בפרשת וישלח אנו קוראים:
"וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ, וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר.
וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ, וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ, וַתֵּקַע כַּף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ" (בראשית לב כד-כה).
לנו, כדוברי עברית, אין שום בעייה להבין את משמעותהּ של ההיאבקות. המילים מאבק והיאבקות שגורות בפינו, ומובנן "מלחמה", "התגוששות", "התאמצות להצליח ולנצח". אך העובדה שאין עוד "נאבק" בתנ"ך, מלבד המאבק שבמעבר יבּוק, גרמה לקדמונינו לחפש אחר האטימולוגיה (הגיזרון) של המילים "וַיֵּאָבֵק" ו"הֵאָבְקוֹ".
בפרק "גיד הנשה", הפרק השביעי במסכת חולין, מובאות שתי דרשות של רבי יהושע בן לוי: הראשונה מפרשת את "וַיֵּאָבֵק" כמו "וַיֵּחָבֿק", מלשון חיבוק והתקשרות, והשניה מבארת את "וַיֵּאָבֵק איש עמו" מלשון אבק ועפר. כך גם דורש רבי ברכיה במדרש "בראשית רבה": "ויאבק איש עמו" – "מי נתמלא אבק - האיש שהיה עמו", כלומר יעקב הוא שניצֵח את האיש והשליכו ארצה, וכך התמלא אבק ועפר.
מנחם בן סרוק, שהיה מחכמי סְפרד לפני כאלף שנה, היה הראשון שכתב מילון בשפה העברית. במילונו, הנקרא "מחברת מנחם", מסודרות כל המילים המקראיות בַערכים, הנקראים מחבּרות. בְ"מחברת אבק", דהיינו בָערך אל"ף בי"ת קו"ף, כורך מנחם את "וַיֵּאָבֵק" יחד עם שם העצם "אָבָק". הוא כותב ש"אבק מתחלק לשלושה עניינים שווים בגזרתם, קרובים בענינם: הראשון אבק ועפר, השני אבקת רוכל, והשלישי "וַיֵּאָבֵק איש עמו" - שפירושו: ויתעפֵּר איש עמו. כתוצאה מן ההתגוששות, העלו יעקב והאיש ענן עפר ואבק ברגליהם.
רש"י בפירושיו לַמקרא ולַתלמוד מזכיר את מנחם מאות פעמים, וכך גם כאן. רש"י מזכיר את פירוש מנחם, ואז חולק עליו. רש"י מפרש את "ויאבק" על פי הלשון הארמית, בה מוצאים מילים משורש זה במשמעות של חיבוק, חיבור והתקשרות, "שכן דרך בני אדם המתעצמים להפיל איש את רעהו, שחובְקו ואובְקו בִזרועותיו".
אף על פי שפירוש מנחם ופירוש רש"י יסודם כבר בדברי רבי יהושע בן לוי, לא נמנע רש"י מלחוות את דעתו ולהעדיף את הפירוש שנראה בעיניו קרוב לאמת. יתכן שרש"י סטה מפירוש מנחם משום שהקשר בין "וַיֵּאָבֵק איש עמו" לאבק הוא רופף ואינו מהותי, לעומת המגע והחיבוק שבין מתאבֿקים שהם עיקר ההתאבֿקות בכל זירה.
ומנגד, מסתבר שמנחם לא פֵרש את המאבק מלשון חיבוק והתקשרות, כי מנחם נזהר לפרש את העברית המקראית מתוך עצמה, מבלי להסתייע בְלָשון אחרת. אך דרכו של רש"י היא לבאר מילים מקראיות בעזרת מילים תלמודיות, וגם להפך.
לְפֿירוש רש"י, ש"ויאבק איש עמו" פירושו "וַיֵּחָבֵק", מסייע הרמב"ן בַהביאו רשימת מילים בלשון חכמים, שבהן האות הגרונית חי"ת נחלשת או נאלמת, וַאפילו המילה העברית "אבוקה" היא ביסודו של דבר "חבוקה",
"בעבור היותה מֵעֵצים דקים חגורים וקשורים יחד,
כי החי"ת תכבד בלשונם, והקלו אותה לאל"ף,
ופעמים רבים(!) יבליעו החי"ת".
כלומר, הקושי לבטא חי"ת בעומק הגרון, גרם לכך שבלשון הדיבור ביטאו במקומה אל"ף, או השמיטו אותה לגמרי.
יתכן שנותן התורה בחר כאן במילה הייחודית "ויאבק" בגלל קירבתה למילה "ויחבקהו" שבהמשך הפרשה. התמודדות יעקב עם האיש המסתורי, שחז"ל פֵרשו שהוא שׂרו של עשו, מקדימה את המפגש של יעקב עם עשו עצמו. בזכות המאבק הרוחני המקדים, שבו "וַיֵּאָבֵק איש עמו" נכשל, ושרו של עשו נאלץ לברך את יעקב ולהודות בעליונותו, לכן עשו רץ לקראת יעקב אחיו ובמקום לחבקו כדי להפילו, הוא מחבקו ומנשקו. יתכן גם שרמז יש כאן וסימן לַבּנים, שלפעמים בני אדום יבואו להיאבק עִם ישראל במעטה של חיבוק ידידותי.
מכאן נעבור להתאבקות אחרת:
בַפּרק הראשון במסכת אבות מובא מאמרו של יוסֵי בן יועזר:
"יהי ביתך בית ועד לַחכמים, והוי מתאבּק בעפר רגליהם, והוי שותה בַצמא את דבריהם".
ההקשר מורה שהביטוי "מתאבּק בעפר רגליהם" דומה ל"מתעפֵּר בֶעָפָר" או "מתאבּק בָאבק". בדרך כלל מפרשים זאת על פי מנהג הקדמונים שהתלמיד היה יושב על הקרקע, למרגלות הרב. וכך כותב רבי שמעון בן צמח דוראן, מחכמי צפון אפריקה לפני כשש מאות שנה, בפירושו "מגן אבות" למשנה זו:
צִוה הֶחכם שיהיה מתאבּק ויתמלא אבק מעפר רגליהם לשמוע דבריהם,
שאם ישתפל [וינמיך עצמו] בפניהם, לַסוף יתגדל...
וכמו שאמרו חז"ל: כל המשפיל עצמו - הקב"ה מגביהו.
בדומה לכך, יש מפרשים שמדובר באבק הדרכים שמעלה הרב, והתלמיד מצווה ללכת בעקבות הרב, גם במחיר של התאבקות מפסיעות הרב.
פירוש מחודש למשנה זו, אם כי לא על דרך הפשט, כתב רבי חיים מוולוז'ין, מייסד הישיבה הראשונה בליטא, בפירושו "רוח חיים" למשנה זו: לדבריו, אסור לתלמיד לקבל את דברי רבו כשיש לו קושיות עליהם, ולפעמים יהיה האמת עם התלמיד. לכן אמרו "הוי מתאבֿק" – מלשון "ויאבק איש עמו", שהוא ענין התאבֿקות מלחמה, הזהירונו להיאבֿק וללחום בדברי הקדמונים, ולא לישא פני איש, רק לאהוב האמת!
אבל, עם כל זה, יזהר בנפשו מלדבר בגאוה וגודל לבב, באשר מצא מקום לחלוק, וידמה כי גדול הוא כרבו, או כמחבר הספר אשר הוא משיג עליו, וידע בלבבו כי כמה פעמים לא יבין דבריו וכוונתו, ולכן יהיה אך בענווה יתירה, ולכן סיים "בעפר רגליהם", כלומר התנאי להיאבֿקות הוא: בענוה והכנעה, ולדון לפניהם בקרקע. עכת"ד.
נמצאנו למדים כי מאבקו של יעקב, הקשור מבחינה לשונית לחיבוק או לאבק, קשור גם לדרך לימוד התורה, למלחמתה של תורה והאבקות על אמיתה של תורה, יחד עם התאבקות והתעפרות בעפר רגלי רבותינו.
