בס"ד
אוריאל פרנק
אחת הטעויות הרגילות בקריאת התורה היא בקריאת המילה "הוא". אין כל תקלה כשהיא נאמרת לגבי זכר ומנוקדת בשורק: "הוּא", כמו בעברית שלנו. הבעיה היא שבתורה יש גם "הוא" לנקבה, בעל כתיב זהה, אך יש לקרוא את האות ה' בניקוד חירק: "הִוא", ולהתעלם מהאות ו', ולקרוא כאילו כתוב ביו"ד ("הִיא").
בלבול זה מצוי בפרשתנו, בפרשת נגעי צרעת: "נֶגַע צָרַעַת הוּא" (ויקרא יג, ג)... "וְטִמְּאוֹ הַכֹּהֵן צָרַעַת הִוא" (שם, ח)... "טָמֵא הוּא צָרַעַת הוּא" (שם, טו)... "נֶגַע צָרַעַת הִוא" (שם, כ, ועוד). זכירת הקריאה הנכונה היא משימה לא קלה לקורא, אך הסברה שלמה לתופעה היא משימה עוד יותר קשה עבור הפרשנים.
על בעייה לשונית זו מעיר רש"י (ויקרא יג, ח): "צָרַעַת - לשון נקבה. נֶגַע - לשון זכר".
בהערה זו רצה רש"י ליישב את דקדוק לשון התורה: מחד גיסא כתוב "נֶגַע צָרַעַת הוּא" (שם, ג) וכן "טָמֵא הוּא צָרַעַת הוּא" (שם, טו) וכן "וְהִנֵּה הַנֶּגַע עָמַד בְּעֵינָיו" (ויקרא יג, ה) בלשון זכר, ומאידך גיסא כתוב "וְטִמְּאוֹ הַכֹּהֵן צָרַעַת הִוא" (שם, ח) וכן "נֶגַע צָרַעַת כִּי תִהְיֶה" (שם ט) וכן "נֶגַע צָרַעַת הִוא" (שם, כ) בלשון נקבה.
הגם שמנהג הלשון הוא שהפֹעל יתאים למין הדקדוקי של עיקר ("גרעין") הצירוף השֵׁמָנִי (דהיינו "נֶגַע", שהוא ה"נסמך" בצירוף הסמיכות "נֶגַע צָרַעַת") ולכן היה מתבקש לכתוב "נֶגַע צָרַעַת כִּי יִהְיֶה" -- לפעמים ההתאמה היא למִלה ("לוואי") הנלווית והנספחת אליו (דהיינו "צָרַעַת", שהיא ה"סומך" בצירוף זה), ובפרט ש"צָרַעַת" סמוכה יותר אל הפֹעל.
עיקרון זה מבואר בפירוש רד"ק למלכים (א' פרק יז). אליהו מבטיח לאשה מִצָרפת "כַּד הַקֶּמַח לֹא תִכְלָה וְצַפַּחַת הַשֶּׁמֶן לֹא תֶחְסָר" (פסוק יד), אך בתיאור התגשמות נבואתו לא נאמר על "צַפַּחַת הַשֶּׁמֶן" שהיא "לֹא חסרה" בלשון נקבה, אלא בלשון זכר: "צַפַּחַת הַשֶּׁמֶן לֹא חָסֵר" (פסוק טז), אע"פ שה"צַפַּחַת", שהיא גרעין הצירוף השמני, ממין נקבה! וכך כותב רד"ק:
"ואמר חָסֵר לשון זכר, כי טעמו אל הַשֶּׁמֶן; ולמעלה אמר לֹא תֶחְסָר לשון נקבה, טעמו על הצַפַּחַת; והעניין אחד.
כמו שאמר למעלה (פסוק יד) הוא מנהג הלשון ברוב: להיות טעם הפֹעל אל הדבק,
ובמעט: יהיה הפֹעל אל הנדבק, כמו: כִּי הָיְתָה אֵלָיו פְּנֵי הַמִּלְחָמָה (שמואל ב' י, ט; במקום "כי היו"), קוֹל נְגִידִים נֶחְבָּאוּ (איוב כט, י; במקום "נחבא"), "קֶשֶׁת גִּבֹּרִים חַתִּים" (שמואל א' ב, ד; במקום "חתה")".
מהדוגמה "כִּי הָיְתָה אֵלָיו פְּנֵי הַמִּלְחָמָה" נוכל להסיק שגם כשבא הפֹעל לפני צירוף הסמיכות, ניתן להתאים את מינו למין השם השני ("הסומך") אף שהוא מרוחק יותר!
מכאן נוכל ללמוד לעניין לשון ההלכה שאמרו חז"ל בנוגע לקטורת הסמים, שאותה אנו מזכירים במהלך התפילה: "חיסר אחת מכל סממניה - חייב מיתה". משפט זה מופיע פעם אחת במדרש התנאים (ספרא אחרי מות, פרשה ב, פרק ג), פעמיים בתלמוד הבבלי (כריתות ו, א; יומא נג, א), ארבע פעמים בירושלמי, ומודפס בסידורי כל עדות ישראל. לכאורה, משמעות המשפט היא שמי שחִסר סממן אחד מתוך כל אֶחד מאַחד עשר סממני הקטורת, כגון שהקטיר רק עשרה סממנים, חייב מיתה (בידי שמים). הואיל והמין הדקדוקי של "סממן" הוא זכר - מתבקש שנוסח הלכה זו יהיה כלשון הרמב"ם: "חיסר אחד מסממניה - חייב מיתה" (הלכות כלי המקדש פ"ב, ה"ח), אך ברוב הספרים והסידורים הנוסח הוא "חיסר אחת", ולא "אחד"!
דברי רש"י ורד"ק שהבאנו, המלמדים שלפעמים העיקר הוא גרעין הצירוף השֵׁמָנִי (כמו "נֶגַע", בצירוף "נֶגַע צָרַעַת") ולפעמים ההתאמה היא ללוואי של הצירוף (כמו "צָרַעַת"), יסייעו לנו לעניין הצירוף השמני "סממניה". צירוף זה מקוצר מהצירוף "סממנים שלה" (של הקטורת), ובו "סממני" הוא העיקר (ה"גרעין"), והסיומת הנקבית "-ה" היא הטפלה והנלווית אל השֵם ("כינוי שייכות חבור"). אכן, "מנהג הלשון ברוב" (כלשון רד"ק) להתאים את מין המספר אל גרעין צירוף הסמיכות (דהיינו "סממנים") ולומר "אחד מסממניה"; אך במיעוט המקרים תהיה התאמה אל ה"נדבק", ה"לוואי" (דהיינו הקטורת הרמוזה בסיומת "-יהָ"), ולכן אין פסול בנוסח "אחת מסממניה".
ואם תאמר שהוכחה מלשון המקרא על לשון חז"ל אינה קבילה, שהרי אמרו "לשון תורה לעצמה, לשון חכמים לעצמן"! ויש להשיב מיניה וביה, מתוך אִמרת חז"ל זו בעצמה יש להוכיח שבעיקרון זה נשתוו לשון תורה ולשון חכמים: הרי המִלים "לעצמה" ו"לעצמן" מתאימות למין השמות הסומכים, "תורה" ו"חכמים", ולא לנסמך "לשון". ואין זו הדוגמה היחידה, אף שאין זו דרך המלך, לא בתנ"ך ולא בלשון חכמים.
הסברים אחרים לחריגה הדקדוקית שבצירוף "אחת מכל סממניה":
2. ניתן להציע כי הדבר הנספר איננו "סממן אחד", אלא "מִדָה אחת" או "כַמוּת אחת" או "מָנָה אחת" של אחד הסממנים. לפי זה, מי שמחסר "אחת מסממניה" - איננו המשמיט לחלוטין את אחד הסממנים, אלא המפחית את כמות אחד הסממנים, יחסית לשאר הסממנים (שהרי שורש חס"ר משמש גם להֶעדר והשְמָטָה, וגם למיעוט והפחתה).
3. ניתן להצדיק את הנוסח "אחת" בטענה שלא תמיד חייבת להיות התאמה במין הדקדוקי, במיוחד כשאין המין מוטבע במציאות אלא רק מנהג הלשון.
4. דרך מרווחת הרבה יותר, ולפיה אין קושיה ואין תמיהה וממילא אין צורך לפתוח שערי תירוצים: יתכן שהנוסח "אחת" לא יצא כלל מפי חז"ל, אלא הוא פרי שיבוש העתקה: הקיצור של א'[חד] פוענח בטעות המעתיקים לא'[חת]. הנוסח "אחד" מופיע בכתבי יד של הספרא ושל הבבלי, ובספר אבודרהם (פיטום הקטורת ד"ה ואומר). כך הגיה ריעב"ץ את נוסח התלמוד, וכך תיקנו כמה מגדולי האחרונים את הנוסח בסידור, הלכה למעשה. כאמור, זוהי גם לשון הרמב"ם, ר' יוסף קארו ורמ"א.
עכ"פ, בין אם נמשיך לדבוק בנוסח התמוה וניישבו, ובין אם נחזיר ליושנו את עטרת הנוסח העולה בקנה אחד עם כללי הדקדוק -- בזכות תשומת הלב לדקדוק זה נִתן להתבונן ולעיין ולכוון כראוי.
