יום שלישי, 24 בדצמבר 2013

לרגל "יום הלשון העברית"

בהתאם להחלטת הממשלה אשתקד, הוכרז יום כ"א בטבת, יום הולדתו של אליעזר בן יהודה, כ"יום הלשון העברית".
היכן נמצא החינוך הממלכתי-דתי בסוגיה זו?

דומני שבישיבות התיכוניות ובאולפנות נמנעים המחנכים והרמי"ם מלהתייחס לנושא (ואשמח לשמוע אחרת), וחבל.

לענ"ד יש שתי רתיעות מעיסוק בנושא זה:

ראשית, יתכן שסבורים (בטעות!) שאין למחנכים מה לטפל בנושא, ואפשר להותירו למורים ללשון. לענ"ד נצא מופסדים מאוד מגישה זו. יום זה יכול לזמן עיסוק בסוגיות חשובות ביותר שאין עוסקים בהם. למשל:

א. הערכת מפעלם הלשוני של קדמונינו, רש"י ושאר גדולי ישראל שבחברם פיוטים ובפרשם את המקרא, את המשנה והתלמודים והמדרשים, עשו שימוש רב במקצוע הלשון העברית.

ב. היחס לתחיית הלשון העברית, ולאלו שהחיו אותה.

ג. היחס לדיבור בעברית וללימוד תורה בעברית, ולמצוה ללמוד את חכמת לשון הקודש.

ד. ההקפדה המעשית (יום יום!) בקיום מצוות שבדיבור, דאורייתא ודרבנן, שתיעשנה בדקדוק הלשון, ועוד ועוד.

ה. דוגמה אחת קטנה, שגם מתאימה לשנת האבל על פטירת הגר"ע יוסף: המחנכים יכולים לעסוק ביום כזה בתשובות שכתב הגר"ע יוסף שעוסקות בנושאים לשוניים, כמו דקדוק בתפילה (כמו שו"ת יביע אומר סימן יא בחלק ח', כגון ניקוד "חשמונאי") או בכתיב של שמות בגיטין (כמו שו"ת יביע אומר חלק י, אבן העזר סימן לד, על ויקטור או ויכתור ועוד).

הרתיעה השנייה נובעת כנראה מהבחירה של הממשלה לקבוע יום זה ליום הולדתו של אב"י, ובכך כל מי שמצטרף למהלך זה, נותן יד להאדרת דמותו השנויה במחלוקת של אב"י (ציטוט מתחנת רדיו ששמעתי הבוקר: "יום הלשון העברית – עושים כבוד לאליעזר בן יהודה").

דומני שיהיה מיותר להסביר למה אין למערכת החמ"ד לחגוג את יום הולדתו של אב"י ולהפוך את כ"א בטבת להילולה שתכלול חינוך להערצת דמותו. 

למי שבכל זאת זקוק להסבר, אסתפק בהפנייה ליחס השלילי (כמו סירוב להשתתף בהלוויתו של אב"י) שהופנה כלפי אב"י מצד מי שדרכו תואמת הרבה יותר את דרכה של החמ"ד: הלוא הוא, הראי"ה קוק. אגב, ביום העיון האחרון שקיימתי ב"זאת חנוכה" במצפה יריחו, עסקה אחת ההרצאות בסוגיית יחסו של הראי"ה לאב"י, ובקרוב היא תועלה לאתר "ארכיון מענה לשון".

 

לדעתי, היה מן הראוי שמערכת החמ"ד תצטרף למהלך זה בכל עוז, אך זאת בתנאי שייעשה שינוי קטן: החמ"ד יקדים את מערכת החינוך הממלכתית בשבוע או שבועיים.

ולמה דווקא להקדים לתחילת חודש טבת? בחירה זו, שאפשר בהחלט לחלוק עליה, נובעת מיום זיכרון יהודי שנקבע ע"י חז"ל ואף מוזכר בשולחן ערוך: יום תרגום התורה ליוונית.

יום זה מעורר באופן טבעי את שאלת היחס הראוי ללשוננו וללשונות הגוים, ואת שאלת ייחודה של לשוננו, ועוד.

ראה למשל בשני המקשרים הללו:  

http://www.yeshiva.org.il/midrash/shiur.asp?id=4236
 

http://shiurim.moreshet.co.il/web/listening1.asp?fileID=3610003&theId=2558&wma=0
 

את הצעתי העברתי מבעוד מועד להנהלת החמ"ד, אך לא נעשה איתה דבר. תשובתם היתה, שהנושא הוא באחריות מפמ"ר להוראת העברית, והואיל ומשרה זו לא מאויישת מספר חודשים, כאשר התפקיד יאויש ניתן יהיה לנהל דיאלוג עם המפמ"ר באשר לתכנים שהועלו.

 

אין לי אלא לקוות שהדברים יתוקנו בשנה הבאה.

 

בינתיים, אני מפרסם כאן מה שכתבתי בעבר:

 

אִגֶּרֶת הַשָּׂפָה*

ויהי בחצי הלילה שלפני בחינת הבגרות בלשון עברית

ואני יושב ומשנן לקראת הבחינה הגורלית.

