169. מִשְּׁנָתוֹ או מִשְׁנָתוֹ? מִמְּקוֹמוֹ או מִמְקוֹמוֹ?

מוקדש לרפואת החיילים
אלישע יהודה בן רות
וברוך בוריס בן אירנה,
בתוך שאר הפצועים וחולי ישראל

הניקוד הרגיל של אות השימוש מ"ם הוא חיריק ודגש חזק לאחריו.

דגש חזק זה הוא כנראה משלים את האות נו"ן שנפלה ממילת היחס מן. 

כתוצאה מהדגשת האות שלאחר מ' השימוש, כאשר אות דגושה זו מנוקדת בשווא, הרי הוא שווא נע.

יש להקפיד להדגיש דגש חזק ולהניע שווא נע בכל מקום שבו הם מופיעים, ובמיוחד במקרים שקריאת המילה ללא דגש ובשווא נח תגרום לשינוי משמעות.

לדוגמה: בהפטרת שבת חנוכה בזכריה (ד':א'): כְּאִישׁ אֲשֶׁר יֵעוֹר מִשְּׁנָתוֹ, באות ש' דגש חזק ושווא נע, ולא מִשְׁנָתוֹ. הקורא מִשְׁנָתוֹ משנה משמעות ל"משנה שלו".

וכן בפרשת ויצא: וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ (בראשית כ"ח:ט"ז) – יעקב הקיץ מן השינה שלו.

ייתכן שהדמיון בין שתי המילים מִשְּׁנָתוֹ ומִשְׁנָתוֹ הביא את רַבִּי יוֹחָנָן לדרוש "וַיִּיקַּץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ – מִמִּשְׁנָתוֹ" (מדרש רבה בראשית כ"ח:ט"ז), וכפי שביאר בעל הטורים, שזוהי מעין דרשת "אל תקרא מִשְּׁנָתוֹ אלא ממִשְׁנָתוֹ", שמתוך שיעקב הגה בתורה ביום, גם בלילה לא שכב לבו מלהגות בה בחלומו.

יש להעיר שבמקרא יש מעט חריגים שבהם לא מופיע דגש לאחר מ"ם השימוש, כגון בדברי גדעון (שופטים ח':ב'): הֲלֹ֗א ט֛וֹב עֹלְל֥וֹת אֶפְרַ֖יִם מִבְצִ֥יר אֲבִיעֶֽזֶר - במקום מִבְּצִיר כרגיל, המסורת היא מִבְצִ֥יר. והעיר שם ר' ישעיה מטראני: נפל הדגש מן הבי"ת להקל על הלשון. 

כלומר, הכפלת עיצור קלה יותר בתנועה גמורה; אבל בתנועה קצרה, כגון באות המנוקדת בשווא קשה יותר להכפיל את העיצור, ולכן פעמים רבות לא מופיע באות המנוקדת בשווא דגש חזק שהיינו מצפים לו. 

כיוצא בזה בפרשת תולדות: וּלְאֹם֙ מִלְאֹ֣ם יֶֽאֱמָ֔ץ (בראשית כ"ה:כ"ג), בניגוד למילה וּלְאֹם֙, שבה לא אמור להיות דגש בלמ"ד לאחר ו' השימוש, ככל אותיות השימוש וכל"ב (וממילא השווא באות זו הוא נח) – במילה "מִלְאֹם" היינו מצפים לדגש לאחר מ' השימוש, ככל אותיות השימוש מש"ה, ולכן העיר שם רד"ק: למ"ד מלאם רפה, ודינה להדגש.  

[אגב, אולי אפשר להסביר חריגה זו בדרך ההקש: "מִלְאֹ֣ם" הושפעה מ"וּלְאֹם֙"]

כיצד יש לנהוג בתפילה?

ברור שכאשר קוראים פסוק יש להקפיד על קריאתו לפי המסורת, להדגיש ולהניע את השווא או להרפות ולהניח את השווא, וכמו שכתוב בהלכות קריאת שמע: צָרִיךְ לְדַקְדֵּק שֶׁלֹּא יַרְפֶּה הֶחָזָק וְלֹא יְחַזֵּק הָרָפֶה, וְלֹא יַנִּיחַ הַנָּד וְלֹא יָנִיד הַנָּח (שולחן ערוך אורח חיים ס"א:כ"ג ע"פ רמב"ם הלכות קריית שמע ב':ט').

אבל כיצד יש לנהוג במילות התפילה שאינן ציטוטי פסוקים?

לעיתים רחוקות אנו מוצאים בלשון התפילה שימוש בצורות לשון מקראיות חריגות, אבל דרך המלך היא ללכת לפי הכלל, לפי הדרך הרגילה במקרא, ואין לחקות צורות לשון חריגות, וכפי שכותב ר' יעקב עמדין: "אין מביאין ראיה מן הזרים להשתמש בהם תשמיש קבוע" (לוח ארשׁ, תשס"א, עמ' יט; קעו). 

לאור האמור, לא רק בקריאת התורה יש לקרוא "אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי" (שמות ט"ז:כ"ט), "מִמְּקוֹמוֹ", עם דגש חזק במ"ם השנייה וממילא השווא שתחתיה הוא נע, ולא מִמְקוֹמוֹ; ולא רק בקריאת ההפטרה בחג השבועות יש לקרוא "בָּרוּךְ כְּבוֹד י"י מִמְּקוֹמוֹ" (יחזקאל ג':י"ב), ולא מִמְקוֹמוֹ; אלא אף כשקוראים פסוק זה בסדר הקדושה בוודאי שיש לקרוא "מִמְּקוֹמוֹ", ולא כפי שחזנים רבים אומרים מִמְקוֹמוֹ.

לעומת זאת, בתפילות שמיוסדות על פסוק זה "ממקומו הוא יפן ברחמים" או "ממקומך מלכנו תופיע", נראה שיש לכתחילה לנהוג באותו אופן ולהדגיש ולהניע: מִמְּקוֹמוֹ, מִמְּקוֹמְךָ, כפי הכלל הלשוני; על אף שאפשר לתרץ בדוחק את מי שאומר מִמְקוֹמוֹ, שכן הוא לשון הדיבור בימינו וכמו החריגים המקראיים הנ"ל. 

בניגוד ל"מִמְּקוֹמוֹ" ו"מִשְּׁנָתוֹ" עם מ' השימוש – לאחר אותיות השימוש וכל"ב אין דגש (וממילא השווא יהיה נח), כפי שהזכרנו, ולכן וְאַבְרָהָם שָׁב לִמְקֹמוֹ (בראשית י"ח:ל"ג; וַיָּשׇׁב לָבָן לִמְקֹמוֹ, בראשית ל"ב:א'; וַיָּשׇׁב לִמְקֹמוֹ, במדבר כ"ד:כ"ה) ו"לֹא יֵעָשֶׂה כֵן בִּמְקוֹמֵנוּ" (בראשית כ"ט:כ"ו).

הנה כמה קישורים לביצועי תפילות "מִמְּקוֹמוֹ הוא יפן ברחמים" ו"מִמְּקוֹמְךָ מלכנו תופיע":

 

Mimkomcha - Rabbi Shlomo Carlebach - ממקומך - רבי שלמה קרליבך - YouTube

מחרוזת קדושת כתר, קרליבך (משרתיו שואלים, ממקומו, הוא אלוקינו ) | צפו - המנגן מיוזיק (hamenagen.net)

ממקומו הוא יפן ברחמיו ויחן – מילים וביצועים | מוזיקה | הספרייה הלאומית (nli.org.il)

"לשון ותורה בחנוכה" - תשפ"ד

שלום רב, 

בעז"ה, גם השנה נקיים בחנוכה מפגש לימוד תורני-לשוני, 

אך עקב "קוֹל עֲנוֹת גְּבוּרָה... אָנֹכִי שֹׁמֵעַ" (כתרגומו: "קָל גִּבָּרִין דְּנָצְחִין בִּקְרָבָא")... ניפגש ב"זום". 

הלימוד יוקדש: 

• לשלומם של החטופים, ולחזרתם המהירה הביתה בריאים, 
• לרפואת כל הפצועים, בתוך שאר חולי ישראל, 
• לזכר רב"ט אריאל אליהו, ז"ל, בתוך שאר הקדושים הי"ד, שנהרגו על קידוש השם במלחמה זו ובשאר מערכות ישראל, 
• לשלום כל כוחות הביטחון ולהצלחתם במיגור אויבינו ובכילוי הרוע והרשעה מן העולם, 
• ובתפילה שישובו בנים לגבולם!

הנכם מוזמנים להגיש הצעות להרצאה קצרה (עד ח"י דקות) בנושא לשוני-תורני. 

יש עדיפות לשיעור שיוקדש לענייני דיומא. 

1.  את ההצעות יש לשלוח עד ט"ו בכסלו לדוא"ל <info@maanelashon.org>

2.  ההצעה תכלול: הצעה לכותרת, תקציר בן 25 – 50 מילים, וכן שם מלא ותואר של המרצה.

3.  הוועדה המארגנת תבחן את ההצעות השונות, ותבחר מתוכן את המתאימות. אין התחייבות לקבל כל הצעה.

בתודה מראש, 
בברכת חורף בריא, 

בשורות טובות, ישועות, נקמות ונחמות, 

אוריאל פרנק 

"מענה לשון"

 www.maanelashon.org

נ"ב:  לצפייה בשיעורים מימי עיון קודמים:

https://www.maanelashon.org/category/conferences-seminars-and-lectures

אסירים אסורים

מוקדש לשלומם, לרפואתם ולשחרורם של כל שבויי ישראל

בימים אלה מושרים שירים המבטאים את תקוותנו לשחרור כל השבויים, ביניהם השיר "מוֹצִיא אֲסִירִים" (לשמיעת השיר: קישור1, על השיר: קישור2), והשיר "תָּבוֹא לְפָנֶיךָ אֶנְקַת אָסִיר" (לשמיעת השיר: קישור3, על השיר: קישור4).

באופן תמוה, בהודיה על שחרור השבויים, הופכים האסירים לאסורים: עם היוודע חילוצה של החיילת אוֹרי מגידיש מעזה, בֵרך מגיש ערוץ 14 "ברוך מתיר אסורים", וכך אנו מברכים בכל בוקר "מַתִּיר אֲסוּרִים", ולא אֲסִירִים!

 

מהו ההבדל בין אֲסִירִים לאֲסוּרִים?

בעברית של המקרא אנו מוצאים זה לצד זה את השמות אסורים ואסירים, ואפשר להגדירם כ"תאומים מתחלפים", כי נוסח הכתיב במקום אחד הוא נוסח הקרי במקום השני:

את שמשון הגיבור אסרו הפלישתים בבֵית [הָאֲסוּרִים] לפי הקרי (שופטים ט"ז, כא; כה), אבל הכתיב: האסירים. וכתב שם רד"ק, שהכתיב אסירים והקרי אסורים – משמעותם אחת, אלא שמבחינת התבנית הלשונית, המילה "אסיר" מוגדרת כשם־תואר ו"אסור" היא צורת פָעוּל.

גם בכליאת יוסף במצרים אנו מוצאים הבדל בין הקרי והכתיב, אבל בכיוון ההפוך (בראשית ל"ט:כ'):

וַיִּקַּח אֲדֹנֵי יוֹסֵף אֹתוֹ וַיִּתְּנֵהוּ אֶל בֵּית הַסֹּהַר, מְקוֹם אֲשֶׁר [אֲסִירֵי] (אסורי) הַמֶּלֶךְ אֲסוּרִים...

כאן הקרי הוא: [אֲסִירֵי] הַמֶּלֶךְ

והכתיב בוי"ו: (אסוּרי) הַמֶּלֶךְ – בדומה לקרי בספר שופטים!

גם כאן מעיר רד"ק ש"הענין אחד". לפי פשוטו של מקרא, אין הבדל בין אסירים לאסורים, והקרי והכתיב מוסרים שתי חלופות לשוניות שוות משמעות (בדומה ל"קריא" ו"קרוא", וכן "נתון" ו"נתין")[1].

 

ואולם, הרב הירש (בראשית לט, כ[2]) מבחין בין משמעות השם אסירים לאסורים: "אסיר" הוא שם⁠־עצם ומשום כך מציין תכונה קבועה, כלומר מי שנידון למאסר; אך "אסור – הוא פועַל" ומציין תכונה זמנית בלבד, כלומר מי שנמצא ב"מעצר" עד להעמדתו לדין.

לשיטת הרב הירש, הקרי והכתיב מבטאים שני תכנים שונים, וכשהמקרא מוסר ביחד קרי אֲסוּרִים וכתיב אסירים, הרי זה מלמד לדעתו שבבית סוהר זה היו כלואים גם אסירים קבועים (כמו יוסף) וגם אסורים זמניים, עצירים (כמו שר המשקים ושר האופים).

 

בדיקה בתנ"ך מראה שהשם הרגיל הוא השם "אסיר", והוא מופיע לא רק ברבים [כגון "אֱ-לֹהִים מוֹשִׁיב יְחִידִים בַּיְתָה מוֹצִיא אֲסִירִים בַּכּוֹשָׁרוֹת אַךְ סוֹרְרִים שָׁכְנוּ צְחִיחָה. - תהלים ס"ח:ז'] אלא גם ביחיד, כמו בתהלים (ע"ט:י"א):

(י) לָמָּה יֹאמְרוּ הַגּוֹיִם אַיֵּה אֱלֹהֵיהֶם יִוָּדַע בַּגֹּיִים לְעֵינֵינוּ נִקְמַת דַּם עֲבָדֶיךָ הַשָּׁפוּךְ. (יא) תָּבוֹא לְפָנֶיךָ אֶנְקַת אָסִיר כְּגֹדֶל זְרוֹעֲךָ הוֹתֵר בְּנֵי תְמוּתָה. (יב) וְהָשֵׁב לִשְׁכֵנֵינוּ שִׁבְעָתַיִם אֶל חֵיקָם חֶרְפָּתָם אֲשֶׁר חֵרְפוּךָ אֲדֹנָי. (יג) וַאֲנַחְנוּ עַמְּךָ וְצֹאן מַרְעִיתֶךָ נוֹדֶה לְּךָ לְעוֹלָם לְדוֹר וָדֹר נְסַפֵּר תְּהִלָּתֶךָ.

לעומת זאת, "אָסוּר" בלשון יחיד מופיע במקרא רק בתור פועַל, כמו בבראשית (מ':ג'): וַיִּתֵּן אֹתָם בְּמִשְׁמַר בֵּית שַׂר הַטַּבָּחִים אֶל בֵּית הַסֹּהַר מְקוֹם אֲשֶׁר יוֹסֵף אָסוּר שָׁם – אבל בתור שם עצם, המתאר את החבושים בבית הסוהר מצאנו רק את צורת הרבים הנ"ל (כמו בכתיב "אסוּרי הַמֶּלֶךְ" במצרים, ובקרי "בית האסורים" של שמשון), וכן בשבחו של הקב"ה בפסוקי דזמרה: "ה' מַתִּיר אֲסוּרִים" (תהלים קמ"ו:ז').

 

על שיטת הרב הירש יש לשאול: למה משבח הכתוב את ה' רק על התרת אֲסוּרִים זמניים, ולא בשבח הגדול יותר "מַתִּיר אסירים"! (משל לאדם שהיו לו אלף אלפי אלפים דינרי זהב, והיו מקלסין אותו בדינרי כסף. לא גנאי הוא לו?" מגילה כה)

אך לשיטת רד"ק אין כל קושי, ואפשר שהועדפה הצורה אֲסוּרִים כדי להקביל אותה ל"עֲשׁוּקִים" שבראש הפסוק.

[אשמח להכיר מקורות נוספים המסבירים בשיטתיות את כלל הפסוקים ומנמקים בדומה לרב הירש מה נשתנה "אסיר" מ"אסור".]

 

כיצד נוהגת העברית שלאחר המקרא?

לגבי מתקן הכליאה, המשיכו חז"ל לכנותו "בית האסורים" לפי מסורת הקריאה בספר שופטים, בענין כליאת שמשון בעיר עזה. לעומת זאת בעברית החדשה מקובל השם "בֵּית הַסֹּהַר", המופיע אצל כליאת יוסף במצרים, או "בֵּית כֶּלֶא", המופיע למשל בכליאת ירמיהו (ל"ז:ט"ו): וַיִּקְצְפ֧וּ הַשָּׂרִ֛ים עַֽל⁠־יִרְמְיָ֖הוּ וְהִכּ֣וּ אֹת֑וֹ וְנָתְנ֨וּ אוֹת֜וֹ בֵּ֣ית הָאֵס֗וּר בֵּ֚ית יְהוֹנָתָ֣ן הַסֹּפֵ֔ר כִּי⁠־אֹת֥וֹ עָשׂ֖וּ לְבֵ֥ית הַכֶּֽלֶא.

הכלא המצרי נקרא גם "בּוֹר" (בראשית מ"א:י"ד) או "בֵית הַבּוֹר" (שמות י"ב:כ"ט) על שם מיקומו התת-קרקעי, אך בימינו משמש הכינוי "בור" במובן אחר: מקום תת-קרקעי בִּיטחוני מסוּוָג ומוגן ובו מתגודד הפיקוד.

 

נעבור אל הכלואים ב"בית האסורים". כיצד הם נקראים לאחר המקרא?

בלשון חז"ל נפוץ השימוש בצורה "אסור" במשמעות ההלכתית, הפך ה"מותר", ומקבילתה הארמית היא "אסיר". אולי בגלל שימוש רגיל זה חידשו חכמים את השם "חבוש" עבור האסיר, כמו בפתגם: "אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים" (תלמוד בבלי, ברכות ה, ב).

מתקופת רבותינו הראשונים[3] ועד ימינו מתרחב והולך השימוש בשם המקראי "אסיר", לצד השם "חבוש" המשמש בעיקר במַחְבּוֹשׁ הצבאי.

 

לאור האמור, נעיין בלשון התפילות שתיקנו חכמינו:

אילו היתה לשון בית הכנסת של חכמינו כלשון בית המדרש וכלשון הדיבור בזמנם, היינו מוצאים את הלשון ברוך "מתיר חבושים". אבל דרכם של חכמים בתיקון לשון התפילה והברכות הייתה בדרך כלל אימוץ לשון הכתובים: 

לשון הפסוק "ה' מַתִּיר אֲסוּרִים" (תהלים קמ"ו:ז'[4]) שובצה גם בברכות השחר: "בא"י אמ"ה מַתִּיר אֲסוּרִים", וגם בתפילת העמידה בברכת גבורות:

מכלכל חיים בחסד מחיה מתים ברחמים רבים סומך נופלים רופא חולים מתיר אסורים ומקיים אמונתו לישני עפר.

ומדוע תיקנו חכמים בברכת גאולה לאחר ק"ש שחרית: "מוֹצִיא אֲסִירִים, (וּ)פוֹדֶה עֲנָוִים, (וְ)עוֹזֵר דַּלִּים, (וְ)[ה]עוֹנֶה לְעַמּוֹ (ישראל) בעת שועם אליו"? למה נקטו בצורה "אֲסִירִים" ולא אֲסוּרִים?

כאן השפיע הכתוב הנ"ל [תהלים ס"ח:ז'], מוֹצִיא אֲסִירִים בַּכּוֹשָׁרוֹת.

 

על החטופים אפשר להתפלל בנוסחי תפילה מיוחדים, אבל אפשר גם לכוון בנוסחי הקבע, להודות על האסורים ששוחררו, ולבקש על מי שעדיין אסורים.

בברכות השחר אנו מודים לה' ה"מַתִּיר אֲסוּרִים", ואנו כוללים את עצמנו עם השבויים, כי יש צד שכולנו כבולים, כי בזמן השינה אין אנו זזים, וה' משחרר אותנו כל בוקר מחדש. יש גם מי ששבוי בדרכי מחשבה או התנהגות, וה' עוזר להשתחרר מהן.

בתפילת העמידה אנו מונים את גבורות ה', ומבקשים ממנו ברמז ("ריצוי שאלה"; תענית ד, ב) שיעשה לנו גבורותיו: שיוריד גשם, יכלכל חיים בחסד, יחיה מתים, ירפא חולים ויתיר אסורים.

מי שעֶָנָה לְיוֹסֵף בְּבֵית הָאֲסוּרִים – כשבמבט ריאלי לא היה לו שום סיכוי לצאת מבית הבור בחיים – הוּא יַעֲנֵנוּ!

מי שהוציא את עם ישראל האסירים מבית עבדים – הוּא יַעֲנֵנוּ!

 

 

---

[1] להרחבה: כהן מימון, הכתיב והקרי שבמקרא: בחינה בלשנית של חילופי מסורות מושתתת על נוסח המקרא שב'כתר ארם צובה', ירושלים תשס"ז, עמ' 196–197. וכ"כ ברגשטרסר, דקדוק, עמ' 460: ליד הבינוני הפעול מצויים שמות עצם קרובים במשמעותם במשקל פעיל: ליד אסור, נתון - אסיר, נתין.

וראה דברינו כאן: https://maanelashon.org/?p=661

אפשר אולי להציע שבקריאת התורה הועדפה הצורה אֲסִירֵי לשם הגיוון הצלילי, במקום הצירוף: "אסורי הַמֶּלֶךְ אֲסוּרִים".

[2] אסירי המלך אסורים – "אסיר" הוא שם⁠־עצם ומשום כך מציין תכונה קבועה; ו"אסור" הוא פועל ומציין רק תכונה זמנית. ה"אסור", נעצר ומעוכב עד העמדתו לדין; אך ה"אסיר" נכלא על מנת שיכפר על חטאו. שני המובנים נכללים ב"אסורי" על ידי הקרי והכתיב. בית סוהר זה שימש גם לעצירים וגם לאסירים – דבר המהווה בסיס להמשך הסיפור. באופן זה יכל יוסף לעמוד בקשר עם אנשים שנעצרו לזמן קצר בלבד, ושלאחר מכן חזרו לעמדותיהם החשובות. ואכן נראה ששר המשקים ושר האופים היו עצורים בלבד, והמתינו להעמדתם לדין.

[3] למשל: תרגום ר יהודה אבן תיבון לספר חובות הלבבות לר' בחיי אבן פקודה: "כי האסיר כשיצא ממאסרו"...

[4] להרחבה: משה בר-אשר, "מטבע שטבעו חכמים בברכה (עיון ראשון)", בתוך: כנישתא – מחקרים על בית הכנסת ועולמו 4 (תשע), בעיקר עמ' לז; מג. וראה דברים רבה (וילנא) פרשת ראה פרשה ד:ט'

זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (תהלים קמ"ו:ז'): עוֹשֶׂה מִשְׁפָּט לַעֲשׁוּקִים נֹתֵן לֶחֶם לָרְעֵבִים ה' מַתִּיר אֲסוּרִים, מְדַבֵּר בְּיִשְׂרָאֵל.

אָמַר רַבִּי פִּנְחָס בַּר חָמָא, מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ בְּמִצְרַיִם יוֹתֵר מִשִּׁבְעִים אֻמּוֹת, וּמִכֻּלָּן לֹא הָיוּ מְשַׁעְבְּדִין אֶלָּא בְּיִשְׂרָאֵל, וּמִי עָשָׂה לָהֶם דִּין, עֹשֶׂה מִשְׁפָּט לַעֲשׁוּקִים.

פק"ל ציצית ותכלת – זכר לאהבת ה' ולגאולתו אותנו מאז ולתמיד

בזמן שרבבות חיילי ישראל יוצאים לקרב מתוך קבלת עול מלכות שמים, לבושים בטלית קטן עם ציציות, ראוי שנזכיר כמה כוונות וטעמים שיש במצות ציצית השקולה כנגד כל המצוות.

מפורש בפרשת ציצית שמטרתה להזכיר לנו את אדון העולם ולהזכיר לנו להשתדל לקיים את כל תרי"ג מצוותיו. ולכן אמרו חכמים: כל מי שיש לו תפילין בראשו ובזרועו, וציצית בבגדו, ומזוזה בפתחו, מוחזק לו שלא יחטא, שהרי יש לו מזכירים רבים, והן הן המלאכים שמצילין אותו מלחטוא, שנאמר "חונה מלאך י"י סביב ליראיו ויחלצם" (רמב"ם הל' מזוזה פרק ו).

חוץ מזה שהציצית שומרת עלינו, הציצית היא תמרור אהבה: לא זו בלבד שהיא מזכירה לנו לאהוב את ה' ולעשות רצונו, אלא היא תמרור לאהבה הרבה של הבורא אלינו: היא מזכירה לנו שאבינו שבשמים, צור ישראל מושיעו וגואלו, גאל אותנו בעבר, ככתוב בסוף פרשת ציצית, ויגאל אותנו לעולמים.

חוטי הציצית הלבנים, יחד עם פתיל התכלת שבציצית, מזכירים לנו את גאולת מצרים: את מכת בכורות וקריעת ים סוף שבהן גילה ה' את יחסו המיוחד לבנו בכורו, ואת אהבתו לישראל כאהבת אב לבניו.

כיצד הציצית והתכלת מהוות תמרור אהבה ותזכורת לגאולה?

בדומה לסימנים של ראש השנה, גם בציצית ניתן למצוא רמזים בתכונות שלה: בגוף המצווה, במספר חוטי הציצית, בצורה שקושרים אותה, ובצבע של התכלת; וניתן גם למצוא רמזים בשמות 'ציצית' ו'תכלת' המצביעים על קשר לשוני בין הציצית והתכלת לאהבת ה' אלינו.

במדרש (ספרי במדבר טו לט) נימקו את השם ציצית "על שם שהציץ המקום על בתי אבותינו במצרים", כשהצילנו מהמשחית במכת בכורות.

רבי אלעזר בן רשב"י אומר: למה נקרא שמה תכלת, על שם שנתכלו המצרים בבכורות, או על שם שכלו המצרים בים. כלומר תכלת מלשון כילוי וכליה, שה' השמיד את האויב המצרי.

רש"י, על בסיס חילופי העיצורים ת' ארמית עם ש' עברית, מוסיף שהמילה "תכלת" רומזת לשכול: לשיכול הבכורות המצרים; והצבע הכהה של התכלת מרמז על צבע השמים הכהה בזמן מכת בכורות בחצות הלילה.

בנוסף, צבע התכלת מזכיר את צבע הים - ים סוף (סמ"ג עשין כו).

אף מספר החוליות שיש לקשור (כשיש תכלת!) רומז למספר הגזרים שנגזר ים סוף, וכך: המסתכל בשלש עשרה החוליות התכולות כצבע הים, רואה ביניהן שנים עשר "אוירין שביניהם" בצבע לבן המסמלים את שנים עשר השבילים לי"ב השבטים. מניין החוטים אף הוא רומז למניין הימים של השמדת המצרים: ממכת בכורות ועד שאמרו שירה על הים על הצלתם ועל הטבעת המצרים.

אם כן, הציצית והתכלת, במראה שלהן ובשמותיהן, מהוות לנו תזכורת מוחשית לגאולת מצרים ולגאולה העתידה: כשרואים אותן זוכרים את יציאת מצרים שראשיתה ב"שׁיכול" ואיבוד הבכורות בחצות הלילה , ושיאה ביום השמיני של התהליך - בקריעת ים סוף: במעבר ישראל ב"חוטי הלבן" ובהטבעת האויב המצרי ב"חוטי תכלת הים". 

ו"על זאת" ממשיכים להודות מיד לאחר אמירת פרשת ציצית ב"ברכת גאולה", שהיא מעין שחזור ההודיה של ישראל בשירת הים, ותפילה להשלמת הגאולה במהרה בימינו.

אך שלא כמו בימים ההם שעשה ה' לנו ניסים, בגאולה העתידה אנו שותפים, אויבינו לא יטבעו לבד בים... אנו נדרשים לפעול עם א-ל, להילחם את מלחמות א-להי מערכות ישראל.

עטופים בציצית נחוש את קרבת ה' ואהבתו, ובעז"ה (בעזה) ננצח! 

מוקדש בהערכה לכל השותפים במבצעי "ציצית לכל לוחם", 

ובתפילה לניצחון עם ישראל וגאולה שלמה.

ציצית לכל חייל! - ראש יהודי (roshy.org)

ציציות תכלת לחיילי צה”ל, ללא תשלום, באתר פתיל תכלת: 

https://www.tekhelet.com/he/chayalim/

כאן11: ציציות הן הפריט המבוקש ביותר בקרב חיילי צה״ל

אל תירָא ישראל! תירֶה!

בימי מלחמה אלו צדה עיני קשר מיוחד בין פרשת לך לך להפטרה שלה (וכבר חז"ל עמדו על קשר זה): מילות ההרגעה והעידוד של א-להי אַבְרָהָם: אַל תִּירָא! שחוזרים ומודגשים בנבואת ישעיהו (מא ח-יד) שבה מפטירים בשבת זו:

וְאַתָּה יִשְׂרָאֵל עַבְדִּי, יַעֲקֹב אֲשֶׁר בְּחַרְתִּיךָ, זֶרַע אַבְרָהָם אֹהֲבִי... אַל תִּירָא כִּי עִמְּךָ אָנִי אַל תִּשְׁתָּע כִּי אֲנִי אֱ-לֹהֶיךָ אִמַּצְתִּיךָ אַף עֲזַרְתִּיךָ אַף תְּמַכְתִּיךָ בִּימִין צִדְקִי.  כִּי אֲנִי י"י אֱ-לֹהֶיךָ מַחֲזִיק יְמִינֶךָ הָאֹמֵר לְךָ אַל תִּירָא אֲנִי עֲזַרְתִּיךָ.  אַל תִּירְאִי תּוֹלַעַת יַעֲקֹב, מְתֵי יִשְׂרָאֵל, אֲנִי עֲזַרְתִּיךְ נְאֻם י"י וְגֹאֲלֵךְ קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל.

הפועל "תִּירָא" מופיע לראשונה בתורה בדברי ה' לאחר ניצחון אברהם במלחמת העולם הראשונה: "אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הָיָה דְבַר י"י אֶל אַבְרָם בַּמַּחֲזֶה לֵאמֹר אַל תִּירָא אַבְרָם אָנֹכִי מָגֵן לָךְ שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה מְאֹד" (בראשית טו א).

הסברים רבים הוצעו לנמק יראה ודאגה זו של אברהם שבגללה מעודד אותו ה'. בימי מלחמה טוב להיזכר בדברי המדרש שאברהם התייסר שמא פגע בצדיקים חפים מפשע, וה' מרגיעו: הַלָּלוּ שֶׁהָרַגְתָּ, קוֹצִים בִּעַרְתָּ מִלְּפָנַי, ושכר גדול אני חייב ליתן לך על שהרגת את הרשעים.

 

בתחילת מלחמת חרבות ברזל הופצה סִסְמָה קליטה (סְלוֹגֶן בלעז) האומרת: "אל תירָא ישראל! תירֶה!", או אם נאמר זאת בלשון הדיבור היום: "אל תירָא באל"ף, אל תפחד, תירָה בה"א, בכלי הנשק".

נקדיש כמה מילים להבדל בין תירָא לתירֶה, כלומר, בין הפעלים שמסתיימים באות אל"ף, גזרת ל"א, לבין הפעלים שמסתיימים ביו"ד (או ה"א), גזרת ל"י (או ל"ה):

מנחם בן סרוק כָלל בשורש אחד בן שתי אותיות, שורש מ"ח, גם לשון מחייה, מחיקה וכילוי, וגם לשון הכאה כמו מחיאת כף.

לעומתו, ר' יונה אבן ג'נאח שאחז בשיטה הדקדוקית של שורשים תלת עיצוריים, הבחין בין שורש מח"ה לשורש מח"א. ולשיטה זו מובנת ההבחנה הקיימת בדרך כלל בין נטיית גזרת ל"א לגזרת ל"י:

בזמן עבר:

הוא מָחָא כף אתה מָחָאתָ כף

הוא מָחָה והשמיד את זכר עמלק אתה מָחִיתָ

 

ובעתיד יש הבדל בסיומת: קמץ לעומת סגול:

הוא יִמְחָא אתה תִּמְחָא כף

הוא יִמְחֶה אתה תִּמְחֶה את זכר עמלק

 

כך גם לענייננו: ההבדל בין שורש יר"ה לשורש יר"א:

בזמן עבר:

הוא יָרֵא מפחד אתה יָרֵאתָ

הוא יָרָה טיל אתה יָרִיתָ

 

ובעתיד הבדל בין קמץ לעומת סגול:

הוא יִירָא אתה תִּירָא מפחד

הוא יִירֶה פגז אתה תִּירֶה טיל

 

לכן "אל תירָא ישראל משום פחד! אלא תפגיז ותירֶה ללא חשש!"

 

לא נוכל לחתום נושא זה מבלי לציין שכבר בלשון המקרא ישנם חילופי גזרות, ושורש יר"ה מתנהג לעיתים כמו שורש יר"א: אע"פ ששם הפועל של שורש יר"ה הוא לִירוֹת (וכ"ה בתהלים י"א:ב: כִּי הִנֵּה הָרְשָׁעִים יִדְרְכוּן קֶשֶׁת כּוֹנְנוּ חִצָּם עַל יֶתֶר לִירוֹת בְּמוֹ אֹפֶל לְיִשְׁרֵי לֵב), מצאנו (/מצינו) בדברי הימים (ב כ"ו:ט"ו) לִירוֹא בַּחִצִּים.

 

מעשה שהיה במטווח: בשעת ירי חי קרא המפקד לאחד היורים ''אל תירָה''.

היורה, מפקח חינוך, שמע ''אל תירָא'', והוסיף לירות, באומץ לב. לאחר שהמפקד שנה ושילש והזהיר, והיורה לא נשמע, ניגש אל פקודו וגער בו בשצף קצף: הרי אמרתי לך אל תירָה. 'אינני יָרֵא', השיב היורה בשלוות נפש. אכן 'מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן'... (ר' סיוון, הויות וחויות, עמ' 8).

מהו "קידוש השם"?

מוקדש לזכרו של סמל אריאל אליהו, ה' ייקום דמו, חייל שיריון, גיבור וקדוש, שזכה להילחם בגבורה ולהרוג מחבלים רבים על קידוש השם, ונפל מות גיבורים בהגנת הארץ.

ולהצלחתם של חיילינו במיגור אויבינו ובכילוי הרוע והרשעה מן העולם.

 

ברוב קהילות ישראל נהוג לומר את מזמור מ"ז תכף לתקיעת שופר בראש השנה.

שני הפסוקים החותמים את המזמור מדברים על אחרית הימים:

(ט) מָלַךְ אֱ-לֹהִים עַל גּוֹיִם, אֱ-לֹהִים יָשַׁב עַל כִּסֵּא קׇדְשׁוֹ.

(י) נְדִיבֵי עַמִּים נֶאֱסָפוּ עַם אֱ-לֹהֵי אַבְרָהָם כִּי לֵאלֹהִים מָגִנֵּי אֶרֶץ מְאֹד נַעֲלָה.

מפרש רש"י, שלעתיד לבוא יאמרו הכל שה' מלך עַל כל הגוים, ואז כִּסאו של ה' יהיה שלם וגדוּלתו ניכֶּרת, ויגידו כי נֶאֱספוּ לעירו נְדִיבֵי עַמִּים - שהתנדבו עצמם לטבוח ולהרוג על קדושת שמו.

נוסח זה של פירוש רש"י, הוא כנראה הנוסח המקורי, ולפיו "נדיבי עמים" הם המתנדבים "לטבוח ולהרוג על קדושת שמו", כלומר לצאת למלחמת קודש באויבי ה' המחרפים את "שֵׁם ה' צְבָ-אוֹת אֱ-לֹהֵי מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל". אין פלא שנוסח פירוש רש"י סבל בגלות משינויים וצנזורים, ובחלק ממהדורות פירושו הנוסח הוא "שהתנדבו לִטָּבַח ולֵהָרֵג על קדושת שמו", כלומר מי שמתנדבים למסור נפשם לקיים את מצוות ה' "בְכָל נַפְשׁם", גם במחיר חייהם: "אפילו הוא נוטל את נפשך".

אכן, רגילים אנו יותר למושג של "קידוש השם" במותו של האדם המקדש שם שמים, אך בתנ"ך נפוץ הרבה יותר המושג "קידוש השם" דווקא במותו של מי שמחלל שם שמים! 

דבר זה כתוב בתורה (שמות יד, ד) ושנוי (שמואל א, יז, מה-מו) ומשולש בנביאים (כמו בנבואת יחזקאל על השמדת גוג ומגוג: לט, ו-ז ) ומרובע בכתובים (תהלים כד, ח ועוד).

רש"י חווה את קידוש השם של קהילות הקודש בצרפת ובגרמניה במסע הצלב הראשון ("גזרות תתנ"ו"). מתוך נאמנות ליהדות ולמצוות התורה, הם "מָסְרוּ את נַפְשָׁם עַל קְדֻשַּׁת הַשֵּׁם", כלשון תפילת "אב הרחמים", שנתקנה בעקבות טביחות והריגות אלה. בבור הגלות, בשיא חילול השם, לא ניתן היה לקדש שם שמים אלא במובן של מסירות נפש לקיום המצוות. את קידוש שמו יתברך "באמת", בסילוק החרפה וחילול שם שמים בהשפלת שמו, עמו ותורתו, נאלצו רק לבקש בתפילה לא-ל מלא רחמים, שהוא ינקום את דם עבדיו השפוך.  

את מזמור מ"ז פירש רש"י כלפי חזון אחרית הימים של קידוש השם, שבו ייעשה דין באויבי ה', ויושמדו עמלק ותלמידיו ממשיכי דרכו, ע"י "נְדִיבֵי עַמִּים".

"נְדִיבֵי עַמִּים" אלה -- המתנדבים ויוצאים חלוצים למלחמה, ומחרפים את נפשם כדי לחסל, לִטְבוֹחַ ולַהֲרוֹג את אויבי ישראל ואויבי ה' -- מובן שייקראו "מָגִנֵּי אֶרֶץ"; אך למה מכונים הם "עַם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם"? הרי אברהם הוא איש החסד!

אלא זוהי מידתו של אברהם אבינו ע"ה: מחד גיסא מידת רחמים, חסד וביישנות, ומאידך גיסא - כשהדבר נצרך - התנדבות לרדוף כל הלילה עד דן ולהדביר עַמִּים, ולטבוח ולהרוג את הרשעים שאי אפשר לקרבם תחת כנפי השכינה.

תקיעת השופר מזכירה את תכונתו של אברהם לכבוש את רחמיו, ומעודדת את זרעו ללכת בדרכו, ובעת הצורך, בתור הוראת שעה, להתעלם ממידת רחמנותם הטבועה בהם, לגבור על הנטייה הישראלית העדינה ולצאת להילחם ולהתאכזר לאכזרים. הוא שאמר שלמה בחכמתו (קהלת ג): "לַכֹּל זְמָן, וְעֵת לְכָל־חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם... עֵת לַהֲרוֹג וְעֵת לִרְפּוֹא... עֵת לֶאֱהֹב וְעֵת לִשְׂנֹא, עֵת מִלְחָמָה וְעֵת שָׁלוֹם".

בימיו לא זכה רש"י לראות התנדבות של ישראל או של עמים אחרים להרוג את אויבי ישראל על קדושת השם. אשרינו שזכינו לראות בהחזרת עטרת ישראל ליושנה, וכמו יהושע בן נון ודוד המלך בשעתם, ראינו את גבורתם של הפרטיזנים (בין שהם בני ברית ובין שאינם בן ברית) במלחמתם באויב הנאצי, וזוכים אנו לראות השכם והערב את חיילי ישראל (יהודים ושאינם יהודים) שועטים אלי קרב, לומדים קָשֶׁת, ומחרפים נפשם להמית על קדושת השם.

יהי רצון שנדע כולנו, וידעו גם מנהיגינו, ואף חסידי אומות העולם, ללכת בדרכו של אברהם, ולדעת מתי לשתף את מידת הדין עם מידת הרחמים, ובעת הצורך להילחם ללא רחם.  

 

להרחבה: מאמר שפרסמתי בתשרי תשע"ו: "שופר פורענות לשׂונאיהם של ישראל - עיון בטעם מצות השופר ובפירוש רש"י למזמור מ"ז; משמעות קידוש השם על רקע מסעי הצלב", בקישור זה:

https://www.daat.ac.il/daat/ktav_et/maamar.asp?ktavet=2&id=1697

 

נסכתי מלכי, תרועם בשבט ברזל, וגילו ברעדה (מזמור ב' בתהילים)

רב בית הכנסת שלנו בחר במזמור ב' להיאמר בסיום כל תפילה בזמן שמתנהלת מלחמת "חרְבות ברזל".

 

  

את מזמור ב' בתהלים יש מפרשים על המלך המשיח באחרית הימים, ויש מפרשים אותו על דוד או אחד ממלכי בית דוד שמלך בירושלים.

המזמור פותח בדברי תוכחה:

 

(א)  לָ֭מָּה רָגְשׁ֣וּ גוֹיִ֑ם וּ֝לְאֻמִּ֗ים יֶהְגּוּ־רִֽיק׃

(ב) יִ֥תְיַצְּב֨וּ׀ מַלְכֵי־אֶ֗רֶץ וְרוֹזְנִ֥ים נֽוֹסְדוּ־יָ֑חַד עַל־י֝"י֗ וְעַל־מְשִׁיחֽוֹ׃

(ג) נְֽ֭נַתְּקָה אֶת־מֽוֹסְרוֹתֵ֑ימוֹ וְנַשְׁלִ֖יכָה מִמֶּ֣נּוּ עֲבֹתֵֽימוֹ׃

- ע"כ דברי הגוים שמכריזים מלחמה על ה' ומשיחו, ואומרים נשליך מִמֶּ֣נּוּ, כלומר, נפרוק מעלינו את עול מלך ישראל המושל בשם ה'.

ומכאן תגובת ה':

(ד) יוֹשֵׁ֣ב בַּשָּׁמַ֣יִם יִשְׂחָ֑ק אֲ֝דֹנָ֗י יִלְעַג־לָֽמוֹ׃

(ה) אָ֤ז יְדַבֵּ֣ר אֵלֵ֣ימוֹ בְאַפּ֑וֹ וּֽבַחֲרוֹנ֥וֹ יְבַהֲלֵֽמוֹ׃

ומהו הדיבור של ה' שמבהיל את הגוים?

(ו) וַ֭אֲנִי נָסַ֣כְתִּי מַלְכִּ֑י עַל־צִ֝יּ֗וֹן הַר־קׇדְשִֽׁי׃

אני, ה', נתתי מלוכה למושל בירושלים עיר הקודש!

פירוש אחר (ר' עמוס חכם, דעת מקרא): אלו דברי מלך ישראל:

(ו) וַ֭אֲנִי נָסַ֣כְתִּי מַלְכִּ֑י עַל־צִ֝יּ֗וֹן הַר־קׇדְשִֽׁי׃

אני קיבלתי עליי את מלכותו ונסיכותו של מלך העולם.

לפי שני הפירושים, מהפסוק הבא אלו דברי מלך ישראל:

(ז) אֲסַפְּרָ֗ה אֶֽ֫ל חֹ֥ק יֽ"י֗ אָמַ֘ר אֵלַ֥י בְּנִ֥י אַ֑תָּה אֲ֝נִ֗י הַיּ֥וֹם יְלִדְתִּֽיךָ׃

החלוקה הראשית של פסוק ארוך זה היא לאחר המילה השלישית: במילים "אֶֽ֫ל חֹ֥ק" ישנו הטעם המפסיק המשמעותי ביותר, הנקרא "עולה ויורד", ואילו האתנחתא שבמילה אַ֑תָּה מחלקת חלוקה משנית את החלק השני של הפסוק.

אֲסַפְּרָ֗ה אֶֽ֫ל חֹ֥ק - אספר את משפט המלוכה שנתן לי הקב"ה כשהמליכני (ר' יוסף קרא), ומכאן מצטט מלך ישראל ציטוט ישיר של דברי ה' כלשונם:

יֽ"י֗ אָמַ֘ר אֵלַ֥י בְּנִ֥י אַ֑תָּה אֲ֝נִ֗י הַיּ֥וֹם יְלִדְתִּֽיךָ –  כשם שנאמר בשלמה המלך: אֲנִי אֶהְיֶה לּוֹ לְאָב וְהוּא יִהְיֶה לִּי לְבֵן (שמואל ב ז':י"ד).

(ח) שְׁאַ֤ל מִמֶּ֗נִּי וְאֶתְּנָ֣ה ג֭וֹיִם נַחֲלָתֶ֑ךָ וַ֝אֲחֻזָּתְךָ֗ אַפְסֵי־אָֽרֶץ׃

בַפועל אֶתְּנָ֣ה שהוא עתיד מוארך, במקום צורת העתיד הרגילה "אֶתֵּן", יש להקפיד לבטא באות ת' דגש חזק ושווא נע, אֶתְּנָ֣ה, למנוע שינוי משמעות, שהרי בהושע (ב':י"ד) שם העצם אֶתְנָ֥ה פירושו אתנן (רש"י שם).

בפסוק זה מזמין ה' את בנו, מלך ישראל, לבקש לרשת את ארצות הגוים.

ובפסוק הבא מבטיח לו שהוא ישבור אותם לרסיסים:

(ט) תְּ֭רֹעֵם בְּשֵׁ֣בֶט בַּרְזֶ֑ל כִּכְלִ֖י יוֹצֵ֣ר תְּנַפְּצֵֽם׃

ועתה פונה מלך ישראל (או המשורר) אל הגוים אויבי ה' ואויבי ישראל, ואומר להם שעל אף שנתן ה' רשות להשמידם, באמת רצון ה' שילכו בדרך טובה:

(י) וְ֭עַתָּה מְלָכִ֣ים הַשְׂכִּ֑ילוּ הִ֝וָּסְר֗וּ שֹׁ֣פְטֵי אָֽרֶץ׃

(יא) עִבְד֣וּ אֶת־י"י֣ בְּיִרְאָ֑ה וְ֝גִ֗ילוּ בִּרְעָדָֽה׃

(יב) נַשְּׁקוּ־בַ֡ר פֶּן־יֶאֱנַ֤ף׀ וְתֹ֬אבְדוּ דֶ֗רֶךְ כִּֽי־יִבְעַ֣ר כִּמְעַ֣ט אַפּ֑וֹ אַ֝שְׁרֵ֗י כׇּל־ח֥וֹסֵי בֽוֹ׃

ח֥וֹסֵי – הטעם מלעיל ("נסוג אחור").

‫

מוקדש לזכרו של סמל אריאל אליהו, ה' ייקום דמו,

המובא כעת למנוחות בהר הרצל.

עלם חמודות, אהוב ואוהב ישראל, 

תלמיד חכם, טהור, קדוש, גיבור ישראל, 

בנם של שכֵניי במצפה יריחו, ר' אחיה ועידית יבלד"א, 

לוחם בחיל השריון שנפל בקיבוץ בארי. 

תנצב"ה

יִתַּמְּרוּ או יִתַּמּוּ שונאינו?

בס"ד

ער"ה תשפ"ד 

חידה טמירה וגם תמירה:

האחרון החביב של השבעה,

ראשו רם ונישא מכל הארבעה,

ואף כי מאוחר הוא לברכת שבעה

נוטל את הבכורה בברכת ארבעה,

ובפרוס חג הארבעה

בליל התקדש החג המכוסה,

נאכלנו בראש הסעודה

כסימן לשנה מתוקה,

כשייתמו חטאים וחוטאים,

תברך נפשי את ה', הַלְלוּ יָהּ.

מה משותף לשבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל, ולארבעת המינים?

האחרון החביב של השבעה, הלוא הוא ה"דבש", שאיננו דבש הדבורים, אלא התמרים[1], וכך מתרגם התרגום הירושלמי על "דבש" (דברים ח':ח', ניאופיטי: "תומרייה חליין כדבשה"), תמרי הארץ מתוקים כדבש, או בנוסח אחר (שם בגיליון: "ומן תומרייה עבדין דובשא"): מתמריה עושים דבש. 

אף שדבש התמר הוא אחרון לשבעת המינים, הרי הוא הבולט בארבעת המינים (סוכה לז, ב), וכנראה שזוהי הסיבה שדווקא הוא מוזכר בברכת המצוות: "אקב"ו על נטילת לולב", ולא האתרוג, שהוא המין הכתוב בפסוק ראשון: וּלְקַחְתֶּ֨ם לָכֶ֜ם בַּיּ֣וֹם הָרִאשׁ֗וֹן פְּרִ֨י עֵ֤ץ הָדָר֙ כַּפֹּ֣ת תְּמָרִ֔ים וַעֲנַ֥ף עֵץ⁠־עָבֹ֖ת וְעַרְבֵי⁠־נָ֑חַל (ויקרא כ"ג:מ'). 

 

האמורא הבבלי[2] אביי מזכיר חמישה מיני מאכל שבראש השנה יש לאוכלם, או לגירסה אחרת: לראותם, לסימן טוב לכל השנה, ארבעה מפרות האדמה (קרא, ורוביא, כרתי, סילקא) ופרי עץ אחד – התמר.

מדוע מהווים מינים אלו סימן טוב?

מפירוש רש"י (בכריתות דף ו.) עולה שיש למינים אלו תכונות שרומזות לטוב: או משום שהם גדלים ומתפתחים מהר, או משום מתיקותם.

אך נראה שדעת רב האי גאון היא שמינים אלו נבחרו בגלל השם שלהם: על כל מאכל אמר רב האי בקשה הדומה מבחינת הלשון והצליל לשם המאכל.

 

אם היינו שואלים את רש"י איזו בקשה מתאימה לתמרים, יתכן שהיה מציע בקשות הקשורות לתכונות הדקל או פרי התמר: "שתתחדש עלינו שנה מתוקה כדבש או כתמר", או אולי "שנפרח כתמר" כמו שנאמר על הצדיק במזמור יום השבת (תהלים צב).

על תמרים היה אומר רב האי גאון[3]: "יתמו עוונותינו" או "יתמו אויבינו", ובדומה לכך נהוג עד ימינו.

 

וכאן הבן שואל: איך פרי מתוק וחיובי כמו תמר הופך לרמז לשלילה, ולכילוי דברים רעים, חיצוניים או פנימיים[4]?

ייתכן שהיחס השלילי לתמר שאנו מוצאים אצל רב האי גאון, אחרון גאוני בבל, יובן על רקע הריאליה. בארץ ישראל נחשב התמר למוצר משובח מאוד; העיר יריחו משתבחת בהיותה עיר התמרים, והתמרים של יריחו היו לשם דבר (בבא בתרא קמו, א).

לעומת זאת בתלמוד הבבלי ישנו יחס מורכב כלפי התמרים, ואולי דווקא כלפי זני התמרים הבבליים[5]. בגמרא אנו מוצאים שהתועלת באכילת תמרים מותנית בכמות ובעיתוי של אכילתם. למשל, האמורא הנ"ל אַבַּיֵי מסר בשם האומנת שלו, שתמרים שאוכלים לפני הלחם מזיקות כמו גרזן לדקל, אבל האוכלם אחרי הלחם הרי הן מחזקות ומועילות כמו בריח לדלת (כתובות, י ע"ב).

 

ועדיין יש לשאול על התפילה "שיתמו אויבינו", מה קרה לאות ר' של "תמר"? מה הקשר בין תמר ל"תם"?!

ייתכן שמא רב האי גאון דרש מעין נוטריקון במילה הארמית "תמרא" = תם רע, ולכן אנו מתפללים בהקשר של התמר לכילוי הרע.

"סור מרע" קודם ל"עשה טוב" (תהלים ל"ד:ט"ו); התפילה שייתמו אויבינו ויכלו הזדים קודמת לצמיחת הצדיקים כתמר, כי בלי כילוי הרשעה לא תהיה לנו שנה מתוקה כתמר.

 

מדברי רב האי גאון נמצאנו למדים כמה רבה חשיבותן של מילים.

כולנו מבינים את חשיבותן של התכונות הטובות בעצמן, ושל עצם המעשים הטובים, עלינו "לסור מרע" "ולעשות טוב", אבל בראש השנה כסימן וכזיכרון לכל השנה אנו מעלים על נס את חשיבותן של המילים, "נצור לשונך מרע". גם למילים שאנו מוציאים מהפה יש משמעות והשפעה. "מָ֣וֶת וְ֭חַיִּים בְּיַד⁠־לָשׁ֑וֹן" (משלי י"ח:כ"א).

שנזכה לשנה טובה ודיבורים טובים ומתוקים כתמר.

 

כוח"ט

אוריאל

מענה לשון -  www.maanelashon.org

---

[1] אבן עזרא ויקרא ב':י"א: רבים אמרו: שפירושו דבש תמרים, וכן כל: ארץ זבת חלב ודבש (שמות ג':ח'). ויש להם כדמות ראיה בספר עזרא (דברי הימים ב ל"א:ה').

[2] בספר נחמיה (ח', ט-י) מסופר על ראש השנה הראשון לאחר בניית החומה על ידי עולי בבל. נחמיה אומר לעם שהיום קדוש ואין להתאבל אלא להיפך: "אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים". כלומר, על העם לאכול דברים שמנים ומתוקים. פשטות הדברים היא שיש בכך שמחת יום טוב בו ראוי לאכול דברים מתוקים, אולם ניתן למצוא עוד סיבה לכך. המרדכי (בתחילת יומא) מבאר בשם הגאונים שאכילת דברים שמנים ומתוקים בתחילת השנה מסמלת את רצוננו שתהיה שנה טובה, מתוקה ודשנה בחקלאות ובפרנסה. נשים לב שלפי הסבר זה מנהג הסימנים קדום מאוד, עוד מתקופת עולי בבל.

אכילת סימנים הרובד ההלכתי - סולמות (sulamot.org)

[3] אוצר הגאונים - מגילה, תענית ור"ה - לוין, בנימין מנשה (page 228 of 293) (hebrewbooks.org)

[4] רבי מנחם המאירי, מגדולי הראשונים, בספרו "חיבור התשובה"^[12] נותן פירוש אלגורי לבקשות להכרתת ה"שונאים" הנזכרים בתפילות ה"יהי רצון":

"הכוונה בהכרתת השונאים, רצונו לומר על הדעות הכוזבות והכוונות המחטיאות, כי הם השונאים והמשניאים שנאה אמיתית. לא שנתפלל עתה על אבדן האויבים, כי די לנו בהתפללנו על הצלת נפשותינו."

[5] ראה בקישורים אלו:

·        פורטל הדף היומי: תמר מצוי - "מלא צנא דתמרי" (תענית ט ע"ב) (daf-yomi.com)

·        פורטל הדף היומי: תמר מצוי - "תמרי משחנן" (כתובות י ע"ב) (daf-yomi.com)

·        פורטל הדף היומי: תמר מצוי - "אכלה תמרי" (עירובין סח ע"א) (daf-yomi.com)