מענה לשון לפרשת משפטים

 

פרשת משפטים פותחת בַכותרת: "וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם", ואחריה מובא פירוט נרחב של דינים שבין אדם לחבירו. לשון הכותרת מלמדת, שפרשה זו היא המשך ישיר ורצוף לָאָמוּר בסוף הפרשה הקודמת, פרשת יתרו: לא רק בגלל הפתיחה באות ו': "וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים", אלא בעיקר מפני המילים "תָּשִׂים" ו"לִפְנֵיהֶם", המחזירות אותנו על כורחנו לַפּרשה הקודמת כדי לגלות למי נאמר לשִׂים את הַמִּשְׁפָּטִים, ומי הם אלו אשר "לִפְנֵיהֶם" ישִׂימו את הַמִּשְׁפָּטִים? חמישה פסוקים קודם לכן נאמר (שמות כ, יט):

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה: כֹּה תֹאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל

אַתֶּם רְאִיתֶם כִּי מִן הַשָּׁמַיִם דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם.

לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי אֱלֹהֵי כֶסֶף" וגו'.

עתה, לאחר שציווה ה' חמש מצוות העוסקות בכבוד שמים[1], עתה אומר ה' למשה: "וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם" - אלה המצוות שבין אדם לחבירו[2], שאותם תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם, היינו לפני "בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" הנזכרים לעיל[3].

עכשיו מובן מדרשם של חכמינו שדייקו מ"תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם": דווקא "לִפְנֵיהֶם" – לפני יִשְׂרָאֵל, ולא לפני גוים[4]. איסור כפול למדו מכאן חכמים: גם איסור להתדיין על פי מערכת משפטית נוכרית, וגם איסור התדיינות בפני שופט שאינו יהודי. וכך כותב הרמב"ם[5]:

"כל הדן בדִיני גוים, ובערכאות שלהן אע"פ שהיו דיניהם כדִיני ישראל, הרי זה רשע, וּכאילו חֵרף והרים יד בתורת משה רבינו, שנאמר: ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם (שמות כא, א), לִפְנֵיהֶם - ולא לפני גוים, לִפְנֵיהֶם - ולא לפני הדיוטות".

מה פירוש המילה "ערכאות"[6] שבלשון חכמים? מילה זו שאולה מן היוונית, ומשמעותה "בית משפט" או "ארכיון משפטי"[7].

מונח דומה מופיע בפרקי אבות (א, ח; יהודה בן טבאי): "אל תעש עצמך כעורכי הדיינים". הביטוי "עורכי הדיינים" מוסבר בדרך כלל כמונח עברי, מהשורש ער"ך, על פי האמור באיוב (יג, יח) "הִנֵּה נָא עָרַכְתִּי מִשְׁפָּט" (וכך כנראה הובן ע"י ר' יוחנן; ראה: כתובות נב, ב ובלחם שמים לריעב"ץ הנ"ל בהערה)[8].

אבל רבינו יונה מגירונדי מפרש שהמונח "עורכי הדיינים" שאול מיוונית, והמילה "ערכי", המופיעה בכתבי יד של המשנה באל"ף ("ארכי"[9]), היא תחילית יוונית המציינת "ראש", כמו במילים: "ארכי-רוצח" דהיינו רב מרצחים, ו"ארכיטקט" – שפירושו: הבנאי הראשי (וכן: ארכי-ליסטיס[10], ארכי-פלג[11]).

לפי זה, מזהירה המשנה את הדיין לבל יתיימר להיות יודע כל, כאילו הוא שופט כל הארץ, "גְדול הדיינים".

נשוב לאיסור ההתדיינות בערכאות של גוים. איסור זה נשען לא רק על הדיוק מהמילה "לִפְנֵיהֶם", אלא יסודו הרעיוני הוא הכפירה בה' ובתורתו[12]. פנייה לערכאות גוים, בשעה שקיים בית דין תורני, היא מעין הצבעת אי-אימון במשפטי ה'[13].

פרשת משפטים, מתחילה כאמור באמצע נאום ארוך, נאום בן מאה וחמישה פסוקים (שמות כ, יט-כג, ל), שראשו וסופו מצוות שבין אדם למקום, ורובו ככולו - "הַמִּשְׁפָּטִים" - הַסְדרת יחס האדם לחבירו (שמות כא, א – כב, טז או עד כג, יב).

הרב דוד צבי הופמן, מרבני גרמניה לפני מאה שנה[14], שואל (רדצ"ה, עמ' רעא-רעב): מדוע הנאום הראשון לאחר מעמד הר סיני, משלב בתוכו גם מִשְׁפָּטִים שבין אדם לחבירו? למה לא להשאיר את סדרי החֶברה והמדינה לחכמתם של בני אנוש?

הרב הופמן לומד מכאן שני לקחים חשובים:

ראשית, אף המצוות שבין אדם לחבירו - הן בעיקרן מצוות שבין אדם לה' שציוָנו עליהן, ומי שאינו שומר את המשפטים – אף המצוות שבין אדם למקום מאבדות את ערכן, ככתוב במזמור נ' (טז-כ)

"וְלָרָשָׁע אָמַר אֱלֹהִים:

מַה לְּךָ לְסַפֵּר חֻקָּי, וַתִּשָּׂא בְרִיתִי עֲלֵי פִיךָ?

וְאַתָּה שָׂנֵאתָ מוּסָר וַתַּשְׁלֵךְ דְּבָרַי אַחֲרֶיךָ! אִם רָאִיתָ גַנָּב וַתִּרֶץ עִמּוֹ וְעִם מְנָאֲפִים חֶלְקֶךָ!

תֵּשֵׁב בְּאָחִיךָ תְדַבֵּר, בְּבֶן אִמְּךָ תִּתֶּן דֹּפִי!"

המסר השני הוא שרק משפטי ה' מסוגלים לקיים חברה ומדינה. אמנם, מסוגלת חכמת האדם להקים מדינה ולהמציא סדרי שלטון ומשפט, אך בהכרח יבוא הזמן שהכל יקרוס ויתפורר[15]. רק כאשר סדרי החברה מתנהלים על פי התורה ורוח ה' פועלת בַמדינה כנשמה, רק אז מובטח להּ הנצח, ויהיה בה אושר אמיתי, משפט וצדקה.

אפשר שלכך כיוונו חז"ל בַמדרש המדייק מו' החיבור של "וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים": "וְאֵלֶּה מוסיף על הראשונים: מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני"[16].

יהי רצון שישיב ה' שופְטינו כבראשונה, "אַחֲרֵי כֵן יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק קִרְיָה נֶאֱמָנָה" (ישעיה א, כו).[17]

---

[1] כנגד הלוח הראשון של עשרת הדברות - ע"פ רדצ"ה, עמ' רע"א. כנראה שהוא מונה כך:

1.       לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי אֱלֹהֵי כֶסֶף

2.       מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי וְזָבַחְתָּ עָלָיו

3.       וְאִם מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה לִּי

4.       לֹא תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית

5.       וְלֹא תַעֲלֶה בְמַעֲלֹת עַל מִזְבְּחִי

[2] התואמות את הלוח השני של עשרת הדברות.

האמור הוא למאן דאמר שעשרת הדברים נחלקו לשני לוחות הברית. אמנם, לפי שיטת תנאים אחרת היו שני הלוחות זהים, ובכל אחד מהם נכתבו כל הדברות (מעין "שני עותקים" של חוזה, כניסוח הר"י בן נון).

[3] כ"כ רמב"ן שפשט הכתוב מדבר על כלל ישראל (כ"כ בשמו הרמ"מ כשר בתו"ש).

עוד דרשו חז"ל ש"לפניהם" היינו דיינים מומחים או סמוכים, ולא לפני הדיוטות. מהיכן למדו זאת?

ארבע שיטות בדבר: נחלקו בכך מפרשי התלמוד בגיטין פח,ב:

א. רש"י (ד"ה לפניהם) מפרש שחוזר על ע' הזקנים שעלו עם משה להר ככתוב בסוף פרשת משפטים (כד, א)!!! לשיטתו שאין מוקדם ומאוחר בתורה, ודומני שיש כאן דבר חדש: "לפניהם" הוא שריד של הלשון המקורית שאמר ה', שהתכוון לזקנים שה' הזכיר קודם לכן, וגם לאחר שהתורה דחתה את איזכור דברי ה' אודות הזקנים לסוף הפרשה, היא הותירה על כנה את המילה "לפניהם", ולא חששה שנטעה בפירושה!

ב. תוס' (ד"ה לפניהם) בשם ר"י שחוזר על "אלהים" שכתובים רבות בהמשך הפרשה

ג. שיטה (מקובצת? מובא בעיוני ר"ע שטיינזלץ) שכמותה מפורש כבר בריב"ש על אתר, שחוזר על השופטים שהעמיד משה (יח, כח).

בכל אופן, אלו דרשות שאינן פשוטו של מקרא. לעומת הדרשה "לא לפני גוים" המיושבת עם לשון המקרא דבר דבור על אפניו (כלשון רש"י בבראשית ג, ח ע"פ משלי).

שיטה רביעית מצאתי במכילתא דרשב"י המובאת בתו"ש, עמ' 9, שמהמילה "לפניהם" – דורשים מהפנים, האנשים החשובים.

[4] כמובא כאן ברש"י:

אֲשֶׁ֥ר תָּשִׂ֖ים לִפְנֵיהֶֽם - ולא לפני גוים; ואפילו ידעת בדין אחד שהגוים דנין אותו כדיני ישראל, אל תביאהו בערכאות שלהם, שהמביא דיני ישראל לפני גוים מחלל את השם ומיַקֵר שם עבודה זרה להחשיבה, שנאמר "כי לא כצורנו צורם ואויבינו פלילים" (דב' לב, לא) - כשאויבינו פלילים זהו עדות לעלוי יראתם.

במאמר "ערכאות של גויים - קללת חכמים ומערכת המשפט הרומית" מאת פרופ' זאב ספראי המופיע באתר"דעת" (מתוך כ"ע מחניים, תשנ"ו), מובאים מקורות אלה (בחלקם הותיר זכר לצנזורה):

"מדרש תנאים" לדברים עמ' 96:

"לא ניתנו הדינים אלא לישראל וללמדך שכל ההולך לדין אצל אומות העולם כאילו עובד עבודה זרה... שכל המניח דיני ישראל והולך לפני אומות העולם כפר בקב"ה תחילה".

מכילתא דר' ישמעאל, מסכתא דנזיקין א, עמ' 246:

ר' אלעזר בן עזריה: "הרי הגויים שדנו בדיני ישראל שומע אני יהו דיניהם קיימים? תלמוד לומר 'ואלה המשפטים' אתה דן את שלהם והם אינם דנים את שלך, מכאן אמרו גט המעושה בישראל כשר ובגויים פסול"

תלמוד בבלי, גיטין פח, ב:

"היה ר' טרפון אומר כל מקום שאתה מוצא אגוריאות [אפ"ר: בחלק מעדי הנוסח: ערכאות] של עובדי כוכבים [אפ"ר: צ"ל של גוים] אף על פי שדיניהם כדיני ישראל אי אתה רשאי להיזקק להם, שנאמר 'ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם', לפניהם ולא לפני עובדי כוכבים [אפ"ר: צ"ל של גוים]".

מדרש אגדה לפרשת משפטים כא, א, עמ' קנד, מהדורת באבער, תרנ"ד:

"וכל הקובל בערכאות של גויים אין לו חלק לעולם הבא"

[5] הלכות סנהדרין, פרק כ"ו, ה"ז, ע"פ מאמרו של ר"א פישלר, המעיין, ניסן תשע"א, עמ' 76 – 84 (מופיע במרשתת).

[6] יש מבטאים כ' רפה: "עַרְכָאות". במשנה מנקדים הדפוסים דגוש: "עַרְכָּאות". עתה מצאתי דיון בניקוד המילה ובגזרונה בספר לחם שמים לריעב"ץ, גיטין, פ"א מ"ה:

"נ"ל לשון וערך עליה... ובל"ח מזה העניין עורכי הדיינין... ומנהג המון השונים עִרכאות... ולדעתי יותר נכון בפתח או בסגול".

השאלה היא האם להדגיש הכ', לפי כללי הדקדוק העברי, או ללכת לפי המקור היווני, שדומני שהוא כ' רפה. וצ"ע.

[7] כיום משמשת המילה "עַרְכָּאָה" (זוהי צורת היחיד המחודשת שבכמה מילונים, כגון מילון אבן שושן) או "עַרְכָּה" (זוהי צורת היחיד המחודשת שבמיעוט המילונים) כחלופה עברית ל"אינסטנציה" הלועזית (אולי מגרמנית? ואולי רוסית?), כלומר דרגה מבין הדרגות במערכת בית המשפט, כגון: "לאחר הכרעת הדין בבית המשפט המחוזי, פנינו לערכאה שיפוטית גבוהה יותר, לבג"ץ".

[8] יש לציין כי קיים קשר הדוק בין מונחי מלחמה למונחי המשפט (פרופ' יחזקאל קוטשר, מלים ותולדותיהן, עמ' 91).

[9] ראה פירוש רש"י ומחזור ויטרי על אתר, ופרופ' קוטשר (שם).

From: יהושע בוך  To: Uriel Frank  Sent: Tuesday, February 05, 2013 7:50 PM

במשנת אבות כת"י פרמה כתוב: 'אל תעש עצמך כארכי הדיינים'.

ובכת"י קופמן היה כתוב: 'אל תעש עצמך ארכי דיינים', ונגרדה ונמחקה האות א של 'ארכי' ונתחלפה באות ע, ונוספה האות כ בראש המילה: 'כערכי'.

'ארכי דיינים' הוא תואר ביוונית שמשמעו: 'ראש הדיינים', תואר המופיע במקורות האגדה הארץ ישראליים בשם: 'ארכי דיקוס' . ונתחלפה היוונית והפכה ביטוי עברי, המתפרש: כאדם העורך את הדין לפני הדיינים, עפ"י איוב י"ג י"ח: 'הנה נא ערכתי משפט'.

יהושע בוך

אפ"ר:  פרופ' קוטשר, מלים ותולדותיהן (עמ' 90) מציין כמה צורות המצויות בב"ר:

יונית+רומית   archiiudex            יונית+יונית   archikrites

[10] במקו"א כתבתי (בבא מציעא צג, ב) על ליסטיס, ליסטיסים וליסטים:

"ארכיליסטיס [=ראש השודדים] שמרד במלך" (בראשית רבה, מהדורת תיאודור-אלבק, פרשה מח ד"ה פחדו בציון)...

המונח שאולי מוכר יותר, אך מטעם "לא יישמע על פיך" אני מציגו רק בהערה, הוא: "ארכי-בישוף".

[11] במקו"א כתבתי (סופ"ק דשבת):

לפעמים העברית מאמצת את המִלה הזרה ללא הסיומת שלה, ולפעמים הסיומת מתקבלת ומשתרשת כחלק מהמִלה (כגון "הורדוס", "קאלוס", "תריס"; מפי מו"ר ד"ר יואל אליצור). במקרה זה התקבעה הסיומת בארמית ("פֶּילַגוֹס") אך לא בשורש פל"ג העברי (מפי מו"ר ד"ר יואל אליצור). גם במִלה "אַרְכִיפֶּלָג" (=קבוצת איים) השאולה בעברית החדשה מן האיטלקית, נעדרת הסיומת מן הרכיב היווני "פלג".

[12] ר"י אריאל, תחומין, א, עמ' 322.

[13] רדצ"ה, עמ' רגע.

[14] שמא בדבריו אלה חזה את עתידה של מערכת המשפט והחוק בגרמניה...

[15] ראה ההערה הקודמת.

[16] השוה לדרשתו הראשונה של הרב יעקב אריאל על פרשתנו בספרו.

[17] כפי שאומר המדרש (תנחומא משפטים ג) שבזכות קיום "לפניהם" זוכים לדברי ישעיה.

מענה לשון לפרשת יתרו

 

כדי להבין את משמעות דברי ה' על השבת בדיבר הרביעי, עלינו "להיכנס לנעליהם" של בני ישראל יוצאי מצרים:

עומדים אנו למרגלות הר סיני בראשית החודש השלישי, לפי לוח השנה הָעִברי הֶחָדָש, שאותו ציוה ה' למשה. "וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי... וַיְהִי קוֹל הַשֹּׁפָר הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאֹד, משֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל" (שמות יט, טז; יט). לאחר שה' מציג עצמו כמי שהוציאָנו ממִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים, בא הציווי "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ" (שמות כ, ח)[i][1]. איזה יום זה "יוֹם הַשַּׁבָּת"? ומה משמעות השם "שַׁבָּת"?

