יום שני, 18 במאי 2015

נס קיבוץ הגליות - תרתי משמע

בנבואת ישעיה (א, יא-יב), הנקראת בשמיני של פסח בחו"ל, וכן (בקהילות הנשמעות להנחיות הרבנות הראשית לישראל) ביום העצמאות, אנו קוראים על נס קיבוץ הגליות:

וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יוֹסִיף אֲדֹנָי שֵׁנִית יָדוֹ לִקְנוֹת אֶת־שְׁאָר עַמּוֹ אֲשֶׁר יִשָּׁאֵר מֵאַשּׁוּר וּמִמִּצְרַיִם וּמִפַּתְרוֹס וּמִכּוּשׁ וּמֵעֵילָם וּמִשִּׁנְעָר וּמֵחֲמָת וּמֵאִיֵּי הַיָּםוְנָשָׂא נֵס לַגּוֹיִם וְאָסַף נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל וּנְפֻצוֹת יְהוּדָה יְקַבֵּץ מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ.

 

וכך גם בנבואת ישעיה שבפסוקי השופרות במוסף ר"ה (יח, ג):

כָּל־יֹשְׁבֵי תֵבֵל וְשֹׁכְנֵי אָרֶץ כִּנְשֹׂא־נֵס הָרִים תִּרְאוּ וְכִתְקֹעַ שׁוֹפָר תִּשְׁמָעוּ.

 

כמובן, פשט המילה "נֵס" בפסוקי מקרא אלה הוא "מוט גבוה", או "כלונס גבוה, תורֶן".

 

וכך מפרש רש"י:

נשא נס - פירקא בלע"ז [=מוט; ר"מ קטן] והיה לאות לקבוץ [נוסח מהדורת הכתר: להקבץ] אליו ולהביא את גליות ישראל מנחה לו:

 

וכך מבאר רד"ק:

כִּנְשֹׂא נֵס הרים - כמו שאמר ונשא נס לגוים ואסף נדחי ישראל:

וכתקוע שופר - כמו שאמר (ישעיה כז, יג): וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל [וּבָאוּ הָאֹבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם], וזה דרך משל: כי כשירצה אדם לקבץ עַם ישא נס בהרים כדי שיראו הנס למרחוק ויבאו, וכן יתקע בשופר וישמעו הקול למרחוק ויבאו -- כן יקבצו בני ישראל אל ארצם מפה ומפה בעת הישועה; וכן הגוים יביאו אותם ויקבצו אותם כאלו נשאו להם נס ותקעו בשופר.

 

זהו אותו "נס" שמופיע בפרשת חוקת (במדבר כא, ח): "עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף וְשִׂים אֹתוֹ עַל־נֵס וְהָיָה כָּל־הַנָּשׁוּךְ וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי".

 

על סמך פסוקים אלו חוברה ברכת קיבוץ גלויות[1].

 

בתפילת מנחה של יום שחרור ירושלים תשע"ה חשבתי שניתן להתכוון גם לפירוש נוסף, על פי המשמע המאוחר של "נס" שמצוי בלשון חכמים: "דבר פלא, ישועה מידי שמיים".

בעקבות מלחמת ששת הימים התרחב עשרות מונים נס קיבוץ גלויות ישראל, ואם כן, ה' נשא נס באמצעות זה שהוא עשה ניסים במלחמת ששת הימים, והרים "קרן ישראל", וכך התקבצו נדחי ישראל מארבע כנפות הארץ!

 

ראו לדוגמה כאן:

http://www.school.kotar.co.il/KotarApp/Viewer.aspx?nBookID=85252004&nTocEntryID=85418600#8.1716.5.default

 

העלייה וקליטתה לאחר מלחמת ששת הימים 
מלחמת ששת הימים מעודדת את העלייה מארצות המערב 


העלייה לישראל התחדשה בהשפעת תוצאות מלחמת ששת הימים. הישגי המלחמה ושמחת הניצחון שנלוותה אליהם חיזקו את הזהות היהודית אצל יהודים בתפוצות, וגרמו לעלייתם לישראל. במחצית השנייה של שנות ה-60 הגיעו לישראל קרוב ל-200 אלף עולים, רבים מהם מארצות המערב - ארצות הברית, קנדה, מערב אירופה, דרום אמריקה ודרום אפריקה
בעקבות הגידול במספר העולים מארצות המערב, עולים שהגיעו בכוחות עצמם ולא נזקקו לסיוע כלכלי מהמדינה, הוחלט לארגן מחדש את מנגנון העלייה והקליטה בארץ ב1968- הקימה הממשלה את המשרד לקליטת עלייה ועל הטיפול בעלייה הופקדו שני גופים
הסוכנות היהודית - תעסוק בהבאת העולים
משרד הקליטה - יעסוק בקליטת העולים

מלחמת ששת הימים משפיעה גם על יהודי ברית המועצות 
מלחמת ששת הימים גרמה להתעוררות לאומית גם בקרב יהודי ברית המועצות. בעקבות המלחמה התחזקה בקרבם הפעילות הלאומית והפכה למחאה ציבורית. יהודים מרחבי ברית המועצות פנו לשלטונות המקומיים ולמוסדות הבינלאומיים, ותבעו בגלוי לממש את זכותם לשוב למולדתם ההיסטורית ולעלות למדינת ישראל. לדוגמה
-13
ב ביוני ‏1967 פרסם יעקב )יָא‏ffה ָ ( קזקֹוב, סטודנט 
ממוסקבה, מכתב אל חברי המועצה העליונה של ברית 
המועצות, ובו הודיע כי הוא מוותר על אזרחותו הסובייטית 
ודורש לקבל אׁשְַרת עלייה לישראל. המכתב של קזקוב היה 
בגדר פנייה אישית לשלטונות ברית המועצות. בדרך אחרת 
נהגו ‏18 ראשי משפחות יהודיות מגרּוזיה ָ (גאורגיה(.-6ב
באוגוסט ‏1969 הם שיגרו מכתב אל הוועדה לזכויות האדם 
של האו"ם, ובו הביעו את רצונם העַז לעלות לישראל 
וביקשו להעניק ליהודים אׁשְרֹות כניסה לישראל. הפונים 
ראו עצמם נציגים של יהודים רבים בגרוזיה. פרסומו של 
המכתב עורר התרגשות רבה בישראל ואף הוקרא מעל 
בימת הכנסת
השלטונות הסובייטיים, שבעקבות מלחמת ששת הימים 
ניתקו את היחסים הדיפלומטיים עם מדינת ישראל
הפרידו בין מדיניותם בענייני המזרח התיכון לבין תהליך 
יציאת היהודים מברית המועצות. הם סברו כי אם 
יאפשרו ליהודים המעוניינים להגר, יפחת הלחץ לפתיחת 
שערי ברית המועצות. השלטונות הסובייטיים העדיפו 
לאפְשְֵר ליהודים להגר כדי להימנע מלהתיר להם לשמור 
על זהותם התרבותית והלאומית בתוך ברית המועצות
לכן החליטו להמשיך להעניק יותר ויותר אשרות יציאה 
ליהודים. בנוסף, העדיפה המדיניות הסובייטית הגירה של 
יהודים כי ביקשה להרחיב את היקף המסחר עם המערב 
ולמנוע החרפה ביחסים עם ארצות הברית. כל זה לא מנע 
משלטונות ברית המועצות לנקוט יד קשה כלפי הפעילים 
הציונים ורבים מהם נשלחו למאסר לתקופות ארוכות 
ונחשבו אסירי ציון
בינואר ‏1971 קבעה ברית המועצות כי מי שעוזבים את 
המדינה צריכים לשלם ‏500 רּּבָל עבור אובדן האזרחות 
הסובייטית, -400ו רובָל עבור דרכון. ברית המועצות 
הצהירה כי תתיר לכל מי שיבקשו - לעזוב את המדינה
אבל תטיל הגבלות על מי שעברו על החוק: מי שהואשמו 
בפלילים והמתינו למשפט, מי שנשפטו והוטלו עליהם 
עונשי מאסר, או מי שהיו חייבים בשירות צבאי
בשנות -70ה יצאו מברית המועצות כרבע מיליון יהודים
אולם רק -160כ אלף מתוכם עלו לישראל. השאר העדיפו 
להגר למדינות המערב, בעיקר לארצות הברית

מחבר/ים: קציעה אביאלי-טביביאן
עורך/כים: חנה הרצוג, טל כוכבי ושמשון צלניקר
שם הספר: מסעות בזמן : בונים מדינה במזרח התיכון
מקום ההוצאה: תל אביב
שם ההוצאה: מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית 
שנת ההוצאה: תשס"ט - 2009
עמוד233



[1] פירושי סידור התפילה לרוקח [נד] תקע בשופר עמוד שמ 

תקע בשופר גדול לחירותינו - והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו וגו'...

ושא נס לקבץ גליותנו כמו שכת' ונשא נס לגוים ואסף נדחי ישראל ונפוצות יהודה יקבץ מארבע כנפות הארץ, כאדם שמרים נס שיהא נס של כל הרואהו, כך שא נס לקבץ נידוחינו בכל מקום שנידוחינו שם קובץ מעט מעט, כי קביצה כאן מעט וכאן מעט ומקבץ יחד כמו וקובץ על יד ירבה, וכן בזרועו יקבץ טלאים, ונפוצות יהודה יקבץ.

וקבצינו יחד - לא כעזרא כל הקהל כארבע רבוא, אלא קבצינו יחד מארבע כנפות הארץ. ברוך אתה ה' מקבץ נדחי עמו ישראל.

 

ואגב, בפירושי סידור התפילה לרוקח [קלד] שופרות עמוד תרפב:

נס – נקר[א] על שם כל הרואה אותו נָס אליו.

 

ספר אבודרהם שמונה עשרה 

תקע בשופר גדול ע"ש (ישעיה כז, יג) והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול. לחרותינו ע"ש (שם סא, א) לקרוא לשבויים דרור. ותרגום דרור (ויקרא כה, י) חירותא, וזה מדבר על עת ביאת הגואל שיגלה במהרה בימינו להוציאנו ממאסר האומות. ושא נס לקבץ גליותינו וקבצנו יחד מהרה מארבע כנפות כל הארץ לארצנו ע"ש (שם יא, יב) ונשא נס לגוים ואת נדחי ישראל ונפוצות יהודה יקבץ מארבע כנפות כל הארץ. בא"י מקבץ נדחי עמו ישראל ע"ש (יחזקאל כח, כה) בקבצי את בית ישראל וע"ש (עי' ישעיה יא, יב) אסף נדחי ישראל.

יום רביעי, 22 באפריל 2015

כָּלָה כַּלָּה

תוספת אפ"ר להערת ר"א לוין:

בהפטרת מחר חדש (שמואל א כ לג) יש לקרוא כִּי-כָ֥לָה הִ֛יא: טעם נסוג אחור לכ"ף השנייה

הצירוף "כִּי כָלָה" מופיע עוד ג"פ בנביאים, ובשלושתם הטעם מלרע: ב"פ בישעיהו (י כג; כח כב) "כִּי כָלָה וְנֶחֱרָצָה" ובצפניה (א יח): "כִּי־כָלָה אַךְ־נִבְהָלָה". במקומות נוספים נסוג הטעם בפועל "כָּלָה" אחורה לכ"ף, כגון בהפטרת ט"ב: ירמיהו ח כ: "עָבַר קָצִיר כָּלָה קָיִץ", וכן בישעיהו טו ו "כִּי־יָבֵשׁ חָצִיר כָּלָה דֶשֶׁא" ושם טז ד: "כִּי־אָפֵס הַמֵּץ כָּלָה שֹׁד".

על הקוראים במבטא שאינו מבדיל בין קמץ לפתח (מבטא "ספרדי") להקפיד שלא להדגיש את הלמ"ד, על אף הנטייה לעשות זאת כשהטעם מלעיל -- כי אז משנים את המשמעות לשם העצם "כַּלָּה" (כמו בישעיהו סב ה: "וּמְשׂוֹשׂ חָתָן עַל־כַּלָּה").

וכמובן, גם להפך: להקפיד בביטוי הדגש במילה "כַּלָּה" (כמו בשיר השירים ד ח ועוד "אִתִּי מִלְּבָנוֹן כַּלָּה"), לבל ישתמע "כָּלָה" מלשון סיום וגמר (כמו בפועל "כָּלָה הַבַּיִת", מלכים א ו לח, או כמו בבראשית יח כא; שמות יא א: "כָּלָה גָּרֵשׁ יְגָרֵשׁ אֶתְכֶם"; ירמיהו ל יא: "לֹא־אֶעֱשֶׂה כָלָה"). 

[ייש"כ ר' תומר ניומן שעוררני לכך]


יום שני, 13 באפריל 2015

על המזוזות ועל המשקוף


כל מי שלשון התורה רגילה בלשונו, משתמש ב"משקוף" למה שמעל הדלת
(מספר 1 בציור), בניגוד ל"מזוזה" שבשני צידי הדלת, מימין ומשמאל העומד בפתח (מספרי 2 בציור).

כך הפירוש הפשוט של "משקוף" ו"מזוזה" בפעם הראשונה שהם מופיעים בתורה, בפרשת החודש (שמות יב, ז): "וְלָקְחוּ מִן־הַדָּם וְנָתְנוּ עַל־שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וְעַל־הַמַּשְׁקוֹף".

וכמפורש ברש"י: "המזוזת - הם הזקופות, אחת מכאן לפתח ואחת מכאן. המשקוף - הוא העליון שהדלת שוקף עליו כשסוגרין אותו"; וכך גם נכדו, הרשב"ם: "המשקוף - מפתן העליון הנראה לעין כל בכניסת הבית" (ברם, בשאלה האטימולוגית חלוקים רש"י ורשב"ם: ממה גזורה המילה "משקוף", ואכמ"ל).

כך מבוארת המילה "משקוף" גם במילון בן יהודה:

וכיו"ב גם במילון אבן שושן.

לפני כשנתיים במהלך שירות מילואים שמעתי הוראה חדשה ל"משקוף": צידי הדלת -- היינו מה שנקרא בלשון התורה: "מזוזה"! (מספרי 2 בציור)

שימוש זה מוכר ב"ויקימילון" וב"ויקיפדיה":

"המשקוף הוא הקורה בחלק העליון של מסגרת התומכת בקיר שמעל הדלת, ונשען על שתי המזוזות. כיום נקראות כך גם קורות העץ הצדדיות של מסגרת הדלת".

 

זאת ועוד, השבוע אִנָּה ה' לידי "סידור המפורש לילדים - תהילת ה'" (ערוך בידי רמ"מ טברדוביץ', כפר חב"ד, ללא שנת הוצאה) ושם מפורש בסוף קריאת שמע (דברים ו, ט): "וּכְתַבְתָּם עַל־מְזֻזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ" – "וכתוב אותם על משקוף ביתך... כלומר: קבע שם מזוזות, שבהן כתובות פרשיות התורה".

ראשית, הופתעתי מ"תרגום" זה כי משתמע ממנו שהוראה זו של משקוף נפוצה עד כדי כך שצריך להמיר את מזוזה של התורה ב"משקוף" של "עברית ימינו".

זאת ועוד, המתרגם כך סבר כנראה שאין מי שיטעה להבין מתרגום זה שיש לקבוע את המזוזה מעל הפתח: ב"משקוף"!...

 


שנית, נראה כי הצורך בשינוי סימנטי זה בפירוש "משקוף" נגרם מהשינוי הסימנטי הקדום שחל במילה "מזוזה" מלשון המקרא ללשון חז"ל (שבה המילה מזוזה התייחדה למונח הלכתי, ל"מצות מזוזה": לקלף שמניחים ב"בית מזוזה" וקובעים על ה"מזוזה" במשמעותה המקורית, שבלשון התורה; ראה בת"א ובהערת "דעת מקרא" בדברים ו, ט). הואיל ו"מזוזה" בלשון המאוחרת היא חפץ יודאיקה, נזקקו למילה אחרת לצידי הדלת, וכך אימצו לצורך זה את ה"משקוף" (התפתחות משמעות זו אפשרית במיוחד לפי האטימולוגיה שהציע רש"י, בניגוד לרשב"ם, הנ"ל).

שלישית, השינוי מ"מזוזות ביתך" ל"משקוף ביתך" הוא גם שינוי מלשון רבים ליחיד. מכאן עולה השאלה: מדוע באמת נקטה התורה בלשון רבים? הרי בכל פתח של בית ובכל שער יש לקבוע מזוזה אך ורק במזוזה אחת, ולא בשתי המזוזות!

ואכן, מעניין למצוא התייחסות לכך בפירוש רש"י על אתר: "מזוזת כתיב, שאין צריך אלא אחת". אמנם, מסורת הכתיב המקובלת היא "מְזֻזוֹת", ולכן היו ש"תיקנו" את הנוסח של פירוש רש"י (ועל ידי זה הקשו על הבנתו!): "מזזות כתיב".

עיון במדור "הנוסח ומקורותיו" בחומש דברים "דעת מקרא" שערך הר"מ ברויאר מגלה שאכן ישנו כתב יד חשוב (המכונה לנינגרד) שבו הכתיב הוא "מזוזת" – בהתאם לפירוש רש"י.

בפירוש הריב"א לרבי יהודה ב"ר אליעזר[1] כתב (במאה ה14 למניינם) על פירוש רש"י:

"תימה, דבמסורת הוא מלא בוי"ו בין ז' לתי"ו! וי"ל דמצינו שהתלמוד חלוק על המסורת כמו שפרש"י בפ' חיי".

כלומר, ביאור זה מצטרף לקבוצת דרשות חז"ל הנשענות על נוסח השונה מנוסח המסורה שלנו (ע"ע: מנחת שי שמות יב, ז).

מעניין לבדוק האם אכן היו (אולי בסביבתו של רש"י) סופרים שכתבו במזוזה נוסח זה.

עכ"פ, בין אם הכתיב מלא או חסר, צריך להבין את הנוסח העיקרי להבנה: היינו מסורת הקריאה, והיא בלשון רבים.

יישוב לקושי לשוני זה מביא בעל הכתב והקבלה בפרשת ואתחנן. הראשון בשם הרוו"ה:

מצאתי בפסיקתא זוטרתא שאמר ומהו מזוזת? מזוזות דעלמא, ור"ל שאמר מזוזות בלשון רבים מצד רִבוי הבתים, ואין פירושו וכתבתם על כל אחד ממזוזות ביתך, אבל פירושו וכתבתם על מזוזות של כל בית ובית

והשני בשם הרד"ק במכלול:

אמר וכתבתם על מזוזות ביתך על אחת מהמזוזות לפי הקבלה, וכן ויקבר בערי גלעד (שופטים י"ב) באחת מערי גלעד, אל ירכתי הספינה (יונה א') אל אחת מהירכתים, בשתים תתחתן בי (ש"א י"ח) באחת משתים ועוד אחרים כמוהם.



[1] אין זה ה'ריב"א' הראשון: ר' יצחק ב"ר אשר הלוי, מראשוני בעלי התוספות.


יום שלישי, 7 באפריל 2015

תזכורת: הכינוס הלשוני הבא

יתקיים בכ"ט בתמוז.

פרטים בהמשך.

יום חמישי, 12 במרץ 2015

חיים ומוות, קנאה ואחדות ביד הלשון העברית

יחד עם תחיית הלשון העברית, והעיסוק הנרחב בלשון הקודש שאנו זוכים לראות בדורנו, אנו עדים להחזרת עטרת הלשון ליושנה במובן נוסף:

מחלוקות לשוניות משפיעות על הפוליטיקה, ומחלוקות על נוסחאות וניקוד אינן נותרות רק בהיכלי שן של האקדמיה (ללשון) או בספרי שו"ת, אלא הן "בועטות" - כמו שחווה עמנו בדברי ימיו הארוכים.

ההבדל בין שבטי ישראל בהיגוי של האות ש' היה אבן הבוחן "מי יחיה ומי ימות" במלחמת האחים בתקופת השופטים:

וַיֹּאמְרוּ לוֹ אֱמָר־נָא שִׁבֹּלֶת וַיֹּאמֶר סִבֹּלֶת וְלֹא יָכִין לְדַבֵּר כֵּן וַיֹּאחֲזוּ אוֹתוֹ וַיִּשְׁחָטוּהוּ אֶל־מַעְבְּרוֹת הַיַּרְדֵּן וַיִּפֹּל בָּעֵת הַהִיא מֵאֶפְרַיִם אַרְבָּעִים וּשְׁנַיִם אָלֶף (שופטים יב; וראו עוד כאן).

בתקופת שיבת ציון גרם חוסר ההקפדה על דיבור עברי תקין לענישה תקיפה מצד נחמיה (לפי פרשנות רס"ג, כמובא במאמרי "הקורא לאברהם "אברם" - האם עובר בעֲשֵׂה? ומדוע כך יֵעָשֶׂה?" משלהי תשע"ד).

גם בימי הביניים מחלוקות בלשניות שורשיות הפכו שולחנות וירו חיצים מסוגים שונים (ראו למשל על מחלוקות מנחם ודונש).

בעת החדשה לא חסרות דוגמאות, והמפורסמת ביותר היא מלחמת השפות (ראו גם כאן).

ובעת הזאת, המחלוקת סביב טהרנות לשונית ותיקוני לשון בסידור התפילה לעומת שימור נוסחאות עתיקות גם אם אינן "מדוקדקות" וגם אם סוטות הן מ"כללי הדקדוק" -- מחלוקת זו מתגלגלת לפוליטיקה הישראלית!...

הרב ברוך אפרתי מסתייג מחיבור פוליטי של חוגים תורניים בציונות הדתית עם הרב מאיר מאזוז "הנאמ"ן" במפלגת "יחד":

לאחר עיון ממושך בתשובותיו הרבות של הרב מאזוז שליט"א במגוון תחומים, ובעיקר בנושא הגיור בחומרים אשר לא פורסמו בעת האחרונה, ועיון בעמדותיו בנושא שינויי מילים ונוסחים בתפילה ובחומש, התרשמותי העמוקה היא שעלולה לצאת תקלה ח"ו מהובלה זו בכל מיני דרכים שניצניהם ניכרים כבר עתה...

שינויי הנוסח והתפילות של הרב מאזוז שליט"א הובילו למחאה גלויה של גדולי הפוסקים הספרדים והאשכנזים, אשר יצאו נגד דבר זה בכל תוקף, שלא לשנות על פי דעתנו מילים ונוסחים, שכולם מיוסדים על סוד ה' ליראיו ועל מנהג ישראל. זו אינה דרכם של רבותינו זצ"ל, שהייתה צמודה בכל כוחה למנהגי ישראל בתומתם השלמה ללא כל שינוי, ובייחוד בנושאי תפילה או כניסה לכלל ישראל.

על כך לא אחרה לבוא תגובת אחד מתלמידי הרב מאזוז, הרב עובדיה חן, במאמרו "להעמיד דברים על דיוקם - תגובה לרב ברוך אפרתי". וישא משלו ויאמר:

לגבי ענין הנוסחאות, מרן הרב מאזוז אינו הראשון שתיקן נוסחאות משובשות בסידור התפלה. לאורך כל הדורות, גדולי ישראל הגיהו ותיקנו את סידור התפלה שכידוע חלו בו שיבושים כרמון. מה גם שרוב ככל הנוסחאות של הרב מאזוז, הוא לא חידשם מעצמו, אלא הצביע על גירסא נכונה מבין כמה גרסאות. גם מרן הרב עובדיה זצ"ל הגיה עשרות תיקונים בשו"ת יביע אומר ח"ו, ואת חלקם הוא תיקן על פי תיקוניו של מרן הגר"מ מאזוז.

מה שכתב הרב אפרתי שיצאו נגדו במחאה גלויה גדולי הפוסקים הספרדים והאשכנזים, אין זה נכון. מי שיצא נגדו אלו רבני האשכנזים וה'מרביצי', שאחר כך הבהירו שהוציאו מהם את החתימה במרמה, וחלקם הוציאו מכתבי הבהרה מפורשים בענין (מכתביהם נדפסו בתחילת סידור איש מצליח מהדורא רביעית). אדרבה, גדולי הדור הספרדים, כמו מרן הגר"ע יוסף זצ"ל, הגרש"מ עמאר, הגר"י אברג'ל ועוד, פרסמו באותו זמן מכתבי תמיכה חד-משמעיים (מכתביהם נדפסו בתחילת סידור איש מצליח מהדורא רביעית).

אז מי צודק? האם שינויי הנוסח והתפילות של הרב מאזוז שליט"א הובילו למחאה גלויה של גדולי הפוסקים הספרדים והאשכנזים, או רק של אלה המכונים "רבני האשכנזים והמרביצי"? ומה דעת הגר"ע יוסף זצ"ל בסוגיה לשונית זו?

בנושא זה דנתי בכמה הזדמנויות.

במסגרת יום העיון "תורה ולשון בצהרי יום" שהתקיים ב"זאת חנוכה" האחרון, דנתי בהרצאתי "הכרעות הגר"ע יוסף זצ"ל בנוסח התפילה" בשאלה עד כמה הכרעות פוסקי ההלכה מעדות המזרח והמערב בנוסח התפילה הן שימור המסורת הלשונית שבפי עדות ספרד, ועד כמה הן הכרעה ע"פ סברה ומה שנראה כנוסח "מדויק" יותר ותואם יותר את העברית המקראית. למדנו ארבע סוגיות מסידור התפילה: דגש "דחיק" בתפילה; ניקוד מילת השלילה "אי"; "האוהבים דבריה"; "וכַן" שני כתובים.

ולכשירחיב ה', נאריך.

לק"י.

יום רביעי, 11 במרץ 2015

קול קורא לקראת הכינוס השנתי התשיעי של "שוחרי לשון הקודש" - קיץ! תשע"ה

שלום רב, 
בעז"ה נתכנס השנה בצהרי כ"ט בתמוז, ערב ר"ח מנחם אב,

בשנת השמיטה תשע"ה, במלאת 910 שנים לפטירתו של רש"י, 

בקרית נוער (ברחוב הרב פרנק בשכונת בית וגן, בירושלים). 

אנו מזמינים את הציבור להגיש הצעות להרצאה קצרה

·       בנושא לשוני הקשור לשנת השמיטה,

·       או בנושא לשוני הקשור לרש"י

1.  את ההצעות יש לשלוח עד ראש חודש אייר לדוא"ל < maanelashon@gmail.com >

2.  ההצעה תכלול: הצעה לכותרת, תקציר בן 25 – 50 מילים, וכן שם מלא ותואר של המרצה.

3.  הוועדה המארגנת תבחן את ההצעות השונות, ותבחר מתוכן את המתאימות. אין התחייבות לקבל כל הצעה.

בברכה ובתודה מראש,

אוריאל פרנק 
"מענה לשון"

יום שבת, 7 במרץ 2015

עת הזמיר

השבת (כי תשא, ט"ז באדר תשע"ה) קראתי ב"עולם קטן" כתבה על קבוצת חקלאים וגננים הלומדים מסכת שביעית. שם מצוטט ידידי, הרב אהוד שרגא נר"ו, המספר על
"הפריה הדדית שנוצרת מהמפגש עם אנשים המכירים את המציאות בפועל...
הפסוק "הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ, עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ, וְקוֹל הַתּוֹר נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ" (שיר השירים ב יב) מתפרש אצל מי שמצוי במציאות החקלאית לא בהקשר של הציפור זמיר, אלא כזמן זמירת הגפנים". 
ואכן ר"א אבן עזרא שם מזכיר פירוש זה:
הזמיר - כמו וזְמִיר עָרִיצִים יַעֲנֶה (ישעיהו כה ה) וענינו זמירות העופות. ויש אומרים כי הוא מן וכרמך לא תזמור. ואיננו עִתוֹ.
בעקבותיו מביא ר"ע חכם (דעת מקרא, עמ' כא, הערה 20*ג) פירוש זה, וגם את דחיית ראב"ע: 
"יש לטעון כנגד פירוש זה שהזמירה נעשית בחורף, בעוד שכל העניין בכתובים אלה מדבר באביב".
על טענה זו השיב ידידי דב סמואל נ"י (גנן, המוזכר ומצולם בכתבה הנ"ל), שזמירת הגפנים נעשית בחורף רק כשחוששים שלא יספיקו לסיימה עד הקיץ, אך עיקר זמנה אכן באביב, בשעה שהשריגים גמישים וניתנים לעיצוב וכיפוף בקלות.