ליום העיון ה-27 של שוחרי לשון הקודש
שיעורים תורניים-לשוניים בצהרי "זאת חנוכה"
יום שני, ב' בטבת תשפ"ו, בין השעות 12:00 עד 17:00
במכללה ירושלים, רח' ברוך דובדבני 36, בית וגן, ירושלים
אַרְבָּעָה נִכְנְסוּ לְפַרְדֵּסוֹן:
נֹחַ, נַחְשׁוֹן, לֵוִי, וְאַהֲרֹן.
נִגַּשׁ אֲלֵיהֶם הָרַב מֹשֶׁה, וְחִדֵּד
אוֹתָם בְּחִידָה:
כַּמָּה פְּעָמִים כְּתוּבָה
"בִּרְכַּת כֹּהֲנִים" בַּתּוֹרָה?
הִזְדָּרֵז נַחְשׁוֹן וְהֵשִׁיב: פַּעַם
אַחַת, זֶה בָּרוּר!
לֵוִי חָלַק עָלָיו וְאָמַר: פַּעֲמַיִם!
בְּלִי הִרְהוּר,
אַהֲרֹן שִׁלֵּשׁ וְאָמַר: שָׁלוֹשׁ
פְּעָמִים בַּתּוֹרָה!
וְאִלּוּ נֹחַ עָנָה בְּנִיחוּתָא: אַף
פַּעַם לֹא כְּתוּבָה!...
לְמַרְאֵה גַּבּוֹת חֲבֵרָיו מִזְדַּקְּפוֹת
בִּפְלִיאָה,
הִמְשִׁיךְ נֹחַ וְהִסְבִּיר בִּתְבוּנָה:
הַאִם תִּרְצוּ שֶׁאוֹכִיחַ אֶת צִדְקַת
תְּשׁוּבָתִי,
וְאַגִּיד לָכֶם בְּוַדָּאוּת הַצֶּדֶק עִם
מִי?
בְּוַדַּאי, עָנוּ כֻּלָּם כְּאֶחָד.
בְּלִי בְּעָיָה, הִמְשִׁיךְ נֹחַ, וְחָזַר
עַל הַמִּלִּים "בְּוַדָּאוּת
הַצֶּדֶק עִם מִי!"...
(וּכְבָר קִיֵּם הַבְטָחָתוֹ בְּתַחְבּוּלָה
מִלּוּלִית,
וְרָמַז עַל תְּשׁוּבָתוֹ הַמְחֻכֶּמֶת וְהַגְּאוֹנִית:)
צֵרוּף הַמִּלִּים הָאֵלֶּה "בִּרְכַּת
כֹּהֲנִים" לֹא מוֹפִיעַ בַּתּוֹרָה!
כְּמוֹ מִצְווֹת רַבּוֹת הַכְּתוּבוֹת
בַּתּוֹרָה – שְׁמוֹתֵיהֶן לֹא כְּתוּבִים בַּתּוֹרָה:
לְמָשָׁל, "מַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת"
וּ"בְנִיַּת בֵּית הַבְּחִירָה".
עָנָה נַחְשׁוֹן: אָכֵן, תְּשׁוּבָה
מְדֻקְדֶּקֶת, מְתֻחְכֶּמֶת וּמַבְרִיקָה,
אַךְ הַנֻּסָּח לְבִרְכַּת הַכֹּהֲנִים –
בְּפָרָשַׁת נָשֹׂא מוֹפִיעַ.
נֹחַ: נָכוֹן מְאוֹד! וּבִגְלַל פָּרָשָׁה
זוֹ קָרְאוּ חָזָ"ל לְמִצְוָה זוֹ "בִּרְכַּת כֹּהֲנִים",
כְּפִי שֶׁהִצְטַוּוּ: "כֹּה
תְּבָרְכוּ..." וכו' עִם שְׁלֹשֶׁת הַפְּסוּקִים.
אָז מַדּוּעַ לֵוִי וְאַהֲרֹן חוֹשְׁבִים
שֶׁיּוֹתֵר מִפַּעַם אַחַת נִזְכֶּרֶת
בִּרְכַּת כֹּהֲנִים?
לֵוִי הֵשִׁיב בְּבִטָּחוֹן: בִּרְכַּת כֹּהֲנִים נִזְכֶּרֶת עוֹד,
בְּפָרָשַׁת שְׁמִינִי הַכָּתוּב מְפֹרָשׁ
מְאֹד:
בְּנוֹסָף לַמִּצְוָה שֶׁבְּחֻמַּשׁ
בְּמִדְבַּר, הַמְּנֻסַּחַת כְּמוֹ בְּסֵפֶר חֻקִּים,
בְּחֻמַּשׁ וַיִּקְרָא, תּוֹרַת כֹּהֲנִים,
מוּבֵאת "בִּרְכַּת כֹּהֲנִים" כְּמוֹ בְּסֵפֶר סִפּוּרִים:
"וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת יָדָו אֶל
הָעָם וַיְבָרְכֵם"...
נֹחַ: נָכוֹן מְאוֹד! וּפָרָשָׁה זוֹ שֶׁל
בִּרְכַּת כֹּהֲנִים
בְּשֵׁם נוֹסָף לְמִצְוָה זוֹ אוֹתָנוּ
זִכְּתָה – "נְשִׂיאַת כַּפַּיִם".
אַהֲרֹן: אָכֵן, גַּם חָזָ"ל לָמְדוּ
אֶת דִּינֵי הַמִּצְוָה
גַּם מֵחֻמַּשׁ בְּמִדְבַּר וְגַם מֵחֻמַּשׁ
וַיִּקְרָא.
וּבְנוֹסָף, לָמְדוּ אֶת דִּינֶיהָ
גַּם מֵחֻמַּשׁ דְּבָרִים (י, ח), מִשְׁנֵה תּוֹרָה,
שֶׁבּוֹ מְתֹאָר הַכֹּהֵן כְּמִי
שֶׁתַּפְקִידוֹ
"לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בִּשְׁמוֹ
עַד הַיּוֹם הַזֶּה".
נַעֲנָה הָרַב מֹשֶׁה וְאָמַר: אֵלּוּ וָאֵלּוּ דִּבְרֵי חֲכָמִים צוֹדְקִים,
וּמִדִּבְרֵיכֶם הִתְחַדֵּשׁ לִי פֵּרוּשׁ
נוֹסָף בִּלְשׁוֹן הַתְּפִלָּה,
כְּשֶׁאוֹמֵר שְׁלִיחַ הַצִּבּוּר
"בָּרְכֵנוּ בַּבְּרָכָה הַמְּשֻׁלֶּשֶׁת בַּתּוֹרָה!",
מְכַוֵּן הוּא לַבְּרָכָה שֶׁבִּשְׁלוֹשָׁה חֻמָּשִׁים נִזְכְּרָה!
ומכאן, קטע מתוך עבודה בשם: "תפילות שאין להן הכרע" - על מחלוקות וספֵקות בפיסוק בתפלה, שהגשתי למו"ר ד"ר אליהו נתנאל ז"ל בתשס"ג.
כשאין
הכהנים נושאים כפיהם (ובחלק מהעדוֹת: לפני שהכהנים נושאים כפיהם) אומר
הש"ץ תפילה זו:
אֱלֹהֵֽינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵֽינוּ,
בָּרְכֵֽנוּ בַבְּרָכָה הַמְשֻׁלֶּֽשֶׁת בַּתּוֹרָה[1] הַכְּתוּבָה עַל יְדֵי מֹשֶה
עַבְדֶּֽךָ, הָאֲמוּרָה[2] מִפִּי אַהֲרוֹן וּבָנָיו
כֹּהֲנִים עַם קְדוֹשֶֽׁךָ, כָּאָמוּר...
הרב
מאיר מאזוז (סידור איש מצליח, קונטרס לאוקמי גירסא, סעיף ס') מעיר שיש להקפיד לפסק
כך: בָּרְכֵֽנוּ בַבְּרָכָה הַמְשֻׁלֶּֽשֶׁת, בַּתּוֹרָה הַכְּתוּבָה עַל יְדֵי
מֹשֶה עַבְדֶּֽךָ, הָאֲמוּרָה... ופירוש "בְּרָכָה מְשֻׁלֶּֽשֶׁת" -
שמסתעפת לג' חלקים[3],
[ואשר היא] בתורה הכתובה ע"י משה[4]. אך האומר "הַמְשֻׁלֶּֽשֶׁת
בַּתּוֹרָה" בלא הפסק[5], משמע שכתובה ג' פעמים בתורה.
ברם, הרב עובדיה יוסף חולק על דבריו, וז"ל (שו"ת יביע אומר חלק ח, או"ח סימן יא, כב): "והנה יש אומרים שצ"ל המשולשת בתורה, ור"ל שהם שלשה פסוקים בתורה. וכמ"ש הר"ד אבודרהם[6]... וכ"כ רבי יהודה בן יקר... וכ"כ בס' המנהיג. וכן מנהגינו. אולם בשו"ת איש מצליח ח"א (סימן כ) כתב שיש לומר בברכה המשולשת, ומפסיק, ואח"כ בתורה הכתובה וכו'. ע"ש. ויותר נכון נ"ל כסברא ראשונה", עכ"ל.
[1] בסידור שיח ירושלים: הַמְשֻׁלֶּֽשֶׁת בַּתּוֹרָה, הָאֲמוּרָה...
[2] ע"מ ותימן: הָאֲמוּרָה לְאַהֲרֹן וּבָנָיו הַכֹּהֲנִים
עַם קְדוֹשֶֽׁךָ.
[3] השוה לברית בין הבתרים (בראשית טו, ט) "עֶגְלָה מְשֻׁלֶּשֶׁת
וְעֵז מְשֻׁלֶּשֶׁת וְאַיִל מְשֻׁלָּשׁ" ולפירוש רמב"ן שם; למפרשי הכתוב
בירמיה מח, לד: "עֶגְלַת שְׁלִשִׁיָּה"; ולתוספות בגיטין נו. ד"ה
עגלא תילתא.
[4] ואין לתמוה על חיסרון מלת "אֲשֶׁר", שכן דרך המקרא לפעמים, כגון: "וְהוֹדַעְתָּ לָהֶם אֶת הַדֶּרֶךְ [אֲשֶׁר] יֵלְכוּ בָהּ
וְאֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן" (שמות
יח, כ). הגדיל לעשות הגרי"ד סולוביצ'יק, שהיה מייעץ
לשנות מעט - לשם הבהרת הכוונה: "בָּרְכֵֽנוּ בַּבְּרָכָה הַמְשֻׁלֶּֽשֶׁת, [שֶׁ]בַּתּוֹרָה
הַכְּתוּבָה..." (נפש הרב עמ' קכ"ט).
[5] כך, למשל, מפסק דניאל גולדשמידט, סידור תפילת ישראל, רמת גן,
תשכ"ט.
[6] וז"ל: "ואמר משולשת, כי הם ג' פסוקים".
הצעת הפירוש שבסיפור הנ"ל תומכת בשיטת הגר"ע יוסף, הואיל והפירוש שממנו הזהיר הרב מאזוז אינו כה מופרך, שכּן בְּרָכָה זו נִזְכְּרָה שלוש פעמים, בִּשְׁלוֹשָׁה חֻמָּשִׁים, כנ"ל.
בקונטרסו, לאוקמי גירסא, מובא תיקון אופייני לגר"מ מאזוז שליט"א (סעיף י"ד):
"והקרן קיימת לו לָעולם הבא. כצ"ל הלמ"ד בקמץ לתשלום ה"א הידיעה, כי לְעולם בשוא יש לה משמעות אחרת, ופירושה לתמיד".
הערה זו באה לדחות את הנוסח "לְעולם הבא".
נראה שעיקר טעמו מפאת הכלל הדקדוקי "תואר השם יתאים לשם שאותו הוא מתאר במין, במספר וביידוע" (ולכן כתב "כצ"ל הלמ"ד בקמץ לתשלום ה"א הידיעה"). ואילו הנימוק שכתב על שינוי משמע - במחי"ר דחוק, שהרי "דבר הלמד מעניינו", וכל השומע תכף "הבא" יבין כהלכה.
בסידור "רינת ישראל" שהדפיס הרב ד"ר שלמה טל ז"ל בנוסח "הספרדים ועדות המזרח" (ירושלים, כסלו תשל"ו) לא השווה את מידותיו: לפעמים הדפיס "לְעולם הבא" ולפעמים "לָעולם הבא".
על חוסר עקיבות זה העיר לו מו"ר פרופ' משה בר-אשר הי"ו (במאמרו המפורט, עמ' 275 בקישור זה), והעדיף את הנוסח "לְעולם הבא" האופייני ללשון חז"ל (ומצוי מעט במקרא). בעקבות מאמר זה תוקנו הרבה פרטים במהדורות "רינת ישראל" הבאות, אך חוסר עקיבות זה נותר על כנו.
"עולם הבא" נמצא פעמים רבות בלשון חז"ל, הן בדפוסים והן בכתבי יד (כפי שניתן לראות באתר הכי גרסינן, למשל), וגם מוכר למתפללים יוצאי אשכנז מנוסח מאמר חז"ל "כל השונה הלכות מובטח לו שהוא בן עולם הבא" (ע"פ בבלי מגילה כח, ב; וכן נוסח סדר רב עמרם גאון ועוד).
במאמר של ר' אהרן גבאי (בקישור זה, עמ' קל"ג והערה 116, הממשיכה גם לעמ' קלד!) מובאות עדויות רבות לניקוד "לְעולם הבא" בסידורים שונים.
לכן, ניתן לראות בנוסח זה, ה"מוקשה" (לכאורה), הסורר והסוטה מכללי הדקדוק, את הנוסח המקורי (על פי סברת רבינו תם, שיש יתרון ל"נוסח המוקשה", ובניסוח המדעי "לקסיו דפיקיליו").
לסיכום, יש מקום לשני הנוסחים, ולענ"ד אין חיוב לדבוק תמיד באחד מהם, וכמו שהורונו חז"ל במקרים דומים: "נימרינהו לתרווייהו".
והאמת והשלום אהבו.
כנלענ"ד אפ"ר
יחד עם תחיית הלשון העברית, והעיסוק הנרחב בלשון הקודש שאנו זוכים לראות בדורנו, אנו עדים להחזרת עטרת הלשון ליושנה במובן נוסף:
מחלוקות לשוניות משפיעות על הפוליטיקה, ומחלוקות על נוסחאות וניקוד אינן נותרות רק בהיכלי שן של האקדמיה (ללשון) או בספרי שו"ת, אלא הן "בועטות" - כמו שחווה עמנו בדברי ימיו הארוכים.
ההבדל בין שבטי ישראל בהיגוי של האות ש' היה אבן הבוחן "מי יחיה ומי ימות" במלחמת האחים בתקופת השופטים:
וַיֹּאמְרוּ לוֹ אֱמָר־נָא שִׁבֹּלֶת וַיֹּאמֶר סִבֹּלֶת וְלֹא יָכִין לְדַבֵּר כֵּן וַיֹּאחֲזוּ אוֹתוֹ וַיִּשְׁחָטוּהוּ אֶל־מַעְבְּרוֹת הַיַּרְדֵּן וַיִּפֹּל בָּעֵת הַהִיא מֵאֶפְרַיִם אַרְבָּעִים וּשְׁנַיִם אָלֶף (שופטים יב; וראו עוד כאן).
בתקופת שיבת ציון גרם חוסר ההקפדה על דיבור עברי תקין לענישה תקיפה מצד נחמיה (לפי פרשנות רס"ג, כמובא במאמרי "הקורא לאברהם "אברם" - האם עובר בעֲשֵׂה? ומדוע כך יֵעָשֶׂה?" משלהי תשע"ד).
גם בימי הביניים מחלוקות בלשניות שורשיות הפכו שולחנות וירו חיצים מסוגים שונים (ראו למשל על מחלוקות מנחם ודונש).
בעת החדשה לא חסרות דוגמאות, והמפורסמת ביותר היא מלחמת השפות (ראו גם כאן).
ובעת הזאת, המחלוקת סביב טהרנות לשונית ותיקוני לשון בסידור התפילה לעומת שימור נוסחאות עתיקות גם אם אינן "מדוקדקות" וגם אם סוטות הן מ"כללי הדקדוק" -- מחלוקת זו מתגלגלת לפוליטיקה הישראלית!...
הרב ברוך אפרתי מסתייג מחיבור פוליטי של חוגים תורניים בציונות הדתית עם הרב מאיר מאזוז "הנאמ"ן" במפלגת "יחד":
לאחר עיון ממושך בתשובותיו הרבות של הרב מאזוז שליט"א במגוון תחומים, ובעיקר בנושא הגיור בחומרים אשר לא פורסמו בעת האחרונה, ועיון בעמדותיו בנושא שינויי מילים ונוסחים בתפילה ובחומש, התרשמותי העמוקה היא שעלולה לצאת תקלה ח"ו מהובלה זו בכל מיני דרכים שניצניהם ניכרים כבר עתה...
שינויי הנוסח והתפילות של הרב מאזוז שליט"א הובילו למחאה גלויה של גדולי הפוסקים הספרדים והאשכנזים, אשר יצאו נגד דבר זה בכל תוקף, שלא לשנות על פי דעתנו מילים ונוסחים, שכולם מיוסדים על סוד ה' ליראיו ועל מנהג ישראל. זו אינה דרכם של רבותינו זצ"ל, שהייתה צמודה בכל כוחה למנהגי ישראל בתומתם השלמה ללא כל שינוי, ובייחוד בנושאי תפילה או כניסה לכלל ישראל.
על כך לא אחרה לבוא תגובת אחד מתלמידי הרב מאזוז, הרב עובדיה חן, במאמרו "להעמיד דברים על דיוקם - תגובה לרב ברוך אפרתי". וישא משלו ויאמר:
לגבי ענין הנוסחאות, מרן הרב מאזוז אינו הראשון שתיקן נוסחאות משובשות בסידור התפלה. לאורך כל הדורות, גדולי ישראל הגיהו ותיקנו את סידור התפלה שכידוע חלו בו שיבושים כרמון. מה גם שרוב ככל הנוסחאות של הרב מאזוז, הוא לא חידשם מעצמו, אלא הצביע על גירסא נכונה מבין כמה גרסאות. גם מרן הרב עובדיה זצ"ל הגיה עשרות תיקונים בשו"ת יביע אומר ח"ו, ואת חלקם הוא תיקן על פי תיקוניו של מרן הגר"מ מאזוז.
מה שכתב הרב אפרתי שיצאו נגדו במחאה גלויה גדולי הפוסקים הספרדים והאשכנזים, אין זה נכון. מי שיצא נגדו אלו רבני האשכנזים וה'מרביצי', שאחר כך הבהירו שהוציאו מהם את החתימה במרמה, וחלקם הוציאו מכתבי הבהרה מפורשים בענין (מכתביהם נדפסו בתחילת סידור איש מצליח מהדורא רביעית). אדרבה, גדולי הדור הספרדים, כמו מרן הגר"ע יוסף זצ"ל, הגרש"מ עמאר, הגר"י אברג'ל ועוד, פרסמו באותו זמן מכתבי תמיכה חד-משמעיים (מכתביהם נדפסו בתחילת סידור איש מצליח מהדורא רביעית).
אז מי צודק? האם שינויי הנוסח והתפילות של הרב מאזוז שליט"א הובילו למחאה גלויה של גדולי הפוסקים הספרדים והאשכנזים, או רק של אלה המכונים "רבני האשכנזים והמרביצי"? ומה דעת הגר"ע יוסף זצ"ל בסוגיה לשונית זו?
בנושא זה דנתי בכמה הזדמנויות.
במסגרת יום העיון "תורה ולשון בצהרי יום" שהתקיים ב"זאת חנוכה" האחרון, דנתי בהרצאתי "הכרעות הגר"ע יוסף זצ"ל בנוסח התפילה" בשאלה עד כמה הכרעות פוסקי ההלכה מעדות המזרח והמערב בנוסח התפילה הן שימור המסורת הלשונית שבפי עדות ספרד, ועד כמה הן הכרעה ע"פ סברה ומה שנראה כנוסח "מדויק" יותר ותואם יותר את העברית המקראית. למדנו ארבע סוגיות מסידור התפילה: דגש "דחיק" בתפילה; ניקוד מילת השלילה "אי"; "האוהבים דבריה"; "וכַן" שני כתובים.
ולכשירחיב ה', נאריך.
לק"י.
כמה הערות על דקדוקי נוסח בסליחות של עדות המזרח
ר' אדיר עמרוצי, "סדר סליחות המדוייק והמבואר - אביעה סליחות", מכון הרב מצליח, תשס"ט:
בעמ' 123 אציין שלוש הערות שהעיר ר' לוי סודרי ברדיו (רשת מורשת, ער"ה תשע"ד):
בעמ' 132:
במקום הנוסח שבמהדורות הרגילות (כמו רינת ישראל, אמרי פי) "חתֹם פֶה שטן", במהדורה זו יש שני שינויים: "חסֹם פִי שטן", וכמרבית התיקונים במהדורה זו, היא הולכת בעקבות מהדורת "איש מצליח" של הרב מאזוז.
בהזדמנות זו אעיר רק על השינוי השני.
את מאמרי בענין "אִי אפשר" או "אֵי אפשר" ערכה מערכת הקובץ בית אהרן וישראל באופן יסודי.
להלן אחת העריכות:
בפרק העוסק בדעת הרב מאזוז כתבתי:
ונוראות נפלאתי אני הצעיר על דברי הרב הנאמ"ן, איך יצאו דברים אלו מפה קדשו.
את המסומן בצהוב השמיטו העורכים, וגם את ההערה החשובה הבאה:
על הניסוח "פה קדשו", העירני הרב הנאמ"ן (שהואיל להגיה את טיוטת מאמרי ושלח לי הערותיו) שצ"ל: "פי קדשו", וכיו"ב הגיה (בקונטרס "לאוקמי גירסא", בסוף סידורו "איש מצליח", סעיף ס"ז) בסליחות, שאין לומר "פה שטן" אלא "פי שטן".
אכן, צורת הסמיכות של שם העצם "פֶה" בלשון המקרא היא תמיד "פי" (ולא "פֶה" וגם לא "פֵה"), אך בעברית שלאחר המקרא זה וזה יכשרו: דבר זה נאמר בתלמוד: "פֶה אילמין" (סנהדרין ק, א ועוד) שנוי בסידורי הגאונים (כגון בסדר רס"ג): "פֶה שטן", משולש בכתבי ראשונים ואחרונים, ומרובע בפי (או ב"פה") רוב עם ישראל בברכת "ברוך שאמר... הַמְהֻלָּל בְּפֶה עַמּוֹ".
נוסח זה מובא במג"א ובשאר נושאי כלי השו"ע בדיני פסוקי דזמרא (או"ח ריש סימן נ"א; אך עי"ש באשל אברהם של האדמו"ר מבוצ'אץ'), ברם, ב"דיוקים בנוסח ברכת המזון" (סימן קפ"ז) מכריע המג"א (וכן משנ"ב וערוה"ש) שיש לומר (בתוך ברכת הארץ, בנוסח האשכנזי בלבד) "בפי כל חי" בחירק, ולא בסגול. "בפי כל חי" מופיע גם ברוב נוסחי ברכת ההפטרה האחרונה.
פשר סתירה זו נעוץ בדברי חכמי הקבלה שמניין התיבות בברכת ברוך שאמר צריך להיות פ"ז, ושרמז לכך בגימטריה של "בפה". לעומת זאת, הנוסח במחזור ויטרי ובסידורי ר"ש סופר וריעב"ץ ובמרבית סידורי אשכנז הדווקנים הוא בכל מקום כלשון המקרא: לא רק "בפי עמו" אלא גם "בפי כל חי".
הרב הנאמ"ן, הנאמן ל"פי" לשון המקרא, הציע ליישב את המנהג "בפה" גם עם מערכת דקדוק הלשון המקראית, בהדפיסו בסידורו את צורת הסמיכות (התיאורטית) "בְּפֵה עמו", בפ"א צרויה ("לאוקמי גירסא", סעיף ט"ל). שינוי הסגול לצירי הוא רק על הנייר, שכן במבטא עדות המזרח שניהם זהים. ברם, את חידושו המבריק דחו, וכך כתב הר"ד יצחקי (מהדיר הספר לוח ארשׁ, עמ' תקצג-תקצד, וע"ע שם עמ' תכב-תכג):
"בסידור המתיימר להיות 'הסידור המדוייק' שבדו מליבם כאן תיבה חדשה שלא היתה ולא נבראת... ואשתומם על הפלפולא חריפתא לטהר את השרץ בק"נ טעמים... ואין להתפתות אחרי שיחה נאה והברקות נוצצות במבט שיטחי... והלואי שילמדו שלא לזלזל במסורת כלל ישראל".
עכ"פ, השאלה היא, מפי (או מ"פֶה") מי אנו חיים בדיבורנו ובכתיבתנו היום בעברית: האם עלינו לינוק רק מן המקרא, או שאנו ממשיכים את מסורת הלשון העברית לדורותיה, כפי שהתרחבה והתפתחה במשך דורות תנאים, אמוראים, גאונים, ראשונים ואחרונים (ועל כך הרחבתי במאמרי הנ"ל "חומרות, הידורים ושיבושים בלשון העברית: על תיקוני שגיאות ועל שגיאות מתקנים"; קישור).
מעניין שאפילו מרן החת"ם סופר, הטוען ש"לשון הקודש" היא רק הלשון של כ"ד כתבי הקודש (דרשות חת"ס על התורה, ירושלים תשס"ג, בראשית עמ' לה) -- בתשובותיו נוקט הוא כסגנון הלשון "שֶבָּדוּ חכמים" (כלשונו שם), כגון: "דברי פה קדשו" (שו"ת חתם סופר ח"א או"ח סימן קטז), ולא כסגנון הלשון של ה"משכילים" שניסו להתהדר בהִצמדותם לדקדוק לשון המקרא בלבד (מתוך זלזול בחכמי התלמוד ובלשונם).