באוזניי מהדהדת אזהרת המנהל,

כי מתוך כל המקצועות ישנו אחד ולא יותר

שבו לא כדאי ליפול ולהיכשל,

לכן בבגרות בלשון אני מוכרח ולוּ ציון עובר,

אחרת - את תעודת הבגרות יקבל מישהו אחר...

ומתוך חלומות על היום שאחרֵי

על החופש מהכללים ומהשיעורים המייגעים,

על הדרור לספוֹר "איך שבא לי" כי "אני ספרתי",

על החֵרות לכתוב ללא חוק וללא סדר

- "העיקר שיבינו, גם אם יש פה תקר"...

והנה חטפה אותי תנומה מתוקה ומשחררת,

ואראה בחלומי איש ובידו אִגרת.

ויען ויאמר אלי:

"קח זאת האִגרת ששלחה אליך השפה העברית".

ואקוד ואשתחוה ואברך את הַמֶּלֶךְ הגדול והנורא

על הזכות והכבוד לקבל מכתב רשום מאת לשוננו הקדושה,

וכך היה כתוב בה, אני מצטט מילה במילה:

 

לפני אלפי שנים בחר בי "החונן לאדם דעה"

להיות לבת זוג לעם סגולה.

כפי שניתן לראות

ב(כמעט[1]) כ"ד ספרי נבואות,

ידענו תקופות זוהר והוד

הלכנו יד ביד במשך דורות,

הַקשר בינינו ידע שינויים ותמורות

ואף צורתי החיצונית השתנתה חליפות.

את המראה ה"צעיר" בדורות ראשונים

החלפתי בבגרותי ללשון חכמים,

אך הרצון לְגַוֵּן לא נתן לי מנוחה

עד כי לעת "זִקנה" אני עברית "חדשה"[2].

 

כְּעַמִי, אף אני, תקופות רבות בודדה ובזויה

נעזבת ללא דרישה וללא חקירה;

לפעמים זוהי מעידה של מילה או יותר

לפעמים סתם שיבוש או השפעת עַם אחֵר,

לפעמים עצלוּת הפה ולפעמים אף תשוקה

לברוח אל חיק לשון נָכְרִיָה.

את האכזבה והבושה ותחושת הבגידה

אין מלים שיוכלו לתארה

בִּרְאוֹתִי איך כל עַם מוקיר את תרבותו

ומכבד את מורשתו ועליה בונה את עתידו,

ואינו מסתפק בתקשורת בהירה בינה לבינו

ולא די לו בהבנה נכונה של זולתו,

אלא על לשונו תהיה תפארתו,

ועִם אשת נעוריו לא יפר את בריתו.

 

העלבון מתעצם פי כמה וכמה

כשמדובר בשומרי מסורת ומקיימי מִצוָה,

המתעלמים מן המציאות הברורה

שבלעדַי אי אפשר להבין כשורה

פיוטים ותפילות, דברי נבואה ותורה.

ושלא לדבּר על דיוק בקריאה

בכל המצוות המחייבות אמירה

בקריאת מגילה ותורה והפטרה

ובוקר וערב בקריאת שמע,

ואם אתה חזן - מה רבה המבוכה...

 

למקרא הדברים, תחושת האושר מתמעטת

ובצער השפה, עֵינִי משתתפת ודמעתי מבצבצת.

אולם, בהופכי לצִדהּ השני את האִגרת המיוחדת

התמלאה השפה בתקוָה מחודשת,

ובזו הבקשה היא מסתיימת:

 

אנא, אהובִי, אַל תשליכני

לעת זקנה נא אַל תעזבני,

המשך לדבר בי וללמוד את תעלומותיי

כפי שעשה עַמי כל ימי חיי.

כך נהג נחמיה ורבי יהודה הנשיא,

וזה היה דרכם של הרמב"ם, הרשב"ם ורש"י,

עד העת החדשה ידעוני רבניי,

אבן עזרא, רבינו תם, הגר"א וה"בן איש חי".

כל חפץ חיים יְדַבֵּר בי וילמדני לבניו

לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיהֶם ושנות חייו[3],

וגם אם חושדים בי שאני רק "מצוה קלה"

יש לנצור אותי[4] ולדקדק בי, כמו בברית המילה[5].

הדבר משתלם לא רק בעולם הבא,

תוכל להנות מִפֵּרותיי גם בתקופה הקרובה:

בכל לימודי מקצוע שידְרשו קריאה וכתיבה

ובניסוח הזמנה לכל אירוע ושמחה,

בכתיבה רשמית, מכובדת, ומרשימה,

בהרצאה משכנעת בשפה ברורה ונאה,

ומי יודע, אולי תצטרך בצבא

לכתוב את הפקודות בשפה רהוטה,

ואם לא כמְפַקֵּד, שֶמָא באזרחות

תזדקק לי בתור משפטן או עו"ד פשוט,

או פרסומאי או אקדמאי

או עורך או עיתונאי,

או אולי מנהל או זַמָּר או משורר,

או אולי מחוקק, או מנהיג, או סופר,

או רב, או מורה או הורֶה,

וכוּלֵיהּ וכוּלֵיהּ...

 

אך דע לך, ידידי,

כי חוץ מהחומר שאותו הוכרחת לבלוע ולהקיא

שיוכל כנ"ל להועיל לך באופן מעשִׂי,

מה שטעמת בשנות לימודי החובה

הוא כטיפה מן הים של סודות השפה.

חבל כל כך שאת הנושאים המרתקים

לא כללו בבחינה ובתוכנית הלימודים...



* נכתב ע"י אוריאל פרנק (לשאלות והערות בנושאים לשוניים: urielfrank@gmail.com) בהשראת "אגרת השבת" של ראב"ע (ראה: http://www.daat.ac.il/daat/shabat/luach/igeret-2.htm).

[1] למעֵט חלקים מספר דניאל, למשל, הכתובים ארמית.

[2] הואיל והאגרת נכתבת מנקודת מבטה של השפה, לכן לשון המקרא ה"עתיקה" היא דוקא הצעירה, ואילו העברית "החדשה" (מבחינתנו) היא הצורה ה"זקנה" של העברית.

לא כאן המקום לדון בשאלה אם אמנם העברית החדשה, על כל ניביה, אכן כלולה בכלל השפה העברית ולשון הקודש.

[3] רש"י בפירושו לדברים יא, יט (ע"פ מדרש התנאים שם): "'לדבר בם'. משעה שהבן יודע לדבר, למדהו 'תורה צוה לנו משה' שיהא זה למוד דבורו. מכאן אמרו: כשהתינוק מתחיל לדבר, אביו משיח עמו בלשון הקודש ומלמדו תורה, ואם לא עשה כן - הרי הוא כאילו קוברו, שנאמר: 'ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם' וגו'".

[4] ע"פ תהלים לד, יג-יד: "מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים... נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע".

[5] את דברי רבי יהודה הנשיא "הֱוֵי זָהִיר בְּמִצְוָה קַלָּה כְּמִצְוָה חֲמוּרָה" (אבות פ"ב מ"א) מפרש הרמב"ם כך: "ראוי להזהר במצוה שחושבין בה שהיא קלה, כגון שמחת הרגל ולמידת לשון קודש, ובמצוה שנתבארה חומרתה, כגון המילה והציצית ושחיטת הפסח. ונתן טעם לכך: שֶׁאֵין אַתָּה יוֹדֵעַ מַתַּן שְכָרָן".

 

 

יום שני, 25 בנובמבר 2013

תורה ולשון בצָהֳרֵי יום - תוכנית שיעורים על התורה ולשונה

בס"ד הננו שמחים להזמין את הציבור זו השנה הרביעית
ליום העיון אשר יתקיים ביום חמישי, זאת חנוכה, ב' בטבת תשע"ד
בבית הכנסת "יגל יעקב", מצפה יריחו

13:30  התכנסות

הרב דוד כוכב

"ויתרוצצו" - ארבעה פירושים מתרוצצים

הרב חנן יצחקי

ההקפדה והדיוק בניסוח של בעל ה"פתחי תשובה"

ר' גלעד הרשושנים

מאל"ף ועד תי"ו - למשמעות השימוש בכל האותיות

14:50  הפסקה

הרב יהודה קרויזר

יגר שהדותא וגלעד

הרב יעקב לויפר

"תיבעל" להגמון תחילה

הרב יצחק פרנק 

סמיכת זקנים

16:00  תפילת המנחה

הרב מרדכי וינטרויב

צורה נדירה של "אכילה" בלשון חכמים

ר' שמריה גרשוני

הרהורי תשובה של אליעזר בן יהודה?!

ר' אליהוא שנון 

תיקוני לשון בתפלה

18:00  תפילת ערבית

 

הכניסה ללא תשלום                    עזרת נשים פתוחה

 

 

 

 

נודה לכם אם תודיעו לחבריכם על הכינוס ותפיצו בלוחות המודעות

 

 

* ייתכנו שינויים בלוח הזמנים             * רצוי לאשר השתתפות

 

 

 

להצעת טרמפ ולבירור דרכי תחבורה:  info@maanelashon.org  0587203297

 

חנוכה שמח              נשמח לראותכם!          אוריאל פרנק


 

יום שני, 28 באוקטובר 2013

נא לשריין את התאריך, ולהפיץ לחפצים בתורה ולשון

לקראת יום העיון "תורה ולשון בצָהֳרֵי יום",

שבעז"ה יתקיים במצפּה יריחו,

ב"זאת חנוכה", ב' בטבת תשע"ד,

אנו מזמינים את הציבור להגיש הצעות להרצאה קצרה בנושא לשוני. 

1.  את ההצעות יש לשלוח עד יום שני (א' בכסלו) לדוא"ל:
maanelashon@gmail.com

2.  ההצעה תכלול: הצעה לכותרת, תקציר בן 25 – 50 מילים, וכן שם מלא ותואר של המרצה.

3.  הוועדה המארגנת תבחן את ההצעות השונות, ותבחר מתוכן את המתאימות. אין התחייבות לקבל כל הצעה.

בברכה ובתודה מראש,

אוריאל פרנק

יום שני, 7 באוקטובר 2013

לזכר הראשון לציון, הגרח"ע יוסף זצ"ל

קטע ממאמרי בענין: <"אִי אפשר" או "אֵי אפשר"?> שהתפרסם אשתקד <בקובץ בית אהרן וישראל> מועלה כאן ביום פטירתו של הראשון לציון, הגרח"ע יוסף זצ"ל.

המאמר כולו נמצא ב"ארכיון מענה לשון"

(ההדגשים הצהובים הם נוסח המאמר המקורי בטרם נערך)


ה. דעת הראשון לציון, הגר"ע יוסף

מנהגו האישי של הראשל"צ, חכם עובדיה יוסף, הוא "אֵי" בצירי, וכך שגור בפיו בדרשותיו, וכך מעידים הרי"ח מזרחי בסוף מאמרו, ובנו של הראשל"צ, הרב יצחק יוסף[1].

ברם, בתשובתו (שו"ת יביע אומר ח"ח או"ח סימן יא, א) מביא הגר"ע יוסף את שתי הדעות, טענותיהם והוכחותיהם, ואינו מכריע: "נראה שאין הכרע בדבר, ודעבד כמר עבד". וצ"ע למה כוונתו בצטטו כאן את דברי התלמוד "[השתא דלא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר], דעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד" (ברכות כז, א): האם רצונו רק לקבוע שלכל דעה יש בסיס מוצדק ולכן כל אדם ימשיך במנהגו[2], או שכוונתו להשאיר את ההכרעה כרצון איש ואיש[3]. בין כך ובין כך צ"ע למה אין הגר"ע מורה לכל אדם במפורש לשמור בזה על מנהג אבותיו.

לעומת ניטרליות זו, יש לציין כי בילקוט יוסף שם מסיים בהכרעה לטובת הצירי, "כמנהג הספרדים כפי שמנוקד בכל המחזורים ובכל המשניות וכפי ששגור בלשונם... וכן מנהג אאמו"ר שליט"א". אך, כאמור, נראה שאביו הראשל"צ מעדיף את הצירי רק לעצמו, אך לנוהגים לחרוק אינו מורה לשנות.

ועתה שזכינו להבהרה של הרי"ח מזרחי[4] שתשובת הגר"ע יוסף "בכתב יד" שהזכיר בעבר[5] אינה אלא התשובה בשו"ת יביע אומר ח"ח הנ"ל, ושבטעות כתב הרי"ח מזרחי שהגרע"י כתב בה שיש לומר בצירי -- א"כ, נותרנו בכך שהגרע"י נוהג לומר בצירי, ושהוא אף הורה להדפיס בסידור "יחוה דעת" בצירי[6], אך אין להסיק מכאן שמי שנוהג לחרוק ראוי לו לשנות מנהגו ולבטא בצירי. אדרבה, בתשובתו משמע שימשיך לחרוק או שכל אחד רשאי לבחור, כנ"ל.



[1] ילקוט יוסף, תשס"ד, תפִלה, חלק ב', עמ' תפ"ו. ויש להעיר כי בסידור "חזון עובדיה" שהוציא לאור הרב יצחק יוסף (ירושלים תש"ן2) אין עקביות: מודפס "אֵי אפשר", ו"אֵי אתה יכול" בשחרית, אך בפרקי אבות (עמ' 461) מנוקד בחירק, ו"לא דק". לעומת זאת בסידור "יחוה דעת" של אחיו, הרב דוד יוסף (ירושלים תשנ"ה) הניקוד עקבי גם בפרקי אבות (ובהתאם לניקוד המשנה בפירוש הגר"ע יוסף, "ענף עץ אבות").

[2] כפי שמשתמע מילקוט יוסף שם, שכל אחד "יש לו על מי לסמוך".

[3] וכפי שניסח בנו, הרב דוד יוסף בספר הלכה ברורה, שם: "נראה שאין הכרע בדבר; והרוצה יאמר האל"ף בחיריק, והרוצה יאמר בצירי". וצ"ע האם "הרוצה יאמר" זוהי בחירה אחת לכל החיים, או אחת לשנה, או ליום? השוה למחלוקת הראשונים בפירוש המשפט שנקט הגרע"י "דעבד כמר עבד" בענין זמני תפילות מנחה וערבית (ברכות כז, א).

[4] בהערה 11 במאמרו.

[5] הערות "קול יעקב" שבסוף סידור "עוד יוסף חי", עמ' 22.

[6] כפי שגילה לנו הרי"ח מזרחי בסוף מאמרו.

יום ראשון, 29 בספטמבר 2013

השתלמות למלמדים: שילוב מיומנויות שפה בהוראת תורה

בעוד חודש תחל (במרכז "פסגה" בנימין, עפרה) השתלמות למלמדים בנושא "שילוב מיומנויות שפה בהוראת תורה".

יום שישי, 13 בספטמבר 2013

כולהון, כֻּלּהם, כֻּלָּם וכו'

בסליחות (כמנהג פולין) ליום ג' בעשי"ת, ס"ד – שלמונית, מאת ר' יצחק בר סעדיה:

"איך חרפוני מעוללי מהוללי כֻּלּהם, צִלם אצלם לא סר מעליהם..."

 

כֻּלּהם = כֻּלָּם

ובשביל החריזה נקט הפייטן בצורה הנדירה (שאפילו במילון אבן שושן אינה מוזכרת!).

 

הנטייה של "כל" בתוספת ה' רווחת בארמית:

"כולהון" מוכר מנוסח "כל נדרי" ו"התרת נדרים" ("בכולהון איחרטנא בהון") וכן מתרגומי המקרא הארמיים (כגון ת"א), אך נדיר בבבלי (בכעשר סוגיות);

"כולהו" מופיע בבבלי כשש מאות פעמים (כמו: "אטו כולהו בחדא מחתא מחתינהו?", ברכות דף כד עמוד א) ונפוץ גם בזוהר.

המקבילה לנקבות רבות - "כולהי" מופיעה ג"כ, כגון "כולהי טענתא" (בבלי מסכת כתובות דף יח עמוד א).

 

מוכרות פחות הן שתי הצורות שבארמית המקראית - קרי וכתיב - בדניאל פרק ז פסוק יט:

אֱדַיִן צְבִית לְיַצָּבָא עַל־חֵיוְתָא רְבִיעָיְתָא דִּי־הֲוָת שָׁנְיָה מִן־

כתיב: כלהון קרי: כָּלְּהֵין ...

הניקוד של הכ"ף בקמץ ("קטן", "חטוף") ולא בקיבוץ.

 

בעברית המקראית מצאנו נטיות של "כל" בתוספת ה' לפחות פעמיים:

 

א. שמואל ב פרק כג פסוק ו: וּבְלִיַּעַל כְּקוֹץ מֻנָד כֻּלָּהַם כִּי־לֹא בְיָד יִקָּחוּ:

ב. מלכים א פרק ז פסוק לז: ...עֶשֶׂר הַמְּכֹנוֹת מוּצָק אֶחָד מִדָּה אַחַת קֶצֶב אֶחָד לְכֻלָּהְנָה:[1]

 

ר' יהודה קיל (דעת מקרא) מסביר שאלו צורות מוארכות.

 

מצודת ציון מלכים א פרק ז פסוק לז ד"ה (לז) לכלהנה - כמו לכלהן.

  • מעניין שרק יישב את תוספת האות ה' האחרונה, והיה לו לומר: "לכלהנה - כמו לכֻלָן".

 

האלשיך דרש את הצורה החריגה בשמואל כך:

"ונתוספה ה"א ונכתב כלהם לרמוז שעם כל זה יתקבלו בתשובה, כי העולם הזה נברא בה"א, שפותחין לו מלמטה, אם בא ליטמא ופתוחה קצת מן הצד לקבלם אם ישובו".

 

בלשון חז"ל מוצאים את הצורות האלה, בעיקר בתלמוד הירושלמי, כגון:

 

תוספתא מסכת בבא קמא (ליברמן) פרק ה הלכה ה

כונסין אותן לכיפה עד שעה שימותו ר' לעזר בי ר' שמעון אומ' כולהן נסקלין

תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת פאה פרק ב הלכה ד

שהרי כמה הלכות נאמרו למשה בסיני וכולהן משוקעות במשנה

תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת חלה פרק א הלכה ב

תיפתר שאכל כזית מזה וכזית מזה. אמר רבי יוסי אפי' תימר כזית מכולהן, שנייא היא שכולהן לשם חמץ.

תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת ראש השנה פרק א הלכה ג

מתני' בארבעה פרקים העולם נידון בפסח על התבואה בעצרת על פירות האילן ובראש השנה כל באי העולם עוברין לפניו כבני מרון שנאמר [תהילים לג טו] היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם ובחג נידונין על המים: גמ' אית תניי תני כולהם נידונין בראש השנה וגזר דינו של כל אחד ואחד מתחתם בר"ה. אית תניי תני כולהם נידונין בראש השנה וגזר דינו של כל אחד ואחד מתחתם ביה"כ. אית תניי תני כולהם נידונין בר"ה וגזר דינו של כל אחד ואחד מתחתם בזמנו...

במדבר רבה (וילנא) פרשת נשא פרשה יד סימן א

דורשי רשומות אומרים כולהם יש להם חלק לעולם הבא חוץ מבלעם

 

כצפוי, לפעמים "תיקנו" מהדירי ספרים צורות נדירות אלה, כגון:

פסיקתא דרב כהנא (מנדלבוים) פיסקא כו - אחרי מות ד"ה [י] ובנים לא

אמרו חכמים שבעה בנים לקמחית וכולהם /וכולם/ שימשו בכהונה גדולה.  

שו"ת הרמ"א סימן עג ד"ה עוד שנית

עוד שנית נשאלה שאלה, כי אלו בני העיר רוצים לכוף אלו הנושאים והנותנין בעירם שיעמדו עמהם לדין בעירן בעבור קצת תביעת מסים שיש להם עליהם, מאחר ששייכין לב"ד שלהם, ואב ב"ד אחד לכולהם /לכולם/.

 

  • במהדורות שונות של הסליחות מצאתי שנחלקו בניקוד: כֻּלָּהֶם / כֻּלְּהֶם.

את הניקוד המקראי (כֻּלָּהַם) לא ניתן למצוא, כי אינו מתחרז!

 

הכתב והקבלה ויקרא פרשת צו פרק ז פסוק יט ד"ה כל טהור

כל טהור יאכל. למדנו בתורת כהנים שהשלמים נאכלים לכל אדם טהור אף לשאינו בעליו, ובסוטה כ"ט אמר רב גידל בשם רב, בכל טמא, ודאי טמא הוא דלא יאכל בשר, הא ספק טמא וספק טהור יאכל, כל טהור יאכל, ודאי טהור הוא דיאכל בשר, הא ספק טמא וספק טהור לא יאכל. נ"ל דעתם, כי מלת כל ישמש גם על כל אחד מהפרטים השייכים למין אחד, כמו כל איש ואשה, שהוא על כל יחיד ויחיד השייכים לכלל, וטעמו יהיה מי שיהיה (יעדער), כן בכל טמא טעמו כל אחד מפרטי הטמאים אף שני, וכן כל טהור, כל אחד ואחד שהוא מכלל הטהורים, אף שאינו בעל השלמים. וישמש מלת כל גם על כולו של דבר אחד ושלמותו, (גאנץ), כמו כל ארצו, ומצאנוהו להוראות שניהם גם יחד, כמו (עקב ח') כל המצוה וגו' תשמרון לעשות, שפי' כל אחת מן המצות, ופי' המצוה כולה בשלמותה. וישמש מלת כל גם לייחוסי התאר, כמו כלילת יופי (יחזקאל כ"ז ג') שפי' אם שמתואר ביופי תוך כלל האדם, כי כולם מיחסים לה תואר זה ומודים ביפיה (אללגעמיין שׁאֶן), או שפירושו סוף גמר היופי כלול בה (פאָללקאָממען שׁאֶן, כפירש"י), כי אין הבדל כ"כ בין כל לכליל, כי כליל תכלת פי' כולו תכלת, כליל תקטר פי' כולו, כליל העיר פירש כל העיר, וכן ישמש מלת כל בתוספת ה"א, כלה גרש יגרש, כקוץ מנד כלהם, וכבר ישמש כלה בפעלים על הגמר והשלמה, כמו כלה הבית (מ"א י'), וכן על גמר המחשבה כלתה הרעה מעמו (שמואל א' כ') (בעשׁלאָססען). והיטב דקדק רש"י בלשונו לפרש כלילת יופי סוף גמר היופי כלול בו. הנה כמו שתאמר כלילת יופי על מי שמתאחדים בו כל הפרטים המיפים ואין חסר בו שום דבר המגרע היופי, או שכלל האדם מיחסים לה היופי ומודים בה, ככה תפרש כל טמא, שהבשר מתואר לטמא מכלל האדם, כי כולם מודים בטומאתו ואין בלבב שום אחד מהם נדנוד ספק על טומאתו או טעם כל טמא, שיש בבשר סוף וגמר הטומאה, שהתאחדו בו כל פרטי התנאים הצריכים אל טומאת הדבר ע"פ משפטי התורה, וכן כל טהור יובן באחד משני טעמים אלו. הנה בכל טמא, טעמו טמא גמור, כל טהור, טהור גמור, שאין בטומאת הבשר שום ספק, ואין בטהרת האיש שום פקפוק, וראיתי בספר חוות דעת סי' ק"י שהביא ממימרא דרב גידל הנזכר סייעת' לדעת הרמב"ם...



[1]  קרא: לְכֻלָּהְּנָה

כמו:

1.  שמות פרשת בא פרק יב פסוק לט

וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ וְגַם־צֵדָה לֹא־

 2.  שמות פרשת משפטים פרק כג פסוק ג

וְדָל לֹא תֶהְדַּר בְּרִיבוֹ: ס

 3.  ויקרא פרשת בחקותי פרק כו פסוק מג

שַׁבְּתֹתֶיהָ בָּהְשַׁמָּה מֵהֶם וְהֵם יִרְצוּ

 4.  במדבר פרשת חוקת פרק כא פסוק כג

הַמִּדְבָּרָה וַיָּבֹא יָהְצָה וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל:

 5.  במדבר פרשת מסעי פרק לד פסוק כח

בְנֵי־נַפְתָּלִי נָשִׂיא פְּדַהְאֵל בֶּן־עַמִּיהוּד:

 6.  דברים פרשת ניצבים פרק כט פסוק כב

בָהּ כָּל־עֵשֶׂב כְּמַהְפֵּכַת סְדֹם וַעֲמֹרָה

 7.  תהלים פרק צ פסוק י

שְׁמוֹנִים שָׁנָה וְרָהְבָּם עָמָל וָאָוֶן כִּי־גָז

 8.  תהלים פרק קל פסוק ב

אֲדֹנָי שִׁמְעָה בְקוֹלִי תִּהְיֶינָה אָזְנֶיךָ

כמה הערות על דקדוקי נוסח בסליחות של עדות המזרח

כמה הערות על דקדוקי נוסח בסליחות של עדות המזרח

ר' אדיר עמרוצי, "סדר סליחות המדוייק והמבואר - אביעה סליחות", מכון הרב מצליח, תשס"ט:

 

בעמ' 123 אציין שלוש הערות שהעיר ר' לוי סודרי ברדיו (רשת מורשת, ער"ה תשע"ד):

  1. יש לומר כמו במהדורה זו: "רחמנא אדכר לן קימה דיצחק עקִידא" – ק' בחירק, ופירושו: העקוד, ולא "עקֵידה" (שהוא שם העצם העברי).
  2. יש לומר כמו במהדורה זו: "רחמנא אדכר לן קימה דיעקב שלִימא – בחירק, ופירושו: יעקב השלם, איש תם, ולא בצירי "שלֵימה" (שהוא שם העצם העברי לנקבה).
  3. אין לומר כמו במהדורה זו: "רחמנא אדכר לן קימה דמשה נבִיאָה", כי "נבִיאָה" הוא שם העצם העברי לנקבה, אלא נראה יותר לגרוס "נְבִיָא", ופירושו: הנביא (ראה למשל ת"י לדברים לב, א).