אל הַשַּׁבָּת נתוודעו בני ישראל שלושה שבועות לפני מתן תורה[ii][2], לאחר שבַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לְנס ירידת הַמָּן, ארע נס נוסף וכל אחד לָקט ביום זה מנה כפולה - "לֶחֶם מִשְׁנֶה". אז גִלה לנו משֶׁה: "הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה': שַׁבָּתוֹן שַׁבַּת קֹדֶשׁ לַה' מָחָר"[iii][3]. שְמהּ של השַׁבָּת[iv][4], המופיע בתורה לראשונה רק בפרשת הַמָּן[v][5], נגזר משביתתו של בורא העולם מהורדת מן, לאחר ששה ימים שבהם המטיר ה' לֶחֶם שָׁמַיִם[vi][6]. בהורדת מן כפול ובהפסקתו ביום השביעי "בֵּרַךְ ה' אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת, וַיְקַדְּשֵׁהוּ", כפי שפרשו חז"ל, ורש"י בעקבותיהם (שמות כ, יא[vii][7]):

"ברכו בַּמָּן, לכופלו בששי לחם משנה, וקִדשו בַּמָּן, שלא היה יורד בו".

על כך כותב רבי דוד צבי הופמן (שמות עמ' רמט) שעיקר ברכת הקדושה שביום השבת בכך שאין האדם פועֵל ביום זה, ואף על פי כן מספק לו ה' את צרכיו. דבר זה התגלָה לעין כּל בהורדת המּן במדבר.

 

על בסיס הבנה זו, נַטה אוזן לַחידושים הנאמרים בדיבר הרביעי:

"שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ.

וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלֹהֶיךָ, לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה".

כלומר, כשם שה' נותן מן בְששה ושובת בַּשביעי, אף אַתֶם - "אַחֲרֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ"![viii][8] מעתה יכול השֵם "שַׁבָּת" להתפרש לא רק על שביתת ה', אלא על עַם ישראל: היום שבו שובתים ישראל ממלאכה, ככתוב: "וַיִשְׁבְּתוּ הָעָם בַּיּוֹם הַשְּׁבִעִי" (שמות טז, ל).

חידוש נוסף הוא הנימוק שניתן כאן למצות השבת. מרוב בקיאותנו בפרשת בראשית, כבר מִיַלדוּת, איננו שמים לב לחידוש שהפתיע את בני ישראל במדבר: אם עד עתה סברו שהשבת התחילה רק בחודש האחרון, בשביתת המן, עכשיו הם מגלים כי "מראש מקדם נסוכה", שנאמר:

"כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ, אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם,

וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי".

לראשונה שומעים ישראל מבורא העולם, שהוא ברא עולם בששה, ושבת בשביעי. לפי פשוטו של מקרא, לא ברור אם סיפור מעשה בראשית היה ידוע קודם לכן[ix][9], או שרק במתן תורה התגלה הפירוש הראשוני לַשם "שבת": על שם שביתתו של בורא העולם לאחר ששת ימי המעשה.

סופו של הדיבר הרביעי "עַל כֵּן בֵּרַךְ ה' אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ" מנוסח כלשון הכתוב בבראשית (ב, ג): "וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי, וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ".

לפי רש"י, מהות הברכה והקדושה של השבת היא בירידת המן, והמקרא בבראשית כתוב "על שם העתיד"[x][10].

נכדו, הרשב"ם (בראשית א, א) הוסיף ונִסֵחַ כְלל בפרשנות התורה, שלפעמים מקדימה התורה לסַפֵּר דברים כדי שפרשיות מאוחרות יותר תהיינה מובנות יותר. לפי רשב"ם, כל פרשת הבריאה בחומש בראשית -

"הקדימהּ משה רבינו לפרש לך מה שאמר הקדוש ברוך הוא בשעת מתן תורה

זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ, כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם, וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי. וזהו שכתוב: וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם הַשִּׁשִּׁי (בראשית א, לא) - אותו שִׁשִּׁי שהוא גמר ששה ימים שאמר הקדוש ברוך הוא במתן תורה. לכך אמר להם משה לישראל, להודיעם כי דבר הקדוש ברוך הוא אמת: וכי אתם סבורים, שהעולם הזה כל הימים הוא בנוי, כמו שאתם רואים אותו עכשיו מלא כל טוב?! לא היה כן! אלא בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים וגו'"

עד עתה עסקנו בַּשֵם "שבת" במובנהּ הרגיל[xi][11]: היום השביעי בשבוע. בחומש ויקרא רואים כי השימוש בַּשֵם "שבת" הורחב אף לשבתות שאינם מבראשית, היינו לשאר זמני המנוחה שבהם שובתים ישראל[xii][12] ממלאכה, כגון "יום הכִפורים", הנקרא "שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן" (ויקרא כג, לב); יום טוב, שעליו נאמר "מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת" (ויקרא כג, יא[xiii][13]); וכן שנת השמיטה המכונה "שַׁבַּת הָאָרֶץ" (ויקרא כה, ו[xiv][14]).

לַ"שבת" במובן של היום השביעי קראו חז"ל "שבת בראשית"^[xv][15], כשרצו להבדילהּ משאר הוראותיה של "שבת". וכך מסביר הרשב"ם^[xvi][16]:

"...הלכך (קרי ליה) [קוראים לה] 'שבת בראשית',

שמקודשת ובאה מששת ימי בראשית,

(ד)[ש]בשבת ראשונה (כתיב בו בויכולו)[כתוב]: 'ויקדש אותו' (בראשית ב א; ג)".

מבחינה הסטורית, יתכן שישראל חגגו את פסח מצרים מבלי לדעת כלל על "שבת בראשית". אך לאחר מתן תורה גילו כי קדושת השבת קדומה וקיימת כבר מראשית הבריאה, לעומת קדושת הפסח וקדושת שאר המועדים התלויות בקדושת ישראל ובקידוש בית דין[xvii][17] וראשיתן ביציאת מצרים ובמצות "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים, רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה" (שמות יב, ב).

לסיכום, יום השבת נקרא כך מבראשית, על שם השביתה האלוקית: שביתת הבורא מששת ימי הבריאה ומששת ימי הורדת המן. משעה שנצטוו ישראל לשבות ביום השביעי מלקיטת מן ומכל מלאכה, נוצק תוכן חדש לשם "שבת" – על שם השביתה האנושית.

בזכירת השבת ובשביתתנו ביום השביתה של הבורא, נעשים אנו כביכול שותפים לקדוש ברוך הוא במעשה בראשית, כדברי רב המנונא (בבלי, שבת קיט, ב; וכפי שהרחיבם רדצ"ה שלהלן):

"כל המתפלל בערב שבת ואומר ויכֻלו,

מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית".

נסיים בדברי הרב הופמן (רדצ"ה שמות עמ' רנ):

"המנוחה ביום השבת היא לנו סמל לכך שאנו נועדנו לתת את חלקנו בבריאה על פי רצונו יתברך. אם אמנם ננוח כפי שנח הוא יתברך, כי אז גם נעשה כפי שעשה הוא יתברך, רק טוב וטוב מאוד, רק דברים ההולמים את רצונו".

 

מענה לשון לפרשת בשלח

 

במרכזה של פרשתנו ניצבת שירת הים, שאותה שרו ושִבחו משה ובני ישראל לְאֵ-ל גואלָם. כדרכן של שירות מקראיות, יש בהּ משפטים רבים, בעלי מבנה ופיסוק ייחודיים.

לדוגמה: במקום לומר בְסדר המילים הרגיל:

"מַיִם נֶעֱרְמוּ בְרוּחַ אַפֶּיךָ,

נֹֽזְלִים  נִצְּבוּ כְמוֹ נֵ֖ד

תְהֹמֹת קָֽפְאוּ בְּלֶב יָם".

שינו ואמרו בסדר זה:

"וּבְרוּחַ אַפֶּיךָ נֶעֱרְמוּ מַיִם

נִצְּבוּ כְמוֹ נֵ֖ד    נֹֽזְלִים,

קָֽפְאוּ תְהֹמֹת בְּלֶב יָם".

ה"נוֹזְלִים", דהיינו המים, המתוארים כך על שם מִנהגם להיות נוזלים ויורדים[1], נהיו בקריעת הים לנֵד, ל"חומה, מימינם ומשמאלם" (ראב"ע). מדי בוקר, כשנאמרת שירת הים בתפילת שחרית, יש מתפללים האומרים את המילים "נֵד נוֹזְלִים" ביחד, אך אם נשׂים לב למשמעות משפט זה, נבין כמה תמוהַּ לומר, שֶמֵּי ים סוף נִצְּבוּ כְּמוֹ נֵ֖ד של מים, "נֵד נוֹזְלִים". אין ספק שהמילה "נוֹזְלִים" שבַּסּוף, איננה חוזרת לְ"נֵד", אלא היא הנושא של "נִצְּבוּ".

לפֿיסוק זה ישנה הוכחה חד משמעית מטעמי המקרא[2]. טעמי המקרא, מלבד נעימתם המוזיקאלית, נועדו לשַמֵּש סימני פיסוק. כיצד? טעמי המקרא מחלקים כל פסוק לשני חלקים, וכל חלק חוזר ונחלק לִשני חלקים, וכן הלאה. החלוקה נעשית ע"י הטעמים המפסיקים, בדרגות שונות של הפסקה, בניגוד לַטעמים שאינם מפסיקים, שתפקידם מוזיקאלי בלבד. פיסוק הטעמים מורה לקרוא כך:

"נִצְּב֥וּ כְמוֹ^-נֵ֖ד              נֹֽזְלִים",

כלומר, את המילים "נִצְּבוּ כְמוֹ^-נֵ֖ד" יש לקרוא בבת אחת, ולהפסיק מעט לפני קריאת המילה "נוֹזְלִים".

 

מפסוק שעניינו קריעת הים להצלתנו, נעבור לפֿסוק דומה, המשבח את מושיענו על הטבּעתם של אויבינו, וגם בו נתבונן בפירושים המשתמעים מאופן קריאתנו:

"נָשַׁפְתָּ בְרֽוּחֲךָ כִּסָּמוֹ יָם, צָֽלְלוּ֙ כַּֽעוֹפֶ֔רֶת  בְּמַ֖יִם  אַדִּירִֽים".

גם בפֿסוק זה הנטייה הטבעית היא לקרוא "צָֽלְלוּ כַּֽעוֹפֶרֶת  בְּמַיִם אַדִּירִים", אך יש מדקדקים לקרוא גם כאן "צָֽלְלוּ כַּֽעוֹפֶרֶת בְּמַיִם  --  אַדִּירִים". הצורה שבה מפַסקים    תלויה בַשאלה: מי הם ה"אַדִּירִים"? ובכך התחבטו רבים.

לפי רבי עובדיה ספורנו, אכן גם במשפט "צָֽלְלוּ כַּֽעוֹפֶרֶת בְּמַ֖יִם -- אַדִּירִֽים" - סדר המילים מהופך, וכוונת הכתוב: "צָֽלְלוּ האַדִּירִים- כינוי לַמִּצרים הַחזקים[3] - "כַּעוֹפֶ֔רֶת  בְּמַ֖יִם"[4].

ואולם, רוב מפרשי המקרא פֵרשו שהמילה "אדירים" היא תואר[5] של ה"מים": המצרים צללו ושקעו במהירות כמו גוש עופרת כבד בתוך "מים אַדִּירִים", בתוך מים שוטפים בעוצמה, בתוך מים רבים וַעמוקים. לפרשנות זו עדות כבר בראשית ימי הבית השני, מתפילת הלויים המתועדת בספר נחמיה[6]: "וְאֶת רֹדְפֵיהֶם הִשְׁלַֽכְתָּ בִמְצוֹלֹת, כְּמוֹ אֶֽבֶן בְּמַֽיִם עַזִּים" - במקביל ל"בְּמַ֖יִם אַדִּירִֽים"[7].

צירוף המילים "מים אדירים" היה שגור גם בלשון חז"ל, על פי פרשנות זו, כמו בלשונו של רבי עקיבא: כשרצה לומר כי פלוני התאמץ לשווא, וללא תוצאות, אמר לו: "צללתָ במים אדירים, והעלֵית חרס בידך"[8]. אונקלוס, בן דורו של רבי עקיבא, תרגם כך את פסוקנו[9], וכך פרשו רוב המפרשים הראשונים: רש"י[10], רשב"ם[11], אִבּן-עזרא[12], ועוד.

בכמה מדרשי חז"ל מצוי מעין פיוט, או כתב חידה, בזו הלשון:

"יָבֹא אַדִּיר, וְיִפָּרַע לְאַדִּירִים מֵאַדִּירִים בָּאַדִּירִים".

ביאור החידה: יָבוא הקדוש ברוך הוא, ככתוב "אַדִּיר בַּמָּרוֹם ה'", וְיִפָּרַע לעם ישראל מהמצרים, בתוך המים האדירים של ים סוף. ב"מְכילתא"[13], מדרש התנאים לפסוק זה מבית מדרשו של רבי ישמעאל, הובאה אסמכתא מקראית לכל אחד מהכינויים האדירים: שהמִצְרִים נִקְרְאוּ אַדִּירִים, מוּכח מהביטוי "גּוֹיִם אַדִּרִם" בנבואת יחזקאל עַל מִצְרַיִם[14]; ולכך שהמַיִם נִקְרְאוּ אַדִּירִים, מובא פסוקנו: "צָלְלוּ כַּעוֹפֶרֶת בְּמַיִם אַדִּירִים".

ואילו בתלמוד הבבלי במסכת מנחות (נג, א) מובאת הדרשה על ארבעה שנקראו "אַדִּירִים" על ידי אחד האמוראים[15], אך שם מובאות הוכחות מפסוקים אחרים: ממזמור צ"ג בתהלים לומדים שהמַיִם נִקְרְאוּ אַדִּירִים, שנאמר: "מִקֹּלוֹת מַיִם רַבִּים, אַדִּירִים מִשְׁבְּרֵי יָם"; ומנַיין ש"אדירים" הוא גם כינוי ל"מצרַיִם"? ההוכחה הנ"ל מספר יחזקאל חסֵרה, ובמקומהּ מובא פסוקנו לראייה: "צָלְלוּ כַּעוֹפֶרֶת בְּמַיִם -- אַדִּירִים"[16].

אם כן, כבר חז"ל נחלקו בדרשת פסוק זה ובפיסוקו: המקורות הקדומים והתנאיים, כגון המכילתא, מלמדים שהמים הם אַדִּירִים, אבל בתקופת האמוראים הסיקו מ"מַיִם אַדִּירִים" שמִצְרַיִם הם האַדִּירִים[17], כמובא בתלמוד הבבלי.

כיצד אם כן יש לקרוא למעשה[18]? לכאורה, גם כאן יכולים טעמי המקרא להכריע: כשם שהכרענו נגד חיבור המילים "נֵד נוֹזְלִים" על פי פיסוק טעמי המקרא, כך נכריע בשאלת "מַיִם אַדִּירִים"! אך כאן יש בעייה: עיון שטחי בפיסוק הטעמים תומך בפירוש הבבלי והספורנו, אך הבנה מעמיקה של טעמי המקרא מלמדת, שהטעמים ניצבים לִימִין פרשנות התנאים והקריאה הפשוטה, שה"מים" הם ה"אדירים"[19].

בשאלה זו נחלקו גם פוסקי ההלכה[20], וכל אחד יעשה כרבו.

בספר "המקרא בין טעמים לפרשנות" מאת פרופסור שמחה קוגוט, המומחה בפיסוק טעמי המקרא, מבואר שיש לקרוא כך:

צָֽלְלוּ֙   /  כַּֽעוֹפֶ֔רֶת  //   

בְּמַ֖יִם  /  אַדִּירִֽים  ///

כלומר, יש להפסיק מעט לאחר כל מילה, וגם לאחר "בְּמַ֖יִם" (בגלל ה"טפחא" או ה"טרחא" שלאחר הפתח בתיבה זו), אך צריכה להיות הפסקה גדולה ומשמעותית יותר לפני "בְּמַ֖יִם" (בגלל ה"זקף" שבמילה "כַּֽעוֹפֶ֔רֶת"). 

צללנו במים אדירים

והעלנו כי המים - אדירים.

מענה לשון לפרשת בא

אוריאל פרנק    u-frank@neto.bezeqint.net   / הפינה הלשונית בפ"ש / רשת מורשת

 

בארבעה מקומות בתורה אומר לנו ה' כיצד להגיד את סיפור יציאת מצרים לְבנינו: שלושה מהם בפרשתנו, והרביעי בפרשת ואתחנן (דברים ו, כ-כה). ארבעת הפסוקים השונים עוסקים, לפי חז"ל, בארבעה טיפוסים שונים של בנים, כמובא בהגדה של פסח:

"כְּנֶגֶד אַרְבָּעָה בָנִים דִּבְּרָה תּוֹרָה:

אֶחָד חָכָם, וְאֶחָד רָשָׁע, וְאֶחָד תָּם,

וְאֶחָד שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִשְׁאוֹל".

נתבונן בשאלה הראשונה, שחז"ל פרשו שהיא שאלת הבן הרשע (שמות יב, כה-כז):

"וְהָיָה כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יִתֵּן ה' לָכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר, וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת.

וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם: מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם?

וַאֲמַרְתֶּם: זֶבַח פֶּסַח הוּא לַה',

אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם, וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל;

וַיִּקֹּד הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ"[1].

נשאלת השאלה: איזה רמז מצאו חכמינו בכתובים לכך שהתורה מדברת על בן רשע?

נפתח בַתשובה המוכרת לנו מן ההגדה של פסח:

"רָשָׁע מָה הוּא אוֹמֵר:

מָה הָעֲבוֹדָה הַזֹּאת לָכֶם - לָכֶם וְלֹא לוֹ;

וּלְפִי שֶׁהוֹצִיא אֶת עַצְמוֹ מִן הַכְּלָל כָּפַר^[2] בָּעִקָּר...

אִלּוּ הָיָה שָׁם לֹא הָיָה נִגְאָל"

כלומר, שאלת הבנים "מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם" כוללת את מילת היחס "לָכֶם" הנטויה בגוף שני, לנוכחים, במקום מילת היחס "לנו", בגוף ראשון, הכוללת גם את השואלים המדברים. על דיוק לשוני זה שואלים רבים: על שום מה מדקדקים בִלְשון בן זה "שֶׁהוֹצִיא אֶת עַצְמוֹ מִן הַכְּלָל", ולא באים חשבון עם הבן החכם, שגם בשאלתו "מָה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱלהֵינוּ אֶתְכֶם" (דברים ו, כ) - כתוב "צִוָּה... אֶתְכֶם" ולא "אותנו". ואם נאמר שעם הבן החכם אין לדקדק כל כך וכוונתו היא ל"צִוָּה ה' אֱלהֵינוּ אותנו" -- אולי אף הבן הרשע התכוון לשאול "מָה הָעֲבוֹדָה הַזּאת לנו?"!

על דרך ההלצה^[3] יש מתרצים כך: את הבן הֶחכם ששקוע בישיבה בלימוד גמרא ופוסקים אין תופסים בלשונו, כי לא מצפים ממנו להבין בדקדוק הלשון, וכשאמר "אתכם" – מבינים שהוא התכוון ל"אותנו". מה שאין כן הרשע, ה"משכיל", המבין בדקדוק, אם הוא אומר "לכם" - בוודאי כוונתו להוציא את עצמו מן הכלל. תירוץ זה בא על רקע המציאות המעוותת בגלות אירופה שבה נוצר פירוד בין החכם ובית מדרשו לבין המשכילים בעלי הדקדוק והמקרא^[4].

ברוך ה', שהחיינו וקיימנו והגיענו לִתקופה שבה הולכת ומוחזרת עטרת הדקדוק ליושנה, ומתרבים בני תורה ויראי שמים שהם גם חכמים, וגם מעיינים בלשון ובדקדוק – כפי שהיה בזמן חז"ל ואצל גדולי ישראל במשך הדורות שהדיוק בלשון היה חלק מלימוד התורה שלהם.

האמת היא, שמבחינת פשוטו של מקרא אין כל קושי בשימוש במילה "לכם", ואין הכרח לדייק ממנה שכוונת הבן להוציא את עצמו. למראה ההורים העוסקים בעבודת הקרבת הפסח, פונים אֲליהם הבנים הצעירים והסקרנים ושואלים לפשר מעשי אבותיהם, ואך טבעי הוא שיאמרו "לכם", כלומר, העבודה הזאת שאתם עסוקים בה (השוה: ר' עמוס חכם, דעת מקרא, על אתר).

אם כן, מדוע באמת תייגו חז"ל את מי ששואל "מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם" כבן "רשע"? נראה שפרשנות חז"ל התבססה על דיוק אחר בשאלת בן זה: "מָה הָעֲבוֹדָה הַזֹּאת", כלומר הטירחה הזו. וכך אמרו בתלמוד הירושלמי (פסחים פ"י ה"ד)[5]:

"בן רשע מה הוא אומר: 'מה העבודה הזאת לכם' - מה הטורח הזה שאתם מטריחין עלינו בכל שנה ושנה!

מכיוון שהוציא את עצמו מן הכלל, אף אתה אומר לו: בעבור זה עשה ה' לי, לי עשה, לאותו האיש לא עשה, אילו היה אותו האיש במצרים, לא היה ראוי להיגאל משם לעולם".

ישנה גם אפשרות שלישית, שלא מנוסח שאלת הבן למדו חז"ל על "רשעותו", אלא מדיוק בִלשון התורה: אצל הבן החכם והבן התם נאמר "כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ", אך רק על הבן הרשע נאמר: "כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם". הבנים האחרים שואלים ומבקשים להבין ולקבל תשובה, אך בן זה אומר בהתרסה ובלעג: "מָה הָעֲבוֹדָה הַזּאת לָכֶם!" - זוהי אמירה, שיש בה קביעה צינית ומזלזלת, וברור שאיננה "שאלת חכם", ואף לא "שאלת תם"^[6].

לסיכום, רשעותו של הרשע רמוזה בפועל "יאמרו", לעומת לשון שאלה בבנים האחרים; וגם בסגנון דברי בן זה, "עבודה" ו"לכם", יש רמז לרשעותו ולמאיסתו בעבודת ה'.

יהי רצון שתתחדש בימינו עבודת הפסח, ונעבוד כולנו את בוראנו באהבה.

---

הערות:

[1] רבים שואלים על פירוש רש"י כאן, שעמ"י הודו על בשורת הבנים. להלן מה שנמצא כתוב במחברת מו"ר הרב שמואל גרינפלד ז"ל:

"וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם. וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא... וַיִּקֹּד הָעָם וַיִּשְׂתַּחֲווּ". רש"י: "ויקד העם - על בשורת הגאולה וביאת הארץ ובשורת הבנים שיהיו להם".

ולכאורה קשה שהרי הבנים הללו שואלים את שאלת הבן הרשע שבהגדה, וא"כ מה השמחה הגדולה כל כך בבשורת הבנים?

ויתכן לומר שכיון שבאה בשורת הבנים יחד עם בשורת הארץ, והשרוי בארץ שרוי בלא חטא כדכתיב: "וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ" (דברים ל"ב, מ"ג; ועי' שם במדרש תנאים לדברים ומדרש משלי פרשה י"ז ד"ה "טוב פת"), וא"כ מוכח שיתוקנו אף הבנים הללו".

[2] נוסח אחר עם ו' החיבור, "וְכָפַר", מופיע בסדר רב עמרם גאון וכן שנינו במכילתא דרבי ישמעאל (בא, מס' דפסחא, פרשה יח ד"ה והיה; אך השוה למובא שם בפרשה יז ד"ה והגדת לבנך).

[3] ביאור זה מובא בשם ה"חכם צבי" (רבי צבי אשכנזי: מורביה, ה"א ת"כ - גליציה, ה"א תע"ח; 1660 - 1718) ע"י פרופ' מארק (מלך) שפירא ב"ספרים-בלוג" (תודה לידידי, ר' בני דה-לה-פואנטה, בעל הבלוג "רב צעיר").

[4] לעניין זה ראה דברי ר' צבי אלימלך מדינוב (בהגהות מעין גנים על ספר אור החיים של ר' יוסף יעבץ, פרמישלה, תרמ"ג, בסוף פרק י"ב):

"הנה חכמת הדקדוק הוא פִנה גדולה לתורה, אבל להיות שראיתי שערוריה בדור הזה שרוב הפוקרים מתחכמים לדעתם בחכמת הדקדוק וע"י זה הם מלעיבים במלאכי אלהים, הן המה חז"ל בדרשותיהם באומרם 'ראה שאין הדרשה הזאת מוסכמת ע"פ חכמת הדקדוק', והם לא ידעו... על כן אני אומר לך, בדור הגרוע הזה מהראוי להרחיק את הבנים גם מחכמות הדקדוק. רק תיכף ירגילוהו רק בפינות התלמוד... ויודיעוהו בימי נעוריו מדקדוק הנצרך מאוד, דהיינו: דגש ורפא, וסגולת אותיות אהו"י, ונח ונד, ונוכח ונסתר ונפעל, פעול עומד ופעול יוצא, וניגוני הטעמים וסגולתם. וכשיגדל בדרכי התורה, התורה תלמדהו דעת כל פינות חכמת הדקדוק".

ובהמשך מביא בשם החת"ם סופר ש"חכמת הדקדוק" היא כמו "מַצֵּבָה" הנזכרת בדברים טז, כב:

"הגם שהיא היתה אהובה בדורות הראשונים ופינה לתורה - עכ"ז כעת... יותר טוב למנוע מזה עד שיתמלא דעתו באמיתות התורה".

[5]  העיר ר' יהושע בוך:

חז"ל בירושלמי נקטו במובן שונה של המילה "עבודה" במקרא, שאינו פשוטו של מקרא בכתוב הנדון כאן. במקרא למילה עבודה שני מובנים: א. מלאכה, עשייה הדורשת מאמץ גופני; ב. שירות, תפקיד (בייחוד בפולחן דתי).

לפי פשוטו של מקרא, באה כאן "עבודה" במובן השני, והכוונה לעבודת זבח הפסח, וכמוכח מהתשובה שניתנה בכתוב לשאלה זו ("וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַה'"). אך חז"ל דרשו "עבודה" כאן במובן הראשון - טורח. בנוסף, חז"ל ניתקו בדרשתם את התשובה שבכתוב מן השאלה הזו, ולא ניתנה תשובה זו לשאלה.

ועדיין לא מובן במה הוציא הרשע את עצמו מן הכלל בשאלתו לפי הירושלמי.

אפ"ר:

יפה! לגבי ההערה האחרונה, השימוש במילה "עבודה" (וכפי מדרשו, כדבריך) יוצרת קונוטציה שלילית, וגורמת לנו לפרש שהשואל מעוניין בפריקת העול. בכך הוא מוציא את עצמו מכלל ישראל שנכונים לקיים עבודת המצוות בשמחה, ולא כמשוי כפוי.

[6] ויש לסמנה בסימן קריאה ולקוראה בצעקה: "מָה הָעֲבוֹדָה הַזּאת לָכֶם!" (בדומה ל"מֶה עָשִׂיתָ!" המופיע ג"פ בחומש בראשית: ד, י; כ, ט; לא, כו. וכיו"ב בשמות טו, כד; יז, ד; יהושע ז, ח; שופטים כ, יב; שמואל א' י, כז; מלכים א' יב, טז; ישעיה לו, ד).

בדרך זו הלכו: רי"א, הגדת זבח פסח: ולא ידברו בדרך שאלה אלא בדרך כפירה וערעור; כלי יקר (בפתח דבריו הארוכים) המשווה זאת ל"מה אנוש"; ריעב"ץ על הגדש"פ: "אינו מסתפק ושואל אלא מבהיל גוזר"; וראה דרשת הגדת תכלת מרדכי על אתר.

אמנם, אין הכרח לפרש כן, כי מצאנו פסוקים שיש בהם שאלות רגילות, ואעפ"כ לשון המקרא הוא "אמירה" ולאו דווקא לשון "שאלה", כגון: "וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֵלֶיךָ: אָנָה נֵצֵא? וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם..." (ירמיה טו, ב); "וְאַתָּה בֶן אָדָם הֵאָנַח בְּשִׁבְרוֹן מָתְנַיִם וּבִמְרִירוּת תֵּאָנַח לְעֵינֵיהֶם: "וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֵלֶיךָ: עַל מָה אַתָּה נֶאֱנָח? וְאָמַרְתָּ: אֶל שְׁמוּעָה כִי בָאָה..." (יחזקאל כא, יא-יב).