מוקדש לזכרו של רב"ט אריאל אליהו, ה' ייקום דמו, חייל שיריון, גיבור וקדוש, שזכה להילחם בגבורה ולהרוג מחבלים רבים על קידוש השם, ונפל מות גיבורים בהגנת הארץ.
ולהצלחתם של חיילינו במיגור אויבינו ובכילוי הרוע והרשעה מן העולם.
ברוב קהילות ישראל נהוג לומר את מזמור מ"ז תכף לתקיעת שופר בראש השנה.
שני הפסוקים החותמים את המזמור מדברים על אחרית הימים:
(ט) מָלַךְ אֱ-לֹהִים עַל גּוֹיִם, אֱ-לֹהִים יָשַׁב עַל כִּסֵּא קׇדְשׁוֹ.
(י) נְדִיבֵי עַמִּים נֶאֱסָפוּ עַם אֱ-לֹהֵי אַבְרָהָם כִּי לֵאלֹהִים מָגִנֵּי אֶרֶץ מְאֹד נַעֲלָה.
מפרש רש"י, שלעתיד לבוא יאמרו הכל שה' מלך עַל כל הגוים, ואז כִּסאו של ה' יהיה שלם וגדוּלתו ניכֶּרת, ויגידו כי נֶאֱספוּ לעירו נְדִיבֵי עַמִּים - שהתנדבו עצמם לטבוח ולהרוג על קדושת שמו.
נוסח זה של פירוש רש"י, הוא כנראה הנוסח המקורי, ולפיו "נדיבי עמים" הם המתנדבים "לטבוח ולהרוג על קדושת שמו", כלומר לצאת למלחמת קודש באויבי ה' המחרפים את "שֵׁם ה' צְבָ-אוֹת אֱ-לֹהֵי מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל". אין פלא שנוסח פירוש רש"י סבל בגלות משינויים וצנזורים, ובחלק ממהדורות פירושו הנוסח הוא "שהתנדבו לִטָּבַח ולֵהָרֵג על קדושת שמו", כלומר מי שמתנדבים למסור נפשם לקיים את מצוות ה' "בְכָל נַפְשׁם", גם במחיר חייהם: "אפילו הוא נוטל את נפשך".
אכן, רגילים אנו יותר למושג של "קידוש השם" במותו של האדם המקדש שם שמים, אך בתנ"ך נפוץ הרבה יותר המושג "קידוש השם" דווקא במותו של מי שמחלל שם שמים!
דבר זה כתוב בתורה (שמות יד, ד) ושנוי (שמואל א, יז, מה-מו) ומשולש בנביאים (כמו בנבואת יחזקאל על השמדת גוג ומגוג: לט, ו-ז ) ומרובע בכתובים (תהלים כד, ח ועוד).
רש"י חווה את קידוש השם של קהילות הקודש בצרפת ובגרמניה במסע הצלב הראשון ("גזרות תתנ"ו"). מתוך נאמנות ליהדות ולמצוות התורה, הם "מָסְרוּ את נַפְשָׁם עַל קְדֻשַּׁת הַשֵּׁם", כלשון תפילת "אב הרחמים", שנתקנה בעקבות טביחות והריגות אלה. בבור הגלות, בשיא חילול השם, לא ניתן היה לקדש שם שמים אלא במובן של מסירות נפש לקיום המצוות. את קידוש שמו יתברך "באמת", בסילוק החרפה וחילול שם שמים בהשפלת שמו, עמו ותורתו, נאלצו רק לבקש בתפילה לא-ל מלא רחמים, שהוא ינקום את דם עבדיו השפוך.
את מזמור מ"ז פירש רש"י כלפי חזון אחרית הימים של קידוש השם, שבו ייעשה דין באויבי ה', ויושמדו עמלק ותלמידיו ממשיכי דרכו, ע"י "נְדִיבֵי עַמִּים".
"נְדִיבֵי עַמִּים" אלה -- המתנדבים ויוצאים חלוצים למלחמה, ומחרפים את נפשם כדי לחסל, לִטְבוֹחַ ולַהֲרוֹג את אויבי ישראל ואויבי ה' -- מובן שייקראו "מָגִנֵּי אֶרֶץ"; אך למה מכונים הם "עַם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם"? הרי אברהם הוא איש החסד!
אלא זוהי מידתו של אברהם אבינו ע"ה: מחד גיסא מידת רחמים, חסד וביישנות, ומאידך גיסא - כשהדבר נצרך - התנדבות לרדוף כל הלילה עד דן ולהדביר עַמִּים, ולטבוח ולהרוג את מי שאי אפשר לקרבם תחת כנפי השכינה.
תקיעת השופר מזכירה את תכונתו של אברהם לכבוש את רחמיו, ומעודדת את זרעו ללכת בדרכו, ובעת הצורך, בתור הוראת שעה, להתעלם ממידת רחמנותם הטבועה בהם, לגבור על הנטייה הישראלית העדינה ולצאת להילחם ולהתאכזר לאכזרים. הוא שאמר שלמה בחכמתו (קהלת ג): "לַכֹּל זְמָן, וְעֵת לְכָל־חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם... עֵת לַהֲרוֹג וְעֵת לִרְפּוֹא... עֵת לֶאֱהֹב וְעֵת לִשְׂנֹא, עֵת מִלְחָמָה וְעֵת שָׁלוֹם".
בימיו לא זכה רש"י לראות התנדבות של ישראל או של עמים אחרים להרוג את אויבי ישראל על קדושת השם. אשרינו שזכינו לראות בהחזרת עטרת ישראל ליושנה, וכמו יהושע בן נון ודוד המלך בשעתם, ראינו את גבורתם של הפרטיזנים (בין שהם בני ברית ובין שאינם בן ברית) במלחמתם באויב הנאצי, וזוכים אנו לראות השכם והערב את חיילי ישראל (יהודים ושאינם יהודים) שועטים אלי קרב, לומדים קָשֶׁת, ומחרפים נפשם להמית על קדושת השם.
יהי רצון שנדע כולנו, וידעו גם מנהיגינו, ואף חסידי אומות העולם, ללכת בדרכו של אברהם, ולדעת מתי לשתף את מידת הדין עם מידת הרחמים, ובעת הצורך להילחם ללא רחם.
להרחבה: מאמר שפרסמתי בתשרי תשע"ו: "שופר פורענות לשׂונאיהם של ישראל - עיון בטעם מצות השופר ובפירוש רש"י למזמור מ"ז; משמעות קידוש השם על רקע מסעי הצלב", בקישור זה:
https://www.daat.ac.il/daat/ktav_et/maamar.asp?ktavet=2&id=1697
