יום שני, 4 בספטמבר 2017

בנין פִעֵל או פִעַל ?

כידוע, תנועה הבאה לפני גרונית או אחריה, יש נטייה להנמיכה. משום כך באה לעיתים תנועת פתח בקרבת גרונית, לעומת חיריק, סגול או צירי בצורה המקבילה שאין בה גרונית.
לכן, ניתן למצוא זו לצד זו צורות כמו "לְשַׁלַּח" ו"לְשַׁלֵּחַ".
לפעמים גיוון זה יוצר קושי לקורא בתורה, כי עליו להכין עצמו היטב לקרוא מבלי להתבלבל: "לְשַׁלַּ֖ח אֶת־יִשְׂרָאֵ֑ל" (שמות ה, ב) וכן "מֵאֵ֖ן לְשַׁלַּ֥ח הָעָֽם" (שמות ז, יד), אך בהמשך הפרק "וְאִם־מָאֵ֥ן אַתָּ֖ה לְשַׁלֵּ֑חַ" (שם כז); ובפרק ט, ב שוב: "כִּ֛י אִם־מָאֵ֥ן אַתָּ֖ה לְשַׁלֵּ֑חַ", אך בפרק י, ד: "כִּ֛י אִם־מָאֵ֥ן אַתָּ֖ה לְשַׁלֵּ֣חַ אֶת־עַמִּ֑י"!
- גם כשפרעה חד משמעי בסרבנותו לשלח את ישראל, הניקוד "הפכפך"!..

האם ניתן למצוא כאן בכל זאת שיטה וסדר?

נראה שבצורות הֶפְסֵק יש העדפה לצורה הארוכה יותר: צירי ופתח גנובה לעומת פתח:
צורת הֶקשֵׁר: שמות ח, כד: וַיֹּ֣אמֶר פַּרְעֹ֗ה אָנֹכִ֞י אֲשַׁלַּ֤ח אֶתְכֶם֙
לעומת צורת הֶפְסֵק: שמות ה, ב: וְגַ֥ם אֶת־יִשְׂרָאֵ֖ל לֹ֥א אֲשַׁלֵּֽחַ׃
וכיו"ב, צורות הקשר:
ירמיהו יז ח: וְעַל־יוּבַל֙ יְשַׁלַּ֣ח שׇׁרָשָׁ֔יו
תהלים עח מט: יְשַׁלַּח־בָּ֨ם ׀  חֲר֬וֹן אַפּ֗וֹ
לעומת צורות הפסק:
ישעיהו פרק מה פסוק יג: הֽוּא־יִבְנֶ֤ה עִירִי֙ וְגָלוּתִ֣י יְשַׁלֵּ֔חַ
משלי פרק ו פסוק יד: מִדְיָנִ֥ים יְשַׁלֵּֽחַ׃

ברם, אין זה כלל מוחלט, כמוכח מצורת המקור שהובאו לעיל: מצאנו "לְשַׁלֵּ֣חַ" גם בהקשר, ומצאנו "לְשַׁלַּ֖ח" גם בהפסק.

עוד צ"ע, האם יש הסבר מדוע דווקא הפועל הששי דלקמן "נפתח":
שמות פרשת משפטים פרק כג פסוק כד: וְשַׁבֵּ֥ר תְּשַׁבֵּ֖ר
דברים פרשת ראה פרק יד פסוק כב: עַשֵּׂ֣ר תְּעַשֵּׂ֔ר
דברים פרשת כי תצא פרק כב פסוק ז: שַׁלֵּ֤חַ תְּשַׁלַּח֙

לשון התפילה 
בדומה לכך, אנו מברכים בשבע ברכות: "שַׂמֵּחַ תְּשַׂמַּח רֵעִים" (עד כמה שידוע לי, זהו הניקוד בכל הנוסחים).
לעומת זאת, יש ברכות שנחלקו נוסחי העדות: 
א. בברכת קדושת היום בשבתות: "שַׂמֵּחַ נַפְשֵׁנוּ" (ע"מ ותימן) או "שַׂמַּח נַפְשֵׁנוּ" (ספרד-חסידי).
ב. בברכת האילנות: "שֶׁלֹּא חִסֵּר בְּעוֹלָמוֹ" (ע"מ) או "חִסַּר" (אשכנזים ותימנים).

אגב, גם בארמית קיימת תופעה זו:
כשם שבעברית "דּ֣וֹר לְ֭דוֹר יְשַׁבַּ֣ח מַעֲשֶׂ֑יךָ" (תהלים קמה, ד; לצד "וְשַׁבֵּחַ" בקהלת ד, ב), כך בארמית: "מְשַׁבַּח וּמְרוֹמֵם וּמְהַדַּר לְמֶלֶךְ שְׁמַיָּא" (דניאל ד, לד; בעברית: מְשַׁבֵּחַ) - לעומת הניקוד הרגיל כשאין אות גרונית בסביבה: "קַבֵּל" (דניאל ו, א; בעברית: קִבֵּל).

יום ראשון, 3 בספטמבר 2017

תַחֲבֹל או תַּחְבֹּל ?

לפי המסורת שלנו (כהכרעת מנחת שי) קוראים בפרשת משפטים "תַּחְבֹּל", ואילו בפרשת כי תצא קוראים "יַחֲבֹל... תַחֲבֹל" (לצד "כִּי תַחְבֹּט זֵיתְךָ", שבהמשך הפרק, פסוק כ).
האם לחוסר העקביות יש הסבר הגיוני?

ואגב, האם יש הסבר הגיוני לשיטת רד"ק, שיש לקרוא תמיד "תַחְבֹּל", בניגוד ל"יַחֲבֹל".

מקורות: 
שמות פרשת משפטים פרק כב פסוק כה
אִם־חָבֹל תַּחְבֹּל שַׂלְמַת רֵעֶךָ עַד־בֹּא הַשֶּׁמֶשׁ תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ:
מנחת שי   תַחְבֹּל: אין מאריך בתי"ו. [תַּחְבֹּל].

דברים פרשת כי תצא פרק כד פסוק ו
לֹא־יַחֲבֹל רֵחַיִם וָרָכֶב כִּי־נֶפֶשׁ הוּא חֹבֵל:   
מנחת שי    לא יַחֲבֹל: בשוא ופתח החי"ת, ורפה הבית, זשרשים. [יַחֲבֹל].

דברים פרשת כי תצא פרק כד פסוק יז
לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט גֵּר יָתוֹם וְלֹא תַחֲבֹל בֶּגֶד אַלְמָנָה:

מנחת שי    ולא תַחֲבֹל: בשוא לבדו החי"ת ודגש הבי"ת, כ"כ יברד"ק בשרשים, והלכו אחריו יגהמכלל יופי, ידובעל הלשון, טוורב פעלים, אבל בספרי' כ"י מדוייקים וספרי הדפוס החי"ת בחטף פתח, והבי"ת רפה, וכ"כ א"ת [1]. [תַחֲבֹל].


ז שרשים: חב"ל, 93 ע"ב.
יב רד"ק: שרשים, חב"ל, 93 ע"ב.
יג המכלל יופי: על אתר, לט ע"ג.
יד ובעל הלשון: חב"ל, 67 ע"ב.
טו ורב פעלים: שער הפעלים, החלק הראשון, 125 ע"א.

יום שני, 17 ביולי 2017

כינוס שוחרי לשון הקודש ה-11

1. ההקלטות של הכינוס השנתי האחד עשר של "שוחרי לשון הקודש" - עלו לאתר (קישור ישיר)


2. כתבה בערוץ 7:

יום שני, 3 ביולי 2017

רבי אברהם מאיר גלאנצר ז"ל

בשעות אלה מובא למנוחת עולמים רבי אברהם מאיר גלאנצר ז"ל (יליד רומניה, אלול תרפ"ו, וניצול שואה, ששכל רבים מבני משפחתו בשואה). 
הרב גלאנצר ידוע במומחיותו בלעזי רש"י, ומחקריו כונסו בספר "מעייני אגם". 
במאמרי "אֵימא לי איזי, ואמרִי לה כּדִי" בהערה 14 נעזרתי בביאוריו ללעזים שבפירוש רשב"ם לתורה. 
ראו כאן מאמר ביקורת שלו "על פיענוח פשטים ולעזים ברשב"ם".

הלווייתו תצא מחר יום שלישי י' בתמוז

בשעה 1:00 בצהריים מבית ההלוויות שמגר

להר הזיתים בעיה"ק ירושלים תובב"א.

 

מאחר והמנוח לא השאיר אחריו זרע,

מצוה גדולה ללמוד ולהתפלל לעילוי נשמת 

ר' אברהם מאיר בן ר' יצחק הכהן הי"ד

תנצב"ה

הכינוס השנתי האחד עשר של שוחרי לשון הקודש - מוקדש לכבודה של העיר ​שחוברה לה יחדיו

הציבור מוזמן לכינוס השנתי האחד עשר של שוחרי לשון הקודש

שיתקיים בעז"ה ביום ראשון, כ"ב בתמוז, תשע"ז,

בישיבת "קרית נוער" בשכונת בית וגן, ירושלים

( הכניסה לאודיטוריום מרחוב הרב פרנק 20 )

בהנחיית הרב יואל קטן, ר"מ בישיבת שעלבים וראש מכון שלמה אומן.

13:45  "בהתאסף יחד שבטי ישראל"

מושב א':  14:00

אליהוא שנון - אתרוג ירושלמי

הרב יעקב לויפר - פירוש ירושלמי למילים סתומות בראש בבא קמא

אברהם נפח - מילים באסתר ועוד

משה אוסי - על שמותיה של ירושלים

          ת פ י ל ת   מ נ ח ה

יעקב עציון - מן העולם ועד העולם - על העולם והמקום במקראות ובדרשות

אוריאל פרנק - לשון בית המקדש

הרב יואל קטן - התלבטויות בההדרת סידור 'רינת ישראל' לנוסחאותיו

סיום משוער: 18:00

 

הכניסה ללא תשלום                    עזרת נשים פתוחה

נשמח לראותכם!

נודה לכם אם תודיעו לחבריכם על יום העיון ותפיצו בלוחות המודעות

* ייתכנו שינויים בלוח הזמנים

 * רצוי לאשר השתתפות

לפרטים:  info@maanelashon.org   0587203297 (אוריאל)

התודה והברכה לישיבת "קרית נוער" המארחת ברביעית את הכינוס!

יום רביעי, 12 באפריל 2017

כמה כמה

בשיר של יום שני של פסח, לפי הגר"א, נאמר:
"כַּ֭מָּה יַמְר֣וּהוּ בַמִּדְבָּ֑ר יַ֝עֲצִיב֗וּהוּ בִּישִׁימֽוֹן" (תהלים עח מ). 
מערכי לב: כיצד לבטא את המילה "כַּ֭מָּה"? 
מענה לשון: ההטעמה צריכה להיות "מלרע", כלומר צריך להטעים את ההברה "מָּה" שבסוף המילה "כַּ֭מָּה".
(בנוסף, יש לשים לב לדגש החזק שבאות מ.)
מערכי לב: אז למה רבים טועים להטעים את ההברה הקודמת: "כַּ֭" ("מלעיל")?
מענה לשון: אכן, זוהי טעות נפוצה מאוד. גם אני טעיתי בכך, עד שהיום, ב"ה, חזרתי בתשובה!
המטעימים מלעיל מושפעים כנראה מלשון הדיבור היום.
מערכי לב: ומדוע באמת מבטאים בימינו את המילה "כמה" מלעיל?  
מענה לשון: העברית המדוברת בימינו מושפעת מהמבטא האשכנזי, שבו יש נטייה להטעים מלעיל גם מילים שדינן להיות מוטעמות מלרע. 
מערכי לב: אבל, מניין לך שזו טעות?
מצאתי במרשתת טעות זו אפילו בקריאה מופתית ומדויקת באתר של תנ"ך מוקלט (קישור). 
מענה לשון: אתה צודק. כבר אמרתי לך שגם אני, רק היום התברר לי שהקריאה הנכונה היא "כַּ֭מָּה" מלרע!
מערכי לב: למה אתה כה בטוח שזו טעות? דוקא לי נראה שטעמי המקרא מורים להטעים מלעיל, שהרי מסומן מעין חצי ירח (כזה: " ֭") ליד האות הראשונה של "כַּ֭מָּה"!
מענה לשון: יפה אמרת! אתה זוכר נכון, שניתן לדעת מהי ההטעמה, לפי המיקום של סימני טעמי המקרא. אלא שיש כמה יוצאים מכלל זה.
מערכי לב: כן, גם את החריגים אני זוכר! יש שני טעמים שבאופן קבוע מסומנים לפני המילה (הטעמים המפסיקים "֚יתיב" ו"תלישא ֠גדולה"),  ועוד ארבעה טעמים שבקביעות מסומנים לאחר המילה (הטעמים "תלישא קטנה֩", "פשטא֙", "זרקא֮" ו"סגול֒"). 
מענה לשון: נכון, ודרך אגב, מי שלא רגיל לשמות (האשכנזיים) האלה יכול למצוא באתר ויקיפדיה (קישור) את שמות טעמי המקרא לפי כל עדות ישראל. 
מערכי לב: על כל פנים, הטעם שבמילה "כַּ֭מָּה" הוא לא אחד מששת החריגים, ואם כן הוא אכן מסמן את ההטעמה, ועל כן יש לכאורה להטעים את ההברה "כַּ֭", מלעיל!
מענה לשון: יישר כח. אלא שכל זה נכון בטעמי כ"א ספרים, אך שונה המצב בטעמי המקרא של תהלים, הנקראים "טעמי אמ"ת" (= ראשי תיבות: איוב, משלי, תהלים): 
גם טעמי אמ"ת מסומנים בהברה המוטעמת, אך יוצאים מכלל זה שני טעמים בלבד, שהם טעמים "מפסיקים": צינור ודחי. 
הצינור נראה כמו "זרקא" (החריג הנ"ל בטעמי התורה) והוא מסומן תמיד לאחר המילה, כגון: "וְתוֹרָה֮", "דּוֹר֮ ", "מַיִם֮" (מזמור ע"ח, פסוקים ה, ח, כ), ואין הוא מראה את מקום ההטעמה. 
[אמנם, סימון זהה יש לטעם "צינורית", שאינו טעם מפסיק, ומיקומו שונה, כמו בפסוק לא במזמור זה: "עָ֘לָ֤ה"].
מערכי לב: החכמתני! ומה שמעניין אותנו זה הטעם המפסיק השני. 
מענה לשון: כמובן!
הטעם השני ש
מסומן תמיד מימין למילה נראה כמו חצי ירח, כפי שתיארת, ובטעמי התורה הוא נקרא טִפְּחָ֖א (או: טַרְחָ֖א), והוא אכן מסומן בהברה המוטעמת. ברם, בתהלים יש שני טעמים כאלה, הדומים בצורתם, אך שונים במיקומם: 

הטעם המפסיק, הנקרא "֭דְּחִי", מסומן כאמור לפני המילה, כגון: "עַ֭מִּי", "שָׁ֭מַעְנוּ", "יִ֭שְׁכְּחוּ", "שָׁ֭מְרוּ", "אֲ֭בוֹתָם", "צֻ֭רִים", "הֶ֭אֱמִינוּ" (מזמור ע"ח, פסוקים א, ג, ז, י, יב, טו, כב).
לעומת זאת, כשסימן זה בא במילה עצמה, זהו טעם אחר (שאיננו טעם מפסיק!) והוא אכן מסומן בהברה המוטעמת, כגון: "נֶאֶמְנָ֖ה", "בְּאֶ֖רֶץ", "וַיּ֖וֹרֶד", "יָכִ֖ין" (ע"ח, פסוקים ח, יב, טז, כ). 
מערכי לב: ואיך נקרא טעם זה שנראה כמו ה"דחי", ואינו מפסיק?
מענה לשון: "טַרְחָ֖א". 
מערכי לב: אבל "טַרְחָ֖א" זהו השם הספרדי לטעם המפסיק בטעמי התורה, שבפי אשכנזים נקרא "טִפְּחָ֖א"!
מענה לשון: בדיוק כך! אכן, יש מצבים מבלבלים בעולם... 
מערכי לב: אז אם נסכם, המילה "כַּ֭מָּה" מוטעמת בטעם "דחי", שהוא טעם המורה על הפסקה, אך אין מיקום טעם זה מורה לנו כיצד להטעים את המילה, כי הוא תמיד לפני המילה. 
מענה לשון: בדיוק! ועתה הכל מובן? 
מערכי לב: ממש לא! כיצד אני אמור לדעת את ההטעמה בכל המילים שמוטעמות ב"דחי"? 
מענה לשון: שאלה מצוינת. ומה אתה עושה בטעמי התורה, במילים המוטעמות בששת הטעמים החריגים הנ"ל? כיצד אתה אמור לדעת אם לקרוא "הָרָקִיעַ֒", "וַ֠יֹּאמֶר", "וַ֠יֵּרָא" - מלעיל או מלרע?
מערכי לב: פשוט מאוד! אני מכיר מילים אלה ממקומות אחרים בתורה, כשהמילה מוטעמת בטעם המסומן בהברה המוטעמת: "לָרָקִ֑יעַ", "וַיֹּ֣אמֶר", "וַיֵּרָ֤א".
מענה לשון: וזו גם התשובה לשאלתך: את ההטעמה במילים שמוטעמות ב"דחי" תוכל לגלות במקומות אחרים בתנ"ך, כשהטעם מסומן בהברה המוטעמת. ולכן את המילים הנ"ל נקרא מלעיל: "שָׁ֭מַעְנוּ", ו"הֶ֭אֱמִינוּ"; ואילו את אלה נקרא מלרע: "עַ֭מִּי", "יִ֭שְׁכְּחוּ", "שָׁ֭מְרוּ", "אֲ֭בוֹתָם", "צֻ֭רִים".
מערכי לב: ומה לגבי "כַּ֭מָּה"?
מענה לשון: מילת שאלה זו מופיעה בתנ"ך כַּמָּֽה וְכַמָּ֥ה פעמים, ומהם ניתן להסיק שהטעמתה מלרע. לדוגמה: "כַּמָּ֕ה יְמֵ֖י שְׁנֵ֥י חַיֶּֽיךָ?" (בראשית מז ח); "לִרְא֥וֹת כַּמָּֽה ־ רָחְבָּ֖הּ וְכַמָּ֥ה אָרְכָּֽהּ" (זכריה ב ו); "כַּמָּ֥ה יְמֵֽי ־ עַבְדֶּ֑ךָ" (תהלים קיט פד).
מערכי לב: חזק וברוך! שכנעת אותי! ומה לגבי הפועַל "כָּמַהּ" במזמור ס"ג: "כָּמַהּ לְךָ בְשָׂרִי"? האם לפחות שם ההטעמה היא מלעיל, כפי שמקובל לשיר?
מענה לשון: עיון בטעמים יגלה שגם שם צריך להטעים מלרע. שתי המילים היחידות שיש להטעימן מלעיל הן "בְּאֶרֶץ" ו"מָֽיִם"
"צָמְאָ֬ה לְךָ֨׀ נַפְשִׁ֗י כָּמַ֣הּ לְךָ֣ בְשָׂרִ֑י בְּאֶרֶץ ־ צִיָּ֖ה וְעָיֵ֣ף בְּלִי ־ מָֽיִם". 
גם שם שיבוש ההטעמה מקורו בהגייה האשכנזית. 
מערכי לב: ואולי גם משיקולים מוזיקליים. הנה קישור לכמה ביצועים של שיר זה בהטעמה משובשת. 
מענה לשון: נכון. ומאוד אשמח לפרסם קישור להקלטה עם הטעמה מדויקת...

יום ראשון, 2 באפריל 2017

"הא לחמא עניא"

כיצד נכון לומר "הא לחמא עניא": בצירי תחת הה"א, או בקמץ?

למילה "הא" שתי הוראות, כמובא ב"סִיַּיעְתָּא לְתַלְמוּדָא":


הראשונה היא הוראת ההיצג, כמו מילת ההצגה העברית "הִנֵּה". בארמית המקראית היא מילה בפני עצמה, ופעם מנוקדת "הֵא" (דניאל ב, מג) ופעם "הָא" (שם ג, כה). בניבים מאוחרים של הארמית (כמו בתלמוד הבבלי) היא לפעמים מקוצרת ומצורפת למילה הבאה.

ההוראה השנייה היא כינוי רומז לנקבה קרובה, כמו "זוֹ" או "זֹאת" בעברית. בארמית המקראית מצביעים על נקבה במילה "דָא" (דניאל ד, כז), אך בארמית בתר מקראית משמשים גם כינויי הרמז "הדא" וגם "הָא", ולעתים מקצרים ומצרפים תחילית "הָ-" למילה הבאה (כמו במילה "השתא" הרגילה בתלמוד, שהורכבה מ"הא" עם "שעתא", ופירושה: עכשיו).

"הא לחמא עניא"

לפי ההֶקשר, אין לפרש שזהו כינוי רומז לנקבה (="זוֹ") הואיל ומדובר על "לַחְמָא" שהוא שם עצם ממין זכר (כמוכח מדניאל ה, א, מתרגום אונקלוס לבראשית מא, נד, וגם מהמשך משפט זה).

אמנם, במחזור ויטרי חלק על דקדוק זה: "אין לדקדק למה לא אמר 'האי' לחמא, דלחמא לשון זכר הוא ו'הא' לשון נקבה, דהא אמרינן התם: 'הא גברא הא תיובתיה' (בבא מציעא טז, א)". אך במחכ"ת, לאור האמור, אין להוכיח מבבא מציעא, שהרי "הא גברא" ניתן לפרשו "הרי" כהוראה הראשונה (ראה כאן). וכך כתב הרב יעב"ץ מעמדין ("עזר אור", התפרסם בכ"ע המעין, ניסן תשל"ג; קישור): "זה לא יתכן, כי 'האי' הוא לשון זכר ו'הא' לשון נקבה, כמו שיראה מלשון חז״ל בגמרא... יקשה שהלחם הוא לשון זכר". ובדרכו הלך גם רוו"ה, ר' וולף (בנימין זאב) היידנהיים (ראה כאן / כאן), וכ"כ רבי חיים הכהן, אב בית הדין טריפולי (ת"ר - תרס"ה; 1839 - 1905) בפירושו להגדה, ערב פסח - זכר לפסח (קישורוע"ע בדבריו כאן).

מכאן שנותרה רק ההוראה הראשונה, וכמסקנת הריעב"ץ: "לפי דעתי, אינו כן אלא הוא ...כמלת 'הִנֵּה' שתרגומה הא". וכן ביאר את ההגדה רבי אלעזר מוורמייזא בעל ספר הרוקח: "הִנֵּה זה לחם עוני" (קישור).

אם כן, הואיל ובארמית המקראית מנוקד "הֵא" בצירי בדניאל ב, מג, אין לבטל אפשרות זו (במיוחד למי שיש לו מסורת כזו, או שמחויב לפסק כזה). 

ברם, מסתבר יותר לנקד "הָא" בקמץ כפי שמנוקד בדניאל ג, כה, כי זהו הניקוד שהתקבל בניבים מאוחרים של הארמית (כמו בתרגום אונקלוס לבראשית טו, ג ושם מז, כג), וכפי ששגור בפי כל בתלמוד הבבלי.

בנוסף, יש להעדיף את הניקוד בקמץ, מפני שיש טוענים שאכן הכוונה כאן לכינוי הרמז "הָא", והוא אכן רומז לנקבה: המצה!