בפרק ראשון של מסכת ברכות (ז, ב - ח, א) מובא[1]:
"א"ל רבי יצחק לרב נחמן: מ"ט לא אתי מר לבי כנישתא לצלויי? אמר ליה לא יכילנא, א"ל לכנפי למר עשרה וליצלי, אמר ליה טריחא לי מלתא, ולימא ליה מר לשלוחא דצבורא בעידנא דמצלי צבורא ליתי ולודעיה למר, א"ל מאי כולי האי, א"ל דאמר ר' יוחנן משום ר"ש בן יוחי: מאי דכתיב וַאֲנִי תְפִלָּתִי לְךָ ה' עֵת רָצוֹן (תהלים סט, יד), אימתי עת רצון, בשעה שהצבור מתפללין. ר' יוסי ברבי חנינא אמר מהכא: כּה אמר ה' בְּעֵת רָצוֹן עֲנִיתִיךָ" (ישעיה מט, ח).
רש"י: "עת רצון - אלמא יש שעה שהיא של רצון".
עולה מכאן שהמובן של "עת רצון" הוא זמן שבו לרבש"ע יש כביכול יותר רצון ואהבה כלפינו, ולכן מקבל יותר את תפילותינו[2]. שזוהי משמעות הביטוי "עת רצון" בלשון התלמוד, ושכך הובן ביטוי מקראי זה ע"י חכמים, ניתן להוכיח ממעשה המובא בתלמוד הבבלי[3] ומדרשת הכתוב בתלמוד הירושלמי[4].
מעתה יש לשאול, אם כל מה שנלמד מן הפסוק הוא שיש איזשהו זמן של רצון, כדברי רש"י, קשה: מנין לרשב"י שזמן זה הוא "בשעה שהצבור מתפללין"? וכיצד למד ר' יוסי ברבי חנינא מהכתוב "בעת רצון עניתיך" שמדובר על זמן תפילת הציבור? אולי "עת רצון" זה הוא חודש אלול ועשרת ימי תשובה, או זמן הדלקת נרות שבת[5], או שעת "רעוא דרעוין"[6]? אם הם ידעו זאת על פי "סוֹד ה' לִירֵאָיו" (תהלים כה, יד), או על פי קבלה מרבותיהם[7] - נקבל; אך נראה שאין צורך להידחק, אלא ניתן להסביר זאת בפשטות:
נראה להציע כי רשב"י ור' יוסי ברבי חנינא פירשו את הביטוי "עת רצון" בכתובים שלא כמשמעו בלשון חז"ל, אלא כפירוש רש"י לפסוק הנ"ל בישעיה "בְּעֵת רָצוֹן עֲנִיתִיךָ": "בעת רצון - בעת תפילה שאתה מתרצה ומתפייס לפני". מתבאר כאן כי "עת רצון" הוא הזמן שבני האדם מתפללים לה' ואומרים לפניו דברי ריצוי ופיוס, ואז: "עֲנִיתִיךָ" - ה' עונה ומקבל את התפילות. היה אולי מקום לחשוב שהכתוב מדבר על כל זמן שכל יחיד מתפלל ומתרצה לפני ה', ולכן מלמדנו ר' יוסי ברבי חנינא שהכתוב המדבר על "עת רצון", היינו עת התפילה, כוונתו לזמן תפילתם של רבים[8].
כיו"ב נראה שביאר רשב"י את הכתוב בתהלים "וַאֲנִי תְפִלָּתִי לְךָ ה' עֵת רָצוֹן" כך[9]: ואני מתפלל לפניך, ה', [ב]עת רצון - בזמן הראוי לתפילה, והיינו בשעה שהצבור מתפללין ומִתְרַצִים ומתפייסים לפני קונם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה