מענה לשון

יום שני, 9 באוקטובר 2023

נסכתי מלכי, תרועם בשבט ברזל, וגילו ברעדה (מזמור ב' בתהילים)

רב בית הכנסת שלנו בחר במזמור ב' להיאמר בסיום כל תפילה בזמן שמתנהלת מלחמת "חרְבות ברזל".

את מזמור ב' בתהלים יש מפרשים על המלך המשיח באחרית הימים, ויש מפרשים אותו על דוד או אחד ממלכי בית דוד שמלך בירושלים.

המזמור פותח בדברי תוכחה:

(א) לָ֭מָּה רָגְשׁ֣וּ גוֹיִ֑ם וּ֝לְאֻמִּ֗ים יֶהְגּוּ־רִֽיק׃

(ב) יִ֥תְיַצְּב֨וּ׀ מַלְכֵי־אֶ֗רֶץ וְרוֹזְנִ֥ים נֽוֹסְדוּ־יָ֑חַד עַל־י֝"י֗ וְעַל־מְשִׁיחֽוֹ׃

(ג) נְֽ֭נַתְּקָה אֶת־מֽוֹסְרוֹתֵ֑ימוֹ וְנַשְׁלִ֖יכָה מִמֶּ֣נּוּ עֲבֹתֵֽימוֹ׃

- ע"כ דברי הגוים שמכריזים מלחמה על ה' ומשיחו, ואומרים נשליך מִמֶּ֣נּוּ, כלומר, נפרוק מעלינו את עול מלך ישראל המושל בשם ה'.

ומכאן תגובת ה':

(ד) יוֹשֵׁ֣ב בַּשָּׁמַ֣יִם יִשְׂחָ֑ק אֲ֝דֹנָ֗י יִלְעַג־לָֽמוֹ׃

(ה) אָ֤ז יְדַבֵּ֣ר אֵלֵ֣ימוֹ בְאַפּ֑וֹ וּֽבַחֲרוֹנ֥וֹ יְבַהֲלֵֽמוֹ׃

ומהו הדיבור של ה' שמבהיל את הגוים?

(ו) וַ֭אֲנִי נָסַ֣כְתִּי מַלְכִּ֑י עַל־צִ֝יּ֗וֹן הַר־קׇדְשִֽׁי׃

אני, ה', נתתי מלוכה למושל בירושלים עיר הקודש!

פירוש אחר (ר' עמוס חכם, דעת מקרא): אלו דברי מלך ישראל:

(ו) וַ֭אֲנִי נָסַ֣כְתִּי מַלְכִּ֑י עַל־צִ֝יּ֗וֹן הַר־קׇדְשִֽׁי׃

אני קיבלתי עליי את מלכותו ונסיכותו של מלך העולם.

לפי שני הפירושים, מהפסוק הבא אלו דברי מלך ישראל:

(ז) אֲסַפְּרָ֗ה אֶֽ֫ל חֹ֥ק יֽ"י֗ אָמַ֘ר אֵלַ֥י בְּנִ֥י אַ֑תָּה אֲ֝נִ֗י הַיּ֥וֹם יְלִדְתִּֽיךָ׃

החלוקה הראשית של פסוק ארוך זה היא לאחר המילה השלישית: במילים "אֶֽ֫ל חֹ֥ק" ישנו הטעם המפסיק המשמעותי ביותר, הנקרא "עולה ויורד", ואילו האתנחתא שבמילה אַ֑תָּה מחלקת חלוקה משנית את החלק השני של הפסוק.

אֲסַפְּרָ֗ה אֶֽ֫ל חֹ֥ק - אספר את משפט המלוכה שנתן לי הקב"ה כשהמליכני (ר' יוסף קרא), ומכאן מצטט מלך ישראל ציטוט ישיר של דברי ה' כלשונם:

יֽ"י֗ אָמַ֘ר אֵלַ֥י בְּנִ֥י אַ֑תָּה אֲ֝נִ֗י הַיּ֥וֹם יְלִדְתִּֽיךָ – כשם שנאמר בשלמה המלך: אֲנִי אֶהְיֶה לּוֹ לְאָב וְהוּא יִהְיֶה לִּי לְבֵן (שמואל ב ז':י"ד).

(ח) שְׁאַ֤ל מִמֶּ֗נִּי וְאֶתְּנָ֣ה ג֭וֹיִם נַחֲלָתֶ֑ךָ וַ֝אֲחֻזָּתְךָ֗ אַפְסֵי־אָֽרֶץ׃

בַפועל אֶתְּנָ֣ה שהוא עתיד מוארך, במקום צורת העתיד הרגילה "אֶתֵּן", יש להקפיד לבטא באות ת' דגש חזק ושווא נע, אֶתְּנָ֣ה, למנוע שינוי משמעות, שהרי בהושע (ב':י"ד) שם העצם אֶתְנָ֥ה פירושו אתנן (רש"י שם).

בפסוק זה מזמין ה' את בנו, מלך ישראל, לבקש לרשת את ארצות הגוים.

ובפסוק הבא מבטיח לו שהוא ישבור אותם לרסיסים:

(ט) תְּ֭רֹעֵם בְּשֵׁ֣בֶט בַּרְזֶ֑ל כִּכְלִ֖י יוֹצֵ֣ר תְּנַפְּצֵֽם׃

ועתה פונה מלך ישראל (או המשורר) אל הגוים אויבי ה' ואויבי ישראל, ואומר להם שעל אף שנתן ה' רשות להשמידם, באמת רצון ה' שילכו בדרך טובה:

(י) וְ֭עַתָּה מְלָכִ֣ים הַשְׂכִּ֑ילוּ הִ֝וָּסְר֗וּ שֹׁ֣פְטֵי אָֽרֶץ׃

(יא) עִבְד֣וּ אֶת־י"י֣ בְּיִרְאָ֑ה וְ֝גִ֗ילוּ בִּרְעָדָֽה׃

(יב) נַשְּׁקוּ־בַ֡ר פֶּן־יֶאֱנַ֤ף׀ וְתֹ֬אבְדוּ דֶ֗רֶךְ כִּֽי־יִבְעַ֣ר כִּמְעַ֣ט אַפּ֑וֹ אַ֝שְׁרֵ֗י כׇּל־ח֥וֹסֵי בֽוֹ׃

ח֥וֹסֵי – הטעם מלעיל ("נסוג אחור").

‫

מוקדש לזכרו של סמל אריאל אליהו, ה' ייקום דמו,

המובא כעת למנוחות בהר הרצל.

עלם חמודות, אהוב ואוהב ישראל,

תלמיד חכם, טהור, קדוש, גיבור ישראל,

בנם של שכֵניי במצפה יריחו, ר' אחיה ועידית יבלד"א,

לוחם בחיל השריון שנפל בקיבוץ בארי.

תנצב"ה

יום שישי, 15 בספטמבר 2023

יִתַּמְּרוּ או יִתַּמּוּ שונאינו?

בס"ד

ער"ה תשפ"ד

חידה טמירה וגם תמירה:

האחרון החביב של השבעה,

ראשו רם ונישא מכל הארבעה,

ואף כי מאוחר הוא לברכת שבעה

נוטל את הבכורה בברכת ארבעה,

ובפרוס חג הארבעה

בליל התקדש החג המכוסה,

נאכלנו בראש הסעודה

כסימן לשנה מתוקה,

כשייתמו חטאים וחוטאים,

תברך נפשי את ה', הַלְלוּ יָהּ.

מה משותף לשבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל, ולארבעת המינים?

האחרון החביב של השבעה, הלוא הוא ה"דבש", שאיננו דבש הדבורים, אלא התמרים[1], וכך מתרגם התרגום הירושלמי על "דבש" (דברים ח':ח', ניאופיטי: "תומרייה חליין כדבשה"), תמרי הארץ מתוקים כדבש, או בנוסח אחר (שם בגיליון: "ומן תומרייה עבדין דובשא"): מתמריה עושים דבש.

אף שדבש התמר הוא אחרון לשבעת המינים, הרי הוא הבולט בארבעת המינים (סוכה לז, ב), וכנראה שזוהי הסיבה שדווקא הוא מוזכר בברכת המצוות: "אקב"ו על נטילת לולב", ולא האתרוג, שהוא המין הכתוב בפסוק ראשון: וּלְקַחְתֶּ֨ם לָכֶ֜ם בַּיּ֣וֹם הָרִאשׁ֗וֹן פְּרִ֨י עֵ֤ץ הָדָר֙ כַּפֹּ֣ת תְּמָרִ֔ים וַעֲנַ֥ף עֵץ⁠־עָבֹ֖ת וְעַרְבֵי⁠־נָ֑חַל (ויקרא כ"ג:מ').

האמורא הבבלי[2] אביי מזכיר חמישה מיני מאכל שבראש השנה יש לאוכלם, או לגירסה אחרת: לראותם, לסימן טוב לכל השנה, ארבעה מפרות האדמה (קרא, ורוביא, כרתי, סילקא) ופרי עץ אחד – התמר.

מדוע מהווים מינים אלו סימן טוב?

מפירוש רש"י (בכריתות דף ו.) עולה שיש למינים אלו תכונות שרומזות לטוב: או משום שהם גדלים ומתפתחים מהר, או משום מתיקותם.

אך נראה שדעת רב האי גאון היא שמינים אלו נבחרו בגלל השם שלהם: על כל מאכל אמר רב האי בקשה הדומה מבחינת הלשון והצליל לשם המאכל.

אם היינו שואלים את רש"י איזו בקשה מתאימה לתמרים, יתכן שהיה מציע בקשות הקשורות לתכונות הדקל או פרי התמר: "שתתחדש עלינו שנה מתוקה כדבש או כתמר", או אולי "שנפרח כתמר" כמו שנאמר על הצדיק במזמור יום השבת (תהלים צב).

על תמרים היה אומר רב האי גאון[3]: "יתמו עוונותינו" או "יתמו אויבינו", ובדומה לכך נהוג עד ימינו.

וכאן הבן שואל: איך פרי מתוק וחיובי כמו תמר הופך לרמז לשלילה, ולכילוי דברים רעים, חיצוניים או פנימיים[4]?

ייתכן שהיחס השלילי לתמר שאנו מוצאים אצל רב האי גאון, אחרון גאוני בבל, יובן על רקע הריאליה. בארץ ישראל נחשב התמר למוצר משובח מאוד; העיר יריחו משתבחת בהיותה עיר התמרים, והתמרים של יריחו היו לשם דבר (בבא בתרא קמו, א).

לעומת זאת בתלמוד הבבלי ישנו יחס מורכב כלפי התמרים, ואולי דווקא כלפי זני התמרים הבבליים[5]. בגמרא אנו מוצאים שהתועלת באכילת תמרים מותנית בכמות ובעיתוי של אכילתם. למשל, האמורא הנ"ל אַבַּיֵי מסר בשם האומנת שלו, שתמרים שאוכלים לפני הלחם מזיקות כמו גרזן לדקל, אבל האוכלם אחרי הלחם הרי הן מחזקות ומועילות כמו בריח לדלת (כתובות, י ע"ב).

ועדיין יש לשאול על התפילה "שיתמו אויבינו", מה קרה לאות ר' של "תמר"? מה הקשר בין תמר ל"תם"?!

ייתכן שמא רב האי גאון דרש מעין נוטריקון במילה הארמית "תמרא" = תם רע, ולכן אנו מתפללים בהקשר של התמר לכילוי הרע.

"סור מרע" קודם ל"עשה טוב" (תהלים ל"ד:ט"ו); התפילה שייתמו אויבינו ויכלו הזדים קודמת לצמיחת הצדיקים כתמר, כי בלי כילוי הרשעה לא תהיה לנו שנה מתוקה כתמר.

מדברי רב האי גאון נמצאנו למדים כמה רבה חשיבותן של מילים.

כולנו מבינים את חשיבותן של התכונות הטובות בעצמן, ושל עצם המעשים הטובים, עלינו "לסור מרע" "ולעשות טוב", אבל בראש השנה כסימן וכזיכרון לכל השנה אנו מעלים על נס את חשיבותן של המילים, "נצור לשונך מרע". גם למילים שאנו מוציאים מהפה יש משמעות והשפעה. "מָ֣וֶת וְ֭חַיִּים בְּיַד⁠־לָשׁ֑וֹן" (משלי י"ח:כ"א).

שנזכה לשנה טובה ודיבורים טובים ומתוקים כתמר.

כוח"ט

אוריאל

מענה לשון - www.maanelashon.org

[1] אבן עזרא ויקרא ב':י"א: רבים אמרו: שפירושו דבש תמרים, וכן כל: ארץ זבת חלב ודבש (שמות ג':ח'). ויש להם כדמות ראיה בספר עזרא (דברי הימים ב ל"א:ה').

[2] בספר נחמיה (ח', ט-י) מסופר על ראש השנה הראשון לאחר בניית החומה על ידי עולי בבל. נחמיה אומר לעם שהיום קדוש ואין להתאבל אלא להיפך: "אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים". כלומר, על העם לאכול דברים שמנים ומתוקים. פשטות הדברים היא שיש בכך שמחת יום טוב בו ראוי לאכול דברים מתוקים, אולם ניתן למצוא עוד סיבה לכך. המרדכי (בתחילת יומא) מבאר בשם הגאונים שאכילת דברים שמנים ומתוקים בתחילת השנה מסמלת את רצוננו שתהיה שנה טובה, מתוקה ודשנה בחקלאות ובפרנסה. נשים לב שלפי הסבר זה מנהג הסימנים קדום מאוד, עוד מתקופת עולי בבל.

אכילת סימנים הרובד ההלכתי - סולמות (sulamot.org)

[3] אוצר הגאונים - מגילה, תענית ור"ה - לוין, בנימין מנשה (page 228 of 293) (hebrewbooks.org)

[4] רבי מנחם המאירי, מגדולי הראשונים, בספרו "חיבור התשובה"^[12] נותן פירוש אלגורי לבקשות להכרתת ה"שונאים" הנזכרים בתפילות ה"יהי רצון":

"הכוונה בהכרתת השונאים, רצונו לומר על הדעות הכוזבות והכוונות המחטיאות, כי הם השונאים והמשניאים שנאה אמיתית. לא שנתפלל עתה על אבדן האויבים, כי די לנו בהתפללנו על הצלת נפשותינו."

[5] ראה בקישורים אלו:

· פורטל הדף היומי: תמר מצוי - "מלא צנא דתמרי" (תענית ט ע"ב) (daf-yomi.com)

· פורטל הדף היומי: תמר מצוי - "תמרי משחנן" (כתובות י ע"ב) (daf-yomi.com)

· פורטל הדף היומי: תמר מצוי - "אכלה תמרי" (עירובין סח ע"א) (daf-yomi.com)

יום ראשון, 10 בספטמבר 2023

158. פי שטן או פה שטן (מתוך: "נפש יהודית": מענה לשון על קצה הלשון)

שלום,

האזינו [או קראו לקמן]:
https://www.maanelashon.org/?p=684

לארכיון ההקלטות שנשלחו עד כה:
https://www.maanelashon.org/category/on-the-tip-of-the-tongue

כוח"ט
אפ"ר

דִּבְרֵי פִי חָכָם - חֵן (קהלת י':י"ב): הדיבורים היוצאים מפיו של חכם, מעלים חן בעיני הבריות.
צורת הסמיכות של שם העצם "פֶה" בלשון המקרא היא תמיד "פי" (ולא "פֶה" וגם לא "פֵה"),
וכך הצורה פִי בחיריק דו משמעית:

1.      פה של, כמו בצירופי הסמיכות "פִי חָכָם", "פִּי הַבְּאֵר" (בראשית כ"ט:ב'), וגם "פִּי הָאָתוֹן" (במדבר כ"ב:כ"ח)
2.      וגם פה שלי, כמו בפסוקים:
·        יִמָּלֵא פִי תְּהִלָּתֶךָ, כׇּל הַיּוֹם תִּפְאַרְתֶּךָ. (תהלים ע"א:ח)
·        או: יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶיךָ י"י צוּרִי וְגֹאֲלִי. (תהלים י"ט:ט"ו).

ואולם, בעברית שלאחר המקרא הצורה "פֶה" משמשת גם כשם נפרד וגם כשם נסמך: לדוגמה, נאמר בתלמוד: "פֶה אילמין" (סנהדרין ק, א ועוד) וכך מצוי בכתבי ראשונים ואחרונים.
כיצד ראוי לנהוג בתפילה?
בפיוט הסליחות האלפביתי הפותח במילים "תמהנו מרעות" אנו מבקשים "חֲתֹם פֶּה שָׂטָן, וְאַל יַשְׂטִין עָלֵינוּ", כלומר, חתום וסתום את פיו של השטן לבל יקטרג עלינו.
הנוסח "פֶה שטן" מצוי בחלק מהמחזורים (למשל: סידור אמרי פי, סידור רינת ישראל, סידורי הר"מ אליהו, וכך היא אומר הגר"ע יוסף; אגב, בסדר רס"ג מופיע: "פה משטין") ויש מצדדים בו כדי להימנע מלשון דו משמעית, כנ"ל, שלא ניכשל לומר בפינו "חֲתֹם פי" במובן של הפה שלי;

אך ברוב המחזורים בימינו רווח הנוסח "חֲתֹם פי שטן" כפי דקדוק לשון המקרא.

יום שישי, 19 במאי 2023

האם צריך לומר "בלי נדר הדרן עלך"?

בס"ד

* הנה פיתוח של מה שכתבתי בעבר (כאן: https://blog.maanelashon.org/2018/01/blog-post_31.html).

לאחר כל פרק של התלמוד מופיעות המילים "הדרן עלך", ובסיום לימוד מסכת נהוג לומר את נוסח ה"הדרן" המודפס בסיום המסכת[1].
משמעות המילה "הדרן" מעורפלת מעט.
ר' אליהו בחור במילון התלמודי "התשבי" (נדפס באיזנא שבגרמניה בשנת ש"א) הציע ש"הדרן" מלשון חזרה, ושני דרכים להסביר זאת:
א. יתכן ש"הדרן" הוא שֵם בצירוף כינוי: "חֲזָרָתֵנוּ" (= הַחֲזָרָה שלנו), כדברי רבי יעקב עמדין בהגהתו שם.
ב. יתכן שהוא הפועַל הארמי "הֲדַרַן", ופרושו: "חָזַרְנוּ", והסיומת "-ן" מציינת גוף ראשון, "מדברים" בזמן עבר[2]. בדומה לכך ניתן להציע שפירושו "הקפנו, סיימנו ללמוד מתחלה ועד סוף", או "חזרנו, התאמצנו ללמוד"[3].

יובל שנים מאוחר יותר הוצע כיוון אחר על ידי אחי המהר"ל מפראג, רבי חיים בן בצלאל מפרידברג, מחבר ספר הדקדוק "עץ חיים", בספרו "ספר החיים" (נדפס בקראקא, בשנת שנ"ג), ש"הֲדָרַן" הוא שם עצם בצירוף כינוי: "הֲדָרֵנוּ" (= הֶהָדָר שלנו)[4].

בדור האחרון מתפשט מנהג חדש: יש מוסיפים את המילים "בלי נדר" לפני "הדרן עלך"[5]. נראה שמי שמחמיר לומר כך אינו מפרש כנ"ל, אלא מפרש פירוש רביעי ל"הדרן": "הדרן" היא צורת בינוני, ופירושה: "אנו חוזרים", כלומר: "נחזור" בעתיד.
פירוש זה הוצע לראשונה כתרגום ל"הדרן" לפני כתשעים שנה בלבד[6], ואין הוא עולה בקנה אחד עם מבנה השפה הארמית. כל מי שלמד פרק בדקדוק הלשון הארמי יודע שצורות הפועל הארמיות בזמן עתיד – כמו המקבילות להן בעברית – נוצרות על ידי הוספת תחיליות בכל הצורות: אותיות אית"ן[7]. הפועַל למדברים בעתיד הוא "נהדר", ולא "הדרן"[8]. לכן העדר אות תחילית לציון זמן עתיד ("אותיות אית"ן+ל") בפועַל "הדרן" מלמד שאין זה לשון עתיד.
בשם הגר"ח קנייבסקי מובא שאין חשש שאמירת "הדרן עלך" תיחשב נדר, כי "הדרן" אינו בלשון עתיד אלא הוא לשון בקשה ותפילה[9], שנזכה לחזור על המסכת. כדי ליישב פירוש זה שזוהי תפילה ניתן להסביר ש"הדרן" הוא צורת ציווי בבניין פַּעֵל (עם כינוי מושא למדברים), בו מבקשים מהמסכת שהיא תְּחַזֵּר אותנו עליה (מעין תפילת "השיבנו ה' אליך")[10].

לסיכום: לפירוש "אנו חוזרים" או "נחזור" למילה "הדרן" במשמעות של הצהרה או הבטחה לעתיד לא מצאנו ביסוס דקדוקי. מי שלמרות זאת חושש למשמעות של נדר ומוסיף "בלי נדר" עושה כן כנראה בגלל צירוף של שני גורמים: המעטה בחשיבותם של כללי הלשון וההיגיון הדקדוקי יחד עם "הידור" והרחקה מופלגים במצוַת "לא יחל דברו". לעומת זאת, מי שאינו מוסיף "בלי נדר", ממשיך את מנהג אבותינו, ויכול לבחור ממגוון הפירושים הנ"ל שיש להם הסבר דקדוקי: "חֲזָרָתֵנוּ" (= הַחֲזָרָה שלנו), "חָזַרְנוּ", "הֲדָרֵנוּ" (= הֶהָדָר שלנו) או "חַזֵּר אותנו".

יעשה כל אדם כמנהג אבותיו או כפי שיורוהו רבותיו, ובלבד שירבו סיומים בישראל, וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ.

הדרן עלך סוגיית הדרן!

[1] כיוצא בדבר, יש נוהגים לומר בסיום קריאת התורה בשמחת תורה נוסח "הדרן עלך אוריתא קדישתא" (א' יערי, תולדות חג שמחת תורה, עמ' 150).
[2] ערוך השלם, ערך הדר³, וכן פירש הרב ע"צ מלמד במהדורות התלמוד שפירש.
[3] השווה ללשון חז"ל בכתבות סז, סע"א "לחזור על הפתחים"; ואולי הוא מבניין פַּעֵל.
[4] ספר החיים, ירושלים תרצ"ט, עמ' ה'. להרחבה, ראה: הרב פרופ' דניאל שפרבר, מנהגי ישראל, א, עמ' קכט–קלד; הרב עמיהוד יצחק מאיר לוין, אוריתא - כ (סיום מסכת וסיום ש"ס), נתניה תשס"ו, עמ' עו ואילך.
[5] בשו"ת שבט הקהתי (ח"ה סי' קע"ג ירושלים תשנ"ו, עמ' קה), לצד לימוד זכות על מנהג העולם, כותב הרב שמאי קהת גרוס: "ושמעתי שנוהגין לומר כשאומרין הדרן עלך דמוסיפין לומר בלי נדר, ונכון הוא". בשו"ת רבבות אפרים ח"ד סי' מ"ד אות ס"א (ממפיס, תשס"ו) הביא הרב אפרים גרינבלט הצעת חומרה זו בשם ידידו הרה"ג ר' חנוך הענך קרלנשטיין "נראה דצריך לומר בלי נדר".
[6] במהדורת התלמוד של הרב עדין שטיינזלץ יוחס פירוש זה לרבי חיים בן בצלאל מפרידברג, אך המעיין בדבריו בספר החיים יראה שהוא מפרש באופן אחר, כמובא לעיל. מי שדן באופן מעמיק ומדוקדק בנושא זה הוא פרופ' מירון לרנר במאמר בקישור זה. ראו בעמודים 168–169. בסוף הערה 30 כותב שהראשון שתירגם "נחזור" הוא ר' יוסף משאש, שו"ת מים חיים, פאס, תרצ"ד. בהערות 39, 56 במאמרו דוחה לרנר את האפשרות ש"הדרן" היא צורת בינוני המכוונת לעתיד, ומסקנתו היא שהמשמע המקורי של "הדרן" פירושו "חזרנו". יצוין כי בדיקא נמי עמ' 64 מובאת הצורה "הדרן" כבינוני לרבות, אך לרבים הוא בבבלי עם יו"ד: הדרי/הדרין.
[7] ראה: המדריך למשתמש בסִיַּיעְתָּא לְתַלְמוּדָא, עמ' 13.

[8] ראה בספר הדקדוק של אמו"ר "דיקא נמי" (עמ' 63–65), וכ"כ ר"י רצאבי "שלחן ערוך המקוצר" ד, יו"ד א, עמ' קס"ח.
[9] הרב עי"מ לוין במאמר הנ"ל, עמ' עז–עח, וע"ע: הרב מרדכי זיסקינד הגר, "שמחת מרדכי", תשפ"א, עמ' שעג.

[10] אמנם קצת דחוק שמופיעה כאן מילת היחס ממין זכר "עלך" (ולא "עליך") כלפי המסכת אשר מינה נקבה. לפי הצעה זו, יש דגש חזק באות ד' והשווא – נע (בדומה למסורת תימן המוזכרת בדברי הרב רצאבי, המדגישה את הד', אמנם בדגש קל, לפי עדותו).