אוריאל פרנק / הפינה הלשונית בפ"ש / רשת מורשת
בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי נבחר להיות האומן הראשי ביצירת משכן לה'. ה' מִלֵּא אוֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים, הכוללת: חָכְמָה, תְבוּנָה וָדַעַת. שָלוש תכונות אלו מופיעות יחדיו גם ביצירת בית המקדש, בתיאור האומן שנבחר על ידי שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ, חִירָם משבט נַפְתָּלִי, ככתוב (מלכים א' ז, יג-יד):
"וַיִּמָּלֵא אֶת הַחָכְמָה וְאֶת הַתְּבוּנָה וְאֶת הַדַּעַת לַעֲשֹוֹת כָּל מְלָאכָה בַּנְּחֹשֶׁת".
תכונות אנושיות אלו נאמרו בהשאלה גם על בורא העולם, שהשתמש בשלושה "כלי אומנות" אלו, כמתואר בספר משלי (ג, יט-כ): "יְדוד בְּחָכְמָה יָסַד אָרֶץ, כּוֹנֵן שָׁמַיִם בִּתְבוּנָה. בְּדַעְתּוֹ תְּהוֹמוֹת נִבְקָעוּ"...
על בסיס קשר זה שבין העולם שברא ה' בשביל בני האדם לבין הבית שבונים בני האדם להשראת השכינה, אמר האמורא רב במסכת ברכות (תלמוד בבלי דף נה, א):
"יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ".
שלוש מידות אלו - החכמה, התבונה והדעת - הן העיקריות והיסודיות,
אך מהן מסתעפות ומתפרטות עשר מידות שבאמצעותן נברא העולם,
וגם אותן מנה האמורא רב, כמובא במסכת חגיגה (בבלי דף יב, א):
"בעשרה דברים נברא העולם:
בחכמה ובתבונה וּבְדעת, וּבכח ובִגעָרה ובִגבורה, בצדק וּבְמשפט, בחסד וּבְרחמים".
שְלוש המילים הנרדפות - חָכְמָה, תְבוּנָה ודַעַת - מציינות את כוחות השׂכל וההבנה, והמפרשים השתדלו לבאר את המשמעות המיוחדת של כל מילה.
רבי אברהם בן הרמב"ם באר בפירושו לתורה ש"חָכְמָה" היא מה שיִלמד האדם מזולתו, "תְבוּנָה" היא מה שיחַדֵש מִשִׂכלו, ו"דַעַת" היא השלימות השכלית היוצאת מן החכמה והתבונה. כלומר, ה"דעת" היא הכישָרון לשַלֵּב את החכמה הנלמדת מהזולת, יחד עם החידושים האישיים.
בדומה לכך פֵרש רש"י במסכת חגיגה שחָכְמָה היא ש"יודע מה שלָמד", "תְבוּנָה" היא מה ש"מבין דבר חדש מפלפול חכמתו", ו"דעת" הוא "יִשּוּב". נראה ש"יִשּוּב" הוא "יִשּוּב הדעת" – הכישרון לסדר את המחשבות וליישבן יחד במתינות ובבהירות.
לעומת זאת, בפירושו לָחומש כתב רש"י ביאור מפתיע לַמילה "דַעַת", וזו לשונו:
"חָכְמָה - מה שאדם שומע מאחרים ולמד,
תְבוּנָה - מבין דבר מלבו, מתוך דברים שלמד,
דַעַת - רוח הקודש".
בשנת תַרפַּ"ט פִרסם הרב חיים הירשנזון את ספרו "נימוקי רש"י",
ושם תמה על פירוש זה:
"לא ידעתי מה הכריח לרש"י ז"ל פה לבאר 'דַעַת – רוח הקודש', ולא מצאתי מדרש חכמים כזה. ומדוע לא פֵרש פשוטו של מקרא, לתת את ההבדל בין בִּינה לדַעַת, כאשר נתן את ההבדל בין חָכְמָה לבִינָה?"
המוצָא היחיד שמוצֵא לכך רבי חיים הירשנזון הוא שנפלה בפירוש רש"י טעות סופרים.
ואולם, כעבור יובל שנים פִרסם חוקר הלשון יצחק אבינרי את ספרו המקיף "היכל רש"י", על אוצרות הלשון שבפירושי רש"י ועל חידושיו הלשוניים. במילון פירושי רש"י מצביע אבינרי על מקור לדברי רש"י מהמכילתא, מדרש התַנאים לחומש שמות (פרשת בשלח-ויסע). על הכתוב "וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה... אֶת הַתֹּף בְּיָדָהּ" שואלים חז"ל, הֵיכָן מָצִינוּ שֶׁמִרְיָם הָיְתָה נְבִיאָה? את התשובה מוצאים חז"ל בפסוק (שמות ב, ד) "וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק לְדֵעָה מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ" - "כל הפסוק הזה על שם רוח הקודש נאמר" (שמות רבה, א, כב; וילנא), "אֵין 'מֵרָחֹק' בְּכָל מָקוֹם אֶלָּא רוּחַ הַקֹּדֶשׁ,
שֶׁנֶּאֱמַר: 'מֵרָחוֹק ה' נִרְאָה לִי' (ירמיה לא, ב)", ועל המילה "לְדֵעָה" אמרו: "אֵין דֵּעָה אֶלָּא רוּחַ הַקֹּדֶשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: 'כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה' ' (ישעיה יא, ט)".
למדרש זה יש לצרף את שדרשו חז"ל ואמרו שבצלאל היה הנין של מרים הנביאה. בדברי הימים (א' ב, יט) מסופר שכָּלֵב נשׂא את אפרת, ובנם חוּר הוליד את אוּרִי, אבי בצלאל. את אפרת מזהים חז"ל עם מִרְיָם הַנְּבִיאָה, ואת כשרונותיו המיוחדים של בצלאל הנין זוקפים חז"ל לזכותה. וכך אמרו בשמות רבה (ויקהל, פר' מח, ד): "מהיכן זכה לכל החכמה הזאת? בזכות מרים".
אם כן, מסתבר שמה"דעה" של מרים, שנתפרשה במדרש כ"רוח הקודש", למד רש"י, שגם אצל הנין של מרים, בצלאל, ה"דַעת" שחנן אותו הeל, פירושו: רוח הקודש.
נמצאנו למדים מפירושי רש"י, כי בבואנו להבחין בין מילים נרדפות, אין הכרח להִצָּמד תמיד להגדרה אחת. מתוך שפע המשמעויות שיש לכל מילה, יש לבאר את גיוון המשמעות שמבטאת כל מילה, על פי הֶקשרהּ.
בברכת הדעת שבתפילת שמונֶה עשרה, אנו פותחים בְשֶבח כפול:
"אַתָּה חונֵן לְאָדָם - דַּעַת; וּמְלַמֵּד לֶאֱנושׁ - בִּינָה".
כפי ששנינו בפרקי אבות (ג, יז), "אם אין דעת – אין בינה; אם אין בינה – אין דעת", לכן יש מקום להודות על שתיהן, וגם לבקש שיתן לנו ה' חָכְמָה ובִינָה, דֵּעָה וְהַשְׂכֵּל.
בַבּקשה שבברכת הדעת יש מבקשים "חָנֵּנוּ מֵאִתְּךָ חָכְמָה בִּינָה וָדָעַת" (נוסח מרבית עדות המזרח ונוסחי החסידים, המכונים "ספרְד"), ויש מבקשים "חָנֵּנוּ מֵאִתְּךָ דֵּעָה, בִּינָה וְהַשְׂכֵּל" (כך נוהגים חלק מיהודי תימן וצפון אפריקה וכן הוא נוסח אשכנז).
