דרשה לשבת פרשת שמו"ת

שבת שמו"ת

משנים קדמוניות נתייחדו שבתות מסוימות במהלך השנה לנושא מסוים, כדוגמת: שבת זכור, שבת חזון, שבת הגדול ושבת שירה. בימינו נתייחדה שבת חיי שרה להיות "שבת חברון" ושבת שלח לך - "שבת ארץ ישראל", ועוד היד נטויה...

שבת פרשת שמות שבה אנו קוראים "וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים", מנוצלת כבר על ידי אגודת אפרת לגיוס תרומות להצלת עוברי ישראל, ולאחרונה גם על ידי מכון פוע"ה.

אני מציע להקדיש מדי שנה את שבת שמות לעורר על שמו"ת, על פי הרמז שמקורו הראשון הוא כנראה רבי מרדכי יפה, "בעל הלבושים" (קישור לויקיפדיה) הכותב (לבוש החוּר, או"ח, ראש סימן רפה):

חייבו חז"ל [ברכות ח ע"א] על כל אדם מישראל שישלים הפרשה בכל שבוע עם הציבור שנים מקרא ואחד תרגום, כדי שיהא בקי בתורה, וסימנך ואל"ה שמו"ת בני ישראל [שמות א, א], ו'חייב א'דם ל'קרות ה'פרשה, ש'נים מ'קרא ו'אחד ת'רגום, וזה חייבים כל בני ישראל.

בסוגיה זו יש כל כך הרבה להאריך, כך שלסוגיה זו ראוי לייחד לפחות שבת אחת בשנה. 

מקוצר הזמן אציין ראשי דברים:

מקור תקנת קריאת שמו"ת

מו"ר, פרופ' יואל אליצור בהרצאתו על תרגום "והאיש משתאה" ב"זאת חנוכה" האחרון (קישור להקלטות יום העיון "תורה ולשון בצָהֳרֵי יום" ה'תשע"ח) ציין את ההבדל בין יחס התלמוד הבבלי והתלמוד הירושלמי לתרגום, והעיר שלא לחינם מקור הדין לקרוא שמו"ת - בבבלי ולא בירושלמי.

אמנם, בתלמוד הבבלי מיוחסת הוראה זו לראשוני האמוראים בארץ ישראל: הנוסח המצוי יותר מוסר זאת בשם רבי אמי, אך לפי כמה ראשונים, כתבי יד ודפוסים, הוא מסר זאת בשם רבו, רבי יוחנן. כמו כן, נמסר שכך הורה רבי יהושע בן לוי לבניו. בשו"ת רדב"ז (חלק ג סימן תכה) מובא מאמר זה בשם ר' יהושע, אך מסתבר שכוונתו לר' יהושע בן לוי.

בספר "התקנות בישראל" (קישור) של הרב שצ'יפנסקי (קישור) לא מצאתי תקנת קריאת שמו"ת, אך בעל ערוך השולחן, הרב יחיאל מיכל הלוי אפשטיין (קישור) מייחס תקנה זו על פי סברתו הפשוטה למרע"ה:

ולא נודע לנו טעמו של דבר, ובוודאי בשעה שתקן משה רבינו לקרות בתורה תקן ג"כ תקנה זו שכל אחד יקרא שנים מקרא ואחד תרגום, והלבוש כתב כדי שיהא בקי בתורה ע"ש, ואין זה מספיק כמובן. ונראה דהחיוב בתורה השמיעה והלימוד, כמו שאומרים בברכת אהבה 'לשמוע ללמוד', והנה השמיעה היא בשבת מס"ת כשרה כתובה כדת וכהלכה, ולכן ילמוד מקודם בחומש ויעלה בקודש לשמוע מס"ת. ואיתא בסוטה [ל"ז:] כללות ופרטות נאמרו בסיני ונשנו באהל מועד ונשתלשו בערבות מואב ע"ש לכן צריך ללמוד ג' פעמים אפילו בפסוק שאין בו תרגום כמו שיתבאר כנגד אלו הג', אך במקום שיש תרגום בחרו בתרגום הפעם השלישי כדי שיבין מה שהוא לומד, והתרגום קרוב ללשון הקודש וניתן בסיני, כדאמרינן בנדרים [ל"ז:] ויקראו בספר תורת אלקים מפורש, מפורש זה תרגום, וניתן מסיני כמבואר שם, אלא ששכחום וחזר אונקלס ויסדו כדאמרינן ריש מגילה ע"ש [וכעין זה ראיתי באליהו זוטא בשם מטה משה ולא ביאר כראוי ע"ש[1]] וי"א כנגד שנים הקורין ואחד המתרגם [ראב"ן]:

אע"פ שהרב אפשטיין לא ציין זאת, יתכן שהסתמך על הסוגיה בתלמוד הבבלי במסכת עירובין (דף נד עמוד ב):

תנו רבנן, כיצד סדר משנה? משה למד מפי הגבורה, נכנס אהרן ושנה לו משה פירקו. נסתלק אהרן וישב לשמאל משה. נכנסו בניו ושנה להן משה פירקן... נמצא ביד הכל ארבעה. מכאן אמר רבי אליעזר: חייב אדם לשנות לתלמידו ארבעה פעמים. וקל וחומר, ומה אהרן שלמד מפי משה, ומשה מפי הגבורה - כך, הדיוט מפי הדיוט - על אחת כמה וכמה.

וכך כותב הרב משה שטרנבוך נר"ו (קישור) בתשובות והנהגות (כרך ג סימן צח):

שנים מקרא ואחד תרגום חיוב גמור הוא על כל אחד לקרוא בעצמו כל שבוע עם הציבור, ונראה פשוט שעיקר התקנה היא לקרוא ג' פעמים ושוב שומע פעם רביעית בקריאת התורה נמצא קורא הפרשה ד' פעמים, שבזה שגור אצלו וכמ"ש חז"ל בעירובין נד: ע"ש, רק הקילו חז"ל שפעם שלישי יאמר התרגום דהיינו הפירוש ומועיל כמקרא, אבל אם אינו אומר תרגום שאינו מבין, חיובו מדינא לקרוא ג"פ מקרא, וגם לשמוע קרה"ת עם הציבור כדי לשנות ד"פ כדין.

שמו"ת - חיוב גמור

אגב, על "חיוב גמור" זה המוטל על כל אחד, מעניינת תשובתו של הרב משה פיינשטיין (קישור) בשו"ת אגרות משה (אורח חיים חלק ה סימן יז) המעורר על כך שגם בני תורה מחויבים בקריאת שמו"ת, ומלשון הגרמ"פ משמע שאף הוא סבר שתקנה זו היתה קיימת בזמן רשב"י, וכה דבריו:

ז' חנוכה תש"ל

למעלת כבוד הרה"ג מוהר"ר יחיאל אברהם זילבר והרה"ג מוהר"ר הלל דוד ליטואק שליט"א.

הנה בעניין המצווה שמחוייב כל אחד ואחד לקרוא הפרשה בכל שבוע, שנים מקרא ואחד תרגום. ורבותינו, אף מהראשונים (ראה טור או"ח סי' רפ"ה וב"י ד"ה ואם למד), הוסיפו שצריך ללמוד גם פירוש רש"י שעל כל הפרשה, שנתרשל מאד אף אצל הרבה בני תורה.

פשוט וברור כמו שלא נפטר שום אדם מכל מצווה דרבנן, בטענה שעוסק בתורה, כן לא נפטרו אף ממצווה זו. ואדרבה, אף מי שתורתו אומנתו כרשב"י וחבריו, שהיו פטורין מתפילה דרבנן, היו חייבין בקריאת הפרשה שנים מקרא ואחד תרגום. דהא גם זה הוא לימוד תורה, ובחיוב לימוד תורה הא איכא חיוב ללמוד גם מקרא. ואף שסברי התוס' (קידושין ל' ע"א ד"ה לא צריכא, בשם ר"ת) דבלימוד תלמוד בבלי יוצא גם ידי מקרא, משום שבלולה גם במקרא, ואף להרמב"ם (ה' תלמוד תורה פ"א הי"ב) דלאחר שכבר יודע היטב תורה שבכתב, אינו מחוייב ללמוד מקרא בכל יום, וכ"ש שאינו צריך להשליש זמנו, מ"מ הא מחוייב גם להרמב"ם ללמוד באיזה זמן תורה שבכתב. וא"כ ברור שקריאת שמו"ת וודאי הוא ממילא בכלל חיובו מעצם תלמוד תורה בכל שבוע. שלימוד זה שייחדו חכמים ללמוד בכל שבוע וודאי הוא חייב, ולא יוכל ליפטר בלימוד דבר אחר מהתורה, בין בכתב בין בע"פ, לבד המצוה הנוספה שחייבו חכמים. וממילא אין פטור מזה אף לאלו שתורתן אומנתן, כרשב"י וחבריו. ובפרט לדורנו שאין אנו יכולין לומר שאנו בקיאין במקרא.

בידידות, משה פיינשטיין.

וכך ליקט הראשל"צ בעל ילקוט יוסף (שבת א הערות סימן רפה):

וד"ז הוא מדינא וחיוב גמור, ודלא כמו שכתב בלחם חמודות, שלא כתבה הרמב"ם אלא לכתחלה. וראה בכף החיים (שם אות ב'). ובאמת שדין זה הוא מוסכם בראשונים, והובא בספר הלכות גדולות (דף מה ע"ג), ובהרי"ף והרא"ש ברכות שם, ובמרדכי, האגודה, התוספות, רבינו יונה, רבי יהודה החסיד, הרמב"ם (פרק יג מהלכות תפלה הלכה כה), הסמ"ג (עשין יט), וכן דעת רב עמרם גאון, ורב נטרונאי גאון. והגהות אשר"י שם, ושבולי הלקט (סימן יט), והרוקח (סימן נג), והרשב"א בתשובה (סימן רו), ועוד. וכן דעת המקובלים כמבואר בספר הכוונות (דף צ ע"ב), ובנגיד ומצוה (דף נג) ועוד. ובספר שלחן לחם הפנים חלק ה' (סימן רפה) כתב, שהוא פלא מי התיר לכמה תלמידי חכמים ומשכילים ונבונים, ויודעי ספר, הפוטרים עצמם מחיוב זה, כמו שראיתי שאינם נזהרים בזה, ומהיכן נפקא להו שהם פטורים, כיון שזה מוסכם בש"ס בבלי וירושלמי, מדרש וכל הפוסקים, ראשונים ואחרונים, וכן המקובלים ז"ל, לכן צריך כל מי שיודע לקרוא לקיים דבריהם ז"ל, כיון דקאי בחיוב זה, ומה גם שזוכה שמאריכין לו ימיו ושנותיו. והגם מי שהוא טרוד ביום ששי לקרותה, מכל מקום יכול לקרות ביום שבת שהוא פנוי מעסקיו, או קודם תפלה, שזה העיקר לדעת הפוסקים ז"ל. או אחר אכילה קודם מנחה. ע"כ.

"תרגום מסיני"

גם בביאור ההיגד "התרגום ניתן בסיני" נחלקו האחרונים: יש מבינים כפשוטו, שעם ישראל מקבלי התורה היו דו-לשוניים, ותרגום אונקלוס כפי שהוא לפנינו, התקבל מסיני ע"י מרע"ה (מהרש"א חידושי אגדות מגילה ג, א ד"ה תרגום של תורה אונקלוס), אך יש שהסבירו שאף אם מקור התרגום מסיני - אין הכוונה לתרגום כצורתו החיצונית בלשון הארמית, אלא לתכנים הפרשניים שבו, שהם הם התורה שבע"פ שנמסרה למשה מסיני (אגרת ביקורת, בתוך: כתבי מהר"ץ חיות, וראה מו"מ בשו"ת הרמ"א סימנים קכו - קל).

---

[1] זו לשון אליה זוטא סימן רפה ס"ק א:

כתב בשיירי כנסת הגדולה זה לשונו, כתב במטה משה סימן תס"ד שמעתי טעם על שנים מקרא ואחד תרגום כנגד התורה שניתנה ג' פעמים בסיני ובאהל מועד ובמשנה תורה ע"כ. וקשה למה אין קורין ג' פעמים מקרא, ואפשר דטעמו ז"ל אעיקרא דמילתא למה תקנו ג' פעמים, אבל תרגום טעמו כמ"ש מעדני מלך כנגד המתרגם ע"כ, ותמהני שלא הביא דברי מטה משה כראוי, דזה לשונו: הראשון בסיני שניה באהל מועד שלישית באר היטב, משום הכי קורין מקרא ב' פעמים והג' תרגום כנגד באר היטב עכ"ל, הרי הטעם נכון על תרגום שמבאר נמי המקרא כנגד משנה תורה שהוא באר היטב.

שבוע עברית טוב ורטוב

תוספת דברים למה שכתבתי בעבר לרגל "יום הלשון העברית".

ראשית, לגבי סוגיית התאריך הראוי לציון יום הלשון העברית, שעליו הרחבתי כנ"ל, מעניין שבחוזר מנכ"ל [כאן] צוינו כמה ימים ממלכתיים, ויום הלשון העברית אינו מופיע כלל. 

שנית, כמובן שהעיקר זה לא העיתוי אלא התוכן. 

קל מאוד ללכת לקיצוניות: הללו פוסלים, מחרימים ומזלזלים, והללו משבחים, מפארים ומעריצים ללא סייג. 

מרן הגראי"ה קוק לימדנו ללכת בשביל הזהב המורכב, וזה נכון גם כלפי תחית הלשון העברית:

"שגויה ההנחה הסטריאוטיפית המייחסת לרב קוק תמיכה חד משמעית וחד מימדית בשפה העברית המתחדשת. משנת הרב הרבה יותר מורכבת. מחד גיסא אין ספק שהרב ראה ברכה גדולה בתחיית השפה, עודד וחיזק את הפועלים למענה וביקר נחרצות אותם שצידדו בשפה זרה זו או אחרת. מאידך גיסא אין גם ספק שהרב ראה סכנה גדולה בהעמדת חזות התחיה כולה על השפה. תחית השפה, בכל חשיבותה, צריכה לתפוס מקום כחלק מחזון התחיה כולו. השפה צריכה להתחבר לתורה ולמצוות. בשל כך, לעתים מוכן הרב 'לוותר' על העברית ובלבד שיישמרו ערכים החשובים עוד יותר, כתלמוד תורה. התוכן הרבה יותר חשוב מהצורה ואם הברירה היא בין תורה לבין שפה, ברור שתורה קודמת. עם זאת, ככל שניתן, נכון לשלב ולאחד תורה ושפה כאחד" (סיכום מאמרו של הרב פרופ' נ' גוטל, יחסו של הרב קוק לתחית הלשון העברית).

כך גם ביחסו המורכב לאב"י, כמתואר במאמרו של הרב פרופ' נ' גוטל ('בין תחייה לחידוש - בין הראי"ה קוק לבן-יהודה', ספר מרחבים ו, תשנ"ז, עמ' 323-391) ,ובהרצאת ר' שמריה גרשוני בחנוכה תשע"ד: "הרהורי תשובה של אליעזר בן יהודה?!" (הנה קישור).

מחד גיסא, נחנך את תלמידינו להתייחס לגופם של מעשים (ראה כאן), לא להעריץ את אישיותו, ולהתנער מהכפירה שלו, 

ומאידך גיסא, לאחר זריקת הקליפות שבאישיותו, ניתן לאכול מתוך הרימון: ליהנות ממילונו המדהים, ומתחיית הלשון שהיה לו חלק נכבד בה.

כט"ס, 

אפ"ר

הועלו לאתר הקלטות מיום העיון "תורה ולשון בצהרי יום" השמיני במצפה יריחו -- זאת חנוכה תשע"ח

הועלו לאתר הקלטות השמע, והוידאו, תקצירים, דפי מקורות ומצגות.

ברכת יישר כח להוריי, לכל המרצים, לכל המשתתפים, ולכל העוזרים.
יתברך הבוחר בתורה ובלשונה.
כל טוב, 
אפ"ר

הקלטות שמע מיום העיון "תורה ולשון בצהרי יום" השמיני במצפה יריחו -- זאת חנוכה תשע"ח

http://www.maanelashon.org/seminars/seminar_5778

הזמנה ליום העיון "תורה ולשון בצהרי יום" השמיני במצפה יריחו -- זאת חנוכה תשע"ח

בס"ד הננו שמחים להזמין את הציבור לשיעורים על התורה ולשונה ביום עיון אשר יתקיים בצהרי "זאת חנוכה", יום רביעי, ב' בטבת, תשע"ח בבית הכנסת "יגל יעקב" ובית המדרש "נר יצחק", ברחוב שירת הלויים, מצפה יריחו

13:50  עֵת שַׁעֲרֵי לָשׁוֹן לְהִפָּתֵחַ

פרופ' יואל אליצור - תרגום "והאיש משתאה"

הרב דוד כוכב - ראיות בענין המבטא הנכון

ד"ר דורון יעקב - כיצד ראוי לקרוא בתורה?

אליהוא שנון - הפרדת מילים בקריאת התורה

16:20      תפילת מנחה

ר' תומר ניומן - האם ראוי לדקדק?

הרב יהודה קרויזר - דברי ברכה מפי מרא דאתרא

הרב פרץ לוין - "ימי שמחה והלל"

ר' אוריאל פרנק - חמשת תפקידיה של אל"ף השימוש

* ייתכנו שינויים בלוח הזמנים  

 למגיעים באוטובוס: קו 216 יוצא מירושלים בשעות 13:00, 14:33, 15:05 

 וחוזר לירושלים ממצפה יריחו בשעות 16:00, 18:00

עזרת נשים פתוחה 

הכניסה ללא תשלום       

נשמח לראותכם!

נודה לכם אם תודיעו לחבריכם על יום העיון ותפיצו בלוחות המודעות 

רצוי לאשר השתתפות:

  info@maanelashon.org     0587203297   (אוריאל)

האם בעיר שכם מצויים רוצחים? תלוי בניקוד המילה ובהטעמתה!

 ראשית, יש לציין שינוי שחל בהיגוי השם "שכם" מלשון המקרא ללשון ימינו:

	לשון המקרא	לשון ימינו
שְׁכֶ֥ם	שם עצם פרטי (של המקום)	שם עצם פרטי (של המקום)
	שם עצם פרטי (של בן מושל העיר, חמור)
	שם עצם כללי: אבר בגוף
שֶׁ֫כֶם	שם עצם פרטי (מצאצאי מְנַשֶּׁה)	שם עצם כללי: אבר בגוף
	במובן של אבר בגוף מופיע רק פעם אחת כצורת הפסק: שֶׁ֑כֶם (תהלים כ״א, י״ג)

 

עתה נפנה אל המובא בתלמוד בבלי (מסכת מכות דף י עמוד א): אמר אביי: בשכם נמי שכיחי רוצחים, דכתיב: וכחכי איש גדודים חבר כהנים דרך ירצחו שכמה וגו',

לפי דרשת אביי על הכתוב בהושע ו, ט: "וּכְחַכֵּי אִישׁ גְּדוּדִים חֶבֶר כֹּהֲנִים דֶּרֶךְ יְרַצְּחוּ־שֶׁכְמָה כִּי זִמָּה עָשׂוּ", "שֶכְמָה" הוא כמו "שְׁכֶמָה", היינו "לשכם".

ברם, כל מפרשי המקרא הראשונים^[1] שמצאתי - לא פירשו כך, אלא פירשו ע"פ המובן השני של שְׁכֶם (אבר בגוף: כתף, shoulder, או גב back).

יתכן שהסיבה שהעדיפו לפרש שלא כאביי, כי לפי פשוטו של מקרא אין זהות בין הצורות: שֶׁ֑כְמָה ושְׁכֶ֑מָה. רק שְׁכֶ֑מָה היא שם העיר בתוספת ה' המגמה, כמו בכתוב: "וַיִּשְׁלָחֵהוּ מֵעֵמֶק חֶבְרוֹן וַיָּבֹא שְׁכֶמָה" (בראשית לז, יד). אך "שֶׁ֑כְמָה" לא יכול להיות במשמעות של "לשכם". למה?

כי דרכה של ה' המגמה[2] שבהוספתה לשם מקום (שם עצם כללי או פרטי) אין היא גורמת לשינוי במקום ההטעמה:

עִיר - הָעִירָה 

בַּיִת  מוֹשִׁיב יְחִידִים בַּיְתָה מוֹצִיא אֲסִירִים בַּכּוֹשָׁרוֹת.

בְאֵר -  וַיָּבֹא בְּאֵרָה שָּׁבַע וַיִּזְבַּח זְבָחִים לֵאלֹהֵי אָבִיו יִצְחָק:

חֶבְרוֹן - חֶבְרוֹנָה 

צֹעַר - צֹעֲרָה

שָׁם - שָׁמָּה

יה"ר שנזכה שיקַיֵּם לָנוּ ה' אֱלהֵינוּ אֶת הַדָּבָר שֶׁהִבְטיחנוּ עַל יְדֵי צְפַנְיָה:

כִּֽי־אָ֛ז אֶהְפֹּ֥ךְ אֶל־עַמִּ֖ים שָׂפָ֣ה בְרוּרָ֑ה  לִקְרֹ֤א כֻלָּם֙ בְּשֵׁ֣ם ה' לְעׇבְד֖וֹ שְׁכֶ֥ם אֶחָֽד.

 

הערות:

_{[1] להבדיל מאחרונים: ר"מ אלשיך, המלב"ים ור' יהודה קיל (דעת מקרא) פירשו כאביי.}

_{רש"י הושע פרק ו פסוק ט  ...כן חכי גדודיהם חבורות כהניהם המתחברי' ללכת בדרך ירצחו שם כולם שכם אחד: ...שכמה - לשון כת אחת:}

_{אבן עזרא הושע פרק ו פסוק ט  שכמה - כמו לעבדו שכם}

_{ר"א מבלגנצי: כמו כִּי תְּשִׁיתֵמוֹ שֶׁכֶם (תהלים כא יג)}

_{רד"ק הושע פרק ו פסוק ט  דרך ירצחו שכמה - בדרך ירצחו כלם שכם אחד כי מי שישלול ירצח אם יעמוד כנגדו בעל הממון ירצחנו:}

_{ר"י ן' כספי:   ...כי חברת הכהנים אשר בהם , שהיה ראוי להם לשקוד בחדרים על הלמוד וההוראה לעם , הנה הם אורבים בדרכים בחבורות גדולות , איש על שכם רעהו מדובקים כדרך כל מתדבקים , כענין "ויבאו האנשים על הנשים" (שמ' לה , כב); וזה , לעשות רציחות מן העוברים ...}

_{רי"ד:  ... וכמו חבר כהנים שמתחברין על הגרן ליקח התרומה , כך הם מתחברין על הדרך לרצח בני אדם. שכמה - ביחד , כמו "ולעובדו שכם אחד" (צפ' ג , ט (}

_{וכ"פ מצודת ציון הושע פרק ו פסוק ט  שכמה - ר"ל צד אחד ודעה אחת כמו לעבדו שכם אחד (צפניה ג):}

 

[2] _{ראה דברי נחמה ליבוביץ, פירוש רש״י לתורה: עיונים בשיטתו, עמ' 136 - 137:}

קול קורא במדבר יהודה: לקראת יום העיון "תורה ולשון בצהרי יום" בזאת חנוכה ה'תשע"ח

שלום רב, 
בעז"ה נתכנס במצפה יריחו ליום העיון "תורה ולשון בצהרי יום" בזאת חנוכה ה'תשע"ח, יום רביעי, ב' בטבת.

אנו מזמינים את הציבור להגיש הצעות להרצאה קצרה בנושא לשוני-תורני. 

 

1.  את ההצעות יש לשלוח עד א' בכסלו לדוא"ל <info@maanelashon.org>

2.  ההצעה תכלול: הצעה לכותרת, תקציר בן 25 – 50 מילים, וכן שם מלא ותואר של המרצה.

3.  הוועדה המארגנת תבחן את ההצעות השונות, ותבחר מתוכן את המתאימות. אין התחייבות לקבל כל הצעה.

בברכת חורף בריא ובתודה מראש,

אוריאל פרנק 
"מענה לשון" 

בלי וירוסים. www.avast.com

מה משותף ל"עֶזְרָם וּמָגִנָּם", ל"וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר־תֵּלֵךְ" ול"פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ"?

מערכי לב: אני רוצה לשאול אותך שאלה על הדרשה שלך לשבת פרשת וארא - הפרשה המהפכנית.

מענה לשון: בשמחה! שאל ונען!

מערכי לב: הסברת שחשוב להקפיד על הניקוד הנכון של ו' השימוש, כי לפעמים שינוי הניקוד משנה גם את המשמעות ("וַיֵּלֶךְ" = והוא הלך בעבר, לעומת: "וְיֵלֵךְ" = והוא ילך בעתיד).

מענה לשון: אמת ויציב!

מערכי לב: בדיוק על זה רציתי לשאול! 

למה יש ניקוד שונה לו' החיבור בברכת "אֱמֶת וְיַצִּיב": הניקוד הוא "וְ-" (בשְווא) ברוב הפעמים, חוץ משני ווי"ם (בשוּרק): "וּמְתֻקָּן וּמְקֻבָּל". 

מענה לשון: זו שאלה בסיסית כל כך עד שהרב יאיר חיים בכרך בשו"ת חוות יאיר (סימן קכד) מביא אותה כדוגמה לשאלה שכל רב מוכרח לדעת: 

"ואיך לא יבוש מי ששנה ולמד ולימד עד שהגיע להוראה יורה ידין, אם ישאלנו בסידור תפילה למה נשתנו נקודות ווין... ויאלם ויסתגר"

מערכי לב: הריני בוש ונכלם שלא למדתי זאת עד עתה! אז למה באמת "נשתנו נקודות ווין?"

מענה לשון: בכל פעם שתבוא ו' השימוש בצמוד לאות ו' (כגון במסכת תמורה פרק ה משנה ג: "הִיא שְׁלָמִים, וּוַלְדָהּ עוֹלָה"), אין אנו מבטאים ו' עיצורית, אלא מבטאים "אוּ-" (כלומר, "מגניבים" א' עיצורית שרוקה). 

כך גם לפני כל "עיצור שפתי": לפני ב' (כמו בעשרת הדברות: "לֹא־תַעֲשֶׂה כָל־מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ־וּבִתֶּךָ" וכמו בפרשת כי תבוא: "וּבָנִיתָ שָּׁם מִזְבֵּחַ"), לפני פ' (כמו בראש פרשת מקץ: "וּפַרְעֹה חֹלֵם", וכן בבראשית כח, יד: "וּפָרַצְתָּ"), וכך לפני מ' (כמו בהלל: "עֶזְרָם וּמָגִנָּם הוּא", וכן בנחמת ישעיהו כה, ח: "בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח וּמָחָה אֲדֹנָי יְקֹוִק דִּמְעָה מֵעַל כָּל־פָּנִים"). אין זה משנה אם ו' השימוש היא ו' החיבור (הדוגמאות הראשונות כאן) או ו' ההיפוך שהופכת פעלי עבר לעתיד (הדוגמאות השניות). כזכור, בפעלי עתיד המהופכים לעבר יש לבטא את הו' בתנועת a (בדרך כלל: פתח ודגש באות שאחריה). 

מערכי לב: עכשיו אני מבין את פשר הניקוד של "וּמְתֻקָּן וּמְקֻבָּל". דרך אגב, למה בעל שו"ת חוות יאיר מחשיב ידע זה כבסיסי כל כך?

מענה לשון:  בתשובה שהזכרתי (היא מופיעה בפרויקט השו"ת, ובנוסף, הנה קישור) רושם הרב בכרך רשימת לימוד מומלצת, ושם הוא כותב: "ולימוד חכמת הדקדוק - מיעוטו יפה ומוכרח לכל בר דעת לדעת הכללים", אבל "לידע כל סעיפים וסעיפי סעיפים והיוצאים מן הכללים - אין לבלות הזמן בהם".

מערכי לב: אז נושא זה הוא מ"המיעוט המוכרח לכל בר דעת"?

מענה לשון:  נכון מאוד. זו חובה בסיסית המוטלת "על איש באשר הוא אדם", כלשונו.

בנוסף, אני ממליץ לך ללמוד את פירוש ר' אברהם אבן עזרא לתורה. בפירושו לתחילת חומש שמות (פירוש "הארוך" א, ב-ג) הוא מסביר מדוע מנוקדת ו' החיבור בדרכים שונות: "וִיהוּדָה... וּבִנְיָמִן", וזו לשונו:

"ומנהג העברים: בהתחבר וי"ו עם אחד מאותיות השׂפה שהם במ"פ, חבירי הוי"ו, ינעו אל"ף נוסף בקריאה וינקדו הוי"ו בשורק, כמו: 'וּפָרוּ וְרָבוּ' (ירמיה כג, ג), 'וּמָלְאוּ בָּתֵּי מִצְרַיִם' (שמות ח, יז), וככה: 'וּבִנְיָמִן'".

מערכי לב: אך מה ההסבר לשינוי הניקוד ב"ישתבח": "שִׁיר וּשְׁבָחָה, הַלֵּל וְזִמְרָה, עֹז וּמֶמְשָׁלָה, נֶצַח גְּדֻלָּה וּגְבוּרָה, תְּהִלָּה וְתִפְאֶרֶת, קְדֻשָּׁה וּמַלְכוּת"? הרי כאן מנוקדת ו' השימוש ארבע פעמים בשורק (ונקראת "אוּ-") גם שלא לפני העיצורים בומ"פ השפתִיִים! 

מענה לשון: נכון, ניקוד זה בא במקום שהיה אמור להיות רצף של שני שוואים נעים (*וְשְׁבָחָה, *וְגְבוּרָה), וכמוזכר בתשובת חוות יאיר הנ"ל: "שקושי שני שוו"אין רצופין גרמו זה". גם על כך נכתב בפירוש האבן עזרא הנ"ל:

"ראוי להיות האות המשרת בשוא נע, והנה אין יכולת בלשון לקרוא שני שואין נעים, על כן יאמרו שורק... כאילו הו"ו בקריאת אלף כמו וּזבולן, כי המלה תראה כקריאת אל"ף אוּ זבולן".

מערכי לב: אז לפי זה, גם לפני י' שוואית, כמו "יְהוּדָה", היה צריך לנקד: *"וּיְהוּדָה"?!

מענה לשון: אכן, לגבי זה כותב האבן עזרא: "אם היה האות הראשון יו"ד כמו יהודה, שהיו"ד מאותיות הנעלמות - יעלימוהו... היו''ד הוא נעלם ואינו נזכר ונרגש בשפה... וִיהוּדָה".

מערכי לב: בשמות בני יעקב וגם בדוגמאות "שִׁיר וּשְׁבָחָה", "גְּדֻלָּה וּגְבוּרָה" מדובר בו' החיבור. האם תוכל להדגים ניקוד זה לפני אות שוואית גם כשו' השימוש היא ו' ההיפוך?

מענה לשון: בוודאי, הנה שתי דוגמאות של ו' ההופכת פעלי עבר לעתיד מתוך קריאת שמע: "וּקְשַׁרְתָּם, וּכְתַבְתָּם". 

מערכי לב: אגב, האם השווא לאחר ו' שימוש היא שווא נע או נח? 

מענה לשון: אכן, שאלת חכם! בדרך כלל יש "להניח" שווא זה (=לבטאו כשווא נח). ע"ע במאמר "חומרות, הידורים ושיבושים בלשון העברית: על תיקוני שגיאות ועל שגיאות מתקנים", בעמוד 285 סעיף ג.

 

במוצאי השבת הבאה פנה שוב מערכי לב ושאל: שמתי לב בליל שבת שבברכת מעין שבע אמרנו "לְפָנָיו נַעֲבֹד בְּיִרְאָה וָפַחַד", ולא "וּפַחַד", אע"פ שו' השימוש כאן לפני אותיות בומ"פ! למה היא מנוקדת בקמץ, ולא בשורק, כפי שאמרת? 

מענה לשון: חכה רגע. נפעיל את המחשב ונחפש איך מנוקד "ופחד" בתנ"ך... 

מערכי לב: הנה, יש בדומה לברכת מעין שבע כבר בשירת הים: "תִּפֹּל עֲלֵיהֶם אֵימָתָה וָפַחַד" (שמות טו, טז). 

מענה לשון: ומצד שני, בסוף פרשת ויצא (לא, מב) אומר יעקב ללבן: "לוּלֵ֡י אֱ-לֹהֵ֣י אָבִי֩ אֱ-לֹהֵ֨י אַבְרָהָ֜ם וּפַ֤חַד יִצְחָק֙"...

ויש גם ו' ההיפוך בשורק: "אָ֤ז תִּרְאִי֙ וְנָהַ֔רְתְּ וּפָחַ֥ד וְרָחַ֖ב לְבָבֵ֑ךְ" (ישעיה ס, ה).

מערכי לב: אז מה קורה פה? האם יש לך הסבר? 

מענה לשון: הניקוד המקורי של ו' השימוש (וכן של אותיות שימוש נוספות, כמו ל') היה כנראה קָמץ, ולא שְווא. 

ניקוד זה שרד לפעמים, כמו בפסוק זה: "עִבְר֨וּ וָשׁ֜וּבוּ מִשַּׁ֤עַר לָשַׁ֙עַר֙ בַּֽמַּחֲנֶ֔ה" (שמות לב, כז)

מערכי לב: אז למה הניקוד הרגיל הוא שווא?

מענה לשון: בדרך כלל, ההטעמה במילה איננה בראש המילה אלא מרוחקת, מעט או הרבה, מאות השימוש, ולכן מתקצר הקמץ ונחטף ובא שווא במקומו: למשל, *וָאָכַל הופך ל: "וְאָכַל" (תהליך פונֶטי המכונֶה "חוק החיטוף"). 

אך במקרים שההטעמה בראש המילה בצמוד לאות השימוש, נשמרת התנועה, ולכן פעמים רבות מנוקדת אות השימוש בקמץ. 

מערכי לב: הבנתי! אתה מתכוון שאות שימוש לפני מילה שהיא מלרע תנוקד בשווא, ולפני מילה שהיא מלעיל תנוקד בקמץ?

מענה לשון: לא! שים לב: המושגים "מלרע" ו"מלעיל" מתייחסים למיקום ההטעמה יחסית לסוף המילה: כשמטעימים את סוף המילה זה נקרא "מלרע", וכשההטעמה לפני סוף המילה היא נקראת "מלעיל".

אבל אני דברתי על מיקום ההטעמה יחסית לתחילת המילה: אנו מוצאים הרבה אותיות שימוש "קמוצות" בבואן לפני מילה המוטעמת בתחילתה: בין אם זו מילה בת הברה אחת, וממילא ההטעמה נקראת "מלרע" (כמו בשמות הפועל "לָ-צֵאת" ו"לָ-תֵת"), ובין אם זו מילה בת יותר מהברה אחת, והיא "מלעיל" הואיל וההטעמה איננה בסוף המילה (כמו בשמות הפועל "לָ-קַחַת", "לָ-לֶכֶת").

מערכי לב: עכשיו אני מתחיל להבין. תוכל לתת לי דוגמאות של אות שימוש נוספת?

מענה לשון: בשמחה! אנו מוצאים בלשון הקודש הרבה אותיות ו' השימוש "קמוצות", כמו "הָלוֹךְ וָ-שׁוֹב", "נָע וָ-נָד".

מערכי לב: המילים "נָד" ו"שׁוֹב" הן בנות הברה אחת, וברור שההטעמה בראשן, אך מה קורה במילים בנות יותר מהברה אחת?

מענה לשון: פשוט מאוד! הבט נא בפסוק "יָ֥מָּה וָקֵ֖דְמָה וְצָפֹ֣נָה וָנֶ֑גְבָּה" שבברכת ה' ליעקב בחלום הסולם (בראשית כח, יד; יש שמשמיטים מפסוק זה ו' של "וְצָפֹנָה" כששרים אותו...): כל המילים מוטעמות מלעיל, אבל ו' קמוצה באה רק לפני "קֵדְמָה" ו"נֶגְבָּה", אך לפני "צָפֹנָה" מנוקד שווא: "וְ". האם עכשיו אתה מבין מדוע לא מנוקד *"וָצָפֹנָה"?

מערכי לב: כן! בהוספת ה' המגמה (הסבר כאן) לסוף שם העצם "צָפוֹן" (שהיא מלרעית), הטעם נשאר באות פ', אך גם במילה "צָפֹנָה" (שהיא מלעילית) הטעם איננו בתחילת המילה, ולכן מנוקד: "וְצָפֹנָה" כי האות ו' איננה צמודה להברה המוטעמת.

מענה לשון: נכון מאוד!

מערכי לב: האם יש מן הקדמונים שמזכיר חידוש זה? 

מענה לשון: בהחלט. כך כתב הרד"ק (בספר מכלול, כאן): "כשהמלה מלרע לא תבוא עליהם וי"ו קמוצה לרוב המשכת התנועות". 

מערכי לב: תוכל לתת דוגמה מוחשית לכך? אני עדיין לא בטוח שהבנתי לגמרי.

מענה לשון: צודק. הנה בפרשת בראשית (ג, כב) נאמר: "וְעַתָּ֣ה ׀ פֶּן־יִשְׁלַ֣ח יָד֗וֹ וְלָקַח֙ גַּ֚ם מֵעֵ֣ץ הַֽחַיִּ֔ים וְאָכַ֖ל וָחַ֥י לְעֹלָֽם". 

ראה כיצד מנוקדת ו' ההיפוך לפני הפעלים: כשהטעם מרוחק - שווא, כמו "וְלָקַח וְאָכַל", אך לפני הברה מוטעמת - קמץ: "וָחַי".

והנה דוגמה של ו' החיבור מאותו פרק: "וְעֵ֕ץ הַדַּ֖עַת ט֥וֹב וָרָֽע" - "וָרע" בקמץ כי הטעם ב"רע".

מערכי לב: אבל בדוגמה זו קשה: למה "וְעֵ֕ץ" בשווא ולא בקמץ?! הרי הטעם בראש המילה "עֵ֕ץ"!

מענה לשון: אתה צודק. אין זה כלל מוחלט, אבל אנו רואים שיש בלשון המקרא נטייה להעדיף לנקד את הו' בקמץ כשהיא באה לפני הברה המוטעמת בסוף עניין (כמו כאן: "וָרָֽע"). במקרה זה, על אף שהטעם הוא טעם מפסיק (זקף: "וְעֵ֕ץ"), אין די בכך, כי יש כאן צירוף מילים שיש לחברן: "וְעֵ֕ץ-הַדַּ֖עַת" או "וְעֵ֕ץ-הַדַּ֖עַת ט֥וֹב וָרָֽע". 

השווה לדברי הימים (א' כב, טו) שם אכן מנוקד "וָעֵץ": "עֹשֵׂ֣י מְלָאכָ֔ה חֹצְבִ֕ים וְחָרָשֵׁ֥י אֶ֖בֶן וָעֵ֑ץ" (בטעם אתנח).

מערכי לב: עכשיו אני מבין למה יש הבדל בניקוד ו' לפני בין "כֶּסֶף": בפרשת חיי שרה (בראשית כד, לה) קוראים בשווא, כי אין טעם מפסיק: "וַיִּתֶּן־ל֞וֹ צֹ֤אן וּבָקָר֙ וְכֶ֣סֶף וְזָהָ֔ב וַעֲבָדִם֙ וּשְׁפָחֹ֔ת וּגְמַלִּ֖ים וַחֲמֹרִֽים", ואילו בפרשת תרומה (שמות כה, ג) בגלל הטעם המפסיק הוי"ו קמוצה: "וְזֹאת֙ הַתְּרוּמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר תִּקְח֖וּ מֵאִתָּ֑ם זָהָ֥ב וָכֶ֖סֶף וּנְחֹֽשֶׁת".

מענה לשון: אמת ויציב ונכון! וכך גם בפסוק המוּכר והמוּשר: "טוֹב־לִי תוֹרַת־פִּיךָ מֵאַלְפֵי זָהָב וָכָסֶף" (תהלים קיט, עב).

מערכי לב: טוב, שָם זה ברור מאליו! אפילו בלי להבין בטעמי המקרא המיוחדים של תהלים, זהו סוף פסוק!

מענה לשון: בדיוק! ודרך אגב, העובדה שזהו סוף פסוק גם גרמה לסגול של "כֶסֶף" להֵהפך לצורת הֶפסק: "כָסֶף" (לא כמו ששרים "מֵאַלְפֵי זָהָב *וָכֶסֶף"!).

מערכי לב: תגיד, האם גם בנושא זה כבר עסקו קדמונינו?

מענה לשון: כמובן. הא לך לשונו של הגר"א (בספרו "דִקְדּוּק וּפֵרוּשׁ עַל הַתּוֹרָה") על "תֹהוּ וָבֹהוּ": "אִם הַנְּגִינָה בָּאוֹת שֶׁאַחֲרָיו - הוּא בָּא גַּם כֵּן בְּקָמַץ, וּבִלְבַד שֶׁיִּהְיֶה בָּהּ הַעֲמָדַת הָעִנְיָן, כְּמוֹ תֹ֨הוּ֙ וָבֹ֔הוּ". שים לב: הוא לא אומר "ובלבד שיהיה בה טעם מפסיק", אלא "הַעֲמָדַת הָעִנְיָן".

מערכי לב: תוכל להדגים למה אתה מתכוון?

מענה לשון: כן. כבר הבאנו לעיל את "וָחַ֥י לְעֹלָֽם" שיש קמץ במילה המוטעמת בטעם שאיננו מפסיק. לעיל הבאנו את הפסוק "יָ֥מָּה וָקֵ֖דְמָה וְצָפֹ֣נָה וָנֶ֑גְבָּה" (בראשית כח, יד), אך בברכת ה' לאברהם בפרשת לך לך (בראשית  יג, יד) נאמר: "צָפֹ֥נָה וָנֶ֖גְבָּה וָקֵ֥דְמָה וָיָֽמָּה" - "וָקֵ֥דְמָה" קמוצה הגם שאין זה טעם מפסיק!

וכן להפך: ו' בשווא לפני הברה מוטעמת הגם שהטעם מפסיק, הואיל ואין זה סוף הרשימה: "כָּל־חֵ֜לֶב שׁ֥וֹר וְכֶ֛שֶׂב וָעֵ֖ז לֹ֥א תֹאכֵֽלוּ" (ויקרא ז, כג) "וְכֶ֛שֶׂב", ולא *"וָכֶ֛שֶׂב"!

מערכי לב: טוב, אז איך מגדירים היכן "נגמר הענין"?

מענה לשון: זו שאלת חכם! קשה לדעת, ולפיכך בלשון התפילה, שאין הניקוד מסור בידינו באופן מוחלט כמו ניקוד התנ"ך, יש לפעמים מחלוקות האם זהו סוף הענין ויש לנקד בקמץ, או שיש לנקד בשווא. אתה בוודאי רוצה דוגמאות, נכון?

מערכי לב: לפחות אחת.

מענה לשון: בתפילת "עלינו לשבח", במילים שנעדרות מסידורים מסוימים (עקב צנזורה נוצרית) יש גורסים "שֶׁהֵם מִשְׁתַּחֲוִים לְהֶבֶל וָרִיק", ויש קומצים לא רק את האות ו' אלא גם את האות ל': "לָהֶבֶל וָרִיק".

מערכי לב: מעניין מאוד. לי זכור שהמורה ללשון הזכיר פעם שניקוד ו' החיבור בקמץ הוא רק בצירופי מילים, כמו "בית וָגן", "בשר וָדם", "קל וָחומר", "כפתור וָפרח", "יום וָלילה".

מענה לשון: אכן, בכל הצירופים שהזכרת באה ו' לפני הברה מוטעמת, ולכן אין זה סותר את הכלל שאמרתי. מעניין שגם רד"ק וגם הגר"א לא הגבילו את "קמצות ו' החיבור" לצירופי מילים. והצדק עמם, כי יש כמה פירכות לכלל המפורסם שזכור לך: הנה כמה דוגמאות של ו' השימוש קמוצה שלא ב"צירופי מילים":

1. "וּבְנֵ֖י יִצְהָ֑ר קֹ֥רַח וָנֶ֖פֶג וְזִכְרִֽי" (שמות ו, כא)

2. "כִּ֧י כׇל־יָמָ֣יו מַכְאֹבִ֗ים; וָכַ֙עַס֙ - עִנְיָנ֔וֹ" (קהלת ב, כג). אין כאן צירוף מילים, אך יש כאן ו' קמוצה לפני הברה מוטעמת (השווה: "וְכָעַ֥ס הַרְבֵּ֖ה" בקהלת ה, טז, שהוא פֹעַל וההטעמה מלרע).

3. "הֲלֹא כָתַבְתִּי לְךָ [כתיב: שלשום] שָׁלִישִׁים בְּמוֹעֵצֹת וָדָעַת" (משלי כב, כ)

מערכי לב: אז, איך נסכם?

מענה לשון: נסכם כך: 

 

הניקוד של  ו' השימוש	באיזה מקרה?	דוגמאות
וָ	התנועה המקורית (a) שרדה לעִתים רחוקות, אך רק בהתקיים שני תנאים: א. לפני הברה המוטעמת  ב. בטעם מפסיק	"הִנֵּ֥ה אִשְׁתְּךָ֖ קַ֥ח וָלֵֽךְ׃" "מַה־לִּ֣י וָלָ֔ךְ" "עֹ֖ד כׇּל־יְמֵ֣י הָאָ֑רֶץ זֶ֡רַע וְ֠קָצִ֠יר וְקֹ֨ר וָחֹ֜ם וְקַ֧יִץ וָחֹ֛רֶף וְי֥וֹם וָלַ֖יְלָה לֹ֥א יִשְׁבֹּֽתוּ", ולאו דווקא "צירופי מילים", כמוכח מכאן: "וְאֵ֙לֶּה֙ בְּנֵ֣י רְעוּאֵ֔ל נַ֥חַת וָזֶ֖רַח שַׁמָּ֣ה וּמִזָּ֑ה"
וְ	כשהטעם במילה איננו מפסיק	"וְקֹ֨ר... וְקַ֧יִץ... וְי֥וֹם" "וְלֶ֨ךְ־לְךָ֔ אֶל־אֶ֖רֶץ הַמֹּרִיָּ֑ה" "וְעַתָּ֥ה שׁ֖וּב וְלֵ֣ךְ בְּשָׁל֑וֹם" "וְלָ֥ךְ אַגִּֽיד׃"
	כשההטעמה איננה בראש המילה	כמו: "זֶ֡רַע וְ֠קָצִ֠יר"
וּ (="אוּ")	לפני האותיות בומ"פ (העיצורים השפתיים)	כמו: "בָּנִים וּבָנוֹת", "שַׁמָּ֣ה וּמִזָּ֑ה", "וּפָרַצְתָּ", "עֶזְרָם וּמָגִנָּם"
	לפני אות המנוקדת בשווא (חוץ מהאות י')	כמו במספרים: ...וּשְׁתַּיִם; ...וּשְׁמֹנֶה; ...וּשְׁלֹשִׁים

מערכי לב: יישר כח! אז עכשיו אני מתחיל להבין למה יש מחלוקת בניקוד האות ו' ב"הושענות": יש אומרים בקמץ "אֲנִי וָהו הוֹשִׁיעָה נָּא" (כמו ריעב"ץ בשם אביו, החכם צבי) ויש אומרים בשווא "אֲנִי וְהו" (כגון ר"י צובירי ע"פ רמ"ק ורש"ש). 

מענה לשון: נכון, ואכמ"ל אם הניקוד הוא הוּ או הוֹ, ואם הכתיב הוא הו או הוא...

מערכי לב: באמת חג שמח ומורכב...

מענה לשון: אם הצלחת לעקוב עד עתה, אתה יכול להשוות טבלה זו לטבלה שבאתר האקדמיה ללשון העברית, ובה עוד כמה פרטים שלא נידונו כאן (קישור). בהצלחה!

מערכי לב: תודה ויישר כח!

בלי וירוסים. www.avast.com