בס"ד
עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה, בֹּאוּ לְפָנָיו בִּרְנָנָה (תהלים ק, ב)
...השם חנה בא מלשון "חֵן", במשמעיו השונים: יופי, אהבה, חסד, כבוד, שכל טוב וחכמה, "ודומה שחנה נתעטרה בכל המעלות האלה"[1]; ואף אנו מברכים את רננה חנה בכל אלה.
שני השמות רְנָנָה חַנָּה יחד אינם רק הנצחה לשם הסבתא ולשם אמא של הסבתא, אלא שמות אלו משלימים זה את זה, ועניינם אחד: תפילה ושבח והודיה לה'.
- השם "רננה" (משורש רנ"ן, צורת משנה של "רֶנֶן"[2] ושל "רִנָּה"[3]) – אחד ממשמעיו הוא תפילה[4].
- וחנה, אם שמואל, היא שלימדה אותנו "כמה הלכתא גברוותא" [=הלכות גדולות] בהלכות תפילה[5].
- גם מבחינה לשונית, אפשר שהשם "חנּה", משורש חנ"ן, קשור ל"תחנון" ו"תחינה", בקשת "חנינה" ומציאת "חן" לפניו יתברך – שזהו עניינה של תפילה. [6]
רְנָנָה איננה רק תפילה, אלא תפילה בשמחה.
ולכאורה מה ענין שמחה לתפילה? הרי בתפילה צריך לעמוד בפני מלך, באימה וביראה! ולשמחה – מה זו עושה בבית התפילה?![7]
כדי להבין זאת למדנו מדברי תורתו של רבי אליעזר ב"ר יצחק פאפו, שנפטר ממגפה בדיוק 193 שנה לפני יום הולדת בתנו, בכ' בתשרי תקפ"ח (1827). הוא נודע בחסידותו הרבה, ובדבקותו לעשות רצון הבורא. בפנקס הקהילה היהודית בעירו (סיליסטרה, בולגריה) מסופרים אודותיו סיפורי ניסים, כגון שבפטירתו בדמי ימיו בעיצומה של מגפה, אמר קודם מותו כי בפטירתו תיעצר המגפה.
בספרו "פלא יועץ", ערך שמחה (קישור לספריא; קישור להיברו-בוקס), הוא כותב:
מה טוב ומה נעים שישמח ישראל בעושיו, שמחה של מצוה, על כל מצוה ומצוה שעושה יגיל וישמח יותר ויותר ממוצא שלל רב, ובפרט בשבתות ובמועדים, דכתיב (ישעיה נח יד) אז תתענג על ה'. וכתיב (דברים טז יד) ושמחת בחגך. ובפרט בשעת עבודת התפלה צריך לשמח שמחה רבה דכתיב (דברים כח מז) תחת אשר לא עבדת את ה' אלהי''ך בשמחה ובטוב לבב מרב כל – ופרושו, דרצונו לומר יותר מרב כל, חס ושלום – ''ועבדת את איביך". וכן באמירת ברכת המזון הפליגו בזהר הקדוש בגדל החיוב לאמרו בשמחה ובטוב לבב, עד שאמרו שראוי שיאכל וישתה דברים המשמחים את הלב, כדי שיברך ברכת המזון בשמחה.
ומבאר הפלא יועץ שהדרך לעורר את השמחה היא לחשוב מחשבות שיעוררו את הרגש:
ועוד החי יתן אל לבו מה יקר וגדלה נעשה לאיש אשר המלך חפץ בו, והקים מעפר דל ורצה בו שישרת לפניו, ישמח לבו ויגל כבודו וכל העם מקצה יאשרוהו ויאמרו אשריו ואשרי חלקו שזכה לכבוד גדול כזה, וסוף סוף המלך הוא בשר ודם כמותו, היום כאן ומחר בקבר, והוא ערל לב וערל בשר, על אחת כמה וכמה צריך שישמח איש אשר מלך העולם אשר אין מספר לגדודיו, מלאכים ושרפים עומדים ממעל לו ולגדלתו אין חקר ואין תכלית, ובחר ורצה בנו לעמד לשרת לפניו ולברך בשמו ולדבר אליו פנים אל פנים בכל עת, מה שלא נתן רשות למלאכי השרת, ומשתעשע בנו ויש לו נחת רוח גדול במעשינו ומעשה ידינו כוננה עלינו ובונה בשמים עליותיו, אף שאינו צריך לנו, רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות (מכות כג, ב) כדי לתן להם שכר טוב בעמלם, ויאמר נא ישראל מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו (תהלים ח ה) וכו', כבוד והדר תעטרהו, תמשילהו במעשי ידיך כל שתה תחת רגליו, אי אפשר שלא לשמח:
וכבר כתבו גורי האר''י שבאמרו, ברוך אלהינו שבראנו לכבודו והבדילנו מן התועים ונתן לנו תורת אמת וכו', וכן באמרו, עלינו לשבח לאדון הכל שלא עשנו כגויי הארצות וכו', ישמח ישראל שמחה רבה כמי שהוא עומד לשרף והצילוהו מן השרפה ועשאוהו מלך, כי אין שרפה כשרפת הנפש, ואין מלכות כהיות עבד מלך גדול ונורא, משרת לפניו. וכן באמרו, אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו. או באמרו, אשר קדשנו במצוותיו, וכזאת וכזאת כמה דברים שתקנו לנו בנסח תפלות וברכות, שאם יעמיק בהם להבין להשכיל כמה טובה ויקר וגדלה עשה לנו אבינו שבשמים, ישמח לבו ויגל כבודו על כל דבור ודבור. וכן באמרו: אבינו, אלהינו מלך העולם – המעמיק ישמח שמחה רבה.
ולכך אולי רמזו חז"ל באומרם: "אֵין עוֹמְדִין לְהִתְפַּלֵּל, לֹא מִתּוֹךְ עַצְבוּת... אֶלָּא מִתּוֹךְ שִׂמְחָה שֶׁל מִצְוָה" (ברכות לא, א) ופרש רש"י:
אלא מתוך שמחה - כגון דברי תנחומים של תורה כגון סמוך לגאולת מצרים או סמוך לתהלה לדוד שהוא של שבח ותנחומין כגון רצון יראיו יעשה, שומר ה' את כל אוהביו, וכגון מקראות הסדורות בתפלת ערבית: כי לא יטוש ה' את עמו, וכיוצא בהן:
דהיינו כשאנו מזכירים מיד לפני התפילה את אהבת ה' אלינו, זה אמור לעורר את אהבתנו אליו ושמחתנו בקשר בינינו[8], ומתוך כך להתפלל ולרנן ברגש של אהבה, דבקות ושמחה.
"כִּי שִׂמַּחְתַּנִי ה' בְּפׇעֳלֶךָ, בְּמַעֲשֵׂי יָדֶיךָ אֲרַנֵּן". (תהלים צ"ב:ה'), "לְכוּ נְרַנְּנָה לַה', נָרִיעָה לְצוּר יִשְׁעֵנוּ" (תהלים צ"ה:א').
רְנָנָה מופיעה בעיקר בבואנו להתפלל לפניו בבית המקדש, מקום הרינה האמיתי, ככתוב למשל[9] במזמור הנאמר בהבאת קרבן תודה לבית המקדש: "עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה, בֹּאוּ לְפָנָיו בִּרְנָנָה" (תהלים ק, ב), ועל יסוד זה כתב מחבר הפיוט "צור משלו" את הבית המוכר:
"יִבָּנֶה הַמִּקְדָּשׁ / עִיר צִיּוֹן תְּמַלֵּא,
וְשָׁם נָשִׁיר שִׁיר חָדָשׁ / וּבִרְנָנָה נַעֲלֶה".
גם זה מתחבר לדמותה של חנה, שיחד עם בעלה אלקנה עוררה את ישראל לעלות לרגל למשכן שילה, לעבוד את ה' במקום שבחר ה'; לא להסתפק בעבודת ה' בחצר הפרטית שלך, אלא לדרוש את קרבת ה' כמה שאפשר.
אנו מתפללים שכל בני משפחתנו, וכל עם ישראל, יתקבצו במהרה בארץ הבחירה, ושנזכה כולנו לעלות ברננה לבית הבחירה שלוש פעמים בשנה. ברננה נעלה, ברננה נשתחוה.
רְנָנָה חַנָּה, נולדה ביום הששי של זמן שמחתנו. מצות השמחה והרננה לפני ה' קיימת בכל עלייה לרגל לבית המקדש – שייבנה במהרה בימינו, אמן – אבל היא מודגשת ביותר בחג הסוכות, ככתוב "וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה"א שִׁבְעַת יָמִים" (ויקרא כג, מ)[10], ומצות אמירת ההלל בשמחה – נוהגת בכל שבעת ימי החג ובשמיני עצרת[11]. השמחה וההלל נקראים גם "רננה", כגון בפיוט לסוכות המיוחס לרבי אלעזר הקליר[12]:
"כִּשְׁרוֹן כֹּחַ יַחֲלִיף לְשׁוֹשַׁנָּה [= ה' יחזק את עם ישראל],
חוֹגֶגֶת וְסוֹכֶכֶת וְעוֹצֶרֶת בִּרְנָנָה,
שִׁבְעַת יָמִים בַּשָּׁנָה".
מודים ומרננים אנחנו לה' על כל אשר גְמָלנו, ומתחננים לפניו שנזכה לגדל את רְנָנָה חַנָּה שלנו ללכת בדרך האבות והאמהות, ובדרכה של חנה, הנביאה המתפללת, המתחננת מתוך צרה והמרננת בהודיה את "תפילת חנה", ותלמד ממעשיהן הטובים של כל הנשים הצדקניות והגיבורות ששמן "חנה".
יחוננו ה' לרנן תמיד, ויקוים בנו:
"קוֹל צֹפַיִךְ נָשְׂאוּ קוֹל יַחְדָּו יְרַנֵּנוּ כִּי עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ בְּשׁוּב ה' צִיּוֹן" (ישעיהו נ"ב, ח).
________________________________
[1] ר"י קיל, דעת מקרא, שמואל א, א, ב.
[2] הגדרת א' אבן שושן במילונו.
[3] ר"ע חכם, דעת מקרא, תהלים ק'.
[4] מדרש תנחומא (ורשא) פרשת ואתחנן סימן ג:
דבר אחר: ואתחנן אל ה', זש"ה ופנית אל תפלת עבדך ואל תחנתו (דניאל ט), הרי בהרבה שמות נקראת התפלה, אלו הן, תפלה תחנה, צעקה זעקה, שועה, רננה, פגיעה, נפילה, עמידה, ולמה לא נתפלל משה באחת מהן אלא בלשון תחנונים שנאמר ואתחנן...
[5] ראה תלמוד בבלי ברכות לא, א. "תפילת חנה" אפילו השתלבה בסידור התפילה (בעיקר בקהילות הספרדים)
[6] על כן אין זה מפליא למצוא יחד "חינון" ו"רינה", כגון בפיוט "בְּמוֹצָאֵי מְנוּחָה קִדַּמְנוּךָ תְּחִלָּה" שבליל הסליחות האשכנזיות הראשון (קישור):
"דְּרוֹשׁ נָא דוֹרְשֶׁיךָ בְּדָרְשָׁם פָּנֶיךָ / הִדָּרֶשׁ לָמוֹ מִשְּׁמֵי מְעוֹנֶךָ,
וּלְשַׁוְעַת חִנּוּנָם אַל תַּעְלֵם אָזְנֶךָ / לִשְׁמוֹעַ אֶל הָרִנָּה וְאֶל הַתְּפִלָּה".
[7] על פי הסתירה שמצאו חז"ל ביחסו של קהלת אל השמחה:
ומאי דבריו סותרין זה את זה? ... כתיב: וְשִׁבַּחְתִּי אֲנִי אֶת הַשִּׂמְחָה (קהלת ח, טו) וכתיב: וּלְשִׂמְחָה מַה זֹּה עֹשָׂה (קהלת ב, ב). לא קשיא... ושבחתי אני את השמחה - שמחה של מצוה, ולשמחה מה זה עשה - זו שמחה שאינה של מצוה. (תלמוד בבלי מסכת שבת ל, ב).
[8] זהו כנראה הטעם שמיד לפני קריאת שמע, שבה יש לומר "ואהבת את ה'" מתוך רגש אמיתי של אהבה כלפיו – תיקנו חז"ל לברך ברכת אהבה.
[9] וכיוצא בזה במקומות נוספים: "וּבָאוּ וְרִנְּנוּ בִמְרוֹם צִיּוֹן" (ירמיהו ל"א:י"א), "נִכְסְפָה וְגַם כָּלְתָה נַפְשִׁי לְחַצְרוֹת ה' לִבִּי וּבְשָׂרִי יְרַנְּנוּ אֶל אֵל חָי. (תהלים פ"ד:ג'), "לְכוּ נְרַנְּנָה לַה' נָרִיעָה לְצוּר יִשְׁעֵנוּ (תהלים צ"ה:א').
[10] "אף על פי שכל המועדות מצוה לשמוח בהן, בחג הסוכות היתה שם במקדש שמחה יתירה שנאמר (ויקרא כ"ג) "ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים". (הלכות לולב פרק ח הל' יב(
[11] כמו ששנינו: "הַהַלֵּל וְהַשִּׂמְחָה – שְׁמוֹנָה. כֵּיצַד: מְלַמֵּד שֶׁחַיָּב אָדָם בְּהַלֵּל וּבְשִׂמְחָה וּבִכְבוֹד יוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן שֶׁל חָג, כִּשְׁאָר כָּל יְמוֹת הֶחָג" (משנה סוכה ד, א).
[12] מתוך פיוט "יוצר" לסוכות, 'אאמיץ לנורא ואיום',. [מחזור סוכות - דניאל גולדשמיד].
כיוצא בו מצאנו בפיוט "עם נאמני" [אמנם, לחנוכה] מאת ר' דוד בוזגלו:
עַם נֶאֱמָנַי, זֶרַע אֱמוּנַי, הוֹדוּ לַה', כִּי גָבַר חַסְדּוֹ!
יָמִים שְׁמוֹנָה, גָּמְרוּ רְנָנָה, לְאֵל אֱמוּנָה, אֵין מִבַּלְעֲדוֹ!
