יום ראשון, 26 באוגוסט 2012

רגע של עברית - תורתו אומנותו

שלום רב,
א.

האזינו לפינת "רגע של עברית", בנושא "תורתו אומנותו"

המשודרת היום, יום ראשון ח' באלול (26.8.12 למניינם)

ברשת ב', תדר 95.5 או 95.0 - FM

בשעות: 05:55, 14:55, 23:55. 

 
ניתן לשמוע גם בקישור זה:
ב. המעוניין להרחיב בנושא מוזמן לקרוא את מאמרי:  "תורתו אומנותו - מלשון חז"ל ועד לשון ימינו", המעיין, טבת תשע"א - בקישור זה:
 
 
אוריאל פרנק
המלצה: בקרו באתר שלי "מענה לשון" www.maanelashon.blogspot.com
הערה: דוא"ל ממני ואליי עשוי להישלח לעיונו של צד שלישי. נא ציין במפורש אם זה לא רצוי לך.
 
 
 

 

Click to Enlarge Picture :: לחצ/י להגדיל התמונה תורתם אומנותם. צילום: רשת מורשת פזית מגן

אוריאל פרנק - על "תורתו אומנותו"


תאריך שידור: ח' באלול תשע"ב 26.08.2012

יום שני, 20 באוגוסט 2012

אימתי הוא "עֵת רָצוֹן"?

בפרק ראשון של מסכת ברכות (ז, ב - ח, א) מובא[1]:

"א"ל רבי יצחק לרב נחמן: מ"ט לא אתי מר לבי כנישתא לצלויי? אמר ליה לא יכילנא, א"ל לכנפי למר עשרה וליצלי, אמר ליה טריחא לי מלתא, ולימא ליה מר לשלוחא דצבורא בעידנא דמצלי צבורא ליתי ולודעיה למר, א"ל מאי כולי האי, א"ל דאמר ר' יוחנן משום ר"ש בן יוחי: מאי דכתיב וַאֲנִי תְפִלָּתִי לְךָ ה' עֵת רָצוֹן (תהלים סט, יד), אימתי עת רצון, בשעה שהצבור מתפללין. ר' יוסי ברבי חנינא אמר מהכא: כּה אמר ה' בְּעֵת רָצוֹן עֲנִיתִיךָ" (ישעיה מט, ח).

רש"י: "עת רצון - אלמא יש שעה שהיא של רצון".

עולה מכאן שהמובן של "עת רצון" הוא זמן שבו לרבש"ע יש כביכול יותר רצון ואהבה כלפינו, ולכן מקבל יותר את תפילותינו[2]. שזוהי משמעות הביטוי "עת רצון" בלשון התלמוד, ושכך הובן ביטוי מקראי זה ע"י חכמים, ניתן להוכיח ממעשה המובא בתלמוד הבבלי[3] ומדרשת הכתוב בתלמוד הירושלמי[4].

מעתה יש לשאול, אם כל מה שנלמד מן הפסוק הוא שיש איזשהו זמן של רצון, כדברי רש"י, קשה: מנין לרשב"י שזמן זה הוא "בשעה שהצבור מתפללין"? וכיצד למד ר' יוסי ברבי חנינא מהכתוב "בעת רצון עניתיך" שמדובר על זמן תפילת  הציבור? אולי "עת רצון" זה הוא חודש אלול ועשרת ימי תשובה, או זמן הדלקת נרות שבת[5], או שעת "רעוא דרעוין"[6]? אם הם ידעו זאת על פי "סוֹד ה' לִירֵאָיו" (תהלים כה, יד), או על פי קבלה מרבותיהם[7] - נקבל; אך נראה שאין צורך להידחק, אלא ניתן להסביר זאת בפשטות:

נראה להציע כי רשב"י ור' יוסי ברבי חנינא פירשו את הביטוי "עת רצון" בכתובים שלא כמשמעו בלשון חז"ל, אלא כפירוש רש"י לפסוק הנ"ל בישעיה "בְּעֵת רָצוֹן עֲנִיתִיךָ": "בעת רצון - בעת תפילה שאתה מתרצה ומתפייס לפני". מתבאר כאן כי "עת רצון" הוא הזמן שבני האדם מתפללים לה' ואומרים לפניו דברי ריצוי ופיוס, ואז: "עֲנִיתִיךָ" - ה' עונה ומקבל את התפילות. היה אולי מקום לחשוב שהכתוב מדבר על כל זמן שכל יחיד מתפלל ומתרצה לפני ה', ולכן מלמדנו ר' יוסי ברבי חנינא שהכתוב המדבר על "עת רצון", היינו עת התפילה, כוונתו לזמן תפילתם של רבים[8].

כיו"ב נראה שביאר רשב"י את הכתוב בתהלים "וַאֲנִי תְפִלָּתִי לְךָ ה' עֵת רָצוֹן" כך[9]: ואני מתפלל לפניך, ה', [ב]עת רצון - בזמן הראוי לתפילה, והיינו בשעה שהצבור מתפללין ומִתְרַצִים ומתפייסים לפני קונם.

 

 

הערות: בגירסה 2 של קובץ  יומי דקדוקי פרק א, בארכיון מענה לשון

יום ראשון, 5 באוגוסט 2012

אלף בית של פרשנות ובלשנות

מתוך הדף היומי של שבת האחרונה (תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ג עמוד ב):

ונשף אורתא הוא? הא נשף צפרא הוא! דכתיב  +שמואל א' ל'+ ויכם דוד מהנשף ועד הערב למחרתם, מאי לאו מצפרא ועד ליליא! - לא, מאורתא ועד  אורתא. - אי הכי, לכתוב מהנשף ועד הנשף או מהערב ועד הערב! - אלא אמר רבא: תרי נשפי הוו, נשף ליליא ואתי יממא, נשף יממא ואתי ליליא. 

הקושיה המוחצת "אי הכי, לכתוב מהנשף ועד הנשף או מהערב ועד הערב!" לא הרתיעה את רבא (שמפורסם בתלמוד בהתמחותו בענייני לשון), והוא תרץ בפשטות: "תרי נשפי הוו", כלומר, אין הכרח לפרש כל מילה בפירוש יחיד, אלא כל "נֶשֶף" לגופו. כשם שלשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד, כך לשון ספר שמואל לחוד ולשון תהלים (קיט, קמז) לחוד, ובכל טקסט יש לפרש את המילים לפי הקשרם!