בלשוננו התייחד "פיוס" לשיכוך כעס ולביטול ריב (וכך מופיע במילון אבן שושן), אך במקורותינו (בעברית ובארמית) יש גם פיוס ללא רקע שלילי:
א. "אמר רבי יוחנן: אילמלא לא ניתנה תורה היינו למידין... דרך ארץ מתרנגול - שמפייס ואחר כך בועל. ומאי מפייס לה? אמר רב יהודה אמר רב, הכי קאמר לה: זביננא ליך זיגא דמטו ליך עד כרעיך" (עירובין ק, ב).
ב. "לוי שדר ליה לרבי שיכרא בר תליסר מגני. טעמיה, הוה בסים טובא. אמר: 'כגון זה ראוי לקדש עליו, ולומר עליו כל שירות ותושבחות שבעולם'. בליליא צעריה, אמר: 'מיסרן ומפייס?!' [רש"י: מייסרן ומפייס - מצערין, ובשעת שתיה מפייסין הן, כלומר טובים הן וראוי לומר עליהן קידוש והבדלה]" (פסחים קז, א).
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה