאז הוא משתדל להחזיר עטרה ליושנה, ולמלא פיו תהילה וברכה.
כשירדתי מהרכב בירושלים, לא נותר לי אלא לומר לרב קלזן ולרבנית הנהגת:
"תודה רבה", אה... "תבורכו מפי עליון!"
בעז"ה נתכנס השנה בצהרי י"ז בניסן, בקרית נוער (ברחוב הרב פרנק בשכונת בית וגן, בירושלים).
אנו מזמינים את הציבור להגיש הצעות להרצאה קצרה בנושא לשוני.
1. את ההצעות יש לשלוח עד ראש חודש אדר השני לדוא"ל < maanelashon@gmail.com >
2. ההצעה תכלול: הצעה לכותרת, תקציר בן 25 – 50 מילים, וכן שם מלא ותואר של המרצה.
3. הוועדה המארגנת תבחן את ההצעות השונות, ותבחר מתוכן את המתאימות. אין התחייבות לקבל כל הצעה.
בברכה ובתודה מראש,
אוריאל פרנק
בהתאם להחלטת הממשלה אשתקד, הוכרז יום כ"א בטבת, יום הולדתו של אליעזר בן יהודה, כ"יום הלשון העברית".
היכן נמצא החינוך הממלכתי-דתי בסוגיה זו?
דומני שבישיבות התיכוניות ובאולפנות נמנעים המחנכים והרמי"ם מלהתייחס לנושא (ואשמח לשמוע אחרת), וחבל.
לענ"ד יש שתי רתיעות מעיסוק בנושא זה:
ראשית, יתכן שסבורים (בטעות!) שאין למחנכים מה לטפל בנושא, ואפשר להותירו למורים ללשון. לענ"ד נצא מופסדים מאוד מגישה זו. יום זה יכול לזמן עיסוק בסוגיות חשובות ביותר שאין עוסקים בהם. למשל:
א. הערכת מפעלם הלשוני של קדמונינו, רש"י ושאר גדולי ישראל שבחברם פיוטים ובפרשם את המקרא, את המשנה והתלמודים והמדרשים, עשו שימוש רב במקצוע הלשון העברית.
ב. היחס לתחיית הלשון העברית, ולאלו שהחיו אותה.
ג. היחס לדיבור בעברית וללימוד תורה בעברית, ולמצוה ללמוד את חכמת לשון הקודש.
ד. ההקפדה המעשית (יום יום!) בקיום מצוות שבדיבור, דאורייתא ודרבנן, שתיעשנה בדקדוק הלשון, ועוד ועוד.
ה. דוגמה אחת קטנה, שגם מתאימה לשנת האבל על פטירת הגר"ע יוסף: המחנכים יכולים לעסוק ביום כזה בתשובות שכתב הגר"ע יוסף שעוסקות בנושאים לשוניים, כמו דקדוק בתפילה (כמו שו"ת יביע אומר סימן יא בחלק ח', כגון ניקוד "חשמונאי") או בכתיב של שמות בגיטין (כמו שו"ת יביע אומר חלק י, אבן העזר סימן לד, על ויקטור או ויכתור ועוד).
הרתיעה השנייה נובעת כנראה מהבחירה של הממשלה לקבוע יום זה ליום הולדתו של אב"י, ובכך כל מי שמצטרף למהלך זה, נותן יד להאדרת דמותו השנויה במחלוקת של אב"י (ציטוט מתחנת רדיו ששמעתי הבוקר: "יום הלשון העברית – עושים כבוד לאליעזר בן יהודה").
דומני שיהיה מיותר להסביר למה אין למערכת החמ"ד לחגוג את יום הולדתו של אב"י ולהפוך את כ"א בטבת להילולה שתכלול חינוך להערצת דמותו.
למי שבכל זאת זקוק להסבר, אסתפק בהפנייה ליחס השלילי (כמו סירוב להשתתף בהלוויתו של אב"י) שהופנה כלפי אב"י מצד מי שדרכו תואמת הרבה יותר את דרכה של החמ"ד: הלוא הוא, הראי"ה קוק. אגב, ביום העיון האחרון שקיימתי ב"זאת חנוכה" במצפה יריחו, עסקה אחת ההרצאות בסוגיית יחסו של הראי"ה לאב"י, ובקרוב היא תועלה לאתר "ארכיון מענה לשון".
לדעתי, היה מן הראוי שמערכת החמ"ד תצטרף למהלך זה בכל עוז, אך זאת בתנאי שייעשה שינוי קטן: החמ"ד יקדים את מערכת החינוך הממלכתית בשבוע או שבועיים.
ולמה דווקא להקדים לתחילת חודש טבת? בחירה זו, שאפשר בהחלט לחלוק עליה, נובעת מיום זיכרון יהודי שנקבע ע"י חז"ל ואף מוזכר בשולחן ערוך: יום תרגום התורה ליוונית.
יום זה מעורר באופן טבעי את שאלת היחס הראוי ללשוננו וללשונות הגוים, ואת שאלת ייחודה של לשוננו, ועוד.
ראה למשל בשני המקשרים הללו:
http://www.yeshiva.org.il/midrash/shiur.asp?id=4236
http://shiurim.moreshet.co.il/web/listening1.asp?fileID=3610003&theId=2558&wma=0
את הצעתי העברתי מבעוד מועד להנהלת החמ"ד, אך לא נעשה איתה דבר. תשובתם היתה, שהנושא הוא באחריות מפמ"ר להוראת העברית, והואיל ומשרה זו לא מאויישת מספר חודשים, כאשר התפקיד יאויש ניתן יהיה לנהל דיאלוג עם המפמ"ר באשר לתכנים שהועלו.
אין לי אלא לקוות שהדברים יתוקנו בשנה הבאה.
בינתיים, אני מפרסם כאן מה שכתבתי בעבר:
אִגֶּרֶת הַשָּׂפָה*
ויהי בחצי הלילה שלפני בחינת הבגרות בלשון עברית
ואני יושב ומשנן לקראת הבחינה הגורלית.
באוזניי מהדהדת אזהרת המנהל,
כי מתוך כל המקצועות ישנו אחד ולא יותר
שבו לא כדאי ליפול ולהיכשל,
לכן בבגרות בלשון אני מוכרח ולוּ ציון עובר,
אחרת - את תעודת הבגרות יקבל מישהו אחר...
ומתוך חלומות על היום שאחרֵי
על החופש מהכללים ומהשיעורים המייגעים,
על הדרור לספוֹר "איך שבא לי" כי "אני ספרתי",
על החֵרות לכתוב ללא חוק וללא סדר
- "העיקר שיבינו, גם אם יש פה תקר"...
והנה חטפה אותי תנומה מתוקה ומשחררת,
ואראה בחלומי איש ובידו אִגרת.
ויען ויאמר אלי:
"קח זאת האִגרת ששלחה אליך השפה העברית".
ואקוד ואשתחוה ואברך את הַמֶּלֶךְ הגדול והנורא
על הזכות והכבוד לקבל מכתב רשום מאת לשוננו הקדושה,
וכך היה כתוב בה, אני מצטט מילה במילה:
לפני אלפי שנים בחר בי "החונן לאדם דעה"
להיות לבת זוג לעם סגולה.
כפי שניתן לראות
ב(כמעט[1]) כ"ד ספרי נבואות,
ידענו תקופות זוהר והוד
הלכנו יד ביד במשך דורות,
הַקשר בינינו ידע שינויים ותמורות
ואף צורתי החיצונית השתנתה חליפות.
את המראה ה"צעיר" בדורות ראשונים
החלפתי בבגרותי ללשון חכמים,
אך הרצון לְגַוֵּן לא נתן לי מנוחה
עד כי לעת "זִקנה" אני עברית "חדשה"[2].
כְּעַמִי, אף אני, תקופות רבות בודדה ובזויה
נעזבת ללא דרישה וללא חקירה;
לפעמים זוהי מעידה של מילה או יותר
לפעמים סתם שיבוש או השפעת עַם אחֵר,
לפעמים עצלוּת הפה ולפעמים אף תשוקה
לברוח אל חיק לשון נָכְרִיָה.
את האכזבה והבושה ותחושת הבגידה
אין מלים שיוכלו לתארה
בִּרְאוֹתִי איך כל עַם מוקיר את תרבותו
ומכבד את מורשתו ועליה בונה את עתידו,
ואינו מסתפק בתקשורת בהירה בינה לבינו
ולא די לו בהבנה נכונה של זולתו,
אלא על לשונו תהיה תפארתו,
ועִם אשת נעוריו לא יפר את בריתו.
העלבון מתעצם פי כמה וכמה
כשמדובר בשומרי מסורת ומקיימי מִצוָה,
המתעלמים מן המציאות הברורה
שבלעדַי אי אפשר להבין כשורה
פיוטים ותפילות, דברי נבואה ותורה.
ושלא לדבּר על דיוק בקריאה
בכל המצוות המחייבות אמירה
בקריאת מגילה ותורה והפטרה
ובוקר וערב בקריאת שמע,
ואם אתה חזן - מה רבה המבוכה...
למקרא הדברים, תחושת האושר מתמעטת
ובצער השפה, עֵינִי משתתפת ודמעתי מבצבצת.
אולם, בהופכי לצִדהּ השני את האִגרת המיוחדת
התמלאה השפה בתקוָה מחודשת,
ובזו הבקשה היא מסתיימת:
אנא, אהובִי, אַל תשליכני
לעת זקנה נא אַל תעזבני,
המשך לדבר בי וללמוד את תעלומותיי
כפי שעשה עַמי כל ימי חיי.
כך נהג נחמיה ורבי יהודה הנשיא,
וזה היה דרכם של הרמב"ם, הרשב"ם ורש"י,
עד העת החדשה ידעוני רבניי,
אבן עזרא, רבינו תם, הגר"א וה"בן איש חי".
כל חפץ חיים יְדַבֵּר בי וילמדני לבניו
לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיהֶם ושנות חייו[3],
וגם אם חושדים בי שאני רק "מצוה קלה"
יש לנצור אותי[4] ולדקדק בי, כמו בברית המילה[5].
הדבר משתלם לא רק בעולם הבא,
תוכל להנות מִפֵּרותיי גם בתקופה הקרובה:
בכל לימודי מקצוע שידְרשו קריאה וכתיבה
ובניסוח הזמנה לכל אירוע ושמחה,
בכתיבה רשמית, מכובדת, ומרשימה,
בהרצאה משכנעת בשפה ברורה ונאה,
ומי יודע, אולי תצטרך בצבא
לכתוב את הפקודות בשפה רהוטה,
ואם לא כמְפַקֵּד, שֶמָא באזרחות
תזדקק לי בתור משפטן או עו"ד פשוט,
או פרסומאי או אקדמאי
או עורך או עיתונאי,
או אולי מנהל או זַמָּר או משורר,
או אולי מחוקק, או מנהיג, או סופר,
או רב, או מורה או הורֶה,
וכוּלֵיהּ וכוּלֵיהּ...
אך דע לך, ידידי,
כי חוץ מהחומר שאותו הוכרחת לבלוע ולהקיא
שיוכל כנ"ל להועיל לך באופן מעשִׂי,
מה שטעמת בשנות לימודי החובה
הוא כטיפה מן הים של סודות השפה.
חבל כל כך שאת הנושאים המרתקים
לא כללו בבחינה ובתוכנית הלימודים...
* נכתב ע"י אוריאל פרנק (לשאלות והערות בנושאים לשוניים: urielfrank@gmail.com) בהשראת "אגרת השבת" של ראב"ע (ראה: http://www.daat.ac.il/daat/shabat/luach/igeret-2.htm).
[1] למעֵט חלקים מספר דניאל, למשל, הכתובים ארמית.
[2] הואיל והאגרת נכתבת מנקודת מבטה של השפה, לכן לשון המקרא ה"עתיקה" היא דוקא הצעירה, ואילו העברית "החדשה" (מבחינתנו) היא הצורה ה"זקנה" של העברית.
לא כאן המקום לדון בשאלה אם אמנם העברית החדשה, על כל ניביה, אכן כלולה בכלל השפה העברית ולשון הקודש.
[3] רש"י בפירושו לדברים יא, יט (ע"פ מדרש התנאים שם): "'לדבר בם'. משעה שהבן יודע לדבר, למדהו 'תורה צוה לנו משה' שיהא זה למוד דבורו. מכאן אמרו: כשהתינוק מתחיל לדבר, אביו משיח עמו בלשון הקודש ומלמדו תורה, ואם לא עשה כן - הרי הוא כאילו קוברו, שנאמר: 'ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם' וגו'".
[4] ע"פ תהלים לד, יג-יד: "מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים... נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע".
[5] את דברי רבי יהודה הנשיא "הֱוֵי זָהִיר בְּמִצְוָה קַלָּה כְּמִצְוָה חֲמוּרָה" (אבות פ"ב מ"א) מפרש הרמב"ם כך: "ראוי להזהר במצוה שחושבין בה שהיא קלה, כגון שמחת הרגל ולמידת לשון קודש, ובמצוה שנתבארה חומרתה, כגון המילה והציצית ושחיטת הפסח. ונתן טעם לכך: שֶׁאֵין אַתָּה יוֹדֵעַ מַתַּן שְכָרָן".
