על חיות חכמות ועל מיילדות
שמות פרק א, יט: וַתֹּאמַרְןָ הַמְיַלְּדֹת אֶל פַּרְעֹה: כִּי לֹא כַנָּשִׁים הַמִּצְרִיֹּת הָעִבְרִיֹּת כִּי חָיוֹת הֵנָּה בְּטֶרֶם תָּבוֹא אֲלֵהֶן הַמְיַלֶּדֶת וְיָלָדוּ.
אונקלוס מתרגם: ואמרא חיתא לפרעה: ארי לא כנשיא מצריתא יהודיתא ארי חכימן אנין עד לא עלא לותהון חיתא ילדן.
ראשית, נעיין בתרגום הַמְיַלֶּדֶת, הַמְיַלְּדוֹת - חיתא, ואח"כ בתרגום חָיוֹת - חכימן.
מְיַלֶּדֶת
השם המקראי, השגור גם בלשון העברית בימינו, למי שמסייעת לאשה ההרה ללדת, הוא: מְיַלֶּדֶת. הטעם לשם זה נתבאר בפירוש רש"י (בראשית מ, כ):
יוֹם הֻלֶּדֶת אֶת פַּרְעֹה - יום לידתו, וקורין לו יום גינוסיא. ולשון הולדת, לפי שאין הולד נולד אלא על ידי אחרים שהחיה מילדת את האשה, ועל כן החיה נקראת מילדת, וכן (יחזקאל טז ד) ומולדותיך ביום הולדת אותך, וכן (ויקרא יג נה) אחרי הוכבס את הנגע, שכיבוסו על ידי אחרים.
אונקלוס מתרגם בכל מקום מְיַלֶּדֶת לארמית: חיתא, וכן הוא בסורית ובמנדעית (מילון ארמית בבלית של סוקולוף, עמ' 455).
יש הבחנה בניקוד בין צורות היחיד והרבים:
מְיַלֶּדֶת (כבבראשית לה, יז) - חָיְתָא
מְיַלְּדוֹת (כברישא של פסוקנו) - חָיָתָא
לפיכך, נראה לגרוס בסיפא של פסוקנו: חָיְתָא (יחידה), אך בתאג' מובאת גם נוסחה אחרת, שאין בידי לפרשה: חָיָתָא (רבות).
ומה המצב בעברית של חז"ל? השם המקראי "מְיַלֶּדֶת" איננו בשימוש בלשון חכמים , ובמקומו קמו שני תחליפים: חיה וחכמה.
חיה חייתית
שם העצם "חַיָּה" בעברית המקראית , משמעו בעל חיים (וכמורגל בלשוננו), ותמיד מודגשת היו"ד בדגש חזק, גם בנסמך ("חַיַּת-" ) וגם ברבים ("חַיּוֹת" ).
השם הארמי המקביל הוא: "חַיְתָא" (המוכר לקוראי שמו"ת כבר מבראשית פרק א', ומוכר עוד יותר מהשיבוץ המקראי מדניאל ב, לח ששיבץ ר"י נג'ארה בפיוטו –ה ריבון עלם ועלמיא: "חֵיוַת בָּרָא" , שאינו אלא "חַיּוֹת הבּר", "חַיּוֹת הַשָּׂדֶה" ), השונה בניקוד האות ח' מ"חָיְתָא" המיילדת (ע"פ התאג').
חיה אנושית
בלשון חכמים נולדו שתי "חיות" חדשות, שאינן בעל חיים, אלא יש בהן "רוח ממללא" (אמנם, להלן נראה כי יתכן שהן נולדו כבר בתורה).
שנינו במסכת חולין (פרק ד משנה ג, דף עא עמוד א):
"האשה שמת ולדה בתוך מעיה, ופשטה חיה את ידה ונגעה בו..."
ברור שאין מדובר על התערבוּת רפואית במהלך לידת אשה מצד חית השדה, אלא על אשה מיילדת הנקראת "חיה", בדומה ל"חָיְתָא" בארמית כנ"ל. את ההקבלה בין לשון התורה ולשון חכמים רואים היטב בתלמוד הירושלמי (קידושין פ"ד ה"ב, דף סה טור ד ):
רבי בא בשם רב חסדא: שלשה הן שהן נאמנין על אתר: חיה ושיירה והמטהרת חברותיה. חיה - ותקח המיילדת ותקשר על ידו שני לאמר זה יצא ראשונה...
הָרָה וְיוֹלֶדֶת יַחְדָּו
אך, ישנה "חיה" אנושית נוספת, שאינה אלא האשה היולדת בעצמה. גם כאן לא הסתפקו חז"ל בשם המקראי "יוֹלֶדֶת" (כמו בויקרא יב, ז; אונקלוס: "יָלֵידְתָּא") שהמשיך לתפקד גם בלשון המשנה , אלא הוסיפו לצידו את השם (הרב-משמעי) "חיה", כפי שמצינו ב"ויכוח דת" עליו מסופר בבראשית רבה (וילנא, פב, ח)
"שני תלמידים מִשֶל ר' יהושע שינו עטיפתן בשעת השמד, פגע בהם סרדיוט אחד, אמר להם: אם אתם בניה של תורה תנו נפשכם עליה, ואם אין אתם בניה למה אתם נהרגים עליה. אמרו לו: בניה אנו ועליה אנו נהרגים, אלא שאין דרכו של אדם לאבד את עצמו לדעת. אמר להם: שלשה שאלות אני שואל אתכם, אם השיבותם לי הרי מוטב, ואם לאו הרי אני משמד אתכם... אמר להם: מהו דין דכתיב (בראשית לה, יז) וַיְהִי בְהַקְשׁוֹתָהּ בְּלִדְתָּהּ [וַתֹּאמֶר לָהּ הַמְיַלֶּדֶת: אַל תִּירְאִי כִּי גַם זֶה לָךְ בֵּן]? אמרו לו: כך ממסמסין נפשה של חיה ואומרים לה בשעת הלידה אל תיראי כי בן זכר ילדת. אמר להם לא כך דרש (רבי ) יהושע רבכם, אלא כל שבט ושבט נולדה תאומתו עמו
את צורת הרבים "חיות" במשמעות זו אפשר למצוא בתלמוד הירושלמי (כלאים פ"ט [דף לב טור ב]):
...תלת עשרה שנין חשש בשינוי אמר רבי יוסי בי רבי בון כל אותן שלש עשרה שנה לא מתה חיה בארץ ישראל ולא הפילה עובר' בארץ ישראל... באותה שעה אמר אי לכם חיות שבארץ ישראל אי לכם עוברות שבארץ ישראל...
א"כ, לצד ה"חַיָּה" המקראית נוספו שתי חיות אנושיות: היולדת והמיילדת. לפי מילון אבן שושן, ה"חַיָּה" האנושית והבלתי אנושית, הן הומו-נימיות , אך יש המבחינים בניקוד בין "חַיָּה" ובהמה (ח' פתוחה ודגש ביו"ד), לבין "חָיָה" אנושית (ח' קמוצה ויו"ד רפה) .
איזו חיה?
מפורסמת המשנה בפרק "יום הכיפורים" (יומא פ"ח מ"א, דף עג, ב):
"והמלך והכלה ירחצו את פניהם, והחיה תנעול את הסנדל, דברי רבי אליעזר, וחכמים אוסרין".
וכך כתב שם ר"ש העדני, בפירושו "מלאכת שלמה":
"חיה" – שם משותף ליולדת ולמילדת... וכל אחד יתפרש לפי הענין, ובכאן היא היולדת" .
לא הכל מכירים את פירושו המפתיע של הגאון ר' מאיר שמחה מדווינסק שהציע לפרש גם כאן (בדומה למשנה בחולין) ש"חיה" היינו מיילדת! והתירו לחיה זו נעילת נעלי עור נוחות ביו"כ, כדי שתוכל ללכת בקלות ולהגיע לסייע ליולדות (אך האשה היולדת – יתכן שאסורה בנעילת הסנדל, גם לדעת ר' אליעזר ).
לאחר שהבננו שהתרגום הארמי הקבוע של המיילדות הוא חיתא (וכך תורגם גם בראש פסוקנו ובסופו), נפנה לתרגום הביטוי "כִּי חָיוֹת הֵנָּה".
"כִּי חָיוֹת הֵנָּה"
למאמר האמצעי מבין שלושת מאמרי שפרה ופועה בפני פרעה:
1. "כִּי לֹא כַנָּשִׁים הַמִּצְרִיֹּת הָעִבְרִיֹּת,
2. כִּי חָיוֹת הֵנָּה,
3. בְּטֶרֶם תָּבוֹא אֲלֵהֶן הַמְיַלֶּדֶת וְיָלָדוּ".
מביא עמוס חכם (דעת מקרא) ג' פירושים:
פירוש א': חָיוֹת – מלאות כח חיים, ולכן יולדות בקלות ללא עזרה.
פירוש ב': חָיוֹת – דומות לחיות השדה, שיולדות ללא עזרה.
פירוש ג': חָיוֹת – יולדות בקלות ובמהירות, "וזכר לדבר בלשון משנה (יומא פ"ח מ"א) "חיה" - יולדת".
אגב, ע"פ דבריו, המסורה הבחינה בין המילה "חָיוֹת" כאן לבין המילה "חַיּוֹת" [ובהמות], כדי להורות על בידול המשמעות (אף לפי פירוש ב'). על הקורא בתורה להקפיד לבצע בידול זה, כי יתכן שיש להחזיר את המחליף בהמות במיילדות. מי שנוהג לקרוא קמץ כמו פתח (כבמבטא המכונה "ספרדי"), עליו לדייק ולהבחין בין הדגוש לרפה.
עתה נעיין בסוגיית התלמוד הבבלי במסכת סוטה דף יא עמוד ב
ותאמרן המילדות אל פרעה כי לא כנשים וגו' - מאי חיות? אילימא חיות ממש, אטו חיה מי לא צריכה חיה אחריתי לאולודה? אלא, אמרו לו: אומה זו כחיה נמשלה, יהודה - גור אריה, דן - יהי דן נחש, נפתלי - אילה שלוחה, יששכר - חמור גרם, יוסף - בכור שור, בנימין - זאב יטרף; דכתיב ביה - כתיב ביה, ודלא כתיב ביה - כתיב: מה אמך לביא בין אריות רבצה וגו' (יחזקאל יט).
רש"י:
אי נימא חיות ממש - מילדות.
כחיה נמשלה - וחית השדה אינה צריכה למילדת.
דכתיב ביה כתיב ביה - מי שכתוב בו שנקרא בשם בהמה וחיה הרי כתיב בו, ושאין כתיב בו הרי כתיב בכל כנסייתן יחד: מה אמך לביא בין אריות רבצה, אמך כנסת ישראל כולה נקראת לביאה.
מסקנת התלמוד כפירוש ב' הנ"ל. ומהו הפירוש הראשון שדחתה הגמרא, "חיות ממש"? אין זה כאחד הפירושים הנ"ל, אלא לפנינו פירוש רביעי, המתבסס על כך שחז"ל קוראים למיילדת בשם "חיה" , כלומר: כוונת שפרה ופועה היא לומר שהיולדות העבריות בקיאות ליילד, שהרי הן משמשות רבות בתפקיד ה"חיה", המיילדת, ולכן בטרם תבא אליהן המילדת וילדו.
בעל "שכל טוב" על אתר כותב:
כי חיות הנה - כלומר בריאות הנה בשעת לידתן...
בטרם תבא אליהן המילדת וילדו - שהן מסייעות בעצמן,
וכן רבותינו קורין בדבריהם למילדת: חיה.
כנראה שכדי להימלט מקושיית התלמוד "אטו חיה - מי לא צריכה חיה אחריתי לאולודה?!" הוא שילב בפירוש ד' את פירוש א'.
בדומה לדבריו כתב כמה שנים לפניו, רש"י:
כי חיות הנה - בקיאות כמילדות. תרגום מילדות חיתא.
ורבותינו דרשו הרי הן משולות לחיות השדה שאינן צריכות מילדות. והיכן משולות לחיות, גור אריה (בראשית מט ט) , זאב יטרף (שם כז) , בכור שורו (דברים לג יז) , אילה שלוחה (בראשית מט כא), ומי שלא נכתב בו הרי הכתוב כללן (בראשית מט כח) ויברך אותם, ועוד כתיב (יחזקאל יט ב) מה אמך לביא.
רש"י חותם בדרשת התלמוד (כלומר כפירוש ב' הנ"ל), אך הוא פותח במה שנראה כפירוש פשוטו של מקרא, כלומר כפירוש הראשון שדחתה הגמרא, "חיות ממש" (פירוש ד').
השוואת דברי רש"י עם דברי ה"שכל טוב" מעלה כמה שאלות:
למה רש"י מבסס את פירושו על התרגום הארמי הקבוע "חיתא", ולא על לשון "רבותינו הקורין בדבריהם למילדת: חיה" (כ"שכל טוב"). האם לא עדיף להביא ראייה מ"חיה" העברית על המילה "חָיוֹת" העברית?!
ועוד קשה, דווקא ההסתמכות על התרגום מעלה תמיהה: הרי אונקלוס לא תרגם כאן חָיוֹת – חיתא, אלא: חכימן! (שאלת ר"מ לונשטין, בספרו "נפש הגר").
בעל "נפש הגר" מסביר שאונקלוס פרש כפירוש ד', אך אילוּ תרגם כהרגלו "ארי חָיְתָא אינין", היו עלולים לטעות ולהחליף בין "חָיְתָא" (מְיַלֶּדֶת) לבין "חַיְתָא" ("חַיָּה", בעל חיים) ולחשוב שהוא מפרש כפירוש ב', וכמסקנת התלמוד. לכן תרגם "חכימן", שתרגומו המילולי הוא "חֲכָמות".
למילה "חֲכָמָה" מביא אבן שושן במילונו שלוש הגדרות: 1. בעלת שכל, פיקחת. 2. מומחית, בעלת ניסיון. 3. כינוי למיילדת.
שתי ההגדרות הראשונות מסתמכות על לשון המקרא, והשלישית על לשון חז"ל, כמובא במסכת שבת (פרק יח מ"ג, דף קכח, ב ):
ומילדין את האשה בשבת, וקורין לה חכמה [רש"י: חכמה – מילדת. ר' עובדיה מברטנורא: חכמה - מילדת בקיאה] ממקום למקום ומחללין עליה את השבת.
יתכן שרש"י בפרשו כאן "בקיאות כמילדות" התכוון לפרש ש"חכימן" שבתרגום אונקלוס היינו בקיאות (הגדרה 1 או הגדרה 2). ויתכן שכוונת אונקלוס להגדרה 3 (כך סובר "נפש הגר").
אגב, ר"נ אדלר (בפירושו "נתינה לגר" על פסוקנו) המליץ על "חכמה" זו את לשון מאמר חז"ל (תמיד דף לב עמוד א): "איזהו חכם - הרואה את הנולד"...
לאור האמור, אולי מובן מדוע רש"י הסתמך דווקא על התרגום, וכוונתו היתה שנמשיך ונשאל את השאלה המתבקשת הנ"ל של "נפש הגר", ואז נבין שרש"י, כשהכריע לפרש פשוטו של כתוב כהוה אמינא שנדחתה בתלמוד, התבסס על התרגום שקדם לתלמוד .
