"סומך נופלים"

מוקדש לזכר סמ"ר עלמנאו עמנואל פלקה ז"ל 

בתוך שאר גיבורי ישראל הי"ד, 

שנפלו במלחמת חרבות ברזל, 

והתעלו לעולם שכולו טוב.

תנצב"ה

 

השם "נופלים" והשורש נפ"ל משמש במקרא לרוב אצל מי שנהרג בקרב, כמו במלחמת שאול בפלשתים: "וַיִּפְּלוּ חֲלָלִים בְּהַר הַגִּלְבֹּעַ" (שמואל א ל"א:א').

נפילתו של שאול המלך בחרב היתה פעולה מודעת, אקטיבית ורצונית: הוא הפיל את עצמו על חרבו, ככתוב: וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לְנֹשֵׂא כֵלָיו שְׁלֹף חַרְבְּךָ וְדׇקְרֵנִי בָהּ פֶּן יָבוֹאוּ הָעֲרֵלִים הָאֵלֶּה וּדְקָרֻנִי וְהִתְעַלְּלוּ בִי וְלֹא אָבָה נֹשֵׂא כֵלָיו כִּי יָרֵא מְאֹד וַיִּקַּח שָׁאוּל אֶת הַחֶרֶב וַיִּפֹּל עָלֶיהָ (שם ד'). אך בדרך כלל הנופלים הם המופלים והמומתים על כורחם, כמו בני שאול שהומתו על ידי פלישתים, ועל כולם אומר הכתוב (שם ב'): וַיִּמְצְאוּ אֶת שָׁאוּל וְאֶת שְׁלֹשֶׁת בָּנָיו נֹפְלִים בְּהַר הַגִּלְבֹּעַ (שם ח׳). 

על מפלה זו מתאבלים: וַיִּסְפְּדוּ וַיִּבְכּוּ וַיָּצֻמוּ עַד הָעָרֶב עַל שָׁאוּל וְעַל יְהוֹנָתָן בְּנוֹ וְעַל עַם יְ-הֹוָה וְעַל בֵּית יִשְׂרָאֵל כִּי נָפְלוּ בֶּחָרֶב (שמואל ב א':י"ב), ולשון זו חוזרת גם בקינת דויד: הַצְּבִי יִשְׂרָאֵל עַל בָּמוֹתֶיךָ חָלָל אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים. (שמואל ב א׳:י״ט).

 

בתוך רשימת גבורותיו של ה' בברכת "מחיה המתים" שבתפילת העמידה, אנו משבחים אותו שהוא: "סומך נופלים ורופא חולים ומתיר אסורים". המילים "סומך נופלים" שובצו כאן מתוך מזמור "אשרי" (תהלים קמ"ה:י"ד) סוֹמֵךְ י"י לְכׇל הַנֹּפְלִים, וְזוֹקֵף לְכׇל הַכְּפוּפִים.

בימינו רווח השימוש בשם "נופלים" במשמעות: חללי מלחמה, אף על פי שיש מי שמעדיפים למעט בשימוש במונח "נופלים" כלפי החללים. הרב יגאל לווינשטיין ציטט את דברי ההספד של קֵס אתיופי על החייל סמ"ר עלמנאו עמנואל פלקה ז"ל מקרית גת הי"ד (נפל בכ"ג בכסלו התשפ"ד; בדקה השביעית: https://youtu.be/TXiHIe3EP1M?si=2v0MuxWNJ1klijCK):

 

מי שנהרג עבור ארץ ישראל לא נקרא "מת" ולא "נופל"; החיילים מתעלים ולא נופלים. ולכן האבלות היא בפרופורציה; הגוף נופל, אבל הנשמה נשארת.

אם בביטוי "סומך נופלים" שברכת "מחיה המתים", חושבים על משמעות השם "נופלים" כ"חללי מלחמה", ניתן אולי לכווין על גבורתו של ה' שעתיד להחיות את החללים שנפלו ומתו במלחמה.

אבל, כאמור, מקור המילים "סומך נופלים" בפסוק "סוֹמֵךְ י"י לְכׇל הַנֹּפְלִים, וְזוֹקֵף לְכׇל הַכְּפוּפִים", ומסתבר שלא מדובר על הנופלים בקרב. 

ה' מסייע לכל מיני נופלים: לנתונים בצרות גופניות, או נפשיות, כלכליות, חברתיות או רוחניות. סומך ה' לכל הנופלים, לעניים (רד"ק), לעקרות (ילקוט שמעוני), למשפחות החיילים המגויסים, לפצועים ולשורדים; ה' נותן לשבויים כוח שלא ליפול, ואם נופלים, הוא סומך אותם ונותן כוחות לקום מתוך כל נפילה. 

לכן, בהקשר של חללי מלחמה, מתאים יותר לפרש ש"סומך נופלים" היינו שסומך ה' את משפחות הגיבורים שנפלו בקרב, ונותן להם כוח לקום. 

וגם בהיבט הלאומי: סומך ה' את עם ישראל מכל צרותיו ומכל נפילותיו, מעלה אותנו מבור הגלות ומקבצנו ארצה (ר"ע ספורנו; מעניין פירוש מחכמי צרפת: הנופלים – כמוני ועמי) וסומך את השבים לציון להיחלץ מהתפיסות הגלותיות ומהקונספציות השגויות שאליהן נפלו. 

נחתום בתפילה שיסמוך ה' את נפילתנו.

מי ומה הם הנופלים?

מוקדש לזכר רס"ם גדעון אילני, ז"ל, בתוך שאר הקדושים הי"ד, שנפלו במלחמה זו ובשאר מערכות ישראל

לשם "נופלים" ולשורש נפ"ל משמעויות רבות בעברית של המקרא. 

בתורה אנו מוצאים כמה "נופלים" בפרשת כי תצא: 

נֹפְלִים שהם בהמות: 

לֹא־תִרְאֶה֩ אֶת־חֲמ֨וֹר אָחִ֜יךָ א֤וֹ שׁוֹרוֹ֙ נֹפְלִ֣ים בַּדֶּ֔רֶךְ וְהִתְעַלַּמְתָּ֖ מֵהֶ֑ם הָקֵ֥ם תָּקִ֖ים עִמּֽוֹ׃ (דברים כב, ד), ועל פי המקבילה בפרשת משפטים, מפרש ר"א אבן עזרא "נופל - כמו: רובץ (שמות כ"ג:ה')".

והרב הירש מסביר: לא תראה וגו' נפלים בדרך – "דרמו אינהו וטעונייהו באורחא"; הבהמות ומשאן מוטלים על הדרך, והנוהֵג בבהמות מתקשה להטעינן ולהקימן (בבא מציעא לב.).

ארבעה פסוקים אחר כך (דברים כ"ב:ח) מוזכר נופל שהוא אנושי: כִּ֤י תִבְנֶה֙ בַּ֣יִת חָדָ֔שׁ וְעָשִׂ֥יתָ מַעֲקֶ֖ה לְגַגֶּ֑ךָ וְלֹֽא⁠־תָשִׂ֤ים דָּמִים֙ בְּבֵיתֶ֔ךָ כִּֽי⁠־יִפֹּ֥ל הַנֹּפֵ֖ל מִמֶּֽנּוּ׃

נופֵל זה הוא אדם שנהרג בתאונה, במיתה לא טבעית .

בדומה לכך רווח במקרא לשון נפילה אצל מי שנהרג בקרב, כלשון הנביא יחזקאל (לב, כב) חֲלָלִים הַנֹּפְלִים בֶּחָרֶב. 

עד כאן הדגמנו נפילות שאינן רצוניות. אך יש גם מי שנופל באופן מודע: בדומה לשור וחמור הרבוצים וּשׂרועים על הארץ כנ"ל, אנו מוצאים "נפילה" דומה, אך רצונית, אצל אוכלוסי בני אדם, במשמעות: חנייה והשתכנות, הימצאות במקום מסוים ותפיסת שטח: כך חותמת פרשת חיי שרה בתיאור מגורי משפחת יִשְׁמָעֵאל: "וַיִּשְׁכְּנוּ מֵחֲוִילָה עַד שׁוּר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מִצְרַיִם בֹּאֲכָה אַשּׁוּרָה עַל פְּנֵי כׇל אֶחָיו נָפָל" (בראשית כ"ה:י"ח), ומבאר רש"י "נפל – שכן", על פי לשון הכתוב המתאר את אויבי ישראל בימי גדעון: "וּמִדְיָן וַעֲמָלֵק וְכׇל בְּנֵי קֶדֶם נֹפְלִים בָּעֵמֶק כָּאַרְבֶּה לָרֹב, וְלִגְמַלֵּיהֶם אֵין מִסְפָּר כַּחוֹל שֶׁעַל שְׂפַת הַיָּם לָרֹב" (שופטים ז, יב). נֹפְלִים כאן היינו חונים. 

אם כן, "נפילה" כוללת היצמדות לקרקע או תנועה כלפי מטה מכל סוג שהוא: לא רק נפילת חפץ או בעל חיים או אף בני אדם מבלי דעת, אלא גם פעולה רצונית, מכוונת ומודעת. 

 

בביאור כמה נפילות בתורה נחלקו המפרשים אם הן היו רצוניות או לא: 

וַיָּנֻ֛סוּ מֶֽלֶךְ⁠־סְדֹ֥ם וַעֲמֹרָ֖ה וַיִּפְּלוּ⁠־שָׁ֑מָּה (בראשית י"ד:י') – כאן ברור שאין לפרש שמתו בקרב, כי בהמשך מוצאים את מלך סדום מדבר עם אברהם אבינו המושיע (בראשית י"ד:י"ז)! אז מה פירוש וַיִּפְּלוּ?

מחד גיסא פירשו ר"א אבן עזרא (פירוש ראשון: ויפלו שמה – ברצונם להמלט, וכן: ויפלו על פניה; במדבר כ':ו') וחזקוני (ויפלו שמה – מרצונם נפלו להחבא שם למלט נפשם, והוא לשון על פני כל אחיו נפל (בראשית כ"ה:י"ח), שהרי הבארות הנזכרים לא שהיו מלאים טיט לח, אלא על שם שמוציאים מהם אדמה לעשות טיט.

וכ"פ שד"ל "ויפלו שמה – ברצונם, להסתר (וכן קלעריקוס) על דרך {בראשית כ"ד:ס"ד} ותפול מעל הגמל".

ומאידך גיסא, פירש רד"ק "ובנוסם נבהלים לא נשמרו מהבארות, ונפלו בהם, ולא מתו אבל טבעו בטיט, והוציאום אחר כן".

כיו"ב נחלקו מפרשי התורה בנפילת רבקה אמנו (בראשית כ"ד:ס"ד): וַתִּשָּׂ֤א רִבְקָה֙ אֶת⁠־עֵינֶ֔יהָ וַתֵּ֖רֶא אֶת⁠־יִצְחָ֑ק וַתִּפֹּ֖ל מֵעַ֥ל הַגָּמָֽל׃

רש"י מבאר ותפל – השמיטה עצמה לארץ, כתרגומו: ואתרכינת, הטת עצמה לארץ. 

בדרכו הולך הרב הירש: 

ותפל, ירידה מכוּונת ומהירה מהגמל; כדרך שנאמר על נעמן: "וַיִּפֹּל מֵעַל הַמֶּרְכָּבָה לִקְרָאתוֹ" (מלכים ב ה, כא) מתוך כבוד לאלישע; ויותר מכך, מתוך כבוד למשמשו. גם כאן, כשהיא פוגשת את יצחק, לא רצתה רבקה להיות רכובה גבוה על גב גמל. 

וכך גם בביאור ר' דוד צבי הופמן: 

ותפל – רבקה הכירה את יצחק כאדם חשוב, ולכן קפצה מהר מן הגמל כדי לחוות לו קידה, כמנהג ארצות המזרח.

לעומתם יש מפרשים שנפילה זו לא הייתה רצונית:

מדרש אגדה (בובר) בראשית כ"ד:ס"ד

ותפל מעל הגמל – נפילה ממש, ובאותה נפילה איבדה בתוליה. הרהרה שראתה בעלה ולפיכך נפלה.

ר' אברהם בן הרמב"ם בראשית כ"ד:ס"ד

ותפל מעל הגמל – או (נפלה) לארץ כמו שנותנת משמעות המקרא או (היתה נוטה) נטיה קרובה לנפילה כמו שאמר המתרגם וההולכים בשיטתו והוא הקרוב יותר 

כגון החזקוני: 

ראתה אותו הדור ובעל קומה ופרצוף מהלך לעבר השדות בלא דרך כבוש. והיא הייתה קטנה בת שלש שנים, כסבורה אנס או לסטים הוא, ונתבהלה ונפלה. 

גם צירוף המילים "נפל על פניו על הארץ" הוא דו משמעי: 

לפעמים זהו ביטוי לנפילה רצונית - להשתחוויה, המביעה יראת כבוד: כך נאמר אצל יהושע (ה, יד: וַיִּפֹּל יְהוֹשֻׁעַ אֶל פָּנָיו אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ) ואצל מָנוֹחַ וְאִשְׁתּוֹ (שופטים יג, כ: וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם אָרְצָה) להראות את כניעתם בפני מלאך ה', ובדומה לנאמר על אחי יוסף "וַיִּפְּלוּ לְפָנָיו אָרְצָה" (בראשית מ"ד:י"ד). 

אך ביטוי זה נאמר גם אצל גוליית הפלישתי שהופל על ידי דויד, ונפילתו ארצה כלל לא הייתה מודעת ורצונית. גוליית נפל מתוך איבוד הכרה (ראה הסבר רפואי בפירוש דעת מקרא לשמואל א יז, מט: וַיִּשְׁלַח דָּוִד אֶת יָדוֹ אֶל הַכֶּלִי וַיִּקַּח מִשָּׁם אֶבֶן וַיְקַלַּע וַיַּךְ אֶת הַפְּלִשְׁתִּי אֶל מִצְחוֹ וַתִּטְבַּע הָאֶבֶן בְּמִצְחוֹ וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו אָרְצָה). 

בעז"ה, שנזכה לברכות שבפרשת אם בחוקותי תלכו - "וְנָפְלוּ אֹיְבֵיכֶם לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב וגו' " (ויקרא כ"ו:ח').

יום העיון "לשון ותורה בחנוכה" - תשפ"ד

שלום רב, 

בעזרת הבוחר בתורה ובלשונה, נקיים השנה מפגש לימוד תורני-לשוני ב"זום", ביום חמישי, ב' בטבת, נר 7 של חנוכה, החל מהשעה 1100.

לקמן תוכנית יום העיון.

מוזמנים להשתתף, לצפות בהקלטות וגם להפיץ הלאה.  

הלימוד השנה מוקדש: 

·       לשלום כל כוחות הביטחון ולהצלחתם במיגור אויבינו ובכילוי הרוע והרשעה מן העולם, 

·       לשלומם של החטופים, ולחזרתם המהירה הביתה בריאים, 

·       לרפואת כל הפצועים, בתוך שאר חולי ישראל, 

·       לזכר סמל אריאל אליהו, ז"ל, ורס"ם גדעון אילני, ז"ל, בתוך שאר הקדושים הי"ד, שנהרגו על קידוש השם במלחמה זו ובשאר מערכות ישראל, 

·       ובתפילה שישובו בנים לגבולם!

קישור לזום [ניתן להיכנס החל מהשעה 10:45]:

https://us02web.zoom.us/j/84340960275?pwd=dWNPMTBlK0RoaTE5dUNCOEZKUXo2UT09

Meeting ID: 843 4096 0275

Passcode: 445961

1100	הסופר הרב יוסף אליהו יו"ר ארגון 'עין טובה'	"דבש תחת לשונך" - חידושי לשון בתנ"ך ובמשנה
1120	ד"ר משה קהן	שירי יין ושמחה בתור הזהב
1140	אליהוא שנון חבר קבוץ סעד, גולה בים המלח	משמעות סדר המילים במקרא בעברית החדשה אומצו שינויים רבים בסדר המילים לעומת העברית המקראית. לא תמיד אנחנו מבינים פסוקים בגלל הזרוּת. נביא ששה מיני שינוי ודוגמות, עם פיענוח פסוקים אחדים.
1200	אוריאל פרנק	שלום עם נאצים?! מיהו נאצי? ומהו שלום? נדבר על שני שינויים לשוניים מבורכים בעקבות "מלחמת שמחת תורה": גאולתה של המילה "שלום", והחזרת ה"עטרה" (המפוקפקת) של התואר "נאצי" ליושנה.
1220	משה אוסי	אסלאם – זה לא סלאם – לעולם עם סקירה על ארגוני הטרור

לקט מענה לשון לחנוכה

שלום רב, 

למהדורה מעודכנת מהיום של לקט מענה לשון לחנוכה
[עודכנו הפרקים חֲשׂוֹף זְרוֹעַ קָדְשֶׁךָ, חג אורים, ונוסף נספח עם בתים חדשים ל"מעוז" שחוברו החודש], 

היכנסו לכאן: 

לקט מענה לשון לחנוכה (google.com) 

חנוכה שמח,
בתפילה שה' ינְקוֹם נִקְמַת עֲבָדָיו מִכָּל חוֹרְשֵׁי רָעָה!

אפ"ר

תוכנית יום העיון "לשון ותורה בחנוכה" - תשפ"ד

יום חמישי, ב' בטבת, נר 7 של חנוכה:

1100	הסופר הרב יוסף אליהו יו"ר ארגון 'עין טובה'	"דבש תחת לשונך" - חידושי לשון בתנ"ך ובמשנה
1120	ד"ר משה קהן	שירי יין ושמחה בתור הזהב
1140	אליהוא שנון חבר קבוץ סעד, גולה בים המלח	משמעות סדר המילים במקרא בעברית החדשה אומצו שינויים רבים בסדר המילים לעומת העברית המקראית. לא תמיד אנחנו מבינים פסוקים בגלל הזרוּת. נביא ששה מיני שינוי ודוגמות, עם פיענוח פסוקים אחדים.
1200	אוריאל פרנק	שלום עם נאצים?! מיהו נאצי? ומהו שלום? נדבר על שני שינויים לשוניים מבורכים בעקבות "מלחמת שמחת תורה": גאולתה של המילה "שלום", והחזרת ה"עטרה" (המפוקפקת) של התואר "נאצי" ליושנה.
1220	משה אוסי	אסלאם – זה לא סלאם – לעולם עם סקירה על ארגוני הטרור

"לשון ותורה בחנוכה" - תשפ"ד

שלום רב, 

בעזרת הבוחר בתורה ובלשונה, נקיים השנה מפגש לימוד תורני-לשוני ב"זום", ביום חמישי, ב' בטבת, נר 7 של חנוכה, החל מהשעה 11⁰⁰.

 

תוכנית יום העיון וקישור ל"זום" יתפרסמו ביומן הרשת "מענה לשון": blog.maanelashon.org

 

מוזמנים להשתתף, לצפות בהקלטות וגם להפיץ הלאה.  

 

הלימוד יוקדש: 

·       לשלום כל כוחות הביטחון ולהצלחתם במיגור אויבינו ובכילוי הרוע והרשעה מן העולם, 

·       לשלומם של החטופים, ולחזרתם המהירה הביתה בריאים, 

·       לרפואת כל הפצועים, בתוך שאר חולי ישראל, 

·       לזכר רב"ט אריאל אליהו, ז"ל, בתוך שאר הקדושים הי"ד, שנהרגו על קידוש השם במלחמה זו ובשאר מערכות ישראל, 

·       ובתפילה שישובו בנים לגבולם!

 

בברכת חורף בריא, 

לימוד פורה וחנוכה שמח,

בשורות טובות, ישועות, נקמות ונחמות, 

אוריאל פרנק 

"מענה לשון"

 

נ"ב:  לצפייה בשיעורים מימי עיון קודמים:

https://www.maanelashon.org/category/conferences-seminars-and-lectures

 

169. מִשְּׁנָתוֹ או מִשְׁנָתוֹ? מִמְּקוֹמוֹ או מִמְקוֹמוֹ?

מוקדש לרפואת החיילים
אלישע יהודה בן רות
וברוך בוריס בן אירנה,
בתוך שאר הפצועים וחולי ישראל

הניקוד הרגיל של אות השימוש מ"ם הוא חיריק ודגש חזק לאחריו.

דגש חזק זה הוא כנראה משלים את האות נו"ן שנפלה ממילת היחס מן. 

כתוצאה מהדגשת האות שלאחר מ' השימוש, כאשר אות דגושה זו מנוקדת בשווא, הרי הוא שווא נע.

יש להקפיד להדגיש דגש חזק ולהניע שווא נע בכל מקום שבו הם מופיעים, ובמיוחד במקרים שקריאת המילה ללא דגש ובשווא נח תגרום לשינוי משמעות.

לדוגמה: בהפטרת שבת חנוכה בזכריה (ד':א'): כְּאִישׁ אֲשֶׁר יֵעוֹר מִשְּׁנָתוֹ, באות ש' דגש חזק ושווא נע, ולא מִשְׁנָתוֹ. הקורא מִשְׁנָתוֹ משנה משמעות ל"משנה שלו".

וכן בפרשת ויצא: וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ (בראשית כ"ח:ט"ז) – יעקב הקיץ מן השינה שלו.

ייתכן שהדמיון בין שתי המילים מִשְּׁנָתוֹ ומִשְׁנָתוֹ הביא את רַבִּי יוֹחָנָן לדרוש "וַיִּיקַּץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ – מִמִּשְׁנָתוֹ" (מדרש רבה בראשית כ"ח:ט"ז), וכפי שביאר בעל הטורים, שזוהי מעין דרשת "אל תקרא מִשְּׁנָתוֹ אלא ממִשְׁנָתוֹ", שמתוך שיעקב הגה בתורה ביום, גם בלילה לא שכב לבו מלהגות בה בחלומו.

יש להעיר שבמקרא יש מעט חריגים שבהם לא מופיע דגש לאחר מ"ם השימוש, כגון בדברי גדעון (שופטים ח':ב'): הֲלֹ֗א ט֛וֹב עֹלְל֥וֹת אֶפְרַ֖יִם מִבְצִ֥יר אֲבִיעֶֽזֶר - במקום מִבְּצִיר כרגיל, המסורת היא מִבְצִ֥יר. והעיר שם ר' ישעיה מטראני: נפל הדגש מן הבי"ת להקל על הלשון. 

כלומר, הכפלת עיצור קלה יותר בתנועה גמורה; אבל בתנועה קצרה, כגון באות המנוקדת בשווא קשה יותר להכפיל את העיצור, ולכן פעמים רבות לא מופיע באות המנוקדת בשווא דגש חזק שהיינו מצפים לו. 

כיוצא בזה בפרשת תולדות: וּלְאֹם֙ מִלְאֹ֣ם יֶֽאֱמָ֔ץ (בראשית כ"ה:כ"ג), בניגוד למילה וּלְאֹם֙, שבה לא אמור להיות דגש בלמ"ד לאחר ו' השימוש, ככל אותיות השימוש וכל"ב (וממילא השווא באות זו הוא נח) – במילה "מִלְאֹם" היינו מצפים לדגש לאחר מ' השימוש, ככל אותיות השימוש מש"ה, ולכן העיר שם רד"ק: למ"ד מלאם רפה, ודינה להדגש.  

[אגב, אולי אפשר להסביר חריגה זו בדרך ההקש: "מִלְאֹ֣ם" הושפעה מ"וּלְאֹם֙"]

כיצד יש לנהוג בתפילה?

ברור שכאשר קוראים פסוק יש להקפיד על קריאתו לפי המסורת, להדגיש ולהניע את השווא או להרפות ולהניח את השווא, וכמו שכתוב בהלכות קריאת שמע: צָרִיךְ לְדַקְדֵּק שֶׁלֹּא יַרְפֶּה הֶחָזָק וְלֹא יְחַזֵּק הָרָפֶה, וְלֹא יַנִּיחַ הַנָּד וְלֹא יָנִיד הַנָּח (שולחן ערוך אורח חיים ס"א:כ"ג ע"פ רמב"ם הלכות קריית שמע ב':ט').

אבל כיצד יש לנהוג במילות התפילה שאינן ציטוטי פסוקים?

לעיתים רחוקות אנו מוצאים בלשון התפילה שימוש בצורות לשון מקראיות חריגות, אבל דרך המלך היא ללכת לפי הכלל, לפי הדרך הרגילה במקרא, ואין לחקות צורות לשון חריגות, וכפי שכותב ר' יעקב עמדין: "אין מביאין ראיה מן הזרים להשתמש בהם תשמיש קבוע" (לוח ארשׁ, תשס"א, עמ' יט; קעו). 

לאור האמור, לא רק בקריאת התורה יש לקרוא "אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי" (שמות ט"ז:כ"ט), "מִמְּקוֹמוֹ", עם דגש חזק במ"ם השנייה וממילא השווא שתחתיה הוא נע, ולא מִמְקוֹמוֹ; ולא רק בקריאת ההפטרה בחג השבועות יש לקרוא "בָּרוּךְ כְּבוֹד י"י מִמְּקוֹמוֹ" (יחזקאל ג':י"ב), ולא מִמְקוֹמוֹ; אלא אף כשקוראים פסוק זה בסדר הקדושה בוודאי שיש לקרוא "מִמְּקוֹמוֹ", ולא כפי שחזנים רבים אומרים מִמְקוֹמוֹ.

לעומת זאת, בתפילות שמיוסדות על פסוק זה "ממקומו הוא יפן ברחמים" או "ממקומך מלכנו תופיע", נראה שיש לכתחילה לנהוג באותו אופן ולהדגיש ולהניע: מִמְּקוֹמוֹ, מִמְּקוֹמְךָ, כפי הכלל הלשוני; על אף שאפשר לתרץ בדוחק את מי שאומר מִמְקוֹמוֹ, שכן הוא לשון הדיבור בימינו וכמו החריגים המקראיים הנ"ל. 

בניגוד ל"מִמְּקוֹמוֹ" ו"מִשְּׁנָתוֹ" עם מ' השימוש – לאחר אותיות השימוש וכל"ב אין דגש (וממילא השווא יהיה נח), כפי שהזכרנו, ולכן וְאַבְרָהָם שָׁב לִמְקֹמוֹ (בראשית י"ח:ל"ג; וַיָּשׇׁב לָבָן לִמְקֹמוֹ, בראשית ל"ב:א'; וַיָּשׇׁב לִמְקֹמוֹ, במדבר כ"ד:כ"ה) ו"לֹא יֵעָשֶׂה כֵן בִּמְקוֹמֵנוּ" (בראשית כ"ט:כ"ו).

הנה כמה קישורים לביצועי תפילות "מִמְּקוֹמוֹ הוא יפן ברחמים" ו"מִמְּקוֹמְךָ מלכנו תופיע":

 

Mimkomcha - Rabbi Shlomo Carlebach - ממקומך - רבי שלמה קרליבך - YouTube

מחרוזת קדושת כתר, קרליבך (משרתיו שואלים, ממקומו, הוא אלוקינו ) | צפו - המנגן מיוזיק (hamenagen.net)

ממקומו הוא יפן ברחמיו ויחן – מילים וביצועים | מוזיקה | הספרייה הלאומית (nli.org.il)

"לשון ותורה בחנוכה" - תשפ"ד

שלום רב, 

בעז"ה, גם השנה נקיים בחנוכה מפגש לימוד תורני-לשוני, 

אך עקב "קוֹל עֲנוֹת גְּבוּרָה... אָנֹכִי שֹׁמֵעַ" (כתרגומו: "קָל גִּבָּרִין דְּנָצְחִין בִּקְרָבָא")... ניפגש ב"זום". 

הלימוד יוקדש: 

• לשלומם של החטופים, ולחזרתם המהירה הביתה בריאים, 
• לרפואת כל הפצועים, בתוך שאר חולי ישראל, 
• לזכר רב"ט אריאל אליהו, ז"ל, בתוך שאר הקדושים הי"ד, שנהרגו על קידוש השם במלחמה זו ובשאר מערכות ישראל, 
• לשלום כל כוחות הביטחון ולהצלחתם במיגור אויבינו ובכילוי הרוע והרשעה מן העולם, 
• ובתפילה שישובו בנים לגבולם!

הנכם מוזמנים להגיש הצעות להרצאה קצרה (עד ח"י דקות) בנושא לשוני-תורני. 

יש עדיפות לשיעור שיוקדש לענייני דיומא. 

1.  את ההצעות יש לשלוח עד ט"ו בכסלו לדוא"ל <info@maanelashon.org>

2.  ההצעה תכלול: הצעה לכותרת, תקציר בן 25 – 50 מילים, וכן שם מלא ותואר של המרצה.

3.  הוועדה המארגנת תבחן את ההצעות השונות, ותבחר מתוכן את המתאימות. אין התחייבות לקבל כל הצעה.

בתודה מראש, 
בברכת חורף בריא, 

בשורות טובות, ישועות, נקמות ונחמות, 

אוריאל פרנק 

"מענה לשון"

 www.maanelashon.org

נ"ב:  לצפייה בשיעורים מימי עיון קודמים:

https://www.maanelashon.org/category/conferences-seminars-and-lectures

אסירים אסורים

מוקדש לשלומם, לרפואתם ולשחרורם של כל שבויי ישראל

בימים אלה מושרים שירים המבטאים את תקוותנו לשחרור כל השבויים, ביניהם השיר "מוֹצִיא אֲסִירִים" (לשמיעת השיר: קישור1, על השיר: קישור2), והשיר "תָּבוֹא לְפָנֶיךָ אֶנְקַת אָסִיר" (לשמיעת השיר: קישור3, על השיר: קישור4).

באופן תמוה, בהודיה על שחרור השבויים, הופכים האסירים לאסורים: עם היוודע חילוצה של החיילת אוֹרי מגידיש מעזה, בֵרך מגיש ערוץ 14 "ברוך מתיר אסורים", וכך אנו מברכים בכל בוקר "מַתִּיר אֲסוּרִים", ולא אֲסִירִים!

 

מהו ההבדל בין אֲסִירִים לאֲסוּרִים?

בעברית של המקרא אנו מוצאים זה לצד זה את השמות אסורים ואסירים, ואפשר להגדירם כ"תאומים מתחלפים", כי נוסח הכתיב במקום אחד הוא נוסח הקרי במקום השני:

את שמשון הגיבור אסרו הפלישתים בבֵית [הָאֲסוּרִים] לפי הקרי (שופטים ט"ז, כא; כה), אבל הכתיב: האסירים. וכתב שם רד"ק, שהכתיב אסירים והקרי אסורים – משמעותם אחת, אלא שמבחינת התבנית הלשונית, המילה "אסיר" מוגדרת כשם־תואר ו"אסור" היא צורת פָעוּל.

גם בכליאת יוסף במצרים אנו מוצאים הבדל בין הקרי והכתיב, אבל בכיוון ההפוך (בראשית ל"ט:כ'):

וַיִּקַּח אֲדֹנֵי יוֹסֵף אֹתוֹ וַיִּתְּנֵהוּ אֶל בֵּית הַסֹּהַר, מְקוֹם אֲשֶׁר [אֲסִירֵי] (אסורי) הַמֶּלֶךְ אֲסוּרִים...

כאן הקרי הוא: [אֲסִירֵי] הַמֶּלֶךְ

והכתיב בוי"ו: (אסוּרי) הַמֶּלֶךְ – בדומה לקרי בספר שופטים!

גם כאן מעיר רד"ק ש"הענין אחד". לפי פשוטו של מקרא, אין הבדל בין אסירים לאסורים, והקרי והכתיב מוסרים שתי חלופות לשוניות שוות משמעות (בדומה ל"קריא" ו"קרוא", וכן "נתון" ו"נתין")[1].

 

ואולם, הרב הירש (בראשית לט, כ[2]) מבחין בין משמעות השם אסירים לאסורים: "אסיר" הוא שם⁠־עצם ומשום כך מציין תכונה קבועה, כלומר מי שנידון למאסר; אך "אסור – הוא פועַל" ומציין תכונה זמנית בלבד, כלומר מי שנמצא ב"מעצר" עד להעמדתו לדין.

לשיטת הרב הירש, הקרי והכתיב מבטאים שני תכנים שונים, וכשהמקרא מוסר ביחד קרי אֲסוּרִים וכתיב אסירים, הרי זה מלמד לדעתו שבבית סוהר זה היו כלואים גם אסירים קבועים (כמו יוסף) וגם אסורים זמניים, עצירים (כמו שר המשקים ושר האופים).

 

בדיקה בתנ"ך מראה שהשם הרגיל הוא השם "אסיר", והוא מופיע לא רק ברבים [כגון "אֱ-לֹהִים מוֹשִׁיב יְחִידִים בַּיְתָה מוֹצִיא אֲסִירִים בַּכּוֹשָׁרוֹת אַךְ סוֹרְרִים שָׁכְנוּ צְחִיחָה. - תהלים ס"ח:ז'] אלא גם ביחיד, כמו בתהלים (ע"ט:י"א):

(י) לָמָּה יֹאמְרוּ הַגּוֹיִם אַיֵּה אֱלֹהֵיהֶם יִוָּדַע בַּגֹּיִים לְעֵינֵינוּ נִקְמַת דַּם עֲבָדֶיךָ הַשָּׁפוּךְ. (יא) תָּבוֹא לְפָנֶיךָ אֶנְקַת אָסִיר כְּגֹדֶל זְרוֹעֲךָ הוֹתֵר בְּנֵי תְמוּתָה. (יב) וְהָשֵׁב לִשְׁכֵנֵינוּ שִׁבְעָתַיִם אֶל חֵיקָם חֶרְפָּתָם אֲשֶׁר חֵרְפוּךָ אֲדֹנָי. (יג) וַאֲנַחְנוּ עַמְּךָ וְצֹאן מַרְעִיתֶךָ נוֹדֶה לְּךָ לְעוֹלָם לְדוֹר וָדֹר נְסַפֵּר תְּהִלָּתֶךָ.

לעומת זאת, "אָסוּר" בלשון יחיד מופיע במקרא רק בתור פועַל, כמו בבראשית (מ':ג'): וַיִּתֵּן אֹתָם בְּמִשְׁמַר בֵּית שַׂר הַטַּבָּחִים אֶל בֵּית הַסֹּהַר מְקוֹם אֲשֶׁר יוֹסֵף אָסוּר שָׁם – אבל בתור שם עצם, המתאר את החבושים בבית הסוהר מצאנו רק את צורת הרבים הנ"ל (כמו בכתיב "אסוּרי הַמֶּלֶךְ" במצרים, ובקרי "בית האסורים" של שמשון), וכן בשבחו של הקב"ה בפסוקי דזמרה: "ה' מַתִּיר אֲסוּרִים" (תהלים קמ"ו:ז').

 

על שיטת הרב הירש יש לשאול: למה משבח הכתוב את ה' רק על התרת אֲסוּרִים זמניים, ולא בשבח הגדול יותר "מַתִּיר אסירים"! (משל לאדם שהיו לו אלף אלפי אלפים דינרי זהב, והיו מקלסין אותו בדינרי כסף. לא גנאי הוא לו?" מגילה כה)

אך לשיטת רד"ק אין כל קושי, ואפשר שהועדפה הצורה אֲסוּרִים כדי להקביל אותה ל"עֲשׁוּקִים" שבראש הפסוק.

[אשמח להכיר מקורות נוספים המסבירים בשיטתיות את כלל הפסוקים ומנמקים בדומה לרב הירש מה נשתנה "אסיר" מ"אסור".]

 

כיצד נוהגת העברית שלאחר המקרא?

לגבי מתקן הכליאה, המשיכו חז"ל לכנותו "בית האסורים" לפי מסורת הקריאה בספר שופטים, בענין כליאת שמשון בעיר עזה. לעומת זאת בעברית החדשה מקובל השם "בֵּית הַסֹּהַר", המופיע אצל כליאת יוסף במצרים, או "בֵּית כֶּלֶא", המופיע למשל בכליאת ירמיהו (ל"ז:ט"ו): וַיִּקְצְפ֧וּ הַשָּׂרִ֛ים עַֽל⁠־יִרְמְיָ֖הוּ וְהִכּ֣וּ אֹת֑וֹ וְנָתְנ֨וּ אוֹת֜וֹ בֵּ֣ית הָאֵס֗וּר בֵּ֚ית יְהוֹנָתָ֣ן הַסֹּפֵ֔ר כִּי⁠־אֹת֥וֹ עָשׂ֖וּ לְבֵ֥ית הַכֶּֽלֶא.

הכלא המצרי נקרא גם "בּוֹר" (בראשית מ"א:י"ד) או "בֵית הַבּוֹר" (שמות י"ב:כ"ט) על שם מיקומו התת-קרקעי, אך בימינו משמש הכינוי "בור" במובן אחר: מקום תת-קרקעי בִּיטחוני מסוּוָג ומוגן ובו מתגודד הפיקוד.

 

נעבור אל הכלואים ב"בית האסורים". כיצד הם נקראים לאחר המקרא?

בלשון חז"ל נפוץ השימוש בצורה "אסור" במשמעות ההלכתית, הפך ה"מותר", ומקבילתה הארמית היא "אסיר". אולי בגלל שימוש רגיל זה חידשו חכמים את השם "חבוש" עבור האסיר, כמו בפתגם: "אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים" (תלמוד בבלי, ברכות ה, ב).

מתקופת רבותינו הראשונים[3] ועד ימינו מתרחב והולך השימוש בשם המקראי "אסיר", לצד השם "חבוש" המשמש בעיקר במַחְבּוֹשׁ הצבאי.

 

לאור האמור, נעיין בלשון התפילות שתיקנו חכמינו:

אילו היתה לשון בית הכנסת של חכמינו כלשון בית המדרש וכלשון הדיבור בזמנם, היינו מוצאים את הלשון ברוך "מתיר חבושים". אבל דרכם של חכמים בתיקון לשון התפילה והברכות הייתה בדרך כלל אימוץ לשון הכתובים: 

לשון הפסוק "ה' מַתִּיר אֲסוּרִים" (תהלים קמ"ו:ז'[4]) שובצה גם בברכות השחר: "בא"י אמ"ה מַתִּיר אֲסוּרִים", וגם בתפילת העמידה בברכת גבורות:

מכלכל חיים בחסד מחיה מתים ברחמים רבים סומך נופלים רופא חולים מתיר אסורים ומקיים אמונתו לישני עפר.

ומדוע תיקנו חכמים בברכת גאולה לאחר ק"ש שחרית: "מוֹצִיא אֲסִירִים, (וּ)פוֹדֶה עֲנָוִים, (וְ)עוֹזֵר דַּלִּים, (וְ)[ה]עוֹנֶה לְעַמּוֹ (ישראל) בעת שועם אליו"? למה נקטו בצורה "אֲסִירִים" ולא אֲסוּרִים?

כאן השפיע הכתוב הנ"ל [תהלים ס"ח:ז'], מוֹצִיא אֲסִירִים בַּכּוֹשָׁרוֹת.

 

על החטופים אפשר להתפלל בנוסחי תפילה מיוחדים, אבל אפשר גם לכוון בנוסחי הקבע, להודות על האסורים ששוחררו, ולבקש על מי שעדיין אסורים.

בברכות השחר אנו מודים לה' ה"מַתִּיר אֲסוּרִים", ואנו כוללים את עצמנו עם השבויים, כי יש צד שכולנו כבולים, כי בזמן השינה אין אנו זזים, וה' משחרר אותנו כל בוקר מחדש. יש גם מי ששבוי בדרכי מחשבה או התנהגות, וה' עוזר להשתחרר מהן.

בתפילת העמידה אנו מונים את גבורות ה', ומבקשים ממנו ברמז ("ריצוי שאלה"; תענית ד, ב) שיעשה לנו גבורותיו: שיוריד גשם, יכלכל חיים בחסד, יחיה מתים, ירפא חולים ויתיר אסורים.

מי שעֶָנָה לְיוֹסֵף בְּבֵית הָאֲסוּרִים – כשבמבט ריאלי לא היה לו שום סיכוי לצאת מבית הבור בחיים – הוּא יַעֲנֵנוּ!

מי שהוציא את עם ישראל האסירים מבית עבדים – הוּא יַעֲנֵנוּ!

 

 

---

[1] להרחבה: כהן מימון, הכתיב והקרי שבמקרא: בחינה בלשנית של חילופי מסורות מושתתת על נוסח המקרא שב'כתר ארם צובה', ירושלים תשס"ז, עמ' 196–197. וכ"כ ברגשטרסר, דקדוק, עמ' 460: ליד הבינוני הפעול מצויים שמות עצם קרובים במשמעותם במשקל פעיל: ליד אסור, נתון - אסיר, נתין.

וראה דברינו כאן: https://maanelashon.org/?p=661

אפשר אולי להציע שבקריאת התורה הועדפה הצורה אֲסִירֵי לשם הגיוון הצלילי, במקום הצירוף: "אסורי הַמֶּלֶךְ אֲסוּרִים".

[2] אסירי המלך אסורים – "אסיר" הוא שם⁠־עצם ומשום כך מציין תכונה קבועה; ו"אסור" הוא פועל ומציין רק תכונה זמנית. ה"אסור", נעצר ומעוכב עד העמדתו לדין; אך ה"אסיר" נכלא על מנת שיכפר על חטאו. שני המובנים נכללים ב"אסורי" על ידי הקרי והכתיב. בית סוהר זה שימש גם לעצירים וגם לאסירים – דבר המהווה בסיס להמשך הסיפור. באופן זה יכל יוסף לעמוד בקשר עם אנשים שנעצרו לזמן קצר בלבד, ושלאחר מכן חזרו לעמדותיהם החשובות. ואכן נראה ששר המשקים ושר האופים היו עצורים בלבד, והמתינו להעמדתם לדין.

[3] למשל: תרגום ר יהודה אבן תיבון לספר חובות הלבבות לר' בחיי אבן פקודה: "כי האסיר כשיצא ממאסרו"...

[4] להרחבה: משה בר-אשר, "מטבע שטבעו חכמים בברכה (עיון ראשון)", בתוך: כנישתא – מחקרים על בית הכנסת ועולמו 4 (תשע), בעיקר עמ' לז; מג. וראה דברים רבה (וילנא) פרשת ראה פרשה ד:ט'

זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (תהלים קמ"ו:ז'): עוֹשֶׂה מִשְׁפָּט לַעֲשׁוּקִים נֹתֵן לֶחֶם לָרְעֵבִים ה' מַתִּיר אֲסוּרִים, מְדַבֵּר בְּיִשְׂרָאֵל.

אָמַר רַבִּי פִּנְחָס בַּר חָמָא, מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ בְּמִצְרַיִם יוֹתֵר מִשִּׁבְעִים אֻמּוֹת, וּמִכֻּלָּן לֹא הָיוּ מְשַׁעְבְּדִין אֶלָּא בְּיִשְׂרָאֵל, וּמִי עָשָׂה לָהֶם דִּין, עֹשֶׂה מִשְׁפָּט לַעֲשׁוּקִים.

פק"ל ציצית ותכלת – זכר לאהבת ה' ולגאולתו אותנו מאז ולתמיד

בזמן שרבבות חיילי ישראל יוצאים לקרב מתוך קבלת עול מלכות שמים, לבושים בטלית קטן עם ציציות, ראוי שנזכיר כמה כוונות וטעמים שיש במצות ציצית השקולה כנגד כל המצוות.

מפורש בפרשת ציצית שמטרתה להזכיר לנו את אדון העולם ולהזכיר לנו להשתדל לקיים את כל תרי"ג מצוותיו. ולכן אמרו חכמים: כל מי שיש לו תפילין בראשו ובזרועו, וציצית בבגדו, ומזוזה בפתחו, מוחזק לו שלא יחטא, שהרי יש לו מזכירים רבים, והן הן המלאכים שמצילין אותו מלחטוא, שנאמר "חונה מלאך י"י סביב ליראיו ויחלצם" (רמב"ם הל' מזוזה פרק ו).

חוץ מזה שהציצית שומרת עלינו, הציצית היא תמרור אהבה: לא זו בלבד שהיא מזכירה לנו לאהוב את ה' ולעשות רצונו, אלא היא תמרור לאהבה הרבה של הבורא אלינו: היא מזכירה לנו שאבינו שבשמים, צור ישראל מושיעו וגואלו, גאל אותנו בעבר, ככתוב בסוף פרשת ציצית, ויגאל אותנו לעולמים.

חוטי הציצית הלבנים, יחד עם פתיל התכלת שבציצית, מזכירים לנו את גאולת מצרים: את מכת בכורות וקריעת ים סוף שבהן גילה ה' את יחסו המיוחד לבנו בכורו, ואת אהבתו לישראל כאהבת אב לבניו.

כיצד הציצית והתכלת מהוות תמרור אהבה ותזכורת לגאולה?

בדומה לסימנים של ראש השנה, גם בציצית ניתן למצוא רמזים בתכונות שלה: בגוף המצווה, במספר חוטי הציצית, בצורה שקושרים אותה, ובצבע של התכלת; וניתן גם למצוא רמזים בשמות 'ציצית' ו'תכלת' המצביעים על קשר לשוני בין הציצית והתכלת לאהבת ה' אלינו.

במדרש (ספרי במדבר טו לט) נימקו את השם ציצית "על שם שהציץ המקום על בתי אבותינו במצרים", כשהצילנו מהמשחית במכת בכורות.

רבי אלעזר בן רשב"י אומר: למה נקרא שמה תכלת, על שם שנתכלו המצרים בבכורות, או על שם שכלו המצרים בים. כלומר תכלת מלשון כילוי וכליה, שה' השמיד את האויב המצרי.

רש"י, על בסיס חילופי העיצורים ת' ארמית עם ש' עברית, מוסיף שהמילה "תכלת" רומזת לשכול: לשיכול הבכורות המצרים; והצבע הכהה של התכלת מרמז על צבע השמים הכהה בזמן מכת בכורות בחצות הלילה.

בנוסף, צבע התכלת מזכיר את צבע הים - ים סוף (סמ"ג עשין כו).

אף מספר החוליות שיש לקשור (כשיש תכלת!) רומז למספר הגזרים שנגזר ים סוף, וכך: המסתכל בשלש עשרה החוליות התכולות כצבע הים, רואה ביניהן שנים עשר "אוירין שביניהם" בצבע לבן המסמלים את שנים עשר השבילים לי"ב השבטים. מניין החוטים אף הוא רומז למניין הימים של השמדת המצרים: ממכת בכורות ועד שאמרו שירה על הים על הצלתם ועל הטבעת המצרים.

אם כן, הציצית והתכלת, במראה שלהן ובשמותיהן, מהוות לנו תזכורת מוחשית לגאולת מצרים ולגאולה העתידה: כשרואים אותן זוכרים את יציאת מצרים שראשיתה ב"שׁיכול" ואיבוד הבכורות בחצות הלילה , ושיאה ביום השמיני של התהליך - בקריעת ים סוף: במעבר ישראל ב"חוטי הלבן" ובהטבעת האויב המצרי ב"חוטי תכלת הים". 

ו"על זאת" ממשיכים להודות מיד לאחר אמירת פרשת ציצית ב"ברכת גאולה", שהיא מעין שחזור ההודיה של ישראל בשירת הים, ותפילה להשלמת הגאולה במהרה בימינו.

אך שלא כמו בימים ההם שעשה ה' לנו ניסים, בגאולה העתידה אנו שותפים, אויבינו לא יטבעו לבד בים... אנו נדרשים לפעול עם א-ל, להילחם את מלחמות א-להי מערכות ישראל.

עטופים בציצית נחוש את קרבת ה' ואהבתו, ובעז"ה (בעזה) ננצח! 

מוקדש בהערכה לכל השותפים במבצעי "ציצית לכל לוחם", 

ובתפילה לניצחון עם ישראל וגאולה שלמה.

ציצית לכל חייל! - ראש יהודי (roshy.org)

ציציות תכלת לחיילי צה”ל, ללא תשלום, באתר פתיל תכלת: 

https://www.tekhelet.com/he/chayalim/

כאן11: ציציות הן הפריט המבוקש ביותר בקרב חיילי צה״ל