מענה לשון לפרשת ויקרא

אוריאל פרנק   / הפינה הלשונית בפ"ש / רשת מורשת

 

המשמעות הרגילה של "רצון" בְּעברית מימי חז"ל ועד ימינו היא: מִשאלַת לב, הסכמה, התעוררות נפשית, כמו בַביטוי "אין דבר העומד בפני הרצון". האם כך גם בתנ"ך?

בִשמונָה עשר פסוקים בתנ"ך שב רש"י ומבאר את המילה "רצון" ומילים נוספות מאותו השורש (שורש רצ"ה), במובן של "ריצוי", "נחת רוח" ו"פִיוס", דהיינו: יחס חיובי והרגשה טובה של שלוָה, רוגע ושמחה. ואין זה כמו בעברית שלנו.

לדוגמה: את הפסוק שאנו אומרים מדי יום ב"אשרי" (תהלים קמ"ה) "פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ, וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי - רָצוֹן", דרשו חז"ל בִשמות רבה כפי משמעות "רצון" בעברית של חז"ל ושלנו, שה' משׂביע ומעניק לכל אחד את המזון המסוים שכל אחד מבקש ורוצה, חָפֵץ ומתאווה. לעומת פרשנות זו, מפרש רש"י, שלפי פשוטו של מקרא, "רצון" הוא פיוס. כלומר, ה' נותן לכל יְצור חי את מה שמרגיעו וּמפייסו.

יתר על כן, רש"י בפירושו לבראשית קובע כלל פרשני בנושא זה: "כל רצון שבמקרא - לשון פיוס", והוא מדגים כלל זה מפרשת אמור: "[כֹּל אֲשֶׁר בּוֹ מוּם - לֹא תַקְרִיבוּ] כִּי לֹא לְרָצוֹן יִהְיֶה לָכֶם (ויקרא כב, כ) - הקרבנות באים לרַצות ולפייס". נראה שהטעם לכך שרש"י חוזר שוב ושוב ש"רצון" הוא לְשון פיוס ונחת רוח, הוא כדי להוציא מההבנה המוכרת של "רצון" שבלשון המשנה, התלמוד והסידור, השונה מ"רצון" במקרא.

לאור הקדמה זו, נעיין בתחילת פרשת השבוע, פרשת ויקרא (א, ג-ד):

"אִם עֹלָה קָרְבָּנוֹ ... אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד יַקְרִיב אֹתוֹ, לִרְצֹנוֹ, לִפְנֵי ה'.

וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ הָעֹלָה, וְנִרְצָה לוֹ לְכַפֵּר עָלָיו".

פעמיים נקטה כאן התורה בִלשון "רצון": לִרְצֹנוֹ, וְנִרְצָה לוֹ. אין חולק על כך שהַפועַל "נִרְצָה", מבנין נפעל, פירושו "פיוס", כפי כללו של רש"י. "וְנִרְצָה לוֹ לְכַפֵּר עָלָיו" – ביאורו: קרבן העולה יתקבל לפני ה' ויגרום לה' נחת רוח כלפי המקריב וכך יתכפר לו. ברם, ברישא: "יַקְרִיב אֹתוֹ לִרְצֹנוֹ לִפְנֵי ה'", פירוש רש"י מפתיע. לכאורה, היינו מצפים כי גם כאן יעדיף רש"י לפרש לשיטתו, ש"לִרְצֹנוֹ" היא לשון פיוס, וכוונת התורה היא שהאדם יקריב את הקרבן כדי לעשות נחת רוח לה'. וכך פירש נכדו, הרשב"ם, וכך עולה מתרגום אונקלוס. אך במקום זאת מפרש רש"י על פי ה"רצון" שבָעברית של חז"ל ושלנו. וזו לשונו:

"יקריב אתו - מלמד שכופין אותו.

יכול בעל כרחו?! תלמוד לומר: לרצונו

- הא כיצד? כופין אותו עד שיאמר רוצה אני". ע"כ.

החובה שהמקריב יאמר (גם אם בעל כרחו) "רוצה אני" – אינה "רצון" בַמובן של נחת רוח ופיוס של ה', אלא הרצון והתשוקה של האדם, שצריך להיות מעוניין בהקרבת הקרבן. המחלוקת בפירוש "לרצונו" כרוכה גם בשאלה מיהו הרוצה: האם "לרצונו" – היינו שהקרבן נועד לרצונו ולריצויו של ה', או שהקרבן צריך לבוא מתוך רצונו וחֶפצו של האדם המקריב. יש לעיין מדוע סטה רש"י מדרכו, ופרש כאן "רצון" - לפי משמעו המאוחר והמוּכּר לנו?

נראה לומר, על פי דברי רש"י בפרשת קדושים, שהכלל ש"כל רצון במקרא הוא פיוס" מוגבל לפְשוטו של מקרא, אך בתור דרשה, אפשר לפרש "רצון" בחומש כמו בלשוננו. מה שמיוחד בתחילת "ויקרא" הוא שרש"י מביא רק את המדרש, ולא את פְשוטו של מקרא שהוא מלְשון פיוס, כְרַשב"ם וְכַתרגום. הדבר יובן לאור הצהרתו של רש"י בְפירושו לבראשית (ג, ח) שבניגוד למה שנוטים לחשוב, הוא לא "רק פשטן", אלא מלבד הפְשט, הוא מביא לִפעמים "אגדה המיַשבת דברי המקרא דבר דבור על אופְניו". לכן, הביא רש"י את מדרש ההלכה על "יַקְרִיב אֹתוֹ לִרְצֹנוֹ", כי מדרש זה מדייק בְהֶסבר כל מילות הפסוק ו"מיישב" אותן.

בנוסף, בַדרשה "כופין אותו עד שיאמר רוצה אני" טמון רעיון חינוכי גדול, וכפי שהסבירו הרמב"ם (בהלכות גירושין ג, כ):

"מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצווה או לעשות עברה, והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו – אין זה אנוס ממנו, אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרעה".

כלומר, כפייה של בית הדין עומדת בִסתירה לָרצון הנגלֶה של העבריין, אך היא עולָה בְקנה אחד עם רצונו הפנימי של כל יהודי, להשתייך לעם ישראל, ולעשות את הטוב והישר. כנגד השפעות חיצוניות: כמו בושה מה"חֶברֶה", או רצון לעשות עליהם רושם, או יצר עקשנות, וכדומה, בא הלחץ, ה"כופין אותו" כדי להשיב את האדם לָאיזון, ולעזור לו להשיל מעליו את הקליפות החיצוניות, ולהוציא לאור את רצונו האמיתי, לבחור בטוב, לשביעות רצון יוצרנו.

"נִרְצָה" הוא סימנו של סיום ליל הסדר, והטעם הוא, שאם עשית את כל הסדר כַהלכה, מובטח אתה "כִּי כְבָר רָצָה הָeלהִים אֶת מַעֲשֶׂיךָ" (קהלת ט, ז). יהי רצון שיֵרצו אמרינו לפני יוצר כל.