יום רביעי, 31 בינואר 2018

האם צריך לומר "בלי נדר הדרן עלך"?

מצאתי במרשתת את שלוש התשובות האלה בנושא זה:

או: http://daf-yomi.com/qna.aspx?PageId=11
 שאלה: 
לאחרונה שמעתי מישהו שאומר בסיום מסכת: "בלי נדר הדרן עלך מסכת...".
האם כך צריך לומר?
תודה! 

 תשובה:

תשובת הרב יעקב שכטר:
א. ישנם שני פירושים בכוונת המילה "הדרן" עלך. יש המפרשים מלשון נחזור עלייך, כלומר לאחר שסיימנו את המסכתא אנו מבטיחים לחזור עליה. וזה דומה למשפטים הבאים: "דעתן עלך" ו"לא נתנשי מינך" (דעתנו עלייך ולא נעזבך). הפירוש השני הוא מלשון הוד והדר, כלומר ה"הדר" שלנו עלייך, את מתהדרת ומתפארת בנו. חיזוק גדול לפירוש השני הוא ההמשך "והדרך עלן" וכי הכוונה שהמסכת תחזור עלינו? בודאי הכוונה היא שההדר שלך עלינו ובך אנחנו מתהדרים, ואין לחלק את משמעות המשפט לשניים.
ב. כמובן שלפי הפירוש השני אין שום טעם לומר בלי נדר, הרי הוא קובע מציאות עכשווית שהמסכת מהדרת אותנו ומתכבדים אנו בה בלימודה ובידיעתה. אלא יש מי שחשש לפירוש הראשון שהוא מבטיח לחזור, והרי זה נדר, ולא נדר סתם, אלא נדרי מצווה החמורים שהפרתן קשה ולא תמיד אפשרית, על כן בחר להוסיף בלי נדר.
ג. אמנם ברור שאין כך המנהג. הלא סיומי מסכת נערכים ברבים מאות שנים ויותר על ידי אלפי ורבבות עמך ישראל, על ידי תלמידי חכמים בעלי הוראה ובפניהם, ומעולם לא שמענו ולא ראינו לחשוש לזאת. וצאי לך בעקבי הצאן, אם הלכה רופפת בידך, "פוק חזי מאי עמא דבר" (צא וראה איך העם נוהג).
ד. ייתכן שהסיבה שלא חששו לזאת היא מפני שזה נאמר בלשון רבים, שהציבור יחזור, ודי בכך שאחד מכל הציבור אי פעם יחזור. ייתכן גם שמפרשים זאת במובן של הבעת רצון, כאילו ולוואי ונזכה לחזור עלייך. ייתכן וברור לנו שהעיקר הוא הפירוש השני, ולפיו זו הוספה חסרת פשר. יתכנו גם נימוקים נוספים שאין כאן המקום לפרטם.
ה. על כן נראה שראוי להמשיך ולנהוג ככל העולם ולא להוסיף בלי נדר. ומכל מקום החושש לנדר, יאמר בפעם הראשונה בלחש בלי נדר, ללא שיישמע באוזני אחרים, ומן השמיים בוודאי יקבל שכר על יראת חטאו באופן של התחשבות במנהג ישראל שלא לחדש בהם דבר מדעתנו.
(בנותן עניין להזכיר את המחלוקת בראשונים האם מותר לדוך מלח ביו"ט לצורך הסעודה, יש מתירין ויש אוסרים ומעדיפים לאכול את סעודתם תפילה ולא להיכנס לחשש מלאכה האסורה ביו"ט. התוס' במסכת ביצה דף יד. כתבו בלשון בלתי אופיינית לחלוטין לבעלי התוס': "המחמיר לדוכן מערב יום טוב הרבה ביחד - יתברך באלוקים ובשם המיוחד". ומבארים שם הפרשנים, שאותו אחד שאוכל תפל לא זכאי לברכה זו למרות יראת חטאו, אלא דווקא זה שזכר ודך מעיו"ט, והוא גם מכבד את היו"ט בסעודה טעימה, גם מחמיר, וגם לא מושך תשומת לב לחומרתו...).



רבני בית ההוראה
כ"ו אדר א' ה'תשע"ד

שלום וברכה. כשמסיימים פרק בגמ' שמעתי שצריך לומר ג' פעמים "הדרן עלך פרק פלוני בלי נדר". האם זה נכון?

תשובה:

שלום רב,

מקור הסיבה שיש שאומרים הדרן עלך פרק פלוני בלי נדר. הוא מהגמ' בנדרים (ח,א) האומר אשנה מסכתא זו הרי זה נדר. לכן יש שאומרים בלי נדר.

אולם מעיקר הדין אין צורך לומר בלי נדר. וכתב בשו"ת מנחת שלמה (ח"א סי' צא אות כ') על הגמ' בנדרים "הרוצה שלא יתקיימו נדריו כל השנה יעמוד בראש השנה ויאמר כל נדר שאני עתיד לידור יהא בטל". ומסקנת הגמ' שם שרק אם הוא זוכר בשעת הנדר זה מועיל.

ויחד עם זה הוסיף שם: "ברם נלע"ד דלענין זה דנקטינן שכל האומר אשנה פרק זה נדר גדול נדר לאלקי ישראל, והוא הדין במי שאומר לעשות חסד עם חבירו ושאר מצוות דאפי' לא אמר ממש בלשון נדר והתחייבות אפי"ה דינו כנדר משום דרשא דבפיך זו צדקה, וה"ה לשאר מצוות עיין בר"ן נדרים דף ח' ע"א ובריטב"א, – מסתבר דשפיר מהני מה שרגילים להתנות בערב ר"ה וביוהכ"פ דאינו רוצה כלל שיהי' נדר, דכיון שהוא עצמו הרי אין כוונתו כלל לנדר או שבועה ורק התורה עשאתו כנדר, ולכן בכה"ג שגילה דעתו מקודם והתנה בפירוש דאינו רוצה כלל שיהי' נדר מהיכ"ת נימא שאף בכגון דא ה"ז נעשה נדר גם נגד תנאי מפורש שהתנה בריש שתא דאינו רוצה שיהא נדר, ולכן נלע"ד דכל שהוא אומר סתם ולא בלשון נדר הרי זה חשיב כאומר בפירוש בלי נדר".


הרב גיא מור

הפירוש הנכון הוא ההדר (הפאר והכבוד) שלך עלינו (עיין דניאל ד, כה) שזכינו ללמוד ולחדש על מסכת זו, וההדר שלנו עליך שעוד אדם למד מסכת זו, כידוע בסיפור על מסכת חגיגה שהובא בספר מנורת המאור (פרק חמישי) וזה לשונו: מַעֲשֶׂה בְּחָסִיד אֶחָד שֶׁהָיָה מִתְיַחֵד בְּמָקוֹם אֶחָד וְהָיָה לָמֵד בּוֹ בְּמַסֶּכֶת חֲגִיגָה. וְהָיָה מְהַפֵּךְ בָּהּ וּמְהַדְרָהּ כַּמָּה פְעָמִים, עַד שֶׁלָּמַד אוֹתָהּ הֵיטֵב וְהָיְתָה שְׁגוּרָה בְּפִיו וְלֹא הָיָה יוֹדֵעַ מַסֶּכְתָּא אַחֶרֶת מִן הַתַּלְמוּד וְהָיָה שׁוֹגֶה בָהּ כָּל יָמָיו. כֵּיוָן שֶׁנִּפְטַר מִן הָעוֹלָם, הָיָה בְּבֵיתוֹ לְבַדּוֹ וְלֹא הָיָה שׁוּם אָדָם יוֹדֵעַ פְּטִירָתוֹ. בָּאָה דְּמוּת אִשָּׁה אַחַת וְעָמְדָה לְפָנָיו וְהֵרִימָה קוֹלָהּ בִּבְכִי וּמִסְפֵּד וַתַּרְבֶּה אַנְחָתָהּ וְצַעֲקָתָהּ, עַד אֲשֶׁר נִתְקַבְּצוּ הֶהָמוֹן וַתֹּאמֶר לָהֶם: סִפְדּוּ לֶחָסִיד הַזֶּה וְקִבְרוּהוּ וְכַבְּדוּ אֶת אֲרוֹנוֹ וְתִזְכּוּ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁזֶּה כִּבְּדַנִי כָּל יָמָיו וְלֹא הָיִיתִי עֲזוּבָה וְלֹא שְׁכוּחָה. מִיָּד נִתְקַבְּצוּ כָּל הַנָּשִׁים וְיָשְׁבוּ עִמָּהּ וְעָשׂוּ עָלָיו מִסְפֵּד גָּדוֹל וְעָצוּם וְהָאֲנָשִׁים הִתְעַסְּקוּ בְּתַכְרִיכָיו וְכָל צָרְכֵי קְבוּרָתוֹ וְקָבְרוּ אוֹתוֹ בְּכָבוֹד גָּדוֹל. וְאוֹתָהּ אִשָּׁה בּוֹכָה וְצוֹעֶקֶת. אָמְרוּ לָהּ: מַה שְּׁמֵךְ: אָמְרָה לָהֶם: חֲגִיגָה שְׁמִי. כֵּיוָן שֶׁנִּקְבַּר אוֹתוֹ חָסִיד נֶעֶלְמָה אוֹתָהּ הָאִשָּׁה מִן הָעַיִן. מִיָּד יָדְעוּ שֶׁמַּסֶּכֶת חֲגִיגָה הָיְתָה, שֶׁנִּרְאֵית לָהֶם בְּצוּרַת אִשָּׁה וּבָאָה בִּשְׁעַת פְּטִירָתוֹ לִסְפֹּד לוֹ וְלִבְכּוֹתוֹ וּלְקָבְרוֹ בְּכָבוֹד, עַל שֶׁהָיָה שׁוֹנֶה אוֹתָהּ תָּמִיד וְשׁוֹקֵד לִלְמֹד בָּהּ. עד כאן.
ולפי הבנת כבוד תורתו שהוא לשון חזרה מאי "הדרך עלן", וכי המסכת תחזור ותלמד אותנו?! ולכן אין כל טעם באמירת "בלי נדר".


עכ"ל. 

מפליא אותי שכל המשיבים התעלמו מהניתוח הפשוט של "הדרן" = חזרנו, שהוא הפירוש הראשון המובא בערך סיום מסכת – ויקיפדיה

טקסט ההדרן השתנה עם השנים, אך כיום הנוסח המופיע בסופם של רוב ספרי הקודש הוא כדלהלן (בתור דוגמה, ננקטה מסכת ברכות). הטקסט מנוקד, ולאחר כל קטע טקסט ניתן הסבר למקורו ומשמעותו.

"הֲדַרַן עַלָךְ מַסֶּכֶת ברכות וְהֲדַרַך עֲלָן, דַּעְתָּן עֲלָךְ מַסֶּכֶת ברכות וְדַעְתָּךְ עֲלָן. לָא נִתֽנַשֵׁי מִינָךְ מַסֶּכֶת ברכות וְלֹא תִּתֽנַשִׁי מִינַן, לָא בְּעָלְמָא הָדֵין וְלֹא בְּעָלְמָא דְאַָתֵי". חוזרים על טקסט זה 3 פעמים.

ההסבר הנפוץ לקטע זה הוא תרגום מילולי, ללא התחשבות במשחקי מילים אפשריים:

חזרנו עלייך מסכת ברכות וחזרת עלינו. דעתנו עלייך מסכת ברכות ודעתך עלינו. לא נשכח ממך מסכת ברכות ולא תשכחי מאיתנו, לא בעולם הזה ולא בעולם הבא.


כל מי שלמד פרק בדקדוק הלשון הארמי יודע ש"צורות הפֹּעַל הארמיות בזמן עתיד – כמו המקבילות להן בעברית – נוצרות על ידי הוספת תחיליות בכל הצורות... אותיות אית"ן (מתוך המדריך למשתמש בסִיַּיעְתָּא לְתַלְמוּדָא, עמ' 13), לכן העדר אות תחילית לציון זמן עתיד ("אותיות אית"ן+ל") בפועל "הדרן" מלמד שאין זה עתיד.

ואכן כך הוא בארמית של התלמוד הבבלי כמופיע למשל בספר הדקדוק של אמו"ר "דיקא נמי" (עמ' 63 ואילך).


על מה, אם כן, הסתמכו המשיבים הנ"ל, שהבינו שאם "הדרן" הוא פועַל, זמנו הוא בעתיד? 

הפירוש "נחזור" מיוחס לרבי חיים בן בצלאל מפרידברג בערך הנ"ל סיום מסכת – ויקיפדיה 

פירוש נוסף נתן רבי חיים בן בצלאל מפרידברג[5], שפירש את הקטע בהסתמך על דו-המשמעותיות של חלק מהמילים, ובעיקר ההבדל בין השורש ה-ד-ר בארמית בבלית שמשמעותו חזרה ובין אותו השורש בעברית:

נחזור עלייך מסכת ברכות, והדרך יהיה שרוי עלינו. דעתינו תהיה נתונה לך מסכת ברכות, והשגחתך תהא שרוייה עלינו. לא נשכח אותך מסכת ברכות, ולא תשכחי אותנו, כזוג אוהבים.


גם במהדורת התלמוד של הר"ע שטיינזלץ יוחס פירוש זה לנ"ל:


התפלאתי איך ייתכן שבקי בלשון (מחבר ספר הדקדוק "עץ חיים") יטעה בדבר כה פשוט? 

ואכן כשפתחתי את ספרו, שמחתי למצוא שהוא כתב דברים אחרים מאלה שיוחסו לו. 

הנה הקטע שמצאתי בספר החיים, ואם טעיתי, אודה למי שיאיר עיניי.


מי שדן באופן מעמיק ומדוקדק בנושא זה הוא פרופ' מירון לרנר במאמר זה.
ראו בעמודים 168 - 169, ובמיוחד בהערה 30 עד תומה:


נראה שהדרך היחידה להסביר זאת כעתיד זה אם נפרש ש"הדרן" היא צורת בינוני (בדיקא נמי עמ' 64 מובאת הצורה "הדרן" כבינוני לרבות, אך לרבים הוא בבבלי עם יו"ד: הדרי/הדרין).
אך אפשרות זו בהערות 39, 56 במאמר הנ"ל נדחית, ומסקנתו היא שהמשמע המקורי של "הדרן" פירושו "חזרנו".



אגב, בהערה 34 במאמר זה מובא אישוש וביסוס למסורת הקריאה של המילה "מר" - "מור": 


יום שני, 8 בינואר 2018

דרשה לשבת פרשת שמו"ת

שבת שמו"ת

משנים קדמוניות נתייחדו שבתות מסוימות במהלך השנה לנושא מסוים, כדוגמת: שבת זכור, שבת חזון, שבת הגדול ושבת שירה. בימינו נתייחדה שבת חיי שרה להיות "שבת חברון" ושבת שלח לך - "שבת ארץ ישראל", ועוד היד נטויה...

שבת פרשת שמות שבה אנו קוראים "וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים", מנוצלת כבר על ידי אגודת אפרת לגיוס תרומות להצלת עוברי ישראל, ולאחרונה גם על ידי מכון פוע"ה.

אני מציע להקדיש מדי שנה את שבת שמות לעורר על שמו"ת, על פי הרמז שמקורו הראשון הוא כנראה רבי מרדכי יפה, "בעל הלבושים" (קישור לויקיפדיה) הכותב (לבוש החוּר, או"ח, ראש סימן רפה):

חייבו חז"ל [ברכות ח ע"א] על כל אדם מישראל שישלים הפרשה בכל שבוע עם הציבור שנים מקרא ואחד תרגום, כדי שיהא בקי בתורה, וסימנך ואל"ה שמו"ת בני ישראל [שמות א, א], ו'חייב א'דם ל'קרות ה'פרשה, ש'נים מ'קרא ו'אחד ת'רגום, וזה חייבים כל בני ישראל.

בסוגיה זו יש כל כך הרבה להאריך, כך שלסוגיה זו ראוי לייחד לפחות שבת אחת בשנה. 

מקוצר הזמן אציין ראשי דברים:

מקור תקנת קריאת שמו"ת

מו"ר, פרופ' יואל אליצור בהרצאתו על תרגום "והאיש משתאה" ב"זאת חנוכה" האחרון (קישור להקלטות יום העיון "תורה ולשון בצָהֳרֵי יום" ה'תשע"ח) ציין את ההבדל בין יחס התלמוד הבבלי והתלמוד הירושלמי לתרגום, והעיר שלא לחינם מקור הדין לקרוא שמו"ת - בבבלי ולא בירושלמי.

אמנם, בתלמוד הבבלי מיוחסת הוראה זו לראשוני האמוראים בארץ ישראל: הנוסח המצוי יותר מוסר זאת בשם רבי אמי, אך לפי כמה ראשונים, כתבי יד ודפוסים, הוא מסר זאת בשם רבו, רבי יוחנן. כמו כן, נמסר שכך הורה רבי יהושע בן לוי לבניו. בשו"ת רדב"ז (חלק ג סימן תכה) מובא מאמר זה בשם ר' יהושע, אך מסתבר שכוונתו לר' יהושע בן לוי.

בספר "התקנות בישראל" (קישור) של הרב שצ'יפנסקי (קישור) לא מצאתי תקנת קריאת שמו"ת, אך בעל ערוך השולחן, הרב יחיאל מיכל הלוי אפשטיין (קישור) מייחס תקנה זו על פי סברתו הפשוטה למרע"ה:

ולא נודע לנו טעמו של דבר, ובוודאי בשעה שתקן משה רבינו לקרות בתורה תקן ג"כ תקנה זו שכל אחד יקרא שנים מקרא ואחד תרגום, והלבוש כתב כדי שיהא בקי בתורה ע"ש, ואין זה מספיק כמובן. ונראה דהחיוב בתורה השמיעה והלימוד, כמו שאומרים בברכת אהבה 'לשמוע ללמוד', והנה השמיעה היא בשבת מס"ת כשרה כתובה כדת וכהלכה, ולכן ילמוד מקודם בחומש ויעלה בקודש לשמוע מס"ת. ואיתא בסוטה [ל"ז:] כללות ופרטות נאמרו בסיני ונשנו באהל מועד ונשתלשו בערבות מואב ע"ש לכן צריך ללמוד ג' פעמים אפילו בפסוק שאין בו תרגום כמו שיתבאר כנגד אלו הג', אך במקום שיש תרגום בחרו בתרגום הפעם השלישי כדי שיבין מה שהוא לומד, והתרגום קרוב ללשון הקודש וניתן בסיני, כדאמרינן בנדרים [ל"ז:] ויקראו בספר תורת אלקים מפורש, מפורש זה תרגום, וניתן מסיני כמבואר שם, אלא ששכחום וחזר אונקלס ויסדו כדאמרינן ריש מגילה ע"ש [וכעין זה ראיתי באליהו זוטא בשם מטה משה ולא ביאר כראוי ע"ש[1]] וי"א כנגד שנים הקורין ואחד המתרגם [ראב"ן]:

אע"פ שהרב אפשטיין לא ציין זאת, יתכן שהסתמך על הסוגיה בתלמוד הבבלי במסכת עירובין (דף נד עמוד ב):

תנו רבנן, כיצד סדר משנה? משה למד מפי הגבורה, נכנס אהרן ושנה לו משה פירקו. נסתלק אהרן וישב לשמאל משה. נכנסו בניו ושנה להן משה פירקן... נמצא ביד הכל ארבעה. מכאן אמר רבי אליעזר: חייב אדם לשנות לתלמידו ארבעה פעמים. וקל וחומר, ומה אהרן שלמד מפי משה, ומשה מפי הגבורה - כך, הדיוט מפי הדיוט - על אחת כמה וכמה.

וכך כותב הרב משה שטרנבוך נר"ו (קישור) בתשובות והנהגות (כרך ג סימן צח):

שנים מקרא ואחד תרגום חיוב גמור הוא על כל אחד לקרוא בעצמו כל שבוע עם הציבור, ונראה פשוט שעיקר התקנה היא לקרוא ג' פעמים ושוב שומע פעם רביעית בקריאת התורה נמצא קורא הפרשה ד' פעמים, שבזה שגור אצלו וכמ"ש חז"ל בעירובין נד: ע"ש, רק הקילו חז"ל שפעם שלישי יאמר התרגום דהיינו הפירוש ומועיל כמקרא, אבל אם אינו אומר תרגום שאינו מבין, חיובו מדינא לקרוא ג"פ מקרא, וגם לשמוע קרה"ת עם הציבור כדי לשנות ד"פ כדין.

שמו"ת - חיוב גמור

אגב, על "חיוב גמור" זה המוטל על כל אחד, מעניינת תשובתו של הרב משה פיינשטיין (קישור) בשו"ת אגרות משה (אורח חיים חלק ה סימן יז) המעורר על כך שגם בני תורה מחויבים בקריאת שמו"ת, ומלשון הגרמ"פ משמע שאף הוא סבר שתקנה זו היתה קיימת בזמן רשב"י, וכה דבריו:

ז' חנוכה תש"ל

למעלת כבוד הרה"ג מוהר"ר יחיאל אברהם זילבר והרה"ג מוהר"ר הלל דוד ליטואק שליט"א.

הנה בעניין המצווה שמחוייב כל אחד ואחד לקרוא הפרשה בכל שבוע, שנים מקרא ואחד תרגום. ורבותינו, אף מהראשונים (ראה טור או"ח סי' רפ"ה וב"י ד"ה ואם למד), הוסיפו שצריך ללמוד גם פירוש רש"י שעל כל הפרשה, שנתרשל מאד אף אצל הרבה בני תורה.

פשוט וברור כמו שלא נפטר שום אדם מכל מצווה דרבנן, בטענה שעוסק בתורה, כן לא נפטרו אף ממצווה זו. ואדרבה, אף מי שתורתו אומנתו כרשב"י וחבריו, שהיו פטורין מתפילה דרבנן, היו חייבין בקריאת הפרשה שנים מקרא ואחד תרגום. דהא גם זה הוא לימוד תורה, ובחיוב לימוד תורה הא איכא חיוב ללמוד גם מקרא. ואף שסברי התוס' (קידושין ל' ע"א ד"ה לא צריכא, בשם ר"ת) דבלימוד תלמוד בבלי יוצא גם ידי מקרא, משום שבלולה גם במקרא, ואף להרמב"ם (ה' תלמוד תורה פ"א הי"ב) דלאחר שכבר יודע היטב תורה שבכתב, אינו מחוייב ללמוד מקרא בכל יום, וכ"ש שאינו צריך להשליש זמנו, מ"מ הא מחוייב גם להרמב"ם ללמוד באיזה זמן תורה שבכתב. וא"כ ברור שקריאת שמו"ת וודאי הוא ממילא בכלל חיובו מעצם תלמוד תורה בכל שבוע. שלימוד זה שייחדו חכמים ללמוד בכל שבוע וודאי הוא חייב, ולא יוכל ליפטר בלימוד דבר אחר מהתורה, בין בכתב בין בע"פ, לבד המצוה הנוספה שחייבו חכמים. וממילא אין פטור מזה אף לאלו שתורתן אומנתן, כרשב"י וחבריו. ובפרט לדורנו שאין אנו יכולין לומר שאנו בקיאין במקרא.

בידידות, משה פיינשטיין.