 

בעמ' 132:

במקום הנוסח שבמהדורות הרגילות (כמו רינת ישראל, אמרי פי) "חתֹם פֶה שטן", במהדורה זו יש שני שינויים: "חסֹם פִי שטן", וכמרבית התיקונים במהדורה זו, היא הולכת בעקבות מהדורת "איש מצליח" של הרב מאזוז.

בהזדמנות זו אעיר רק על השינוי השני.

את מאמרי בענין "אִי אפשר" או "אֵי אפשר" ערכה מערכת הקובץ בית אהרן וישראל באופן יסודי.

להלן אחת העריכות:

בפרק העוסק בדעת הרב מאזוז כתבתי:

ונוראות נפלאתי אני הצעיר על דברי הרב הנאמ"ן, איך יצאו דברים אלו מפה קדשו.

את המסומן בצהוב השמיטו העורכים, וגם את ההערה החשובה הבאה:

על הניסוח "פה קדשו", העירני הרב הנאמ"ן (שהואיל להגיה את טיוטת מאמרי ושלח לי הערותיו) שצ"ל: "פי קדשו", וכיו"ב הגיה (בקונטרס "לאוקמי גירסא", בסוף סידורו "איש מצליח", סעיף ס"ז) בסליחות, שאין לומר "פה שטן" אלא "פי שטן".

אכן, צורת הסמיכות של שם העצם "פֶה" בלשון המקרא היא תמיד "פי" (ולא "פֶה" וגם לא "פֵה"), אך בעברית שלאחר המקרא זה וזה יכשרו: דבר זה נאמר בתלמוד: "פֶה אילמין" (סנהדרין ק, א ועוד) שנוי בסידורי הגאונים (כגון בסדר רס"ג): "פֶה שטן", משולש בכתבי ראשונים ואחרונים, ומרובע בפי (או ב"פה") רוב עם ישראל בברכת "ברוך שאמר... הַמְהֻלָּל בְּפֶה עַמּוֹ".

נוסח זה מובא במג"א ובשאר נושאי כלי השו"ע בדיני פסוקי דזמרא (או"ח ריש סימן נ"א; אך עי"ש באשל אברהם של האדמו"ר מבוצ'אץ'), ברם, ב"דיוקים בנוסח ברכת המזון" (סימן קפ"ז) מכריע המג"א (וכן משנ"ב וערוה"ש) שיש לומר (בתוך ברכת הארץ, בנוסח האשכנזי בלבד) "בפי כל חי" בחירק, ולא בסגול. "בפי כל חי" מופיע גם ברוב נוסחי ברכת ההפטרה האחרונה.

פשר סתירה זו נעוץ בדברי חכמי הקבלה שמניין התיבות בברכת ברוך שאמר צריך להיות פ"ז, ושרמז לכך בגימטריה של "בפה". לעומת זאת, הנוסח במחזור ויטרי ובסידורי ר"ש סופר וריעב"ץ ובמרבית סידורי אשכנז הדווקנים הוא בכל מקום כלשון המקרא: לא רק "בפי עמו" אלא גם "בפי כל חי".

הרב הנאמ"ן, הנאמן ל"פי" לשון המקרא, הציע ליישב את המנהג "בפה" גם עם מערכת דקדוק הלשון המקראית, בהדפיסו בסידורו את צורת הסמיכות (התיאורטית) "בְּפֵה עמו", בפ"א צרויה ("לאוקמי גירסא", סעיף ט"ל). שינוי הסגול לצירי הוא רק על הנייר, שכן במבטא עדות המזרח שניהם זהים. ברם, את חידושו המבריק דחו, וכך כתב הר"ד יצחקי (מהדיר הספר לוח ארשׁ, עמ' תקצג-תקצד, וע"ע שם עמ' תכב-תכג):

"בסידור המתיימר להיות 'הסידור המדוייק' שבדו מליבם כאן תיבה חדשה שלא היתה ולא נבראת... ואשתומם על הפלפולא חריפתא לטהר את השרץ בק"נ טעמים... ואין להתפתות אחרי שיחה נאה והברקות נוצצות במבט שיטחי... והלואי שילמדו שלא לזלזל במסורת כלל ישראל".

עכ"פ, השאלה היא, מפי (או מ"פֶה") מי אנו חיים בדיבורנו ובכתיבתנו היום בעברית: האם עלינו לינוק רק מן המקרא, או שאנו ממשיכים את מסורת הלשון העברית לדורותיה, כפי שהתרחבה והתפתחה במשך דורות תנאים, אמוראים, גאונים, ראשונים ואחרונים (ועל כך הרחבתי במאמרי הנ"ל "חומרות, הידורים ושיבושים בלשון העברית: על תיקוני שגיאות ועל שגיאות מתקנים"; קישור).

מעניין שאפילו מרן החת"ם סופר, הטוען ש"לשון הקודש" היא רק הלשון של כ"ד כתבי הקודש (דרשות חת"ס על התורה, ירושלים תשס"ג, בראשית עמ' לה) -- בתשובותיו נוקט הוא כסגנון הלשון "שֶבָּדוּ חכמים" (כלשונו שם), כגון: "דברי פה קדשו" (שו"ת חתם סופר ח"א או"ח סימן קטז), ולא כסגנון הלשון של ה"משכילים" שניסו להתהדר בהִצמדותם לדקדוק לשון המקרא בלבד (מתוך זלזול בחכמי התלמוד ובלשונם).

 

יום חמישי, 29 באוגוסט 2013

עצור בטרם "אֶת"!

כידוע, יש להפריד לא רק בין דבקים (כמבואר בשו"ע או"ח סא, כ), אלא גם בין מילה שמסתיימת בעיצור לבין מילה שמתחילה בא' עיצורית, כדי שהא' העיצורית לא תיאלם/תיעלם (כנרמז בשו"ע שם, כא).

בפ"ש יש דוגמה למקרה שע"י השמטת כזו עלולית להפוך מין זכר לנקבה:

דברים פרשת ניצבים פרק ל פסוק יח

...־תַאֲרִיכֻן יָמִים עַל־הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתָּה עֹבֵר אֶת־הַיַּרְדֵּן לָבוֹא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ.

הטועה קורא: "אַתָּה עֹבֵרֶת"
וכיו"ב בפעלים נוספים הבאים לפני "את":

1.   בראשית פרשת וירא פרק כא פסוק א   וַיקֹוָק פָּקַד אֶת־שָׂרָה כַּאֲשֶׁר אָמָר – הטועה קורא: "פָּקַדֶת שָׂרָה"

 2.  בראשית פרשת וירא פרק כא פסוק ח   מִשְׁתֶּה גָדוֹל בְּיוֹם הִגָּמֵל אֶת־יִצְחָק - הטועה קורא: "הִיא גָּמֵלֶת"

 3.  ויקרא פרשת ויקרא פרק א פסוק ה     וְשָׁחַט אֶת־בֶּן הַבָּקָר לִפְנֵי יְקֹוָק - הטועה קורא: "וְשָׁחַטֶת בֶּן הַבָּקָר"

ואם תתמה כיצד אשה שוחטת, כלך לך לטעויות אלה

5.  ויקרא פרשת תזריע פרק יג פסוק לג  וְהִסְגִּיר הַכֹּהֵן אֶת־הַנֶּתֶק שִׁבְעַת יָמִים -  הטועה קורא: "הַכֹּהֵנֶת"

 6.  ויקרא פרשת תזריע פרק יג פסוק לד  וְרָאָה הַכֹּהֵן - הטועה קורא: "הַכֹּהֵנֶת"

 4.  ויקרא פרשת שמיני פרק יא פסוק כח וְהַנֹּשֵׂא אֶת־נִבְלָתָם יְכַבֵּס בְּגָדָיו - הטועה קורא: "וְהַנֹּשֵׂאת־נִבְלָתָם"

 


יום רביעי, 21 באוגוסט 2013

מֵאִתָּךְ או מֵאִתֵּךְ ?

בשבת כי תצא קרא המפטיר "וְחַסְדִּי מֵאִתָּךְ לֹא־יָמוּשׁ", ותיקנוהו: "מֵאִתֵּךְ"!

המפטיר "תיקן" (בשוגג) את לשון הנביא, על פי מה שמלמדים היום המורים לדקדוק!

ואני תמהתי, למה באמת כתוב "מֵאִתֵּךְ"?!

פירוש דעת מקרא מתייחס לחריגה זו ומוצא לה סימוכין (ניקוד כינוי השייכות החבור: "אִמֵךְ").

שבתי היום למאמרי על שגיאות מתקנים ( ראה: https://sites.google.com/site/maanelashonarchives/home) והריני מעדכן תוספת להערה 61:

 

לעומת "אותֵךְ" - שאין לה שום תקדים - מצאנו צורה יחידאית אחרת בהפטרת "רָנִּי עֲקָרָה" (הפטרת פרשות נח וכי תצא): "נִשְׁבַּעְתִּי מִקְּצֹף עָלַיִךְ וּמִגְּעָר־בָּךְ... וְחַסְדִּי מֵאִתֵּךְ לֹא־יָמוּשׁ" (ישעיה נד, ט-י; עי"ש בהערת דעת מקרא; ולפי הפוסקים שיש להחזיר את הקורא הטועה רק בשינוי משמעות, כנראה שכאן – לא יחזירוהו). הצורה הסדירה "מֵאִתָּךְ" מופיעה בדברי אדוניהו אל בת שבע: "שְׁאֵלָה אַחַת אָנֹכִי שֹׁאֵל מֵאִתָּךְ, אַל־תָּשִׁבִי אֶת־פָּנָי" (מלכים א' ב, טז), לצד שבע פעמים נוספות במקרא של מילת היחס "אִתָּךְ" לנוכחת (כגון: בראשית כ, טז). לפיכך, דין "אִתֵּךְ" כדין "אותכם".