במרכזה של פרשתנו ניצבת שירת הים, שאותה שרו ושִבחו משה ובני ישראל לְאֵ-ל גואלָם. כדרכן של שירות מקראיות, יש בהּ משפטים רבים, בעלי מבנה ופיסוק ייחודיים.
לדוגמה: במקום לומר בְסדר המילים הרגיל:
"מַיִם נֶעֱרְמוּ בְרוּחַ אַפֶּיךָ,
נֹֽזְלִים נִצְּבוּ כְמוֹ נֵ֖ד
תְהֹמֹת קָֽפְאוּ בְּלֶב יָם".
שינו ואמרו בסדר זה:
"וּבְרוּחַ אַפֶּיךָ נֶעֱרְמוּ מַיִם
נִצְּבוּ כְמוֹ נֵ֖ד נֹֽזְלִים,
קָֽפְאוּ תְהֹמֹת בְּלֶב יָם".
ה"נוֹזְלִים", דהיינו המים, המתוארים כך על שם מִנהגם להיות נוזלים ויורדים[1], נהיו בקריעת הים לנֵד, ל"חומה, מימינם ומשמאלם" (ראב"ע). מדי בוקר, כשנאמרת שירת הים בתפילת שחרית, יש מתפללים האומרים את המילים "נֵד נוֹזְלִים" ביחד, אך אם נשׂים לב למשמעות משפט זה, נבין כמה תמוהַּ לומר, שֶמֵּי ים סוף נִצְּבוּ כְּמוֹ נֵ֖ד של מים, "נֵד נוֹזְלִים". אין ספק שהמילה "נוֹזְלִים" שבַּסּוף, איננה חוזרת לְ"נֵד", אלא היא הנושא של "נִצְּבוּ".
לפֿיסוק זה ישנה הוכחה חד משמעית מטעמי המקרא[2]. טעמי המקרא, מלבד נעימתם המוזיקאלית, נועדו לשַמֵּש סימני פיסוק. כיצד? טעמי המקרא מחלקים כל פסוק לשני חלקים, וכל חלק חוזר ונחלק לִשני חלקים, וכן הלאה. החלוקה נעשית ע"י הטעמים המפסיקים, בדרגות שונות של הפסקה, בניגוד לַטעמים שאינם מפסיקים, שתפקידם מוזיקאלי בלבד. פיסוק הטעמים מורה לקרוא כך:
"נִצְּב֥וּ כְמוֹ-נֵ֖ד נֹֽזְלִים",
כלומר, את המילים "נִצְּבוּ כְמוֹ-נֵ֖ד" יש לקרוא בבת אחת, ולהפסיק מעט לפני קריאת המילה "נוֹזְלִים".
מפסוק שעניינו קריעת הים להצלתנו, נעבור לפֿסוק דומה, המשבח את מושיענו על הטבּעתם של אויבינו, וגם בו נתבונן בפירושים המשתמעים מאופן קריאתנו:
"נָשַׁפְתָּ בְרֽוּחֲךָ כִּסָּמוֹ יָם, צָֽלְלוּ֙ כַּֽעוֹפֶ֔רֶת בְּמַ֖יִם אַדִּירִֽים".
גם בפֿסוק זה הנטייה הטבעית היא לקרוא "צָֽלְלוּ כַּֽעוֹפֶרֶת בְּמַיִם אַדִּירִים", אך יש מדקדקים לקרוא גם כאן "צָֽלְלוּ כַּֽעוֹפֶרֶת בְּמַיִם -- אַדִּירִים". הצורה שבה מפַסקים תלויה בַשאלה: מי הם ה"אַדִּירִים"? ובכך התחבטו רבים.
לפי רבי עובדיה ספורנו, אכן גם במשפט "צָֽלְלוּ כַּֽעוֹפֶרֶת בְּמַ֖יִם -- אַדִּירִֽים" - סדר המילים מהופך, וכוונת הכתוב: "צָֽלְלוּ האַדִּירִים- כינוי לַמִּצרים הַחזקים[3] - "כַּעוֹפֶ֔רֶת בְּמַ֖יִם"[4].
ואולם, רוב מפרשי המקרא פֵרשו שהמילה "אדירים" היא תואר[5] של ה"מים": המצרים צללו ושקעו במהירות כמו גוש עופרת כבד בתוך "מים אַדִּירִים", בתוך מים שוטפים בעוצמה, בתוך מים רבים וַעמוקים. לפרשנות זו עדות כבר בראשית ימי הבית השני, מתפילת הלויים המתועדת בספר נחמיה[6]: "וְאֶת רֹדְפֵיהֶם הִשְׁלַֽכְתָּ בִמְצוֹלֹת, כְּמוֹ אֶֽבֶן בְּמַֽיִם עַזִּים" - במקביל ל"בְּמַ֖יִם אַדִּירִֽים"[7].
צירוף המילים "מים אדירים" היה שגור גם בלשון חז"ל, על פי פרשנות זו, כמו בלשונו של רבי עקיבא: כשרצה לומר כי פלוני התאמץ לשווא, וללא תוצאות, אמר לו: "צללתָ במים אדירים, והעלֵית חרס בידך"[8]. אונקלוס, בן דורו של רבי עקיבא, תרגם כך את פסוקנו[9], וכך פרשו רוב המפרשים הראשונים: רש"י[10], רשב"ם[11], אִבּן-עזרא[12], ועוד.
בכמה מדרשי חז"ל מצוי מעין פיוט, או כתב חידה, בזו הלשון:
"יָבֹא אַדִּיר, וְיִפָּרַע לְאַדִּירִים מֵאַדִּירִים בָּאַדִּירִים".
ביאור החידה: יָבוא הקדוש ברוך הוא, ככתוב "אַדִּיר בַּמָּרוֹם ה'", וְיִפָּרַע לעם ישראל מהמצרים, בתוך המים האדירים של ים סוף. ב"מְכילתא"[13], מדרש התנאים לפסוק זה מבית מדרשו של רבי ישמעאל, הובאה אסמכתא מקראית לכל אחד מהכינויים האדירים: שהמִצְרִים נִקְרְאוּ אַדִּירִים, מוּכח מהביטוי "גּוֹיִם אַדִּרִם" בנבואת יחזקאל עַל מִצְרַיִם[14]; ולכך שהמַיִם נִקְרְאוּ אַדִּירִים, מובא פסוקנו: "צָלְלוּ כַּעוֹפֶרֶת בְּמַיִם אַדִּירִים".
ואילו בתלמוד הבבלי במסכת מנחות (נג, א) מובאת הדרשה על ארבעה שנקראו "אַדִּירִים" על ידי אחד האמוראים[15], אך שם מובאות הוכחות מפסוקים אחרים: ממזמור צ"ג בתהלים לומדים שהמַיִם נִקְרְאוּ אַדִּירִים, שנאמר: "מִקֹּלוֹת מַיִם רַבִּים, אַדִּירִים מִשְׁבְּרֵי יָם"; ומנַיין ש"אדירים" הוא גם כינוי ל"מצרַיִם"? ההוכחה הנ"ל מספר יחזקאל חסֵרה, ובמקומהּ מובא פסוקנו לראייה: "צָלְלוּ כַּעוֹפֶרֶת בְּמַיִם -- אַדִּירִים"[16].
אם כן, כבר חז"ל נחלקו בדרשת פסוק זה ובפיסוקו: המקורות הקדומים והתנאיים, כגון המכילתא, מלמדים שהמים הם אַדִּירִים, אבל בתקופת האמוראים הסיקו מ"מַיִם אַדִּירִים" שמִצְרַיִם הם האַדִּירִים[17], כמובא בתלמוד הבבלי.
כיצד אם כן יש לקרוא למעשה[18]? לכאורה, גם כאן יכולים טעמי המקרא להכריע: כשם שהכרענו נגד חיבור המילים "נֵד נוֹזְלִים" על פי פיסוק טעמי המקרא, כך נכריע בשאלת "מַיִם אַדִּירִים"! אך כאן יש בעייה: עיון שטחי בפיסוק הטעמים תומך בפירוש הבבלי והספורנו, אך הבנה מעמיקה של טעמי המקרא מלמדת, שהטעמים ניצבים לִימִין פרשנות התנאים והקריאה הפשוטה, שה"מים" הם ה"אדירים"[19].
בשאלה זו נחלקו גם פוסקי ההלכה[20], וכל אחד יעשה כרבו.
בספר "המקרא בין טעמים לפרשנות" מאת פרופסור שמחה קוגוט, המומחה בפיסוק טעמי המקרא, מבואר שיש לקרוא כך:
צָֽלְלוּ֙ / כַּֽעוֹפֶ֔רֶת //
בְּמַ֖יִם / אַדִּירִֽים ///
כלומר, יש להפסיק מעט לאחר כל מילה, וגם לאחר "בְּמַ֖יִם" (בגלל ה"טפחא" או ה"טרחא" שלאחר הפתח בתיבה זו), אך צריכה להיות הפסקה גדולה ומשמעותית יותר לפני "בְּמַ֖יִם" (בגלל ה"זקף" שבמילה "כַּֽעוֹפֶ֔רֶת").
צללנו במים אדירים
והעלנו כי המים - אדירים.
