1) פס' ה:
"אָז תִּרְאִי" - בשווא נח (לשון ראייה); והמניע את השווא - משנה משמעות ללשון יראה
"וּפָחַד" - במלרע (פֹעַל); והקורא מלעיל (שֵם עֶצֶם) – משנה משמעות, במיוחד במבטא ישראלי.
2) פס' יא:
"וּפִתְּחוּ שְׁעָרַיִךְ תָּמִיד יוֹמָם וָלַיְלָה לֹא יִסָּגֵרוּ"
רש"י: וּפִתְּחוּ שעריך תמיד - ל' פִתוּח, ממשקולת לשון כבד, ע"ש שפתיחתן פתיחת עולם, פתיחת תמיד; כמו שִבר[1] מל' שבירה - כן [פִּתְּחוּ[2]] מלשון פתיחה[3] ט[ר]י"ש אובירט"ש בלע"ז.
רד"ק: וּפִתְּחוּ - מן הדגוש, והוא פֹעַל עומד, וכן פִּתַּח הַסְּמָדַר (שיר השירים ז יג), פִתְּחָה אָזְנֶךָ (ישעיהו מח ח), כלומר יהיו נפתחים תָּמִיד יוֹמָם וָלַיְלָה...
רש"י ורד"ק מסבירים שכתוב "פִתְּחוּ" ולא "פָתְחוּ" כי מדובר כאן על פעולה מתמדת של פתיחה, ו[לפעמים?] משתמשים בבניין פיעל, ה"כבד" (כלומר שיש דגש חזק באות האמצעית של השורש) להוראת פעולה חזקה יותר (בכמותה או באיכותה). עכ"פ, אין מדובר כאן על פועל ציווי בבניין קל, ומי שאכן קורא "וּפִתְחוּ" (ללא הדגשת התי"ו וללא הנעת השווא), הרי זה נחשב לכאורה לשינוי משמעות, הואיל והכתוב משתמש בפועל בבנין פיעל בזמן עבר (שמהופך לעתיד בעזרת הוי"ו).
3) לסיום, האם מלבד קריאת הפטרת נחמה (אחת מ"שבע דנחמתא") האם ישנו קשר בין ההפטרה לפרשת כי תבוא?
בקוראי היום את ההפטרה, חשבתי שבפס' טו ("תַּחַת הֱיוֹתֵךְ עֲזוּבָה וּשְׂנוּאָה וְאֵין עוֹבֵר, וְשַׂמְתִּיךְ לִגְאוֹן עוֹלָם מְשׂוֹשׂ דּוֹר וָדוֹר") ישנו היפוך לטובה של מה שקראנו בפרשת התוכחה: וְהָיָה כַּאֲשֶׁר שָׂשׂ יְדֹוָד עֲלֵיכֶם לְהֵיטִיב אֶתְכֶם וּלְהַרְבּוֹת אֶתְכֶם - כֵּן יָשִׂישׂ יְדֹוָד עֲלֵיכֶם לְהַאֲבִיד ... מֵעַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ (דברים כח סג).
[1] ש' חרוקה, וב' - איני בטוח כיצד לנקד: אפשר בצירי (כמו שמות ט כה) וְאֶת כָּל עֵץ הַשָּׂדֶה שִׁבֵּר), ואפשר בפתח (כמו בישעיה כא ט שִׁבַּר לָאָרֶץ, ותהלים קז טז כִּי שִׁבַּר דַּלְתוֹת נְחֹשֶׁת וּבְרִיחֵי בַרְזֶל גִּדֵּעַ).
[2] הוספתי ע"פ מהדורת הכתר.
[3] במהדורת הכתר: מלשון פָתְחוּ.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה