א. יתכן שמחלקי פרשות השבוע באו ללמדנו על תהליך ההתבגרות שעבר עם ישראל בצאתו ממצרים:
בהתמודדות עם האויב המצרי בתחילת פרשת בשלח נדרשה מהם השתדלות מזערית – גם גשמית וגם רוחנית:
י"י יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִשׁוּן[1]. וַיֹּאמֶר י"י אֶל מֹשֶׁה מַה תִּצְעַק אֵלָי דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ. (שמות יד, יד-טו)
ואילו במלחמת עמלק שבסוף פרשת בשלח נדרשו כבר להיות הרבה יותר פעילים בהבאת הישועה:
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-יְהוֹשֻׁעַ בְּחַר-לָנוּ אֲנָשִׁים, וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק; מָחָר, אָנֹכִי נִצָּב עַל-רֹאשׁ הַגִּבְעָה (שם יז, ט)
ב. בנושא ההשתדלות המעשית בהבאת הגאולה, כתב יוֹרָם טַהַרְלֵב ז"ל[2] את השיר "על כפיו יביא"[3], ש"נכתב על סמך מפגש עם נגר מובטל באחת משכונות העוני בארץ, היושב מיואש בבית מלאכתו השומם, וכולו כמיהה לבנות כיסא לאליהו הנביא שיבוא ויגאל אותו מצרותיו" (מתוך ויקיפדיה).
ניתוח יפה לשיר זה כתב הרב ליאור אנגלמן נר"ו (עיתון בשבע, י"א בשבט תשפ"ב: יש לו כנפי רוח[4]):
תפיסת הגאולה האחרת מתממשת בבית השלישי (אולי לא במקרה) ומתגלמת באיש לגמרי לא צעיר, ירושלמי שבונה את העיר כבר שבעים שנה. ומה שיפה הוא שגם האיש הזה חולם, עושה וחולם, חולם ועושה. הוא מצפה לישועה ופועל להבאתה. אנשים נוטים להחמיץ את זה, אבל החלום שלו נגמר קצת אחרת. בעוד הנגר חולם על כיסא והסנדלר על נעליים, וכל אחד מתכנן כי על כפיו אותם יביא לאליהו הנביא, הרי שהאיש שבנה את ירושלים לא מתכנן להביא לאליהו דבר. הוא לא חולם להביא את האבן לאליהו, הוא חולם שאליהו יביא לו את האבן. הוא הרי לקח אחריות על הגאולה, כל שנותר לאליהו הוא להביא את אבן הפינה. האיש הזה שבנה את העיר כבר יניח אותה בעצמו. "משיח לא בא", קונן שלום חנוך. "אז תביא אותו", ענה לו טהרלב בדרכו.
יש לציין כי הדיוק של הרב ליאור אנגלמן ב"בית השלישי", לא רק מוחמץ, כדבריו, אלא מודחק ומשובש ע"י השמטת אות אחת שיוצרת מבנה תחבירי שונה לגמרי:
בחלק מהביצועים שראיתי לא שרים "על כפיו אותה יביא אליהו הנביא", אלא בדומה לשני הבתים הראשונים!
· הנוסח המקורי: "על כפיו אותה יביא [מי:] אליהו הנביא" – אליהו הוא נושא המשפט
· הנוסח המשובש: "על כפיו אותה יביא [הבנאי] לאליהו הנביא" – אליהו הוא המושא
יהי רצון מלפני גואל ישראל,
שנזכה לפעול עם א-ל,
ולהביא לציון גואל.
כל טוב,
אוריאל
מצ"ב צילום מסך של אחד הביצועים[5] עם הנוסח המשובש:
[1] מעניין ביאורו הפשטני של רלב"ג:
ה' ילחם לכם ואתם תחרישון – יתכן שציוה להם שיהיו שותקים, לא יצעקו ולא ידברו, כדי שלא ירגישו המצרים שהם קרובים להם מאד ויורו להם חצים או יזיקו להם באופן אחר. ולזאת הסיבה סיבב ה' יתעלה שיהיה הענן בין המצרים וביניהם בְּדרך שלא יראו המצרים את ישראל ולא יזיקום.
הנה דברי הספד של פרופ' אריה אלדד:
כשמת לפני שבוע יורם טהרלב, חשתי כי מת אחד מאחרוני השמאל החילוני הציוני. שאהב אהבת נפש את ארץ ישראל, ולא התבייש באהבתו, וכתב עליה שירים
הוא נולד בקיבוץ. הקיבוץ המאוחד, וגם אם התפצל והתפלג - הפילוגים היו ציוניים. גוון שמאלי יותר או פחות. היו מהם שסגדו לסטאלין והיו שהעריצו את דוד בן־גוריון, אלו ואלו התפכחו, אבל נשארו ציוניים. ואף שגדל בקיבוץ חילוני וסוציאליסטי – למד תנ"ך. גם השמאל החילוני למד תנ"ך באותם ימים. פרקים שלמים בעל־פה. כי אנשי הקיבוץ ידעו אז כי בלי התנ"ך – אין ציונות. אין להם שורשים. באותם ימים – התנ"ך היה המקור. לא הדתה. אבל השמאל הציוני החילוני הזה מת.בקיבוץ שלו, השמאלי והסוציאליסטי והחילוני, היו מאנשי הקיבוץ המאוחד שהלכו בעקבות מייסדו יצחק טבנקין. אחרי מלחמת ששת הימים היה טבנקין מראשי התנועה למען ארץ ישראל השלמה. כי היה "מקסימליסט" והאמין שארץ ישראל בגבולותיה התנ"כיים שייכת לעם ישראל. אבל טבנקין מת, וגם בניו ותלמידיו שהלכו בעקבותיו, ולפני שבוע – הלך לעולמו אחד מאחרוני השמאל הציוני החילוני.
הוא נולד בקיבוץ יגור ב־1938. ואף שנולד בקיבוץ סוציאליסטי וחילוני לא הסתפק בתנ"ך שלמד בבית הספר, הוא הבין שהוא רק אפס קצהָ של תרבות יהודית שלמה, ויצא לשוט בים התלמוד, והאגדות, המדרשים והמפרשים, והעברית שלו ינקה מכל המקורות הללו. הוא היה משורר ופזמונאי חילוני שלא התבייש לשיר על אברהם אבינו, ויעקב אבינו, ומשה רבנו ויונה הנביא, כי הוא ידע שזו לא "הדתה" אלא התרבות שלו.
אבל אלו המחשיבים עצמם היום לשמאל חוששים מ"הדתה", שמא יידעו ילדיהם מה הן תפילין, ומה היא תפילה, ואם יידעו בעל פה את "האזינו" או את שירת דבורה זה עלול לפגוע בהתפתחותם האינטלקטואלית, כי ילד צריך "ללמוד לחשוב", לא לשנן בעל פה, ואולי חלילה גם יתאהב בתנ"ך ולא בהייטק. ומה ייצא ממנו. עוד עלול לחזור בתשובה. ולא שמו לב איך ניתקו מהשורשים, מהציונות, מהעברית. תנו להם לקרוא פרק בתהילים וראו שאינם מסוגלים לקרוא, להגות ולהבין מה שכתב דוד המלך לפני 3,000 שנה.
אבל הילדים שגדלו בקיבוץ יגור, החילוני, הסוציאליסטי, ידעו תנ"ך. ולכן יכול היה יורם טהרלב לכתוב "ויוסף בן פורת, מן הנילוס עד הפרת, לרגליו בנות תכרענה עד אחת... בנימין זאב טורף, אבל בן פורת יוסף - יבורך ברכות שמיים". הוא הדהד את ברכת יעקב לבניו בפרשת "ויחי". ולא חשש מ"הדתה". הוא כאב את השחתת העברית ואת רדידות השפה המדוברת היום: "ארצנו הקטנטונת... העברית העצובה עומדת לה בסתר, כי לכל חנות היום קוראים בוטיק או סנטר... זאת הארץ שאותה בנינו וחיזקנו, זאת היא התרבות שמתוכה ינקנו, זה התחיל עם החזון מימי ישעיהו...".אבל היום – יש בתי ספר "דמוקרטיים" שאפשר לסיים בהם יסודי בלי ללמוד תנ"ך, כי בשם הדמוקרטיה בחינוך - הילדים יכולים לבחור אם ילמדו כמה פרקים מיסוד היסודות של העם היהודי – או שירה בציבור. לפני הבגרות (אם ירצו תעודה) ילמדו בחיפזון כמה פרקים, אבל זה עניין זמני. אנחנו שומעים את נטולי השורשים שבשם "הקלת העומס" מעל הילדים, ובשם "חינוך לחשיבה" דורשים להפחית במספר בחינות הבגרות, להסתפק בעברית (זמנית כנראה) אנגלית ומתמטיקה.
ולכן כשמת לפני שבוע יורם טהרלב, חשתי כי מת אחד מאחרוני השמאל החילוני הציוני. שאהב אהבת נפש את ארץ ישראל, ולא התבייש באהבתו, וכתב עליה שירים: "בדרך העולה לירושלים, כל אחד מוצא את הנתיב שלו, לכל אחד ישנה פיסת ירושלים, אותה יישא בכל מסע, עמוק בתרמילו. והנשמה עודה הומה ירושלים...". רבים כתבו כך אחרי מלחמת ששת הימים. גם סופרי ומשוררי השמאל. אבל הם הפסיקו, או מתו. והוא נשאר אחרון.הוא לא התבייש להיות פטריוט. וכתב "שירי מולדת". "עוד לא תמו כל פלאייך", ובלדות על בן־גוריון והרצל, ועל גיבורי ישראל - הל"ה והצנחנים והנח"ל והטייסים ואנשי הצפרדע ולוחמי גבעת התחמושת והטנקיסטים וגיבורי האי גרין. וזה לא היה עבורו מיליטריזם או פשיזם. הוא אהב את העם שלו. וכתב את "להיות יהודי": "להתחיל מארם נהריים, לעבור בכבשן האש, ולצאת למסע הנצח, עם מים ולחם יבש... ולשמוע מגבוה, את הקול ההולך: לך לך, לך!... ולנוע מארץ לארץ, אך לשאת כחותם ושבועה, את זכר אותה הארץ, אשר עמודיה שבעה... 'לך לך' פירושו להיות יהודי".הוא התפלל ונכסף לעלייה המונית, לא "להגירה לישראל" כפי שכותבים היום בקצות השמאל הישראלי. הוא העריץ את הגיבורים מסורבי העלייה ברוסיה, וכתב בשיר "אנחנו ואתם": "הן עוד יפציע הכוכב, ועוד נזכה בו לחזות... לכן ננצור את התקווה, ולא תופר הברית הזאת! נזעק עמכם בלי לדעת אל מי, שלח את עמי! שלח את עמי!".טהרלב למד, הכיר והוקיר את המקורות התרבותיים שלנו, וידע לכתוב פיוטים מודרניים כמו "המנון לשמש": "אדיר בקומו, ברוך חומו, גדול במקומו, דגול ביומו... שואג בחמתו תמים בלכתו, שכול בשקיעתו תינוק במותו. שמש". כי יש רובד עצום של פיוטי תפילות מימי הביניים ותור הזהב בספרד הכתוב כך. דתיים מכירים את זה. השמאל החילוני ברובו אינו מכיר. לא רוצה להכיר. מפחד.הוא לא פחד גם להיות ממש בעדנו, ונגד האויב הערבי. הוא רצה שלום אך הייתה לו אמת. לא "נרטיב שלנו" שמולו יש "נרטיב ערבי". עבורו לא הייתה כבר דרך חזרה מהמהפכה הציונית ולכן – אסור לרדת מהארץ. הוא העריץ את החלוצים שעלו ארצה וקראו לפלשתינה – ישראל, וכך שינו את ההיסטוריה ("אין כבר דרך חזרה"). וגם כתב "חלקת שדי עת אקצורה, ואת כרמי עת אבצורה, שיר לי תשיר המכורה: יישר כוח, איש עמל! ערבי חמסן נתן עינו, בכרמי עם רדת ליל, שומר עברי, עם כלי זינו, ניצב שם, תודה לאל!" ("גלי ירדן"). שום איש שמאל לא יכתוב כך היום שמא יואשם בגזענות והכללה והכתמה והשפרצה. וצריך לסיים את הכיבוש ולהקים את פלסטין.טהרלב ידע: "העולם כולו נגדנו, לא נורא, נתגבר. את השיר הזה לימדונו, אבותינו הזקנים, ואותו נשיר גם אנו, ואחרינו הבנים, וניני נינים ישירו פה בארץ ישראל, וכל מי שהוא נגדנו – שילך לעזאזל".ממש לא תקין פוליטית. השמאל החילוני לא כותב כך היום. אולי הוא מתבייש. אולי הוא כבר לא ציוני, כפי שהיה טהרלב. וזה לא עניין של סגנון. זה עניין של העדפות. כי אם תאמרו – אין לכתיבה כזו ביקוש, אין קהל – מסתבר כי השיר המושמע ביותר בשנת 2021 היה – "סיבת הסיבות" של ישי ריבו. "רק פתח לנו, שערי אמונה, שערי הבנה, שאין לנו מלך, אלא אתה". אז יש ביקוש. אבל רק בוגרי החינוך הדתי יכולים לספק אותו היום.
הוא ידע לכתוב, והרבה לכתוב גם שירי יחיד, שירי אהבה, אבל היה לו גם "אנחנו". אנחנו עם ישראל. דומה כי לשמאל החילוני היום יש "אנחנו" בעיקר כדי להתבדל מהימין, מהדתיים, מ"הם". כשניתקו מהתנ"ך, מהשורשים, ניתקו גם מ"אנחנו" הציוני.חבל על דאבדין, אבל שיריו של טהרלב מבטיחים שאינם משתכחין.
על כפיו יביא
מילים: יורם טהרלב
ברחובנו הצר
גר נגר אחד מוזר
הוא יושב בצריפו
ולא עושה דבר.
איש אינו בא לקנות,
ואין איש מבקר,
ושנתיים שהוא
כבר אינו מנגר.
והוא חלום אחד נושא עוד בלבבו
לבנות כסא לאליהו שיבוא,
על כפיו אותו יביא,
לאליהו הנביא.
והוא יושב ומחכה לו
כבר שנים חולם הוא שיזכה לו,
על סודו שומר ומחכה לו
מתי כבר יגיע היום.
ברחובנו הצר
גר סנדלר אחד מוזר
הוא יושב בצריפו
ולא עושה דבר.
מדפיו הריקים
מכוסים באבק
כבר שנתיים מונח
המרצע בשק.
והוא חולם כי נעליים הוא תופר,
בן על הרים ינוו רגלי המבשר.
על כפיו אותן יביא,
לאליהו הנביא.
והוא יושב ומחכה לו...
בירושלים ישנו
איש לגמרי לא צעיר,
שבנה הרבה בתים
בכל פינות העיר.
הוא מכיר כל סמטה,
כל רחוב ושכונה,
הוא בונה את העיר
כבר שבעים שנה.
והוא חולם כי, כמו שאת העיר בנה,
יניח למקדש את אבן הפינה.
על כפיו אותה יביא
אליהו הנביא.
והוא יושב ומחכה לו...
מדוע מחכים הנגר והסנדלר, מה קרה ליואל משה סלומון באותו לילה והאם בני ישראל אכן סגדו לעגל הזהב? פטירתו של המשורר יורם טהרלב הביאה אותי לשקוע בקריאת עשרות משיריו ולמצוא בהם רעיונות של קודש, שמשיקים אפילו לתורת הרב קוק
יש לו כנפי רוח | ערוץ 7 (inn.co.il)
שירת חול טבולה בקודש
כשהתבשרנו על לכתו של יורם טהרלב מאיתנו, נחמץ לי הלב. לא הכרתי את האיש, ידעתי מעט על חייו - קיבוצניק מיגור, משורר בן משורר, לא הרבה יותר מזה. ובכל זאת לא יכולתי להמשיך את יומי כרגיל ושקעתי בקריאת עשרות עשרות שירים. שירים שעזרו לי להבין על מה אני מתאבל – על חילוניות שעומדת על אדני התנ"ך, שמכירה בכך שהסיפור היהודי שלנו הוא אחר מזה של כל העמים ולא נכון לספר אותו כמו את שאר הסיפורים. שמעתי מישהו אומר בשבת – מי זה טהרלב? זה המשורר הקיבוצניק הזה שנראה כמו רב? וחשבתי לעצמי – ככה בדיוק. לא רק נראה כמו רב, גם רוח יהודית קדומה נמסכה בנפשו. לכתו צורב במיוחד עכשיו, כשלפעמים נדמה שהישראליות ניצבת בשטחי כינוס, מגזרים־מגזרים, עמדות־עמדות, כל אחד מרים דגל ומשייף את מילותיו שידקרו כראוי את המחנה השני. והנה כאן איש חילוני ספוג בתנ"ך, ציוני של חול ורוח. כמה משיריו יכלו להיכתב על ידי יושבי בית המדרש אילו היו יודעים לכתוב כך. וכמה טוב שכתב. ונכון, הוא כתב גם שירים אחרים, אבל ליבת הכתיבה שלו ספוגה באהבת העם, הארץ וספר הספרים.
להיות יהודי
זו לא סתם קריאה פולקלוריסטית בתנ"ך, זו קריאת עומק, ושירו 'להיות יהודי' הוא דוגמה מכוננת, הלוואי שילמדו אותו בכל בתי הספר. זה שיר שלוקח אותנו מארם נהריים דרך עקדת יצחק אל אתגר השליחות שבחיי כל יהודי. הוא מיוסד על ההכרה שלהיות יהודי זה להיות אחר, וגם אם היהודי ירצה לטשטש את השוני הזה הוא לא יצליח. מכל עבר הוא ישמע את הקריאות לעברו שלא יאפשרו לו להתכחש להיותו אחר, היותו יהודי. האחרוּת הזאת תגבה ממנו מחירים ועקדות, אבל לא יהיה ניתן לברוח ממנה.
אבל היופי של השיר 'להיות יהודי' נמצא בקריאה "לך לך" שקוראת לכל יהודי מכל עבר. קוראים לו משמיים, מלמעלה, אבל לא רק משם. קוראים לו שכניו הגויים בכל הגלויות – לך לך, והוא קורא לעצמו באיזה קול פנימי לך לך, והוא יודע שהלך לך הזה פירושו להיות יהודי.
משיח לא בא. מביאים אותו
כמה מאמרים של הרב קוק ופסקאות מופלאות ב'אורות' עשו את דרכן מבלי משים אל 'ברחובנו הצר' של טהרלב. בכמה חן הוא מתאר את שתי תפיסות המשיח זו מול זו. זו של הנגר והסנדלר שחלום המשיח מעקר את חייהם מכל תוכן מעשי, הנגרייה לא פעילה, איש אינו בא לקנות ואין איש מבקר, והכול בגלל חלום פסיבי על משיח, ועל כיסא שמכין הנגר למשיח רק בחלום הלילה. חלום שמעקר מכל תוכן את חיי המעשה שלו. גם הסנדלר מאבד את העיקר, הרי כבר שנתיים מונח המרצע בשק, הכול בגלל חלום על תפירת מגפיים למשיח, מגפיים שיביא בכפיו לאליהו הנביא. ושניהם שוקעים בציפייה פסיבית למשיח בחלומות שמחריבים את החיים, מעלים אבק בבתי המלאכה שלהם, אולי מעלים אבק בכל הקיום היהודי.
מתגנבת לי איזו מחשבה שלא רק הנגר והסנדלר יושבים ומחכים לו, שאולי יורם טהרלב כתב בכלל על המשיח, שהוא לא בא מפני שהוא יושב ומחכה, הוא מחכה לנגר, הוא מחכה לסנדלר, הוא מחכה לאנשים שציפיית הגאולה שלהם תגרום להם לעשות ולפעול במקום לחלום בהקיץ. אלה לא רק הנגר והסנדלר ששואלים מתי כבר יגיע היום, המשיח שואל את אותה שאלה בדיוק.
תפיסת הגאולה האחרת מתממשת בבית השלישי (אולי לא במקרה) ומתגלמת באיש לגמרי לא צעיר, ירושלמי שבונה את העיר כבר שבעים שנה. ומה שיפה הוא שגם האיש הזה חולם, עושה וחולם, חולם ועושה. הוא מצפה לישועה ופועל להבאתה. אנשים נוטים להחמיץ את זה, אבל החלום שלו נגמר קצת אחרת. בעוד הנגר חולם על כיסא והסנדלר על נעליים, וכל אחד מתכנן כי על כפיו אותם יביא לאליהו הנביא, הרי שהאיש שבנה את ירושלים לא מתכנן להביא לאליהו דבר. הוא לא חולם להביא את האבן לאליהו, הוא חולם שאליהו יביא לו את האבן. הוא הרי לקח אחריות על הגאולה, כל שנותר לאליהו הוא להביא את אבן הפינה. האיש הזה שבנה את העיר כבר יניח אותה בעצמו. "משיח לא בא", קונן שלום חנוך. "אז תביא אותו", ענה לו טהרלב בדרכו.
הרוח שמנשבת בחומר
אחד הדברים המרגשים בעיניי בשירה שלו היא אמירה מובלעת שכל החומר הזה תלוי ברוח, שהציונות חייבת להישען על התנ"ך, ולא רק עליו. יורם טהרלב מנה בחייו שורה של חכמי ישראל בנגלה ובנסתר שאנחנו חייבים להם תודה. בכתבי רבים מהם אפילו חובשי הספסלים בבית המדרש לא בהכרח בקיאים. הוא הכיר בכך שהמדינה זקוקה לאנשי תורה שיפיחו בה רוח.
זה מובלע בבלדה על יואל משה סלומון, השיר המופלא על הקמת אם המושבות פתח תקווה. שני כוחות מופיעים שם: הדוקטור, המומחה לבריאות, הריאליסט המפוכח שפוסק שבמקום שאין ציפורים מולך המוות וכדאי לצאת ממקום כזה מהר. הוא סוחף בעקבותיו שלושה מחבורת החלוצים, אנשי היגיון. היחיד להישאר שם בלילה נראה לכאורה כמו איש השיגעון. הרי זה איש התורה, יואל משה סלומון, ועל פי יורם טהרלב הרוח ניצחה את המציאות, שהרי במקום שאין ציפורים - ליואל משה סלומון עצמו צמחו כנפיים של ציפור. הרוח יוצרת מציאות ועושה לה כנפיים.
מה שמובלע בבלדה הזאת נאמר במפורש בשיר 'רבנו גורן' שמתאר את מעללי הרב הראשי לצה"ל במלחמת ששת הימים, שיר מצחיק ועמוק שמניח על כתפיו של הרב גורן כמעט את כל הישגי המלחמה ההיא. הוא שותף לקרבות בעזה, בסיני, במערת המכפלה, בקבר רחל וכמובן בירושלים. בשיאו של השיר, בצחוק שכולו רצינות, קובע טהרלב שצה"ל הפסיק את כיבושיו רק ברגע שלרב גורן אפסו הכוחות.
דמיינו מישהו מפרסם שיר כזה היום, דמיינו לעצמכם את התגובות. קשה אפילו לדמיין. אבל זהו הרי ממש תפקידו המיתולוגי של כהן משוח מלחמה, וזהו בדיוק התפקיד הערכי של רבו של צה"ל בעיצומה של מלחמה.
שיא השיאים בהבנה של טהרלב עד כמה החומר משתוקק לרוח נמצא בשיר 'בוא משה רבנו'. לאורך כל השירים הוא מדברר את חוטאי העגל, קרוב מאוד למה שאמרו בעצמם. הם בכלל לא מעוניינים בעגל ואין להם דבר איתו. הכול געגועים למשה, זה הסיפור ואין בלתו. איש לא מאמין בעגל, הכול רק ציפייה לבואו של משה. ובסופו של השיר הוא מפתיע, כי הוא מפסיק לדבר על דור המדבר ומתחיל לדבר עלינו כאן ועכשיו. גם עכשיו העם סוגד לעגלי זהב בצורות שונות, אבל טהרלב החילוני לא מאמין לזה. המחולות, הריחוק הרוחני ועגלי הזהב – בכל אלה הוא רואה רק דבר אחד: געגועים למשה.
כך נראה העולם מעיניו של האיש ששמו טהר־לב. אז אפשר שלא להתגעגע גם אליו, אל יורם טהרלב?
הקולולם הראשון
יש פלא שיכול להתרחש רק בשירה. כששני אנשים מדברים יחד אי אפשר לשמוע אף אחד, אבל שירה של כמה אנשים בו־זמנית הופכת להרמוניה. בדיבור יש לכל אחד קול משלו, סגנון וצבע ייחודי, אבל בשירה יש כדי לאחד את כל הגוונים. רבי נחמן כותב שלא סתם מנגנים שירים בחופה – צריך לאחד בה שתי משפחות שונות, ורק בכוחה של שירה לעשות זאת. זה הקסם של שירה בציבור שהייתה נפוצה כאן מאז ימי העליות לארץ והפכה בשנים האחרונות למיזם חברתי לשירה המונית.
והכול התחיל שם, על גדות ים סוף, כשכולם שרו בהרמוניה נפלאה כאיש אחד בלב אחד, אפילו עוברים במעי אמם אמרו שירה. שירת הים – שירת עבדים אבודים שהפכו לעם.
לתגובות liorangelman@gmail.com
[5] על כפיו יביא (ברחובנו הצר) - משאלות | Mishalot Boys Choir - Al Kapav Yavi
14 בינו׳ 2018
וכך גם בשני ביצועים אלה:
· יונתן שינפלד - על כפיו יביא Yonatan - Al kapav Yavi ♫ (אודיו) 23 ביוני 2011
יונתן שינפלד - על כפיו יביא Yonatan - Al kapav Yavi ♫ (אודיו) - YouTube
· ביני לנדאו - על כפיו יביא 9 במאי 2021