מערכי לב: אני רוצה לשאול אותך שאלה על הדרשה שלך לשבת פרשת וארא - הפרשה המהפכנית.
מענה לשון: בשמחה! שאל ונען!
מערכי לב: הסברת שחשוב להקפיד על הניקוד הנכון של ו' השימוש, כי לפעמים שינוי הניקוד משנה גם את המשמעות ("וַיֵּלֶךְ" = והוא הלך בעבר, לעומת: "וְיֵלֵךְ" = והוא ילך בעתיד).
מענה לשון: אמת ויציב!
מערכי לב: בדיוק על זה רציתי לשאול!
למה יש ניקוד שונה לו' החיבור בברכת "אֱמֶת וְיַצִּיב": הניקוד הוא "וְ-" (בשְווא) ברוב הפעמים, חוץ משני ווי"ם (בשוּרק): "וּמְתֻקָּן וּמְקֻבָּל".
מענה לשון: זו שאלה בסיסית כל כך עד שהרב יאיר חיים בכרך בשו"ת חוות יאיר (סימן קכד) מביא אותה כדוגמה לשאלה שכל רב מוכרח לדעת:
"ואיך לא יבוש מי ששנה ולמד ולימד עד שהגיע להוראה יורה ידין, אם ישאלנו בסידור תפילה למה נשתנו נקודות ווין... ויאלם ויסתגר"
מערכי לב: הריני בוש ונכלם שלא למדתי זאת עד עתה! אז למה באמת "נשתנו נקודות ווין?"
מענה לשון: בכל פעם שתבוא ו' השימוש בצמוד לאות ו' (כגון במסכת תמורה פרק ה משנה ג: "הִיא שְׁלָמִים, וּוַלְדָהּ עוֹלָה"), אין אנו מבטאים ו' עיצורית, אלא מבטאים "אוּ-" (כלומר, "מגניבים" א' עיצורית שרוקה).
כך גם לפני כל "עיצור שפתי": לפני ב' (כמו בעשרת הדברות: "לֹא־תַעֲשֶׂה כָל־מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ־וּבִתֶּךָ" וכמו בפרשת כי תבוא: "וּבָנִיתָ שָּׁם מִזְבֵּחַ"), לפני פ' (כמו בראש פרשת מקץ: "וּפַרְעֹה חֹלֵם", וכן בבראשית כח, יד: "וּפָרַצְתָּ"), וכך לפני מ' (כמו בהלל: "עֶזְרָם וּמָגִנָּם הוּא", וכן בנחמת ישעיהו כה, ח: "בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח וּמָחָה אֲדֹנָי יְקֹוִק דִּמְעָה מֵעַל כָּל־פָּנִים"). אין זה משנה אם ו' השימוש היא ו' החיבור (הדוגמאות הראשונות כאן) או ו' ההיפוך שהופכת פעלי עבר לעתיד (הדוגמאות השניות). כזכור, בפעלי עתיד המהופכים לעבר יש לבטא את הו' בתנועת a (בדרך כלל: פתח ודגש באות שאחריה).
מערכי לב: עכשיו אני מבין את פשר הניקוד של "וּמְתֻקָּן וּמְקֻבָּל". דרך אגב, למה בעל שו"ת חוות יאיר מחשיב ידע זה כבסיסי כל כך?
מענה לשון: בתשובה שהזכרתי (היא מופיעה בפרויקט השו"ת, ובנוסף, הנה קישור) רושם הרב בכרך רשימת לימוד מומלצת, ושם הוא כותב: "ולימוד חכמת הדקדוק - מיעוטו יפה ומוכרח לכל בר דעת לדעת הכללים", אבל "לידע כל סעיפים וסעיפי סעיפים והיוצאים מן הכללים - אין לבלות הזמן בהם".
מערכי לב: אז נושא זה הוא מ"המיעוט המוכרח לכל בר דעת"?
מענה לשון: נכון מאוד. זו חובה בסיסית המוטלת "על איש באשר הוא אדם", כלשונו.
בנוסף, אני ממליץ לך ללמוד את פירוש ר' אברהם אבן עזרא לתורה. בפירושו לתחילת חומש שמות (פירוש "הארוך" א, ב-ג) הוא מסביר מדוע מנוקדת ו' החיבור בדרכים שונות: "וִיהוּדָה... וּבִנְיָמִן", וזו לשונו:
"ומנהג העברים: בהתחבר וי"ו עם אחד מאותיות השׂפה שהם במ"פ, חבירי הוי"ו, ינעו אל"ף נוסף בקריאה וינקדו הוי"ו בשורק, כמו: 'וּפָרוּ וְרָבוּ' (ירמיה כג, ג), 'וּמָלְאוּ בָּתֵּי מִצְרַיִם' (שמות ח, יז), וככה: 'וּבִנְיָמִן'".
מערכי לב: אך מה ההסבר לשינוי הניקוד ב"ישתבח": "שִׁיר וּשְׁבָחָה, הַלֵּל וְזִמְרָה, עֹז וּמֶמְשָׁלָה, נֶצַח גְּדֻלָּה וּגְבוּרָה, תְּהִלָּה וְתִפְאֶרֶת, קְדֻשָּׁה וּמַלְכוּת"? הרי כאן מנוקדת ו' השימוש ארבע פעמים בשורק (ונקראת "אוּ-") גם שלא לפני העיצורים בומ"פ השפתִיִים!
מענה לשון: נכון, ניקוד זה בא במקום שהיה אמור להיות רצף של שני שוואים נעים (*וְשְׁבָחָה, *וְגְבוּרָה), וכמוזכר בתשובת חוות יאיר הנ"ל: "שקושי שני שוו"אין רצופין גרמו זה". גם על כך נכתב בפירוש האבן עזרא הנ"ל:
"ראוי להיות האות המשרת בשוא נע, והנה אין יכולת בלשון לקרוא שני שואין נעים, על כן יאמרו שורק... כאילו הו"ו בקריאת אלף כמו וּזבולן, כי המלה תראה כקריאת אל"ף אוּ זבולן".
מערכי לב: אז לפי זה, גם לפני י' שוואית, כמו "יְהוּדָה", היה צריך לנקד: *"וּיְהוּדָה"?!
מענה לשון: אכן, לגבי זה כותב האבן עזרא: "אם היה האות הראשון יו"ד כמו יהודה, שהיו"ד מאותיות הנעלמות - יעלימוהו... היו''ד הוא נעלם ואינו נזכר ונרגש בשפה... וִיהוּדָה".
מערכי לב: בשמות בני יעקב וגם בדוגמאות "שִׁיר וּשְׁבָחָה", "גְּדֻלָּה וּגְבוּרָה" מדובר בו' החיבור. האם תוכל להדגים ניקוד זה לפני אות שוואית גם כשו' השימוש היא ו' ההיפוך?
מענה לשון: בוודאי, הנה שתי דוגמאות של ו' ההופכת פעלי עבר לעתיד מתוך קריאת שמע: "וּקְשַׁרְתָּם, וּכְתַבְתָּם".
מערכי לב: אגב, האם השווא לאחר ו' שימוש היא שווא נע או נח?
מענה לשון: אכן, שאלת חכם! בדרך כלל יש "להניח" שווא זה (=לבטאו כשווא נח). ע"ע במאמר "חומרות, הידורים ושיבושים בלשון העברית: על תיקוני שגיאות ועל שגיאות מתקנים", בעמוד 285 סעיף ג.
במוצאי השבת הבאה פנה שוב מערכי לב ושאל: שמתי לב בליל שבת שבברכת מעין שבע אמרנו "לְפָנָיו נַעֲבֹד בְּיִרְאָה וָפַחַד", ולא "וּפַחַד", אע"פ שו' השימוש כאן לפני אותיות בומ"פ! למה היא מנוקדת בקמץ, ולא בשורק, כפי שאמרת?
מענה לשון: חכה רגע. נפעיל את המחשב ונחפש איך מנוקד "ופחד" בתנ"ך...
מערכי לב: הנה, יש בדומה לברכת מעין שבע כבר בשירת הים: "תִּפֹּל עֲלֵיהֶם אֵימָתָה וָפַחַד" (שמות טו, טז).
מענה לשון: ומצד שני, בסוף פרשת ויצא (לא, מב) אומר יעקב ללבן: "לוּלֵ֡י אֱ-לֹהֵ֣י אָבִי֩ אֱ-לֹהֵ֨י אַבְרָהָ֜ם וּפַ֤חַד יִצְחָק֙"...
ויש גם ו' ההיפוך בשורק: "אָ֤ז תִּרְאִי֙ וְנָהַ֔רְתְּ וּפָחַ֥ד וְרָחַ֖ב לְבָבֵ֑ךְ" (ישעיה ס, ה).
מערכי לב: אז מה קורה פה? האם יש לך הסבר?
מענה לשון: הניקוד המקורי של ו' השימוש (וכן של אותיות שימוש נוספות, כמו ל') היה כנראה קָמץ, ולא שְווא.
ניקוד זה שרד לפעמים, כמו בפסוק זה: "עִבְר֨וּ וָשׁ֜וּבוּ מִשַּׁ֤עַר לָשַׁ֙עַר֙ בַּֽמַּחֲנֶ֔ה" (שמות לב, כז)
מערכי לב: אז למה הניקוד הרגיל הוא שווא?
מענה לשון: בדרך כלל, ההטעמה במילה איננה בראש המילה אלא מרוחקת, מעט או הרבה, מאות השימוש, ולכן מתקצר הקמץ ונחטף ובא שווא במקומו: למשל, *וָאָכַל הופך ל: "וְאָכַל" (תהליך פונֶטי המכונֶה "חוק החיטוף").
אך במקרים שההטעמה בראש המילה בצמוד לאות השימוש, נשמרת התנועה, ולכן פעמים רבות מנוקדת אות השימוש בקמץ.
מערכי לב: הבנתי! אתה מתכוון שאות שימוש לפני מילה שהיא מלרע תנוקד בשווא, ולפני מילה שהיא מלעיל תנוקד בקמץ?
מענה לשון: לא! שים לב: המושגים "מלרע" ו"מלעיל" מתייחסים למיקום ההטעמה יחסית לסוף המילה: כשמטעימים את סוף המילה זה נקרא "מלרע", וכשההטעמה לפני סוף המילה היא נקראת "מלעיל".
אבל אני דברתי על מיקום ההטעמה יחסית לתחילת המילה: אנו מוצאים הרבה אותיות שימוש "קמוצות" בבואן לפני מילה המוטעמת בתחילתה: בין אם זו מילה בת הברה אחת, וממילא ההטעמה נקראת "מלרע" (כמו בשמות הפועל "לָ-צֵאת" ו"לָ-תֵת"), ובין אם זו מילה בת יותר מהברה אחת, והיא "מלעיל" הואיל וההטעמה איננה בסוף המילה (כמו בשמות הפועל "לָ-קַחַת", "לָ-לֶכֶת").
מערכי לב: עכשיו אני מתחיל להבין. תוכל לתת לי דוגמאות של אות שימוש נוספת?
מענה לשון: בשמחה! אנו מוצאים בלשון הקודש הרבה אותיות ו' השימוש "קמוצות", כמו "הָלוֹךְ וָ-שׁוֹב", "נָע וָ-נָד".
מערכי לב: המילים "נָד" ו"שׁוֹב" הן בנות הברה אחת, וברור שההטעמה בראשן, אך מה קורה במילים בנות יותר מהברה אחת?
מענה לשון: פשוט מאוד! הבט נא בפסוק "יָ֥מָּה וָקֵ֖דְמָה וְצָפֹ֣נָה וָנֶ֑גְבָּה" שבברכת ה' ליעקב בחלום הסולם (בראשית כח, יד; יש שמשמיטים מפסוק זה ו' של "וְצָפֹנָה" כששרים אותו...): כל המילים מוטעמות מלעיל, אבל ו' קמוצה באה רק לפני "קֵדְמָה" ו"נֶגְבָּה", אך לפני "צָפֹנָה" מנוקד שווא: "וְ". האם עכשיו אתה מבין מדוע לא מנוקד *"וָצָפֹנָה"?
מערכי לב: כן! בהוספת ה' המגמה (הסבר כאן) לסוף שם העצם "צָפוֹן" (שהיא מלרעית), הטעם נשאר באות פ', אך גם במילה "צָפֹנָה" (שהיא מלעילית) הטעם איננו בתחילת המילה, ולכן מנוקד: "וְצָפֹנָה" כי האות ו' איננה צמודה להברה המוטעמת.
מענה לשון: נכון מאוד!
מערכי לב: האם יש מן הקדמונים שמזכיר חידוש זה?
מענה לשון: בהחלט. כך כתב הרד"ק (בספר מכלול, כאן): "כשהמלה מלרע לא תבוא עליהם וי"ו קמוצה לרוב המשכת התנועות".
מערכי לב: תוכל לתת דוגמה מוחשית לכך? אני עדיין לא בטוח שהבנתי לגמרי.
מענה לשון: צודק. הנה בפרשת בראשית (ג, כב) נאמר: "וְעַתָּ֣ה ׀ פֶּן־יִשְׁלַ֣ח יָד֗וֹ וְלָקַח֙ גַּ֚ם מֵעֵ֣ץ הַֽחַיִּ֔ים וְאָכַ֖ל וָחַ֥י לְעֹלָֽם".
ראה כיצד מנוקדת ו' ההיפוך לפני הפעלים: כשהטעם מרוחק - שווא, כמו "וְלָקַח וְאָכַל", אך לפני הברה מוטעמת - קמץ: "וָחַי".
והנה דוגמה של ו' החיבור מאותו פרק: "וְעֵ֕ץ הַדַּ֖עַת ט֥וֹב וָרָֽע" - "וָרע" בקמץ כי הטעם ב"רע".
מערכי לב: אבל בדוגמה זו קשה: למה "וְעֵ֕ץ" בשווא ולא בקמץ?! הרי הטעם בראש המילה "עֵ֕ץ"!
מענה לשון: אתה צודק. אין זה כלל מוחלט, אבל אנו רואים שיש בלשון המקרא נטייה להעדיף לנקד את הו' בקמץ כשהיא באה לפני הברה המוטעמת בסוף עניין (כמו כאן: "וָרָֽע"). במקרה זה, על אף שהטעם הוא טעם מפסיק (זקף: "וְעֵ֕ץ"), אין די בכך, כי יש כאן צירוף מילים שיש לחברן: "וְעֵ֕ץ-הַדַּ֖עַת" או "וְעֵ֕ץ-הַדַּ֖עַת ט֥וֹב וָרָֽע".
השווה לדברי הימים (א' כב, טו) שם אכן מנוקד "וָעֵץ": "עֹשֵׂ֣י מְלָאכָ֔ה חֹצְבִ֕ים וְחָרָשֵׁ֥י אֶ֖בֶן וָעֵ֑ץ" (בטעם אתנח).
מערכי לב: עכשיו אני מבין למה יש הבדל בניקוד ו' לפני בין "כֶּסֶף": בפרשת חיי שרה (בראשית כד, לה) קוראים בשווא, כי אין טעם מפסיק: "וַיִּתֶּן־ל֞וֹ צֹ֤אן וּבָקָר֙ וְכֶ֣סֶף וְזָהָ֔ב וַעֲבָדִם֙ וּשְׁפָחֹ֔ת וּגְמַלִּ֖ים וַחֲמֹרִֽים", ואילו בפרשת תרומה (שמות כה, ג) בגלל הטעם המפסיק הוי"ו קמוצה: "וְזֹאת֙ הַתְּרוּמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר תִּקְח֖וּ מֵאִתָּ֑ם זָהָ֥ב וָכֶ֖סֶף וּנְחֹֽשֶׁת".
מענה לשון: אמת ויציב ונכון! וכך גם בפסוק המוּכר והמוּשר: "טוֹב־לִי תוֹרַת־פִּיךָ מֵאַלְפֵי זָהָב וָכָסֶף" (תהלים קיט, עב).
מערכי לב: טוב, שָם זה ברור מאליו! אפילו בלי להבין בטעמי המקרא המיוחדים של תהלים, זהו סוף פסוק!
מענה לשון: בדיוק! ודרך אגב, העובדה שזהו סוף פסוק גם גרמה לסגול של "כֶסֶף" להֵהפך לצורת הֶפסק: "כָסֶף" (לא כמו ששרים "מֵאַלְפֵי זָהָב *וָכֶסֶף"!).
מערכי לב: תגיד, האם גם בנושא זה כבר עסקו קדמונינו?
מענה לשון: כמובן. הא לך לשונו של הגר"א (בספרו "דִקְדּוּק וּפֵרוּשׁ עַל הַתּוֹרָה") על "תֹהוּ וָבֹהוּ": "אִם הַנְּגִינָה בָּאוֹת שֶׁאַחֲרָיו - הוּא בָּא גַּם כֵּן בְּקָמַץ, וּבִלְבַד שֶׁיִּהְיֶה בָּהּ הַעֲמָדַת הָעִנְיָן, כְּמוֹ תֹ֨הוּ֙ וָבֹ֔הוּ". שים לב: הוא לא אומר "ובלבד שיהיה בה טעם מפסיק", אלא "הַעֲמָדַת הָעִנְיָן".
מערכי לב: תוכל להדגים למה אתה מתכוון?
מענה לשון: כן. כבר הבאנו לעיל את "וָחַ֥י לְעֹלָֽם" שיש קמץ במילה המוטעמת בטעם שאיננו מפסיק. לעיל הבאנו את הפסוק "יָ֥מָּה וָקֵ֖דְמָה וְצָפֹ֣נָה וָנֶ֑גְבָּה" (בראשית כח, יד), אך בברכת ה' לאברהם בפרשת לך לך (בראשית יג, יד) נאמר: "צָפֹ֥נָה וָנֶ֖גְבָּה וָקֵ֥דְמָה וָיָֽמָּה" - "וָקֵ֥דְמָה" קמוצה הגם שאין זה טעם מפסיק!
וכן להפך: ו' בשווא לפני הברה מוטעמת הגם שהטעם מפסיק, הואיל ואין זה סוף הרשימה: "כָּל־חֵ֜לֶב שׁ֥וֹר וְכֶ֛שֶׂב וָעֵ֖ז לֹ֥א תֹאכֵֽלוּ" (ויקרא ז, כג) "וְכֶ֛שֶׂב", ולא *"וָכֶ֛שֶׂב"!
מערכי לב: טוב, אז איך מגדירים היכן "נגמר הענין"?
מענה לשון: זו שאלת חכם! קשה לדעת, ולפיכך בלשון התפילה, שאין הניקוד מסור בידינו באופן מוחלט כמו ניקוד התנ"ך, יש לפעמים מחלוקות האם זהו סוף הענין ויש לנקד בקמץ, או שיש לנקד בשווא. אתה בוודאי רוצה דוגמאות, נכון?
מערכי לב: לפחות אחת.
מענה לשון: בתפילת "עלינו לשבח", במילים שנעדרות מסידורים מסוימים (עקב צנזורה נוצרית) יש גורסים "שֶׁהֵם מִשְׁתַּחֲוִים לְהֶבֶל וָרִיק", ויש קומצים לא רק את האות ו' אלא גם את האות ל': "לָהֶבֶל וָרִיק".
מערכי לב: מעניין מאוד. לי זכור שהמורה ללשון הזכיר פעם שניקוד ו' החיבור בקמץ הוא רק בצירופי מילים, כמו "בית וָגן", "בשר וָדם", "קל וָחומר", "כפתור וָפרח", "יום וָלילה".
מענה לשון: אכן, בכל הצירופים שהזכרת באה ו' לפני הברה מוטעמת, ולכן אין זה סותר את הכלל שאמרתי. מעניין שגם רד"ק וגם הגר"א לא הגבילו את "קמצות ו' החיבור" לצירופי מילים. והצדק עמם, כי יש כמה פירכות לכלל המפורסם שזכור לך: הנה כמה דוגמאות של ו' השימוש קמוצה שלא ב"צירופי מילים":
1. "וּבְנֵ֖י יִצְהָ֑ר קֹ֥רַח וָנֶ֖פֶג וְזִכְרִֽי" (שמות ו, כא)
2. "כִּ֧י כׇל־יָמָ֣יו מַכְאֹבִ֗ים; וָכַ֙עַס֙ - עִנְיָנ֔וֹ" (קהלת ב, כג). אין כאן צירוף מילים, אך יש כאן ו' קמוצה לפני הברה מוטעמת (השווה: "וְכָעַ֥ס הַרְבֵּ֖ה" בקהלת ה, טז, שהוא פֹעַל וההטעמה מלרע).
3. "הֲלֹא כָתַבְתִּי לְךָ [כתיב: שלשום] שָׁלִישִׁים בְּמוֹעֵצֹת וָדָעַת" (משלי כב, כ)
מערכי לב: אז, איך נסכם?
מענה לשון: נסכם כך:
| הניקוד של ו' השימוש | באיזה מקרה? | דוגמאות |
| וָ | התנועה המקורית (a) שרדה לעִתים רחוקות, אך רק בהתקיים שני תנאים: א. לפני הברה המוטעמת ב. בטעם מפסיק | "הִנֵּ֥ה אִשְׁתְּךָ֖ קַ֥ח וָלֵֽךְ׃" "מַה־לִּ֣י וָלָ֔ךְ" "עֹ֖ד כׇּל־יְמֵ֣י הָאָ֑רֶץ זֶ֡רַע וְ֠קָצִ֠יר וְקֹ֨ר וָחֹ֜ם וְקַ֧יִץ וָחֹ֛רֶף וְי֥וֹם וָלַ֖יְלָה לֹ֥א יִשְׁבֹּֽתוּ", ולאו דווקא "צירופי מילים", כמוכח מכאן: "וְאֵ֙לֶּה֙ בְּנֵ֣י רְעוּאֵ֔ל נַ֥חַת וָזֶ֖רַח שַׁמָּ֣ה וּמִזָּ֑ה" |
| וְ | כשהטעם במילה איננו מפסיק | "וְקֹ֨ר... וְקַ֧יִץ... וְי֥וֹם" "וְלֶ֨ךְ־לְךָ֔ אֶל־אֶ֖רֶץ הַמֹּרִיָּ֑ה" "וְעַתָּ֥ה שׁ֖וּב וְלֵ֣ךְ בְּשָׁל֑וֹם" "וְלָ֥ךְ אַגִּֽיד׃" |
| כשההטעמה איננה בראש המילה | כמו: "זֶ֡רַע וְ֠קָצִ֠יר" | |
| וּ (="אוּ") | לפני האותיות בומ"פ (העיצורים השפתיים) | כמו: "בָּנִים וּבָנוֹת", "שַׁמָּ֣ה וּמִזָּ֑ה", "וּפָרַצְתָּ", "עֶזְרָם וּמָגִנָּם" |
| לפני אות המנוקדת בשווא (חוץ מהאות י') | כמו במספרים: ...וּשְׁתַּיִם; ...וּשְׁמֹנֶה; ...וּשְׁלֹשִׁים |
מערכי לב: יישר כח! אז עכשיו אני מתחיל להבין למה יש מחלוקת בניקוד האות ו' ב"הושענות": יש אומרים בקמץ "אֲנִי וָהו הוֹשִׁיעָה נָּא" (כמו ריעב"ץ בשם אביו, החכם צבי) ויש אומרים בשווא "אֲנִי וְהו" (כגון ר"י צובירי ע"פ רמ"ק ורש"ש).
מענה לשון: נכון, ואכמ"ל אם הניקוד הוא הוּ או הוֹ, ואם הכתיב הוא הו או הוא...
מערכי לב: באמת חג שמח ומורכב...
מענה לשון: אם הצלחת לעקוב עד עתה, אתה יכול להשוות טבלה זו לטבלה שבאתר האקדמיה ללשון העברית, ובה עוד כמה פרטים שלא נידונו כאן (קישור). בהצלחה!
מערכי לב: תודה ויישר כח!
מהנה ומחכים, כתוב בשפה קולחת ונעימה. לו ישכילו כל מורי הדקדוק ללמד באופן זה, ומלאה ה ארץ דעה. יישר כחך.
השבמחק