בס"ד
הפינה הלשונית בפ"ש / רשת מורשת
בתחילת פרשתנו מורֶה ה' למשה כי כאשר יערוך מפקד אוכלוסין של העם, עליו למנותם בעזרת "מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ" (שמות ל, יג). על כל אחד מהנִפקדים לתת חצי שקל, ולאחר ספירת השקלים יהיה הכסף תְּרוּמָה לַה'.
נשאלת השאלה, מדוע נקראים השקלים "שֶׁקֶל קוֹדֶשׁ"? וכי יש משהו קדוש במטבע השקל?!
הרמב"ן, רבי משה בן נחמן, עונה בחיוב על שאלה זו[1]. לדעתו, השימוש במטבע זה לצורך מצווֹת התורה, כמו לפדיון הבן הבכור בַחמישה שְקלים, העניק קדוּשה לַמטבע, ולכן "קרָא לו הכתוב 'שקל הקוֹדש'".
וכאן עובר הרמב"ן לעסוק בקדושתה של הלשון העברית:
"וכן הטעם אצלי, במה שרבותינו קורין לְשון התורה - 'לשון הקודש', שהוא מפני שדברי התורה והנבואות וכל דברי קדושה - כולם בַּלָשון ההוא נאמרו. והנה הוא הלשון שהקב"ה יתעלה שמו מדבר בו עם נביאיו ועם עדתו: אנכי ולא יהיה לך, ושאר דברות התורה והנבואה…"
לדעת הרמב"ן, אין קדושה עצמית לא בִלְשון הקודש ולא בְמטבע שקל הקודש, וקדושתם באה להם מתוקף השימוש שנעשָה בהם לצורכי קודש.
רעיון זה מופיע בתשובה הלכתית שנכתבה שלוש שנים לפני שנולד הרמב"ן. מדובר בתשובת הרמב"ם, רבי משה בן מימון, בנוגע לטלית שרקום בשוליה פסוק. הרמב"ם התנגד לכך נחרצוֹת, ובשולי תשובתו הוא מעיר על הקדושה שיש באל"ף בי"ת המרובע, המשמש את סופרי הסת"ם. וזהו תרגום תשובתו, שנכתבה בערבית-יהודית[2]:
"...וממה שחייבים אתם לדעתו, שזה הכתב, רצוני לומר כתב אשורי, הואיל ובו ניתנה תורה, ובו נכתבו לוחות הברית, מגונה להשתמש בו חוץ מאשר בכתבי הקודש. ולא הפסיקו ישראל מלהשמר בזה, והיו אגרותיהם וחיבורי חכמותיהם וכתבי חול שלהם בכתב עברי לבד".
לדעת הרמב"ם, מפאת קדושת הכתב, מקפידים ישראל שלא לכתוב סתם כך בכתב סת"ם. לכתיבת דברי חולין משמשים גופָנים[3] עבריים אחרים ("פונטים" בלעז: fonts), כמו "הכתב הספרדי[4]", או "כתב רש"י"[5], ובימינו: "כתב יד עגול".
דברי הרמב"ם ביחס לקדושת הכתב, ודברי הרמב"ן על קדושת הלשון עולים בקנה אחד: קדושתם איננה מעצם טבעם ובריאתם, ויתכן שעד למתן תורה היו השפה העברית והכתב האשורי "חולין" ככל הלשונות והכתבים; אלא שבמתן תורה הוחלה עליהם קדושה מאת הקדוש ברוך הוא, שמשמעותה: חובת התייחסות מכובדת לכתב ולשפה[6], אשר נתייחדו לעבודת הקדוש ברוך הוא, לכתיבת שני לוחות הברית, ללימוד התורה הקדושה ולכתיבתה, ועוד.
הסבר אחר לפשר הכינוי "לשון הקודש" כתב הרמב"ם ב"מורה הנבוכים" (ג, ח): הוא כותב שהרהורי עבירה וניבולי פה כה חמורים, כי המשתמש בדעה ובדיבור לענייני תאווה - חוטא בַחלק הנכבד ביותר שבאדם, ומסתייע בסגולה שבה הבדילו יוצרו מהבהמה, בכדי למרוד בַמֵטיב. בדרך אגב מציע המורה שטעם הכינוי "לשון הקודש" הוא מפני קדושתה של הלשון העברית הניכרת בכך שהיא נקיה ממילות גנאי ישירות[7].
על טעם זה הקשו קושיות רבות, ורבים הסיקו מדברי הרמב"ם שאין לשון הקודש קדושה[8]. הרמב"ן בהמשך פירושו על "שקל הקודש" כותב על טעמו של מורה הנבוכים: "אין צורך לטעם הזה, כי הדבר ברור שהלשון קודש קדשים".
הראי"ה קוק מעיר על "מורה הנבוכים", ושואל, הכיצד קרה שדווקא העברית השתנתה מכל הלשונות בתכונה זו של ניקיון ממילות גנאי. ומשיב שייחוד זה של הלשון מוכיח שיש בעברית קדושה וענין אלוקי. "ואולי לזה יכוין רבינו, ושקטה מעליו תלונות החולקים עליו". כלומר, כשאִפיין הרמב"ם את העברית כנעדרת מלים בלתי קדושות ונקיות, לא בא לשלול את קדושת הלשון או לטעון שזוהי סגולתה היחידה. העדר מלים בלתי קדושות היא רק סימן לייחודה של לשון הקודש, אך הסיבה לקדושתה יכולה להיות, כפי שהזכרנו, מפני שה' השתמש בה.
לסיכום, סיבות רבות נִתנו לשם "קודש" של "לשון הקודש", וכאן עסקנו רק בטעמים שאמרו הרמב"ם והרמב"ן[9]. לפי הרמב"ם, "לשון הקודש" היא לשון שמאפיין אותה הקודש, כלומר "לשון קדוֹשה". ואם כן, צירוף המילים "לשון הקודש" דומה לצירוף של שם ותואר שלו[10]. ואילו לרמב"ן, "לשון הקודש" הוא צירוף סמיכות רגיל: לשון של קודש, לשון של ענייני קודש[11].
יתן ה' ונתקדש בארצנו, בתורתנו ובלשוננו. "פה תהא השכינה שורה, פה תפרח גם שפת התורה"!
שבת שלום
לקבלת התמליל בדוא"ל מדי שבת (בחינם):
lashon-al-kze-halashon+subscribe@googlegroups.com
נספח: דברי הרמב"ם במורה נבוכים (ג, ח) בתרגום מיכאל שוורץ
יודע אתה את דבריהם (של החכמים[12]): 'הרהורי עבירה קשין מעבירה'. בביאור זאת יש לי פירוש מפתיע מאוד, והוא שכאשר אדם עובר עבירה, הוא חוטא מבחינת המקרים הנספחים לחומר שלו כמו שהבהרתי. כוונתי שהוא חוטא בבהמיותו. אבל המחשבה היא ממה שמיוחד לאדם ונספח לצורתו. וכאשר הוא מהרהר במחשבתו בעבירה הוא חוטא בנכבד יותר מבין שני חלקיו. ואין חטאו של מי שעובר עבירה ומשעבד עבד בור כחטאו של מי שמשעבד בן-חורין מלומד. כי אין ראוי להשתמש בצורה האנושית הזאת ובכל סגולותיה הנספחות לה אלא ליָאֶה לה, לדבקות בנעלה ביותר, ולא להידרדרות אל שפל המדרגה.
יודע אתה את האיסור החמור על נבלות הפה המופיע אצלנו[13]. זה גם מתחייב כי הדיבור בלשון הוא מסגולות האדם ומתת-חסד שהוענקה לו ובה נתייחד, כמו שאמר: 'מי שם פה לאדם?' (שמות ד יא); והנביא אמר: 'ה' אלהים נתן לי לשון לִמוּדים' (ישעיה נ ד). ולא ראוי שמתת-חסד זאת, אשר ניתנה לנו לשם השלמות כדי שֶנִלְמַד וּנְלַמֵּד, תשמש לגרוע שבחסרונות ולחרפה המושלמת עד שייאמר כל מה שאומרים הגויים הבורים הרשעים בשיריהם וסיפוריהם המתאימים להם ולא למי שנאמר להם: 'ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש' (שמות יט ו). וכל מי שמשתמש במחשבתו או בדיבורו לסיפור מסיפורי אותו חוש שהוא חרפה לנו, לחשוב על משקה או משגל יותר מהדרוש, או לחבר על זאת שירים[14], לוקח את מתת-החסד שהוענקה לו ומשתמש ונעזר בה כדי להמרות את פי מעניק-החסד ולהפר את ציווייו, ויהיה אז כמו אלה שנאמר עליהם 'וכסף הרביתי לה וזהב עשֹו לבעל' (הושע ב י).
יש לי גם הנמקה מדוע נקראת לשוננו זאת בשם לשון הקודש. ואל נא יחשבו שאלה דברים בטלים[15] מצדנו או טעות. אלא זאת אמת, כי בלשון המקודשת הזאת לא נקבע כלל שם לאיבר המשגל, לא של הגברים ולא של הנשים, ולא לעצם המעשה המביא להעמדת צאצאים, לא לזרע, לא לשתן ולא לצואה. לכל הדברים האלה לא נקבעו כלל בשׂפה העברית מלים המציינות אותם במשמעותן הראשונה[16], אלא מביעים אותם בשמות מושאלים וברמזים. הכוונה בזאת היתה שלא ראוי להזכיר דברים אלה. לכן לא נקבעו להם שמות. אלה דברים שיפה להם השתיקה. כאשר יש הכרח להזכירם מתחבלים לכנותם בכינויים מביטויים אחרים, כמו שכאשר ההכרח מביא לעשות דברים אלה עושׂים כל מאמץ לעשׂותם בסתר.
על האיבר של הגברים אמרו: 'גיד'[17]. זה שם על דרך הַדַּמְיוּת, כי אמרו: 'וגיד ברזל עָרְפֶּךָ' (ישעיה מח ד), וגם אמרו: 'שָפְכָה' (דברים כג ב) לפי פעולתו. והאיבר של האשה - 'קֳבָתָהּ' (במדבר כה ח) ו'קֵבָה' (דברים יח ג) הוא שם האצטומכא. ואילו 'רֶחֶם' (בראשית כ יח) הוא שם האיבר בקרביים בו מתהווה העובר. שם הרְעִי 'צֹאה' (ישעיה כח ח) נגזר מן יצא. שם השתן הוא 'מימי רגלַיִם' (ע"פ מלכים ב' יח כז). שם הזרע הוא 'שכבת זרע' (ויקרא טו טז). ואילו עצם המעשׂה המביא להעמדת צאצאים אין לו שם כלל. מכנים זאת 'יִשכב' (ויקרא טו יח) או 'יִבעל' (ישעיה סב ה) או 'יִקח' (ויקרא כ יז) או 'יְגלה ערווה' (ע"פ ויקרא יח ו). זאת ולא אחרת.
ואל יטעה אותך 'יִשגל' ותחשוב אותו לשם המעשה. אין זה כך, כי 'שֵגָל' הוא שם השפחה המוכנה לבעילה בלבד: 'נִצבה שֵגָל לימינך' (תהלים מה י), ודברו 'יִשְגָּלֶנָּה' לפי הכתיב (דברים כח ל) פירושו: ייקח אותה לשפחה לעניין זה.
[1] אמנם, יתכן שתשובתו בעצם אומרת שהתשובה היא שלילית. אין שום דבר קדוש במטבע עצמו, אלא שה"שקל" נקרא כך על שם שימושיו לקודש. ולפי זה, שמא גם בסופו של דבר לאחר שמשמשים "שֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ" ו"לשון הַקֹּדֶשׁ" לצורכי "הַקֹּדֶשׁ" – הם בעצמם לא נהיו קדושים. ולכן אין זהות של הצירופים השמניים (צירופי הסמיכות) "שֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ" ו"לשון הַקֹּדֶשׁ", עם הצירופים השמניים (צירופים של שם ותוארו) "שקל קדוש" ו"לשון קדושה". וראה בסיכום ע"פ האפודי.
[2] בתשובה זו בפרט, ובכלל שיטת הרמב"ם העולה מפיהמ"ש, מהי"ד החזקה וממו"נ, הארכתי במאמר "דעת הרמב"ם על קדושת הלשון והכתב", בתוך: המעין, [מז, א] עמ' 75 - 83, תשרי תשס"ז. (נגיש במרשתת באתר "ארכיון מענה לשון", וכן: http://www.shaalvim.co.il/pub/07-a-11_75-83.pdf).
בכ"ע שמעתין (גליון 177, כסלו תשע"א, עמ' 61) במאמר על "העברית והערבית בשימוש הרמב"ם", דן מר אליהו גלולה בשאלה האם קדושת הלשון העברית היוותה שיקול בעיני הרמב"ם לבחירת השפה שבה יכתוב את חיבוריו. הוא פותח בסתירה הקיימת "לכאורה, מחד דיבר על קדושת הלשון ומאידך אפשר להסיק מדבריו ששלל כל קדושה עצמית". אך באופן תמוה, הוא מביא בעמ' 62 - 63 רק מקורות לשלילת הקדושה, ומתעלם מהמקורות המפורשים אודות קדושת השפה והכתב העבריים, בפיהמ"ש ובתשובה. על כן מסקנתו הצפויה שוללת את קדושת העברית, ובהערה 61 כותב על מאמרי שדבריי "דחוקים", אך לא הסביר במה.
From: Uriel Frank Sent: Tuesday, February 26, 2013 1:02 AM
Subject: font בעברית
כיצד לנקד במגילה ט, א: גוּפָן (וברבים: גוּפָנים) או: גוֹפָן (וברבים: גוֹפָנים)?
דומני שהיום "עמא דבר" בשורק.
From: Yaaqov and Judith Loewinger Sent: Tuesday, February 26, 2013 8:59 AM
Subject: Re: font בעברית
מילון רב מילים המקוון: גּוֹפָן - אוסף מלא של אותיות וסימני דפוס מסוג אחד ובגודל אחיד. (printing) font
From: Uriel Frank Sent: Tuesday, February 26, 2013 10:55 PM
ועתה אני מחפש מקור למנהג העולם לשרוק. וביסוס לתחושתי שאכן זהו מנהג העולם.
כיצד ניקדו במגילה ט, א:
במהדורת ר"ע שטיינזלץ: גוּפָן
במהדורת ארט-סקרול ("שוטנשטיין"): גוֹפֶן, ובהערה 1 שבר' חננאל ועוד, הנוסח: גיפן, ובשיטה: גופין
במהדורת ושננתם: גוֹפָן
E היש למישהו בבלי עם ניקוד של ר"י עמר או בר סמכא אחר?
From: אליעזר כמון Sent: Wednesday, February 27, 2013 1:23 PM
אבן שושן מנקד גופן בחולם ומשער שמקור המילה הוא ב"גרף" – כתיבה. המילה "גוף", לעומת זאת, לדעת אבן שושן, מקורה בארמית (גופא). כלומר: לדעתו, אין קשר בין גוף לגופן.
השורוק של [ה]"עמך" נובע לענ"ד מתוך הסברה שיש קשר בין המילה גופן למילה גוף. אכן, ניתן לחשוב (בצדק או שלא בצדק) שגופן פירושו גוף האות, צורת האות.
אליעזר כמוֹן
[4] לצערי, לא מצאתי במחשב את הגופן המתאים.
[5] כידוע, שם גופן זה לא קשור לרש"י עצמו, אלא לאופן הדפסת פירוש רש"י לראשונה, כמה מאות שנים אחר מות רש"י.
[6] ראה במאמרי הנ"ל כמה השלכות מעשיות לקדושה זו.
[7] ראה בנספח.
[8] ראה במאמרי הנ"ל בהערה 9.
[9] בנושא זה הרצה הרב אמתי בן-דוד (מח"ס שיחת חולין) בכינוס השנתי של "שוחרי לשון הקודש" בפסח תש"ע, ופרט עשר שיטות שונות. להאזנה:
[10] השוה לצירוף הסמיכות "דברֵי צדיקים" (שמות כג, ח) המתורגם בת"א לשם ותוארו: פתגמין תריצין.
[11] ע"פ האפודי, מעשה אפוֹד, עמ' 177.
[12] בבלי, יומא כט.
[13] בבלי, שבת לג.; כתובות ח:
[14] דבריו כאן מזכירים את מה שכתב בפיהמ"ש לאבות פ"א מי"ז [טז].
[15] הערת מיכאל שוורץ: במקור הערבי: לגו. יש כתב-יד הגורס: גלו - הגזמה, הפלגה; וכן תירגם אבן תיבון. ויש כתבי-יד הגורסים ג'לו, היינו: זוהר, פאר. זה מסביר את תרגומיהם של אלחריזי ("גאווה") וקאפח ("התפארות").
[16] מילולית: "דברים אלה כולם לא הונחה להם דוגמה ראשונה כלל בלשון העברית".
[17] מיכאל שוורץ מעיר בשם מונק, ש"גיד" אינו משמש במקרא בהוראה זאת, אלא רק בלשון חכמים (למשל: בבלי, קידושין כה:). מכאן מוכח כי גם לשון חכמים מוכתרת בקדושת "לשון הקודש"!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה