יום רביעי, 20 במרץ 2013

מענה לשון לפרשת צו

אוריאל פרנק    u-frank@neto.bezeqint.net   / הפינה הלשונית בפ"ש / רשת מורשת

 

קרבן הַשְּׁלָמִים מיוחד משאר הקרבנות בכך שהוא מתחלק למזבח, לכהנים, ולבעלים האוכל את בשר הקרבן בסעודת מצוה, ואליה הוא מזמין לא רק את קרוביו, אלא גם את הנזקקים, כמו שנאמר (דברים טז, יא):

"וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי יְדוד eלֹהֶיךָ, אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ, וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ, בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְדוד eלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם".

יש מפרשים כי השותפות הכוללת והשמחה ההרמונית שבקרבן השלמים, הן שהעניקו לַקרבן את שמו, מלְשון שלום או שלֵמות. אחרים מסבירים שהשם "שלמים" - מלשון תשלומין: תשלום הנֶדֶר, וסֶמֶך לכך מהכתוב בספר משלי (ז, יד): "זִבְחֵי שְׁלָמִים עָלָי, הַיּוֹם שִׁלַּמְתִּי נְדָרָי"; הרי ש"זִבְחֵי שְׁלָמִים" מקבילים ל"שִׁלַּמְתִּי נְדָרָי"[1].

בפרשת צו אנו לומדים על שלושה מינים של קרבן שלמים: נדר, נדבה וקרבן תודה. גם קרבן הפסח שייך לקרבנות השלמים, והוא דומה מאוד לקרבן התודה. זֶבַח התודה וזֶבַח הפסח באים "עַל תּוֹדָה"[2]: הם מבטאים את ההודיה והשֶבח לָeל אשר גאלנו, גאולה לאומית או גאולה פרטית. לַבהמה המוקרבת כזֶבַח תּוֹדָה על האדם לצרף גם ארבעים מַאֲפים, הנקראים "חלות תודה". וגם את הפסח יש לאכול עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים (במדבר ט, יא). חז"ל ביארו במסכת ברכות (דף נד, ב) שארבעה הם הצריכים להודות, כשיוצאים מן הסכנה: יורדי הים והולכי מדברות, חבושי בית האסורים, וחולים שנתרפאו. עליהם נאמר בְמזמור ק"ז (כא-כב): "יודו לַידוד חַסְדּוֹ וְנִפְלְאוֹתָיו לִבְנֵי אָדָם, וְיִזְבְּחוּ זִבְחֵי תוֹדָה וִיסַפְּרוּ מַעֲשָׂיו בְּרִנָּה". גם בִגאולת מצרים, וגם בקיבוץ הגלויות בדורות האחרונים, אפשר למצוא ארבעה טיפוסים אלו שצריכים להודות. ויש לדייק: לא אמרו "ארבעה חייבים להודות" אלא "צריכים להודות", כי את הלשון "חייבים" אפשר להבין כחובה חיצונית, ולא כצורך, נפשי, פנימי[3].

אף שקרבן תודה בא רק במקרה של הצלה מופלאה וַחריגה, ההודיה היא חובת כל אדם יום יום[4]. כלשון המורה נחמה ליבוביץ' (עיונים בספר ויקרא, עמ' 66)

"הכרה בחסדי הבורא המתחדשים עמו יום יום – היא העֶמדה הנפשית הראויה ליצור כלפי יוצרו... ונתינת התודה לה' היא תכלית האדם בכלל".

וכך פותח כל יהודי את יומו, בתפילת הודיה: "מוֹדֶה אֲנִי לְפָנֶֽיךָ, מֶֽלֶךְ חַי וְקַיָּם, שֶׁהֶחֱזַֽרְתָּ בִּי נִשְׁמָתִי בְּחֶמְלָה".

על משמעות המילה "מוֹדֶה" עומד הרב אברהם יצחק הכהן קוק, בפירושו לַסידור, "עולת ראִיה", ומבאר כי המילה "מוֹדה" היא דו משמעית:

ראשית, לְ"מודה" יש משמעות של "הודאה על האמת": כלומר, אני מַכיר בעובדה זו, ומצהיר שה', מקור החיים, החזיר לי את נִשׁמתי לאחר שהופקדה אצלו בזמן השֵׁנה (המשולה למוות זמנִי, "אחד משִשים במיתה"). שנית, ל"מודה" יש משמעות נוספת: נתינת הַלל וְהכרת הטוב: מתוך שִׂמחתנו על היום הֶחָדש שנָתן לנו אדון כל הנשמות, אנו מרגישים צורך להודות, להלֵל ולשבֵּח. הודיה זו נובעת מהכרת הטוב שמעניק לנו ה' המֵטיב.

וכך כותב הרמב"ן (שמות יג, טז):

"כוונת כל המצות שנאמין באלהינו ונודה אליו שהוא בראנו, והיא כוונת היצירה... שידע האדם ויודה לאלהיו שבראו... ומן הניסים הגדולים המפורסמים - אדם מודה בניסים הנסתרים, שהם יסוד התורה כולה, שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו עד שנאמין בכל דברינו וּמִקרֵינו שכולם ניסים! אין בהם טבע!"

השמחה וההודיה היו מרכזיות כל כך בירושלים הבנויה, במיוחד בֶחגים, על ידי סעודות השלמים והתודה, ולכן הן עומדות בשיא נבואת ירמְיה על הגאולה העתידה לבוא (לג, י-יא[5]):

"כֹּה אָמַר יְדוד: עוֹד יִשָּׁמַע בַּמָּקוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרִים חָרֵב הוּא מֵאֵין אָדָם וּמֵאֵין בְּהֵמָה בְּעָרֵי יְהוּדָה וּבְחֻצוֹת יְרוּשָׁלַם הַנְשַׁמּוֹת מֵאֵין אָדָם וּמֵאֵין יוֹשֵׁב וּמֵאֵין בְּהֵמָה. קוֹל שָׂשֹוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה, קוֹל אֹמְרִים הוֹדוּ אֶת יְדוד צְבָאוֹת, כִּי טוֹב יְדוד כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ, מְבִאִים תּוֹדָה בֵּית יְדוד[6], כִּי אָשִׁיב אֶת שְׁבוּת הָאָרֶץ כְּבָרִאשֹׁנָה אָמַר יְדוד".

יהי רצון שנזכה לכך במהרה!



[1] ראה: מנחם בולה, דעת מקרא, ויקרא ג, א; נחמה ליבוביץ', עיונים, עמ' 64 – 65.

[2] לשון הכתוב: ויקרא, ז, יב, וראה אצל נחמה ליבוביץ' (שם, עמ' 65, והערה 2) על שתי משמעויות "תודה" בפסוק זה.

[3] רבי יאשיהו פינטו (הרי"ף על עין יעקב).

[4] רעיון זה מרומז בתפילת העמידה בכל יום, בברכת ההודיה "מוֹדִים אֲנַחְנוּ לָךְ":

בניגוד לתוספת "על הניסים" המיוחדת לפורים וחנוכה, על הניסים הגדולים --- בכל ימות השנה אנו מודים "עַל נִסֶּיךָ שֶׁבְּכָל יוֹם עִמָּנוּ" – כלומר, על הניסים הנִסתרים, על "צירופי מקרים", כביכול, שבהם אנו רואים את השגחת הבורא.

ובהמשך מודים אנו "עַל נִפְלְאוֹתֶיךָ וְטוֹבוֹתֶיךָ שֶׁבְּכָל עֵת" – כלומר על כל הטובות שה' גומל עימנו שכל כך התרגלנו אליהם, ומקבלים אותם כמובנים מאיליהם.

[5] דעת מקרא, ויקרא, עמ' נא.

[6] השוה לויקרא רבה (ט, ב) שלעתיד לבוא כל הקרבנות בטלין, וקרבן תודה אינו בטל.

אין תגובות:

פרסום תגובה