בקרב עדות המזרח ותימן נוהגים לאחל לעולים לתורה ולממלאי תפקידים בבית הכנסת "חזק וברוך תהיה", או בקצרה "חֲזַק וּבָרוּךְ!", והמתברך משיב "חֲזַק וֶאֱמָץ!"[1]. מנהג זה מתועד בצורה זו ע"י רבי חיים בֶּנְבֶנִשְׂתִּי (החבי"ב), מחכמי טורקיה במאה ה-17, בפירושו על הטור "כנסת הגדולה": "מנהגינו לומר אחר שיקרא 'חזק וברוך', והקורא משיב 'חזקו ואמצו'.[2]
יסוד המנהג בספר המנהיג של רבי אברהם בן נתן הירחי (פרובנס, המאה ה-12): "מה שנהגו בצרפת ופרובינצא לכל הקוראין בתורה כשמסיימין שאומר להם החזן בקול רם 'חזק'." כלומר אמירת 'חזק' בלבד, ורק בפי החזן לכל עולה לתורה לאחר שקרא (בעצמו) את הקטע המיועד לו.
במאה ה-13 מתועד באיטליה מנהג לומר "חזק" בסיום קריאת התורה בחג שמחת תורה[3], כמובא בספר "תניא רבתי" מאת ר' יחיאל ב"ר יקותיאל (קישור):
"מנהגנו לעמוד כל הצבור על רגליהן, והחזן אוחז ספר התורה בזרועו ואומר ג' פעמים 'זכינו להשלים לשלום, ונזכה להתחיל ולהשלים לשלום', והצבור עונין אחריו כן ג' פעמים, ויש נוהגין לומר: 'חזק, זכינו' כו' [...]
כשגמר מלקרות בתורה אומר החזן לקורא הזה 'חזק'. והצבור עונין גם כן 'חזק' לאותו שגמר לקרות בתורה, ונותנין פניהם כנגד הקורא, כלומר חזק ואמץ מעתה. גם לחזן הכנסת שאומרים לו 'חזק וברוך תהיה' - נראה שמזה הטעם אומרים לו כך".
כאן מצינו כבר את הברכה המורחבת יותר "חזק וברוך תהיה".
רבים תמהו על שום מה הורחבה הברכה המקורית בת המילה היחידה "חזק" ל"חֲזַק וֶאֱמָץ", "חזק וברוך תהיה", או ל"חזק ונתחזק"? [4]
דומני שהמילה הבודדה "חזק" לא הובנה אל נכון, ולכן הורגש צורך להוסיף לה.
במקורה של ברכה זו, וכפי שהיא מצויה במקרא, מדובר בפועל בצורת ציווי, "חֲזַק!", כלומר: הֱיֵה חזק! תתחזק![5] ייתכן שנדירותה של צורה זו ברובדי הלשון המאוחרים גרם להמון לחשוב שמדובר בשם התואר "חָזָק" (במיוחד בפי מי שאינו מבחין בין קמץ לפתח), ולכן אך טבעי הוא שנוספו לה תוספות שונות:
א. פועל ציווי נוסף, המבהיר יותר ומצביע על המקור המקראי: "חֲזַק וֶאֱמָץ!"[6] – הברכה שנאמרה ליהושע פעמיים ע"י משה (פרשת וילך, דברים לא ז, כג) וג' פעמים ע"י הקב"ה (בראש ספר יהושע) ופעם נוספת ע"י השבטים החלוצים.
ב. פועל נוסף בזמן עתיד, המבהיר יותר ומצביע על מקור מקראי אחר: "חֲזַק וְנִתְחַזַּק בְּעַד עַמֵּנוּ וּבְעַד עָרֵי אֱ-לֹהֵינוּ" (שמואל ב' י, יב).
ג. פועל נוסף בזמן עתיד, "תהיה", שגם הוא שיבוץ מקראי: "בָּרוּךְ תִּהְיֶה מִכָּל הָעַמִּים" (ראש פרשת עקב, דברים ז, יד).
נוסח הברכה התמוה הוא מנהג הספרדים הנ"ל לומר "חזק וברוך": הוספת התואר "ברוך" רק מגבירה את הקושי הלשוני הנ"ל. לפיכך, נאלצים כנראה לפרש שזהו "מקרא חסר", ושכוונת ברכה זו: חזק וברוך תהיה[7].
הערות:
[1] להרחבה, ראה:
· י"מ תא-שמע, 'ברכת 'חזק' בסיום הקריאה ובחתימות הפיוט', תרביץ, נז (תשמ"ח), עמ' 115–118.
· י"ש שפיגל, 'אמירת חזק ויישר כוח', בר אילן, כו-כז (תשנ"ה), עמ' 343–370,
· אהרן קלרמן, פרקי תפילה וברכה במבט היסטורי, שאנן, 2017, עמ' 160 – 172.
[2] וכיו"ב ב"פסקי המהרי"ץ" של גדול חכמי תימן במאה ה-18, רבי יחיא צאלח: "נהגו כשמסיים לקרות בתורה אומר לו החזן 'חזק'… גם נהגו שהחזן אומר לו 'ברוך תהיה'… לכן אומרים לו 'חזק וברוך תהיה' "
[3] על מנהגים שונים מה אומרים בסיום התורה, ראה: א' יערי, תולדות חג שמחת תורה, עמ' 74, 342.
[4] ראה למשל עלי תמר, שביעית פרק ד:
"וכ"ה בב"י והגהת הרמ"א סוף סימן קל"ט וכן בחומש כתוב מלת חזק רק פעם אחד, ולפיכך מי אתן ואדע המקור להמנהג שנוהגים עכשיו בכל תפוצות ישראל של האשכנזים שהקהל קורא חזק ונתחזק. גם הערוך השולחן מביא מנהג זה אבל לא הראה מקורו ומתי חל השינוי מהמנהג הקדום וצ"ע. ועוד נהגו שגם הקורא בעצמו אומר חזק חזק ונתחזק וזה לא נזכר בשום מקור. ... אבל צריך חיפוש מי ירה אבן הפינה של מנהג חדש זה.
[5] "חֲזַק!" – במשקל "שְׁמַע!", "רְחַץ!"
[6] רק פעם אחת מופיע "חֲזַק וֶאֱמַץ" עם מ' פתוחה; בשאר המקומות היא קמוצה: "חֲזַק וֶאֱמָץ", בגלל הטעם המפסיק.
[7] ראה באתר ישיבת כסא רחמים:
מנהג הספרדים לומר חזק וברוך. - ישיבת כסא רחמים (ykr.org.il)
מה שנוהגים הספרדים שאומרים לעולה לתורה חזק וברוך הוא קיצור מן חזק וברוך תהיה ונלמד זאת מפרוש רש"י בגיטין (דף ג' אמוד א') דיבור המתחיל חדא מלתא עיין שם. (ארים ניסי קונטרס הכללים אות ס"ו)