וכך ליקט הראשל"צ בעל ילקוט יוסף (שבת א הערות סימן רפה):

וד"ז הוא מדינא וחיוב גמור, ודלא כמו שכתב בלחם חמודות, שלא כתבה הרמב"ם אלא לכתחלה. וראה בכף החיים (שם אות ב'). ובאמת שדין זה הוא מוסכם בראשונים, והובא בספר הלכות גדולות (דף מה ע"ג), ובהרי"ף והרא"ש ברכות שם, ובמרדכי, האגודה, התוספות, רבינו יונה, רבי יהודה החסיד, הרמב"ם (פרק יג מהלכות תפלה הלכה כה), הסמ"ג (עשין יט), וכן דעת רב עמרם גאון, ורב נטרונאי גאון. והגהות אשר"י שם, ושבולי הלקט (סימן יט), והרוקח (סימן נג), והרשב"א בתשובה (סימן רו), ועוד. וכן דעת המקובלים כמבואר בספר הכוונות (דף צ ע"ב), ובנגיד ומצוה (דף נג) ועוד. ובספר שלחן לחם הפנים חלק ה' (סימן רפה) כתב, שהוא פלא מי התיר לכמה תלמידי חכמים ומשכילים ונבונים, ויודעי ספר, הפוטרים עצמם מחיוב זה, כמו שראיתי שאינם נזהרים בזה, ומהיכן נפקא להו שהם פטורים, כיון שזה מוסכם בש"ס בבלי וירושלמי, מדרש וכל הפוסקים, ראשונים ואחרונים, וכן המקובלים ז"ל, לכן צריך כל מי שיודע לקרוא לקיים דבריהם ז"ל, כיון דקאי בחיוב זה, ומה גם שזוכה שמאריכין לו ימיו ושנותיו. והגם מי שהוא טרוד ביום ששי לקרותה, מכל מקום יכול לקרות ביום שבת שהוא פנוי מעסקיו, או קודם תפלה, שזה העיקר לדעת הפוסקים ז"ל. או אחר אכילה קודם מנחה. ע"כ.

"תרגום מסיני"

גם בביאור ההיגד "התרגום ניתן בסיני" נחלקו האחרונים: יש מבינים כפשוטו, שעם ישראל מקבלי התורה היו דו-לשוניים, ותרגום אונקלוס כפי שהוא לפנינו, התקבל מסיני ע"י מרע"ה (מהרש"א חידושי אגדות מגילה ג, א ד"ה תרגום של תורה אונקלוס), אך יש שהסבירו שאף אם מקור התרגום מסיני - אין הכוונה לתרגום כצורתו החיצונית בלשון הארמית, אלא לתכנים הפרשניים שבו, שהם הם התורה שבע"פ שנמסרה למשה מסיני (אגרת ביקורת, בתוך: כתבי מהר"ץ חיות, וראה מו"מ בשו"ת הרמ"א סימנים קכו - קל).



[1] זו לשון אליה זוטא סימן רפה ס"ק א:

כתב בשיירי כנסת הגדולה זה לשונו, כתב במטה משה סימן תס"ד שמעתי טעם על שנים מקרא ואחד תרגום כנגד התורה שניתנה ג' פעמים בסיני ובאהל מועד ובמשנה תורה ע"כ. וקשה למה אין קורין ג' פעמים מקרא, ואפשר דטעמו ז"ל אעיקרא דמילתא למה תקנו ג' פעמים, אבל תרגום טעמו כמ"ש מעדני מלך כנגד המתרגם ע"כ, ותמהני שלא הביא דברי מטה משה כראוי, דזה לשונו: הראשון בסיני שניה באהל מועד שלישית באר היטב, משום הכי קורין מקרא ב' פעמים והג' תרגום כנגד באר היטב עכ"ל, הרי הטעם נכון על תרגום שמבאר נמי המקרא כנגד משנה תורה שהוא באר היטב.

שבוע עברית טוב ורטוב

תוספת דברים למה שכתבתי בעבר לרגל "יום הלשון העברית".

ראשית, לגבי סוגיית התאריך הראוי לציון יום הלשון העברית, שעליו הרחבתי כנ"ל, מעניין שבחוזר מנכ"ל [כאן] צוינו כמה ימים ממלכתיים, ויום הלשון העברית אינו מופיע כלל. 

שנית, כמובן שהעיקר זה לא העיתוי אלא התוכן. 
קל מאוד ללכת לקיצוניות: הללו פוסלים, מחרימים ומזלזלים, והללו משבחים, מפארים ומעריצים ללא סייג. 

מרן הגראי"ה קוק לימדנו ללכת בשביל הזהב המורכב, וזה נכון גם כלפי תחית הלשון העברית:

"שגויה ההנחה הסטריאוטיפית המייחסת לרב קוק תמיכה חד משמעית וחד מימדית בשפה העברית המתחדשת. משנת הרב הרבה יותר מורכבת. מחד גיסא אין ספק שהרב ראה ברכה גדולה בתחיית השפה, עודד וחיזק את הפועלים למענה וביקר נחרצות אותם שצידדו בשפה זרה זו או אחרת. מאידך גיסא אין גם ספק שהרב ראה סכנה גדולה בהעמדת חזות התחיה כולה על השפה. תחית השפה, בכל חשיבותה, צריכה לתפוס מקום כחלק מחזון התחיה כולו. השפה צריכה להתחבר לתורה ולמצוות. בשל כך, לעתים מוכן הרב 'לוותר' על העברית ובלבד שיישמרו ערכים החשובים עוד יותר, כתלמוד תורה. התוכן הרבה יותר חשוב מהצורה ואם הברירה היא בין תורה לבין שפה, ברור שתורה קודמת. עם זאת, ככל שניתן, נכון לשלב ולאחד תורה ושפה כאחד" (סיכום מאמרו של הרב פרופ' נ' גוטל, יחסו של הרב קוק לתחית הלשון העברית).

כך גם ביחסו המורכב לאב"י, כמתואר במאמרו של הרב פרופ' נ' גוטל ('בין תחייה לחידוש - בין הראי"ה קוק לבן-יהודה', ספר מרחבים ו, תשנ"ז, עמ' 323-391) ,ובהרצאת ר' שמריה גרשוני בחנוכה תשע"ד: "הרהורי תשובה של אליעזר בן יהודה?!" (הנה קישור).

מחד גיסא, נחנך את תלמידינו להתייחס לגופם של מעשים (ראה כאן), לא להעריץ את אישיותו, ולהתנער מהכפירה שלו, 

ומאידך גיסא, לאחר זריקת הקליפות שבאישיותו, ניתן לאכול מתוך הרימון: ליהנות ממילונו המדהים, ומתחיית הלשון שהיה לו חלק נכבד בה.

כט"ס, 
אפ"ר

יום שלישי, 2 בינואר 2018

הועלו לאתר הקלטות מיום העיון "תורה ולשון בצהרי יום" השמיני במצפה יריחו -- זאת חנוכה תשע"ח

הועלו לאתר הקלטות השמע, והוידאו, תקצירים, דפי מקורות ומצגות.

ברכת יישר כח להוריי, לכל המרצים, לכל המשתתפים, ולכל העוזרים.
יתברך הבוחר בתורה ובלשונה.
כל טוב, 
אפ"ר

יום ראשון, 3 בדצמבר 2017

הזמנה ליום העיון "תורה ולשון בצהרי יום" השמיני במצפה יריחו -- זאת חנוכה תשע"ח

בס"ד הננו שמחים להזמין את הציבור לשיעורים על התורה ולשונה ביום עיון אשר יתקיים בצהרי "זאת חנוכה", יום רביעי, ב' בטבת, תשע"ח בבית הכנסת "יגל יעקב" ובית המדרש "נר יצחק", ברחוב שירת הלויים, מצפה יריחו

13:50  עֵת שַׁעֲרֵי לָשׁוֹן לְהִפָּתֵחַ

פרופ' יואל אליצור - תרגום "והאיש משתאה"

הרב דוד כוכב - ראיות בענין המבטא הנכון

ד"ר דורון יעקב - כיצד ראוי לקרוא בתורה?

אליהוא שנון - הפרדת מילים בקריאת התורה

16:20      תפילת מנחה

ר' תומר ניומן - האם ראוי לדקדק?

הרב יהודה קרויזר - דברי ברכה מפי מרא דאתרא

הרב פרץ לוין - "ימי שמחה והלל"

ר' אוריאל פרנק - חמשת תפקידיה של אל"ף השימוש


* ייתכנו שינויים בלוח הזמנים  
 למגיעים באוטובוס: קו 216 יוצא מירושלים בשעות 13:00, 14:33, 15:05 
 וחוזר לירושלים ממצפה יריחו בשעות 16:00, 18:00

עזרת נשים פתוחה 

הכניסה ללא תשלום       

נשמח לראותכם!


נודה לכם אם תודיעו לחבריכם על יום העיון ותפיצו בלוחות המודעות 

רצוי לאשר השתתפות:
  info@maanelashon.org     0587203297   (אוריאל)

יום חמישי, 16 בנובמבר 2017

האם בעיר שכם מצויים רוצחים? תלוי בניקוד המילה ובהטעמתה!

 ראשית, יש לציין שינוי שחל בהיגוי השם "שכם" מלשון המקרא ללשון ימינו:

 

לשון המקרא

לשון ימינו

שְׁכֶ֥ם

שם עצם פרטי (של המקום)

שם עצם פרטי (של המקום)

שם עצם פרטי (של בן מושל העיר, חמור)

שם עצם כללי: אבר בגוף

שֶׁ֫כֶם

שם עצם פרטי (מצאצאי מְנַשֶּׁה)

שם עצם כללי: אבר בגוף

במובן של אבר בגוף מופיע רק פעם אחת כצורת הפסק: שֶׁ֑כֶם (תהלים כ״א, י״ג)

 

עתה נפנה אל המובא בתלמוד בבלי (מסכת מכות דף י עמוד א): אמר אביי: בשכם נמי שכיחי רוצחים, דכתיב: וכחכי איש גדודים חבר כהנים דרך ירצחו שכמה וגו',

לפי דרשת אביי על הכתוב בהושע ו, ט: "וּכְחַכֵּי אִישׁ גְּדוּדִים חֶבֶר כֹּהֲנִים דֶּרֶךְ יְרַצְּחוּ־שֶׁכְמָה כִּי זִמָּה עָשׂוּ", "שֶכְמָה" הוא כמו "שְׁכֶמָה", היינו "לשכם".

ברם, כל מפרשי המקרא הראשונים[1] שמצאתי - לא פירשו כך, אלא פירשו ע"פ המובן השני של שְׁכֶם (אבר בגוף: כתף, shoulder, או גב back).

יתכן שהסיבה שהעדיפו לפרש שלא כאביי, כי לפי פשוטו של מקרא אין זהות בין הצורות: שֶׁ֑כְמָה ושְׁכֶ֑מָה. רק שְׁכֶ֑מָה היא שם העיר בתוספת ה' המגמה, כמו בכתוב: "וַיִּשְׁלָחֵהוּ מֵעֵמֶק חֶבְרוֹן וַיָּבֹא שְׁכֶמָה" (בראשית לז, יד). אך "שֶׁ֑כְמָה" לא יכול להיות במשמעות של "לשכם". למה?

כי דרכה של ה' המגמה[2] שבהוספתה לשם מקום (שם עצם כללי או פרטי) אין היא גורמת לשינוי במקום ההטעמה:

עִיר - הָעִירָה 

בַּיִת  מוֹשִׁיב יְחִידִים בַּיְתָה מוֹצִיא אֲסִירִים בַּכּוֹשָׁרוֹת.

בְאֵר -  וַיָּבֹא בְּאֵרָה שָּׁבַע וַיִּזְבַּח זְבָחִים לֵאלֹהֵי אָבִיו יִצְחָק:

חֶבְרוֹן - חֶבְרוֹנָה 

צֹעַר - צֹעֲרָה

שָׁם - שָׁמָּה

יה"ר שנזכה שיקַיֵּם לָנוּ ה' אֱלהֵינוּ אֶת הַדָּבָר שֶׁהִבְטיחנוּ עַל יְדֵי צְפַנְיָה:

כִּֽי־אָ֛ז אֶהְפֹּ֥ךְ אֶל־עַמִּ֖ים שָׂפָ֣ה בְרוּרָ֑ה  לִקְרֹ֤א כֻלָּם֙ בְּשֵׁ֣ם ה' לְעׇבְד֖וֹ שְׁכֶ֥ם אֶחָֽד.

 

הערות:

[1] להבדיל מאחרונים: ר"מ אלשיך, המלב"ים ור' יהודה קיל (דעת מקרא) פירשו כאביי.

רש"י הושע פרק ו פסוק ט  ...כן חכי גדודיהם חבורות כהניהם המתחברי' ללכת בדרך ירצחו שם כולם שכם אחד: ...שכמה - לשון כת אחת:

אבן עזרא הושע פרק ו פסוק ט  שכמה - כמו לעבדו שכם

ר"א מבלגנצי: כמו כִּי תְּשִׁיתֵמוֹ שֶׁכֶם (תהלים כא יג)

רד"ק הושע פרק ו פסוק ט  דרך ירצחו שכמה - בדרך ירצחו כלם שכם אחד כי מי שישלול ירצח אם יעמוד כנגדו בעל הממון ירצחנו:

ר"י ן' כספי:   ...כי חברת הכהנים אשר בהם , שהיה ראוי להם לשקוד בחדרים על הלמוד וההוראה לעם , הנה הם אורבים בדרכים בחבורות גדולות , איש על שכם רעהו מדובקים כדרך כל מתדבקים , כענין "ויבאו האנשים על הנשים" (שמ' לה , כב); וזה , לעשות רציחות מן העוברים ...

רי"ד:  ... וכמו חבר כהנים שמתחברין על הגרן ליקח התרומה , כך הם מתחברין על הדרך לרצח בני אדם. שכמה - ביחד , כמו "ולעובדו שכם אחד" (צפ' ג , ט (

וכ"פ מצודת ציון הושע פרק ו פסוק ט  שכמה - ר"ל צד אחד ודעה אחת כמו לעבדו שכם אחד (צפניה ג):

 

[2] ראה דברי נחמה ליבוביץ, פירוש רש״י לתורה: עיונים בשיטתו, עמ' 136 - 137: