מענה לשון

יום חמישי, 8 במרץ 2012

יחי ההבדל - הקָטָן או הקָטֹן

פעמיים באסתר (פרק א) מופיע "קָטָן".

פס' ה, ופס' כ – בצירוף "לְמִגָּדוֹל וְעַד קָטָן".

הט' קמוצה ולא חלומה כמו בפרשת וירא (בראשית יט, יא): הִכּוּ בַּסַּנְוֵרִים מִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל.

הבוקר עלתה בליבי השאלה מהו ההבדל בין הצורות?

האם הבדל סימנטי?

וא"כ, היש להחזיר את הקורא הטועה?

החיפוש במחשב (#קטן [-2:2] #גדול) העלה 26 תוצאות^{^[1]} ש"קטן" בא עם "גדול" וברובן המוחלט הט' חלומה. האם אפשר לשער שהמשקל של ה"גדול" השפיע על ה"קָטָן" והפכו ל"קָטֹן"?

חיפוש נוסף (#קטן [-10:10] #גדל) העלה עוד 5 תוצאות^{^[2]}.

אם בחיפוש הראשון היה אפשר אולי לטעון שהמיעוט הוא רק מלשון ספרים מאוחרים (אסתר ודבה"י), כאן בולטות שתי דוגמות מספר בראשית (פרק כז) של "בְּנָהּ הַגָּדֹל" לצד "בְּנָהּ הַקָּטָן". האם הדבר קשור לכתיב החסר "גדל"?

^{^[1]} 1. בראשית פרק יט פסוק יא

וְאֶת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר פֶּתַח הַבַּיִת הִכּוּ בַּסַּנְוֵרִים מִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל וַיִּלְאוּ לִמְצֹא הַפָּתַח:

2. בראשית פרק מד פסוק יב

וַיְחַפֵּשׂ בַּגָּדוֹל הֵחֵל וּבַקָּטֹן כִּלָּה וַיִּמָּצֵא הַגָּבִיעַ בְּאַמְתַּחַת בִּנְיָמִן:

3. שמואל א פרק ה פסוק ט

אֹתוֹ וַתְּהִי יַד יְדֹוָד בָּעִיר מְהוּמָה גְּדוֹלָה מְאֹד וַיַּךְ אֶת אַנְשֵׁי הָעִיר מִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל וַיִּשָּׂתְרוּ לָהֶם <עפלים> טְחֹרִים :

4. שמואל א פרק כ פסוק ב

חָלִילָה לֹא תָמוּת הִנֵּה <לו> לֹא <עשה> יַעֲשֶׂה אָבִי דָּבָר גָּדוֹל אוֹ דָּבָר קָטֹן וְלֹא יִגְלֶה אֶת אָזְנִי וּמַדּוּעַ יַסְתִּיר אָבִי מִמֶּנִּי אֶת הַדָּבָר הַזֶּה

5. שמואל א פרק כב פסוק טו

בְּעַבְדּוֹ דָבָר בְּכָל בֵּית אָבִי כִּי לֹא יָדַע עַבְדְּךָ בְּכָל זֹאת דָּבָר קָטֹן אוֹ גָדוֹל :

6. שמואל א פרק כה פסוק לו

הַמֶּלֶךְ וְלֵב נָבָל טוֹב עָלָיו וְהוּא שִׁכֹּר עַד מְאֹד וְלֹא הִגִּידָה לּוֹ דָּבָר קָטֹן וְגָדוֹל עַד אוֹר הַבֹּקֶר:

7. שמואל א פרק ל פסוק ב

וַיִּשְׁבּוּ אֶת הַנָּשִׁים אֲשֶׁר בָּהּ מִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל לֹא הֵמִיתוּ אִישׁ וַיִּנְהֲגוּ וַיֵּלְכוּ לְדַרְכָּם:

8. שמואל א פרק ל פסוק יט

וְלֹא נֶעְדַּר לָהֶם מִן הַקָּטֹן וְעַד הַגָּדוֹל וְעַד בָּנִים וּבָנוֹת וּמִשָּׁלָל וְעַד כָּל אֲשֶׁר לָקְחוּ לָהֶם הַכֹּל הֵשִׁיב דָּוִד:

9. מלכים א פרק כב פסוק לא

אֶת שָׂרֵי הָרֶכֶב אֲשֶׁר לוֹ שְׁלִשִׁים וּשְׁנַיִם לֵאמֹר לֹא תִּלָּחֲמוּ אֶת קָטֹן וְאֶת גָּדוֹל כִּי אִם אֶת מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל לְבַדּוֹ:

10. מלכים ב פרק כג פסוק ב

אִישׁ יְהוּדָה וְכָל יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם אִתּוֹ וְהַכֹּהֲנִים וְהַנְּבִיאִים וְכָל הָעָם לְמִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל וַיִּקְרָא בְאָזְנֵיהֶם אֶת כָּל דִּבְרֵי סֵפֶר הַבְּרִית

11. מלכים ב פרק כה פסוק כו

וַיָּקֻמוּ כָל הָעָם מִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל וְשָׂרֵי הַחֲיָלִים וַיָּבֹאוּ מִצְרָיִם כִּי יָרְאוּ מִפְּנֵי כַשְׂדִּים: פ

12. ירמיהו פרק ח פסוק י

לָכֵן אֶתֵּן אֶת נְשֵׁיהֶם לַאֲחֵרִים שְׂדוֹתֵיהֶם לְיוֹרְשִׁים כִּי מִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל כֻּלֹּה בֹּצֵעַ בָּצַע מִנָּבִיא וְעַד כֹּהֵן כֻּלֹּה עֹשֶׂה שָּׁקֶר:

13. ירמיהו פרק מב פסוק א

וַיִּגְּשׁוּ כָּל שָׂרֵי הַחֲיָלִים וְיוֹחָנָן בֶּן קָרֵחַ וִיזַנְיָה בֶּן הוֹשַׁעְיָה וְכָל הָעָם מִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל :

14. ירמיהו פרק מב פסוק ח

אֶל יוֹחָנָן בֶּן קָרֵחַ וְאֶל כָּל שָׂרֵי הַחֲיָלִים אֲשֶׁר אִתּוֹ וּלְכָל הָעָם לְמִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל :

15. ירמיהו פרק מד פסוק יב

מִצְרַיִם לָגוּר שָׁם וְתַמּוּ כֹל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם יִפֹּלוּ בַּחֶרֶב בָּרָעָב יִתַּמּוּ מִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל בַּחֶרֶב וּבָרָעָב יָמֻתוּ וְהָיוּ לְאָלָה לְשַׁמָּה וְלִקְלָלָה

16. עמוס פרק ו פסוק יא

כִּי הִנֵּה יְדֹוָד מְצַוֶּה וְהִכָּה הַבַּיִת הַגָּדוֹל רְסִיסִים וְהַבַּיִת הַקָּטֹן בְּקִעִים:

17. איוב פרק ג פסוק יט

קָטֹן וְגָדוֹל שָׁם הוּא וְעֶבֶד חָפְשִׁי מֵאֲדֹנָיו:

18. אסתר פרק א פסוק ה

עָשָׂה הַמֶּלֶךְ לְכָל הָעָם הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה לְמִגָּדוֹל וְעַד קָטָן מִשְׁתֶּה שִׁבְעַת יָמִים בַּחֲצַר גִּנַּת בִּיתַן הַמֶּלֶךְ:

19. אסתר פרק א פסוק כ

מַלְכוּתוֹ כִּי רַבָּה הִיא וְכָל הַנָּשִׁים יִתְּנוּ יְקָר לְבַעְלֵיהֶן לְמִגָּדוֹל וְעַד קָטָן :

20. דברי הימים א פרק יב פסוק טו

אֵלֶּה מִבְּנֵי גָד רָאשֵׁי הַצָּבָא אֶחָד לְמֵאָה הַקָּטָן וְהַגָּדוֹל לְאָלֶף:

21. דברי הימים א פרק כה פסוק ח

וַיַּפִּילוּ גּוֹרָלוֹת מִשְׁמֶרֶת לְעֻמַּת כַּקָּטֹן כַּגָּדוֹל מֵבִין עִם תַּלְמִיד: פ

22. דברי הימים א פרק כו פסוק יג

וַיַּפִּילוּ גוֹרָלוֹת כַּקָּטֹן כַּגָּדוֹל לְבֵית אֲבוֹתָם לְשַׁעַר וָשָׁעַר: פ

23. דברי הימים ב פרק טו פסוק יג

וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יִדְרֹשׁ לַידֹוָד אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יוּמָת לְמִן קָטֹן וְעַד גָּדוֹל לְמֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה:

24. דברי הימים ב פרק יח פסוק ל

וּמֶלֶךְ אֲרָם צִוָּה אֶת שָׂרֵי הָרֶכֶב אֲשֶׁר לוֹ לֵאמֹר לֹא תִּלָּחֲמוּ אֶת הַקָּטֹן אֶת הַגָּדוֹל כִּי אִם אֶת מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל לְבַדּוֹ:

25. דברי הימים ב פרק לא פסוק טו

וּשְׁכַנְיָהוּ בְּעָרֵי הַכֹּהֲנִים בֶּאֱמוּנָה לָתֵת לַאֲחֵיהֶם בְּמַחְלְקוֹת כַּגָּדוֹל כַּקָּטָן :

26. דברי הימים ב פרק לד פסוק ל

אִישׁ יְהוּדָה וְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם וְהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם וְכָל הָעָם מִגָּדוֹל וְעַד קָטָן וַיִּקְרָא בְאָזְנֵיהֶם אֶת כָּל דִּבְרֵי סֵפֶר הַבְּרִית הַנִּמְצָא בֵּית יְדֹוָד:

^{^[2]} בראשית פרק א פסוק טז

הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים אֶת הַמָּאוֹר הַגָּדֹל לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם וְאֶת הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה וְאֵת הַכּוֹכָבִים:

2. בראשית פרק כז פסוק טו

בְּנָהּ הַגָּדֹל הַחֲמֻדֹת אֲשֶׁר אִתָּהּ בַּבָּיִת וַתַּלְבֵּשׁ אֶת יַעֲקֹב בְּנָהּ הַקָּטָן :

3. בראשית פרק כז פסוק מב

לְרִבְקָה אֶת דִּבְרֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹל וַתִּשְׁלַח וַתִּקְרָא לְיַעֲקֹב בְּנָהּ הַקָּטָן וַתֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּה עֵשָׂו אָחִיךָ מִתְנַחֵם לְךָ לְהָרְגֶךָ:

4. שמות פרק יח פסוק כב

אֶת הָעָם בְּכָל עֵת וְהָיָה כָּל הַדָּבָר הַגָּדֹל יָבִיאוּ אֵלֶיךָ וְכָל הַדָּבָר הַקָּטֹן יִשְׁפְּטוּ הֵם וְהָקֵל מֵעָלֶיךָ וְנָשְׂאוּ אִתָּךְ:

5. דברים פרק א פסוק יז

לֹא תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט כַּקָּטֹן כַּגָּדֹל תִּשְׁמָעוּן לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים הוּא וְהַדָּבָר אֲשֶׁר יִקְשֶׁה מִכֶּם תַּקְרִבוּן אֵלַי

יום שני, 5 במרץ 2012

רֶמֶשׂ

בראשית פרק א (כא) וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הַתַּנִּינִם הַגְּדֹלִים וְאֵת כָּל נֶפֶשׁ הַחַיָּה הָרֹמֶשֶׂת אֲשֶׁר שָׁרְצוּ הַמַּיִם לְמִינֵהֶם וְאֵת כָּל עוֹף כָּנָף לְמִינֵהוּ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב: (כד) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ בְּהֵמָה וָרֶמֶשׂ וְחַיְתוֹ אֶרֶץ לְמִינָהּ וַיְהִי כֵן: (כה) וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת חַיַּת הָאָרֶץ לְמִינָהּ וְאֶת הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ וְאֵת כָּל רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה לְמִינֵהוּ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב:

רש"י בראשית פרק א פסוק כד ד"ה ורמש - הם

ורמש - הם שרצים שהם נמוכים ורומשים על הארץ, נראים כאלו נגררים, שאין הלוכן ניכר. כל לשון רמש ושרץ בלשוננו קונמובר"יש בלע"ז [רוחשים]:

v משמע ש"רוֹמֶשֶׂת" = "מהלכת", זוחלת, נעה וזזה

אבן עזרא בראשית פרק א פסוק כא

ויברא... הרומשת כטעם הולכת. וי"א שהשי"ן תחת סמ"ך

מהדיר תורת חיים שם העיר (7): רמש - רמס, הקלים להירמס.

אבן עזרא בראשית פרק א פסוק כד

ורמש הם הקטנים ההולכים על הארץ.

אבן עזרא בראשית פרק ט פסוק ג ד"ה (ג) כל

(ג) כל רמש שם כלל לחית השדה ולבהמות הישוב ולכל עוף ולכל דג. והנה הכל מותר לאכילה.

אבן עזרא בראשית שיטה אחרת - פירוש פרק ו פסוק ז ד"ה (ז) ויאמר (*2)

ומלת רמש כוללת חית השדה. [כמו] כל רומש על הארץ (ברא' ח, יט) . כל רמש [אשר הוא חי, שם ט, ג].

רד"ק לבראשית א (כא)

הָרֹמֶשֶׂת - המהלכת, ורמישׂתה היא שְׁחִיתהּ

רמב"ן בראשית פרק א (כד)

בהמה - הם המינים האוכלים עשב, בין ישובי בין מדברי:

וחיתו ארץ - אוכלי הבשר יקרא חיות, וכלם יטרופו:

ורמש - כתב רש"י הם שרצים נמוכים ורומשים על הארץ נראין כאילו נגררין. והנה בפרשה הזאת (להלן פסוק כח) ובכל החיה הרומשת על הארץ, וכתיב (להלן ז כא) ויגוע כל בשר הרומש על הארץ בעוף ובבהמה ובחיה ובכל השרץ השורץ על הארץ, וכתיב (תהלים קד כ) בו תרמוש כל חיתו יער. אבל פירוש "רמישה" כענין בסמ"ך, מן תרמסנה רגל (ישעיה כו ו) , וחביריו. ואמר בחיה ובבהמה "רומש על הארץ", ובשרצים הנגררים "רמש האדמה", בעבור שדריכתם באדמה בכל גופם:

v האם חולק על רש"י?

רמב"ן בראשית פרק ט פסוק ג ד"ה (ג) כל (*2)

(ג) כל רמש אשר הוא חי - ירמוז לבהמה ולחיה ולעוף וגם לדגי הים, כי כלם נקראים רמש , כדכתיב (לעיל א כא) כל נפש החיה הרומשת אשר שרצו המים:

מצודת דוד תהלים פרק קמח פסוק י ד"ה (י) רמש - הם קטני החיות:

מצודת ציון יחזקאל פרק ח פסוק י ד"ה רמש - כן יקראו בריות קטנות קצרי רגל שאין הלוכם ניכר וכן כל רמש אשר הוא חי (בראשית ט) :

מצודת ציון הושע פרק ב פסוק כ ד"ה (כ) ורמש - הם בריות קטנות קצרי הרגל וכן רמש וצפור כנף (תהלים קמ"ח) :

מצודת ציון חבקוק פרק א פסוק יד ד"ה (יד) כרמש - הם בריות קטנות קצרי הרגל כמו רמש האדמה (בראשית ו) :

מצודת ציון תהלים פרק קמח פסוק י ד"ה (י) רמש - ענין הזזה ממקום למקום וכן שם רמש ואין מספר (לעיל /תהלים/ קד) :

יום שישי, 24 בפברואר 2012

מה,

שאלני תלמיד האם ניתן לפרש את "מה" בתורה כמו "וכי" בלשון חז"ל, כפתיחה לשאלה רטורית.

למשל: מה, תריבון עימדי?!

יום חמישי, 23 בפברואר 2012

מֶלֶט

ע"פ מילון אבן שושן:

בטון [מצרפתית] חומר בנין המורכב מצמנט, חול וחצץ בלולים במים.

מלט

1. בירמיה מג, ט: טיט מעורב בסיד ובחול, המשמש כטיח בין אבני בנין.

2. כינוי רווח בדיבור לצמנט - אבקת בנין עשויה מטחינת אבני סיד ומעורבת בחומרי דבק שונים; חומר שגובלים אותו במים ומשהוא מתיבש הוא מתקשה ומתאבן.

צמנט [מלטינית: אבן מנופצת]

1. מלט שחק של חומרים המעובדים בכבשן, שבהתערבו עם מים... יתקשה כאבן.

(2. 3. - בתחום רפואת השיניים)

v בפירוש הראשון של "מלט" הלך אבן שושן בעקבות רד"ק ומצו"ד, אך רש"י מבאר אחרת:

ירמיהו פרק מג (ט) קַח בְּיָדְךָ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת וּטְמַנְתָּם בַּמֶּלֶט בַּמַּלְבֵּן אֲשֶׁר בְּפֶתַח בֵּית פַּרְעֹה בְּתַחְפַּנְחֵס לְעֵינֵי אֲנָשִׁים יְהוּדִים:

רש"י

וטמנתם במלט - מ"ם זו יסוד נופל היא בתיבה, כמו מקום מעמד מעשה, ויסודו לט כמו וילט פניו (מלכים א יט) לאט אותה בתוך הטיט במלבן, במלט אנוולופמנטו בלע"ז [מ' קטן: החבאה, הלטה]:

רד"ק

במלט במלבן - מלט הוא החומר שעושים ממנו הלבנים או חומר אחר מסיד ומחול.

במלבן במקום שרפת הלבנים או במקום שעושין אותם ויונתן תרג' בטפיל בנינא:

מצודת ציון

במלט - כן נקרא החומר העשוי מסיד ומחול ובדרז"ל ואע"ג דעביד בהו המלטי (בבא בתרא ו) ופי' שתיקן מקום הקורות בסיד:

יום חמישי, 9 בפברואר 2012

תלמיד שלמודו קשה עליו כברזל - בשביל רבו שאינו מסביר לו פנים

מסכת תענית דף ז עמוד ב - דף ח עמוד א

ואמר רבי אמי: מאי דכתיב +קהלת י'+ אם קהה הברזל והוא לא פנים קלקל - אם ראית רקיע שקיהה כברזל מלהוריד טל ומטר - בשביל מעשה הדור שהן מקולקלין, שנאמר והוא לא פנים קלקל. מה תקנתן - יתגברו ברחמים, שנאמר +קהלת י'+ וחילים יגבר ויתרון הכשיר חכמה - כל שכן אם הוכשרו מעשיהן מעיקרא. ריש לקיש אמר: אם ראית תלמיד [דף ח עמוד א] שלמודו קשה עליו כברזל - בשביל משנתו שאינה סדורה עליו, שנאמר +קהלת י'+ והוא לא פנים קלקל. מאי תקנתיה - ירבה בישיבה, שנאמר +קהלת י'+ וחילים יגבר. ויתרון הכשיר חכמה - כל שכן אם משנתו סדורה לו מעיקרא. כי הא דריש לקיש הוה מסדר מתניתיה ארבעין זמנין כנגד ארבעים יום שניתנה תורה, ועייל לקמיה דרבי יוחנן, רב אדא בר אהבה מסדר מתניתיה עשרין וארבע זמנין כנגד תורה נביאים וכתובים. ועייל לקמיה דרבא. רבא אמר: אם ראית תלמיד שלמודו קשה עליו כברזל - בשביל רבו שאינו מסביר לו פנים, שנאמר והוא לא פנים קלקל. מאי תקנתיה - ירבה עליו רעים, שנאמר וחילים יגבר, ויתרון הכשיר חכמה, כל שכן אם הוכשרו מעשיו בפני רבו מעיקרא.

רש"י מסכת תענית דף ח עמוד א ד"ה שלמודו קשה

והוא לא פנים קלקל - שקלקלו הדור. וכל שכן אם הוכשרו מעשיהן - קודם לכן, והכי משמע: ויתרון הכשיר - ויתרון שהכשיר לחכמה, אם הכשירו מעשיהן מתחילה, שיבואו הגשמים - יותר מבחיילים יגבר, שהן מגבירין חיילים ועומדין בתפלה בזמן שקלקלו. [עמוד א] שלמודו קשה עליו כברזל - שקשה לו מרוב קושיות - בשביל משנתו שאינה סדורה לו, ואינו זוכר מה כתיב בה, ולפיכך אינו יודע לפרק, אי נמי שגורסה בטעות, פוטר על החיוב ומחייב על הפטור, ומקשי עלה מדוכתא אחריתי, והכי משמע קרא: והוא לא, שאינו יודע שמועתו - מפני שפנים קלקל, שקלקל במשנה שהיא קודם לגמרא.

ירבה בישיבה - שיסדירו בני הישיבה משנתם, שנאמר וחיילים - בין תלמידים, שהן חיילות חיילות.

ויתרון הכשיר - כשסידר משנתו מתחילה.

כנגד ארבעים יום שניתנה התורה - שתתקיים בידו, והדר עייל קמיה דרבי יוחנן, למיגמר גמרא.

כנגד תורה, נביאים, כתובים - שהן עשרים וארבעה ספרים.

שפנים קלקל - שהראה לו פנים רעות.

ירבה עליו רעים - לפייס הימנו, שיסבור לו פנים.

אפ"ר:

פשט דברי רבא, "אם ראית תלמיד שלמודו קשה עליו כברזל - בשביל רבו שאינו מסביר לו פנים" הוא:

כפי שמסביר רש"י "שהראה לו פנים רעות", כלומר הבעייה היא שהרב אינו מתייחס אל התלמיד יפה, ב"סבר פנים יפות"[1]. והפתרון לבעייה היא: "יַרבֶּה עליו רֵעים", ומפרש רש"י: "ירבה עליו רעים לפייס הימנו, שיסבור לו פנים". כלומר, מאמרו של רבא מטיל את האחריות על התלמיד, שעליו לדאוג לכך שיחס הרב אליו יהיה סביר ויפה.

שמעתי השבוע פירוש מעניין, על דרך הדרש, ש"הסברת פנים" כאן איננה חברתית-ריגשית אלא דידקטית, ומשמעות "פנים" כאן היא "פירושים" (כמו בביטוי "שבעים פנים לתורה"[2], "פנים לכאן ולכאן") דהיינו לימודו של התלמיד קשה עליו כי הרב ניסה ללמדו רק בדרך וב"פן" אחד, אך הפתרון הוא להסביר לתלמיד וללמדו ב"פנים" שונות ובדרכי הוראה מגוונות[3]. ולפי זה יובן הדימוי דווקא לברזל בביטוי "למודו קשה עליו כברזל" (מלבד העובדה הפשוטה שדורשים את לשון הכתוב בקהלת[4] שנאמר בו ברזל), שאין זה מביע רק את עוצמת הקושי והנוקשות (וכמו "קשה כאבן"[5]), אלא לבטא גם את תכונת הברזל, שהוא מתגמש אם מחממים אותו, וכך "חום" ואהבה שיעניק המורה לתלמידו "ירככו" את מוחו ויסייעו לו להצליח בלימודים.

יתכן שבמקום נוסף נדרשה המילה "פנים" שבתי משמעויות אלו:

תלמוד בבלי מסכת ברכות דף סג עמוד ב

+שמות ל"ג+ ודבר ה' אל משה פנים אל פנים. אמר רבי יצחק: אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: משה, אני ואתה נסביר פנים בהלכה. איכא דאמרי, כך אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: כשם שאני הסברתי לך פנים - כך אתה הסבר פנים לישראל, והחזר האהל למקומו.

רש"י

כשם שאני הסברתי לך פנים כך אתה הסבר פנים - והיינו דכתיב פנים בפנים.

[1] כדברי שמאי (אבות פרק א משנה טו) והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות

[2] השוה: אבות ג משנה יא: וְהַמְגַלֶּה פָּנִים בַּתּוֹרָה [שֶׁלּא כַּהֲלָכָה]; ותלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף צג עמוד ב איש תאר - שמראה פנים בהלכה; רש"י שם פנים בהלכה - שמביא ראיה לדבריו.

[3] וצ"ע כיצד ליישבו עם הלשון "יַרבֶּה עליו רֵעים".

[4] קהלת פרק י פסוק י אִם קֵהָה הַבַּרְזֶל וְהוּא לֹא פָנִים קִלְקַל וַחֲיָלִים יְגַבֵּר וְיִתְרוֹן הַכְשֵׁיר חָכְמָה:

רש"י קהלת פרק י פסוק י

(י) אם קהה הברזל - חרבות צורים שקיהו פיהם וחדודם:

והוא לא פנים קלקל - ואינם לטושים ומרוטים (יחזקאל כא) למען היות להם ברק, אע"פכ וחיילים יגבר מגביר הוא במלחמה את גבורי החיילים לנצח:

ויתרון הכשר חכמה - ומעלת כשרון יש עוד לחכמה יותר מן הברזל אם תלמיד חכם משחיר פניו ברעב ואתה רואהו מסכן בין העשירים הרבה חיילים מתגברים על ידו ועל תתמה על ו"יו וחיילים כי הרבה ווין נופלים כן בלשון עברית כמו (תהלים נ) אם ראית גנב ותרץ עמו (שמות טו) עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה והרבה מפורשים כזה:

אבן עזרא קהלת פרק י פסוק י

(י) אם קהה - אף כי קהה הברזל ולא קלקל פניו נחשת קלל אז יתיש כח הבוקע, ומלת יגבר כמו ינצחו כמו וגברתי את בית יהודה, וחיילים יגבר כמו כח כענין אלהים ה' חילי, אנשי חיל, ויתרון הכשר חכמה, והענין שיש לחכמה יתרון על כל עצב כי תכשיר האדם ותיישרנו בלא עצבון והתשת כח וכשר הדבר פועל עומד מן הבנין הקל והכשר פועל יוצא מן הבנין הכבד הנוסף:

[5] והשוה לדימויים "קשה כברזל"

מסכת תענית דף ד עמוד א

ואמר רבא: האי צורבא מרבנן דמי לפרצידא דתותי קלא, דכיון דנבט - נבט. ואמר רבא: האי צורבא מרבנן דרתח - אורייתא הוא דקא מרתחא ליה, שנאמר +ירמיהו כ"ג+ הלוא כה דברי כאש נאם ה'. ואמר רב אשי: כל תלמיד חכם שאינו קשה כברזל - אינו תלמיד חכם, שנאמר +ירמיהו כ"ג+ וכפטיש יפצץ סלע. אמר ליה רבי אבא לרב אשי: אתון מהתם מתניתו לה, אנן מהכא מתנינן לה - דכתיב +דברים ח'+ ארץ אשר אבניה ברזל, אל תקרי אבניה אלא בוניה. אמר רבינא: אפילו הכי, מיבעי ליה לאיניש למילף נפשיה בניחותא, שנאמר +קהלת י"א+ והסר כעס מלבך וגו'.

רש"י מסכת תענית דף ד עמוד א ד"ה ברזל - קפדנים

כאש - שמחמם כל גופו. בוניה - תלמידי חכמים מקיימי עולם בבניניהו. ברזל - קפדנים וקשים כברזל.

במסכת מנחות דף צה עמוד ב אמר רבה: הקשה אדם קשה שהוא קשה כברזל , ומנו? רב ששת.

רש"י: הקשה - בתירוץ זה. אדם קשה - חכם ומחודד לחתך הלכה כברזל .

יום חמישי, 2 בפברואר 2012

רש"י מוקשה לפי נוסח הדפוסים המצויים והמשובשים

רש"י שמות פרק א (כ - כא) וייטב - הטיב להם. וזה חלוק בתיבה שיסודה שתי אותיות ונתן לה וי"ו יו"ד בראשה, כשהיא באה לדבר בלשון ויפעיל הוא נקוד היו"ד בציר"י שהוא קמ"ץ קטן, כגון וייטב אלהים למילדות, וירב בבת יהודה (איכה ב ה), הרבה תאניה, וכן ויגל השארית (דברי הימים ב' לו כ) , דנבוזראדן הגלה את השארית, ויפן זנב אל זנב (שופטים טו ד), הפנה הזנבות זו לזו, כל אלו לשון הפעיל את אחרים. וכשהוא מדבר בלשון ויפעל, הוא נקוד היו"ד בחיר"ק, כגון (ויקרא י כ) וייטב בעיניו, לשון הוטב, וכן וירב העם (פסוק כ) , נתרבה העם, ויגל יהודה (מלכים ב' כה כא) הגלה יהודה, ויפן כה וכה (ב יב) , פנה לכאן ולכאן.

ואל תשיבני וילך, וישב, וירד, ויצא, לפי שאינן מגזרתן של אלו, שהרי היו"ד יסוד בהן, ירד, יצא, ישב, ילך, היו"ד אות שלישית בו:

שאול שאלו: הכיצד רש"י סבור שהשורש של "וילך" הוא "ילך"? וכי אינו יודע שהשורש הוא הל"ך?!

ועוד צ"ע, מה פשר הכפילות: לאחר שאמר "שאינן מגזרתן של אלו, שהרי היו"ד יסוד בהן", מדוע הוצריך לחזור ולומר "היו"ד אות שלישית בו"?

תשובה לשתי השאלות ימצא המעיין בספר עיונים ברש"י של הרב גולד, שכמו במקרים רבים, העיון בדפו"ר ובכתי"י יביא את הלומד לעמוד על דברי רש"י באמת.