יום רביעי, 4 בינואר 2012

מעשה בפזמון שכלל לא עלה על דעתו של המשורר

את הפיוט "אבותי כי בטחו", הנאמר ע"י יהודי אשכנז בסליחות לי' בטבת, חיבר ר' אפרים "הגדול" בר יצחק בר אברהם מרגנשׂבורג (נפטר: ד'תתקל"ה / 1175).

תוכן הבית הראשון: כאשר בטחו אבותינו בה', הצליחו; אך ממתי שהתעלמו ממנו, הִדרדרו.

בחלק מהסידורים מסומן "אבותי" לאחר כל בית (כגון בסידור תפילת כל פה, ובמהדורה הישנה של סידור קורן) להורות שיש לחזור על המשפט הראשון. אך באופן זה, כשמוסיפים אותו לחלק מהבתים, ללא ההמשך, יוצרים טקסט תמוה ביותר, כגון:

·        "משול אל בית המרי, אבותי כי בטחו בשם א-הי צורי!"

·        "רבה רעתם כעץ עושה פרי, אבותי כי בטחו בשם א-הי צורי!"

 

לפיכך, נראה שאין לומר את הצלע הראשונה בלבד ("אבותי כי בטחו בשם א-הי צורי"), אלא להמשיך עד לסיום משפט שלם בעל משמעות (לפחות עד "פרי", אם לא עד "העשירי" שבסוף הבית).

אך יותר נכון לא לומר כלל את ה"פזמון" (וכך תוקן במהדורה החדשה של קורן), וזו היתה כנראה כוונת המחבר, לחתום כל בית בפסוק, ובלי לחזור על פזמון כלל!

נפשי חמדה

נחלקו הסידורים בניקוד השורה השניה של שִׁיר הַכָּבוֹד:

נַפְשִׁי חָמְדָה / חִמְּדָה  בְּצֵל יָדֶךָ. לָדַעַת כָּל רָז סוֹדֶךָ.

משפט זה יסודו בשיר השירים ב, ג: "בְּצִלּוֹ חִמַּדְתִּי וְיָשַׁבְתִּי וּפִרְיוֹ מָתוֹק לְחִכִּי".

ולכן נראה שצריך להיות בבניין פיעל (וכ"ה בסידור עולת ראי"ה ובקורן: חִמְּדָה), ולא בבניין קל (וכ"ה ברוב הסידורים, וכן ברינת ישראל: חָמְדָה).

יום חמישי, 29 בדצמבר 2011

תורה ולשון בצָהֳרֵי יום - שיעור 1

בס"ד

נוסח ברכת 'שעשה ניסים'

שיעורו של ר' אורן גמליאל ביום העיון "תורה ולשון בצָהֳרֵי יום"

מצפֵּה יריחו, זאת חנוכה, תשע"ב

בחג החנוכה, חג האורים, אנו מברכים ג' ברכות בלילה הראשון, וב' ברכות בשאר הלילות, הערות בהיבט הלשוני ונוסחים שונים נערמו להן במהלך הדורות לגבי ג' הברכות, ברצוני להתייחס אך לברכת 'שעשה ניסים'.

ב'סדר רב עמרם השלם' (הסידור הראשון מר' עמרם גאון בר רב ששנא, ראש ישיבת סורא, נפטר ב-875, נדפס בתרע'ב, המהדיר: אריה לייב פרומקין) חלק ב', עמ' 168 אנו מוצאים את הנוסח: 'בא'י אמ'ה שעשה ניסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה',

במהדורת מוסד הרב קוק שהתקין ד' גולדשמידט, מובא כאן נוסח אחר שאין בו הסיום, ואולי היינו כרס"ג.

ב'סידור רב סעדיה גאון'  (רס'ג 882-942, גאון בבלי, ראש ישיבת סורא, נדפס בתשכ'ג)  עמ' רנ'ה נוסח הברכה יותר קצר :' בא'י אמ'ה שעשה ניסין לאבותינו בזמן הזה'.

'מחזור ויטרי'  (רבינו שמחה בן שמואל מויטרי –תלמידו של רש"י – מחזור שכתיבתו הושלמה ב-1208, מקור חשוב בתולדות ספרות התפילות, יצא בברלין ב-1893) סימן רל'ו, עמ' 199 הלשון היא: 'בימים ההם ובזמן הזה' (ההדגשה שלי)

נוסח זהה אנו מוצאים ב'שיבֳּלי הלקט'  (צדקיהו בן אברהם רופא, אטליה המאה הי'ג, 12 ערוגות) הערוגה החמישית, עניין חנוכה קפ'ה, עמ' ע'ב.

אף הרמב"ם בהלכות מגילה וחנוכה, פרק א', הלכה ג' מביא נוסח זה.

בשו"ע או"ח סימן תרע"ו מובאת הערתו של ה'מגן אברהם'  (אברהם הלוי גומבינר, 1637-1672, פולין, פירוש על השו"ע) שיש לומר 'בזמן הזה' ולא 'ובזמן הזה'.

(נציין את ה'לבוש' בהערתו לברכת 'על הניסים' שכתב כי יש לומר את הנוסח ' ..ובזמן הזה' מכיון שהניסים הם בעבר ובהווה- ו' החיבור, הט"ז חלק עליו וטען כי זו טעות, עכ"פ יתכן ואין לחלק בין הנוסח שב'על הניסים' לבין זה שלנו)

בעל 'ערוך השולחן'  (ר' יחיאל מיכל הלוי אפשטיין מנובהרדוק 1884-1908) בסימן תרע"ו סעיף ג' מנמק את הצורך באות ו', ומסביר כי הברכה היא על שני הניסים: נס שבשינוי חוקי הטבע, נס פך השמן, והנס השני בניצחון החשמונאים המעטים על הרבים.

אם נדייק בדברי הרמב"ם בהלכות מגילה וחנוכה פרק ג', הלכה א', אף שם מצוין נס הגבורה והעצמאות הממלכתית שחזרה לישראל, ובהלכה ב' מתואר נס פך השמן, ומשתמע מדבריו, כאמור, הצורך בתוספת ו', חיבור לשוני- רעיוני.

אשר על כן אולי ניתן להסביר לאור ההווה, דורנו- דור התקומה, דור בו אנו חווים את נס שיבתינו לארץ אבותינו, הארץ הקדושה נכרך עם נס/ניסי העבר הרחוק ע"י האות ו'.

כך אף יוצא מסיום 'על הניסים' בסידורו של רס"ג, עמ' רנ"ו, 'כשם שעשית ניסין לראשונים, כך תעשה לאחרונים ותושיענו בימים האלו כבימים ההם '! וכן אף אפשר לדייק מהמהר"ל ב'נר מצווה' שכרך את החיבור הלשוני עם זה הרעיוני כפי שעשה הרמב"ם כמובא לעיל.

הרב מ. כשר בספרו 'התקופה הגדולה'  (שנת תשכ"ח) העוסק בענייני גאולה בזמן הזה, מביא הצעה בסוף מאמרו לנוסח הברכה דנן, לאומרה בתוספת ו', לאור מלחמת ששת הימים ותוצאותיה שבהחלט הפן הניסי עולה ממנה וממילא בימים ההם ובזמן הזה!

הרב יצחק [בן הרב עובדיה] יוסף בספרו 'ילקוט יוסף', הלכות חנוכה, ב'סדר הברכות וההדלקה' הערה א' - סבור כי הנוסח צריך להיות נטול האות ו' מכיוון שהנוסח הוא 'שעשה' –לשון עבר, ואינו יכול להכרך עם 'בזמן הזה'- לשון הווה.

יוצא אם כן שראינו צדדים לכאן ולכאן, הדיוק הלשוני של תוספת ו' לרוב חובר לצד הרעיוני,

להלכה אנו אומרים את הנוסח נטול ו', ויתכן ובעז"ה בגאולה השלימה ה-ו' תהא חלק מהנוסח.

יום שלישי, 20 בדצמבר 2011

תורה ולשון בצָהֳרֵי יום

בשבוע הבא יום עיון תורני-לשוני במצפה יריחו. נא הפיצו למעוניינים.

בס"ד

תורה ולשון בצָהֳרֵי יום

תוכנית שיעורים על התורה ולשונה

זאת חנוכה, יום ד', ב' בטבת תשע"ב

בבית הכנסת "יגל יעקב", מצפֵּה יריחו

 

13:30  התכנסות

ר' אורן גמליאל

נוסח ברכת "שעשה ניסים לאבותינו"

הרב יעקב לויפר

"חשמונָאִי" או "חשמונַיי"?

14:40  אתנחתא מוסיקלית - הרב דוד כוכב

ר' אברהם נפח

"פחד יצחק"

הרב פרץ לוין

צדק חברתי במועדי ישראל והגדרת "רֵעַ"

 15:15  אתנחתא

הרב דוד כוכב

תפילת לחש בלי הוצאת אויר, האם כשרה?

הרב יהודה קרויזר

דברי ברכה מפי מרא דאתרא

16:00  תפילת המנחה

הרב פרופ' שלמה זלמן הבלין

נוסח משנה תורה לרמב"ם ונוסח הדפוסים

ר' אוריאל פרנק

דקדוקים ופשרות במהדורות סידורי תפילה

17:15  תפילת ערבית

 

הכניסה ללא תשלום                         עזרת נשים פתוחה

נשמח לראותכם!

עדכונים לנהגים ולטרמפיסטים: 0527203297 או: u-frank@neto.bezeqint.net

רגע של עברית - מה לחג החנוכה ולמהדרין

 

האזינו לפינת "רגע של עברית", בנושא "המהדרין" אשר תשודר מחר, יום רביעי כ"ה בכסלו (21.12. למניינם) ברשת ב', תדר 95.5 או 95.0 - FM

בשעות: 05:55, 14:55, 23:55.

 
ניתן לשמוע כבר עתה כאן:

יום שני, 28 בנובמבר 2011

בר''כ - בעקבות פרשת תולדות

במילים משורש בר"ך (כמו תְּבָרְכַ֥נּי, בֵרכוֹ, הברכה אחת הוא לך) נראית יותר שיטת שיטת המדקדקים (וכן הכריע הר"מ ברויאר) שיש לקרוא כל השואים ברי"ש בשוא נע, ולא בחטף פתח (ככל חטף באות שאיננה גרונית, שמטרת החטף להורות לקורא כי זהו שווא נע ולא נח).

יש להעיר כי יש ספרים, וכן יש קוראים, שאינם עקביים בנושא.

אף שאינו משנה משמעות, לכתחילה יש לנקוט כשיטה אחת בעקביות (ולמנהג רוב ישראל, ששווא נע נהגה תמיד בדומה לסגול, הוא הדין כאן).

יום שני, 24 באוקטובר 2011

עד [ל]אחת

     

בבלי מסכת מנחות דף יח עמוד א

והתניא, אמר רבי:  כשהלכתי למצות מדותי אצל ר' אלעזר בן שמוע, ואמרי לה: למצות מדותיו של ר' אלעזר בן שמוע, מצאתי יוסף הבבלי יושב לפניו, והיה חביב לו ביותר עד לאחת , אמר לו: רבי, השוחט את הזבח להניח מדמו למחר, מהו? אמר לו: כשר; ערבית, אמר לו: כשר; שחרית, אמר לו: כשר; צהרים, אמר לו: כשר; מנחה,  אמר לו: כשר, אלא שר' אליעזר פוסל, צהבו פניו של יוסף הבבלי; אמר לו: יוסף, כמדומה אני שלא כיווננו שמועתינו עד עתה, אמר לו: רבי, הן, אלא שר' יהודה  פסול שנה לי, וחזרתי על כל תלמידיו ובקשתי לי חבר ולא מצאתי, עכשיו ששנית לי פסול החזרת לי אבידתי; זלגו עיניו דמעות של רבי אלעזר בן שמוע, אמר: 

 

     

 

רש"י מסכת מנחות דף יח עמוד א

 

  למצות מדותי -  לידע מיצוי תלמודיי ולשאל ספיקותיי.

 למצות מדותיו -  ללמד ולמצות מה שר' אלעזר חכם ממני.

 והיה חביב -  יוסף לרבי אלעזר וספרו בהלכות עד שהגיעו להלכה אחת של זבחים לשון אחר והיה חביב ליוסף כל מה שרבי אלעזר מלמדו עד שהגיעו  להלכה אחת.

 צהבו פניו -  מחמת שמחה.

 שלא כיווננו שמועתינו -  כלומר דלא סליק לך אליבא דהילכתא כל דאמרי לך עד השתא.

 רבי הן -  כוונת וכוונת אלא משום הכי צהבו פני השתא שר' יהודה פסול שנה לי.

 ולא מצאתי -  והייתי מתיירא שמא שכחתי.

 הא מפני -  הא משמע לשון טעם כלומר הרי מפני שרבי יהודה בנו של רבי אילעאי ורבי אילעאי תלמידו של רבי אליעזר כדאמרי' במסכת סוכה בפרק הישן   (דף כז:)   מעשה ברבי אילעאי שהלך להקביל פני ר' אליעזר כו'.

 שנה לך משנת רבי אליעזר -  ולא שהלכה כן אלא חביבה היתה עליו ושנאה לך.

  

תוספות מסכת מנחות דף יח עמוד א ד"ה עד [ל]אחת

במגילת סתרים דרבינו נסים גריס  עד   לאחת  פירוש עד מאד כדמתרגמינן מאד לחדא.

וי"מ עד אחת עד הנפש שנקראת יחידה

והשתא משמע  הכא שרבי למד הרבה מרבי אלעזר בן שמוע וקשה דבסוף הערל (יבמות ד' פד.)  אמר רבי כשהלכתי ללמוד תורה אצל רבי אלעזר בן שמוע חברו עלי תלמידיו  כתרנגולין של בית בוקיא ולא הניחו לי ללמוד אלא דבר אחד במשנתינו ושמא מעשה זה היה אח"כ תדע דהתם קאמר ללמוד תורה והכא קאמר למצות מדותיו. 

 

  • ביטוי זה מצוי רבות בספרות השו"ת, במשמעות "מאוד, ביותר"