יום שני, 4 בספטמבר 2017

בנין פִעֵל או פִעַל ?

כידוע, תנועה הבאה לפני גרונית או אחריה, יש נטייה להנמיכה. משום כך באה לעיתים תנועת פתח בקרבת גרונית, לעומת חיריק, סגול או צירי בצורה המקבילה שאין בה גרונית.
לכן, ניתן למצוא זו לצד זו צורות כמו "לְשַׁלַּח" ו"לְשַׁלֵּחַ".
לפעמים גיוון זה יוצר קושי לקורא בתורה, כי עליו להכין עצמו היטב לקרוא מבלי להתבלבל: "לְשַׁלַּ֖ח אֶת־יִשְׂרָאֵ֑ל" (שמות ה, ב) וכן "מֵאֵ֖ן לְשַׁלַּ֥ח הָעָֽם" (שמות ז, יד), אך בהמשך הפרק "וְאִם־מָאֵ֥ן אַתָּ֖ה לְשַׁלֵּ֑חַ" (שם כז); ובפרק ט, ב שוב: "כִּ֛י אִם־מָאֵ֥ן אַתָּ֖ה לְשַׁלֵּ֑חַ", אך בפרק י, ד: "כִּ֛י אִם־מָאֵ֥ן אַתָּ֖ה לְשַׁלֵּ֣חַ אֶת־עַמִּ֑י"!
- גם כשפרעה חד משמעי בסרבנותו לשלח את ישראל, הניקוד "הפכפך"!..

האם ניתן למצוא כאן בכל זאת שיטה וסדר?

נראה שבצורות הֶפְסֵק יש העדפה לצורה הארוכה יותר: צירי ופתח גנובה לעומת פתח:
צורת הֶקשֵׁר: שמות ח, כד: וַיֹּ֣אמֶר פַּרְעֹ֗ה אָנֹכִ֞י אֲשַׁלַּ֤ח אֶתְכֶם֙
לעומת צורת הֶפְסֵק: שמות ה, ב: וְגַ֥ם אֶת־יִשְׂרָאֵ֖ל לֹ֥א אֲשַׁלֵּֽחַ׃
וכיו"ב, צורות הקשר:
ירמיהו יז ח: וְעַל־יוּבַל֙ יְשַׁלַּ֣ח שׇׁרָשָׁ֔יו
תהלים עח מט: יְשַׁלַּח־בָּ֨ם ׀  חֲר֬וֹן אַפּ֗וֹ
לעומת צורות הפסק:
ישעיהו פרק מה פסוק יג: הֽוּא־יִבְנֶ֤ה עִירִי֙ וְגָלוּתִ֣י יְשַׁלֵּ֔חַ
משלי פרק ו פסוק יד: מִדְיָנִ֥ים יְשַׁלֵּֽחַ׃

ברם, אין זה כלל מוחלט, כמוכח מצורת המקור שהובאו לעיל: מצאנו "לְשַׁלֵּ֣חַ" גם בהקשר, ומצאנו "לְשַׁלַּ֖ח" גם בהפסק.

עוד צ"ע, האם יש הסבר מדוע דווקא הפועל הששי דלקמן "נפתח":
שמות פרשת משפטים פרק כג פסוק כד: וְשַׁבֵּ֥ר תְּשַׁבֵּ֖ר
דברים פרשת ראה פרק יד פסוק כב: עַשֵּׂ֣ר תְּעַשֵּׂ֔ר
דברים פרשת כי תצא פרק כב פסוק ז: שַׁלֵּ֤חַ תְּשַׁלַּח֙

לשון התפילה 
בדומה לכך, אנו מברכים בשבע ברכות: "שַׂמֵּחַ תְּשַׂמַּח רֵעִים" (עד כמה שידוע לי, זהו הניקוד בכל הנוסחים).
לעומת זאת, יש ברכות שנחלקו נוסחי העדות: 
א. בברכת קדושת היום בשבתות: "שַׂמֵּחַ נַפְשֵׁנוּ" (ע"מ ותימן) או "שַׂמַּח נַפְשֵׁנוּ" (ספרד-חסידי).
ב. בברכת האילנות: "שֶׁלֹּא חִסֵּר בְּעוֹלָמוֹ" (ע"מ) או "חִסַּר" (אשכנזים ותימנים).

אגב, גם בארמית קיימת תופעה זו:
כשם שבעברית "דּ֣וֹר לְ֭דוֹר יְשַׁבַּ֣ח מַעֲשֶׂ֑יךָ" (תהלים קמה, ד; לצד "וְשַׁבֵּחַ" בקהלת ד, ב), כך בארמית: "מְשַׁבַּח וּמְרוֹמֵם וּמְהַדַּר לְמֶלֶךְ שְׁמַיָּא" (דניאל ד, לד; בעברית: מְשַׁבֵּחַ) - לעומת הניקוד הרגיל כשאין אות גרונית בסביבה: "קַבֵּל" (דניאל ו, א; בעברית: קִבֵּל).

יום ראשון, 3 בספטמבר 2017

תַחֲבֹל או תַּחְבֹּל ?

לפי המסורת שלנו (כהכרעת מנחת שי) קוראים בפרשת משפטים "תַּחְבֹּל", ואילו בפרשת כי תצא קוראים "יַחֲבֹל... תַחֲבֹל" (לצד "כִּי תַחְבֹּט זֵיתְךָ", שבהמשך הפרק, פסוק כ).
האם לחוסר העקביות יש הסבר הגיוני?

ואגב, האם יש הסבר הגיוני לשיטת רד"ק, שיש לקרוא תמיד "תַחְבֹּל", בניגוד ל"יַחֲבֹל".

מקורות: 
שמות פרשת משפטים פרק כב פסוק כה
אִם־חָבֹל תַּחְבֹּל שַׂלְמַת רֵעֶךָ עַד־בֹּא הַשֶּׁמֶשׁ תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ:
מנחת שי   תַחְבֹּל: אין מאריך בתי"ו. [תַּחְבֹּל].

דברים פרשת כי תצא פרק כד פסוק ו
לֹא־יַחֲבֹל רֵחַיִם וָרָכֶב כִּי־נֶפֶשׁ הוּא חֹבֵל:   
מנחת שי    לא יַחֲבֹל: בשוא ופתח החי"ת, ורפה הבית, זשרשים. [יַחֲבֹל].

דברים פרשת כי תצא פרק כד פסוק יז
לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט גֵּר יָתוֹם וְלֹא תַחֲבֹל בֶּגֶד אַלְמָנָה:

מנחת שי    ולא תַחֲבֹל: בשוא לבדו החי"ת ודגש הבי"ת, כ"כ יברד"ק בשרשים, והלכו אחריו יגהמכלל יופי, ידובעל הלשון, טוורב פעלים, אבל בספרי' כ"י מדוייקים וספרי הדפוס החי"ת בחטף פתח, והבי"ת רפה, וכ"כ א"ת [1]. [תַחֲבֹל].


ז שרשים: חב"ל, 93 ע"ב.
יב רד"ק: שרשים, חב"ל, 93 ע"ב.
יג המכלל יופי: על אתר, לט ע"ג.
יד ובעל הלשון: חב"ל, 67 ע"ב.
טו ורב פעלים: שער הפעלים, החלק הראשון, 125 ע"א.