1100 | הסופר הרב יוסף אליהו יו"ר ארגון 'עין טובה' | "דבש תחת לשונך" - חידושי לשון בתנ"ך ובמשנה |
1120 | ד"ר משה קהן
| שירי יין ושמחה בתור הזהב |
1140 | אליהוא שנון חבר קבוץ סעד, גולה בים המלח | משמעות סדר המילים במקרא בעברית החדשה אומצו שינויים רבים בסדר המילים לעומת העברית המקראית. לא תמיד אנחנו מבינים פסוקים בגלל הזרוּת. נביא ששה מיני שינוי ודוגמות, עם פיענוח פסוקים אחדים. |
1200 | אוריאל פרנק | שלום עם נאצים?! מיהו נאצי? ומהו שלום? נדבר על שני שינויים לשוניים מבורכים בעקבות "מלחמת שמחת תורה": גאולתה של המילה "שלום", והחזרת ה"עטרה" (המפוקפקת) של התואר "נאצי" ליושנה. |
1220 | משה אוסי | אסלאם – זה לא סלאם – לעולם עם סקירה על ארגוני הטרור |
יום רביעי, 6 בדצמבר 2023
תוכנית יום העיון "לשון ותורה בחנוכה" - תשפ"ד
יום שני, 4 בדצמבר 2023
"לשון ותורה בחנוכה" - תשפ"ד
שלום רב,
בעזרת הבוחר בתורה ובלשונה, נקיים השנה מפגש לימוד תורני-לשוני ב"זום", ביום חמישי, ב' בטבת, נר 7 של חנוכה, החל מהשעה 1100.
תוכנית יום העיון וקישור ל"זום" יתפרסמו ביומן הרשת "מענה לשון": blog.maanelashon.org
מוזמנים להשתתף, לצפות בהקלטות וגם להפיץ הלאה.
הלימוד יוקדש:
· לשלום כל כוחות הביטחון ולהצלחתם במיגור אויבינו ובכילוי הרוע והרשעה מן העולם,
· לשלומם של החטופים, ולחזרתם המהירה הביתה בריאים,
· לרפואת כל הפצועים, בתוך שאר חולי ישראל,
· לזכר רב"ט אריאל אליהו, ז"ל, בתוך שאר הקדושים הי"ד, שנהרגו על קידוש השם במלחמה זו ובשאר מערכות ישראל,
· ובתפילה שישובו בנים לגבולם!
בברכת חורף בריא,
לימוד פורה וחנוכה שמח,
בשורות טובות, ישועות, נקמות ונחמות,
אוריאל פרנק
"מענה לשון"
נ"ב: לצפייה בשיעורים מימי עיון קודמים:
https://www.maanelashon.org/category/conferences-seminars-and-lectures
יום חמישי, 30 בנובמבר 2023
169. מִשְּׁנָתוֹ או מִשְׁנָתוֹ? מִמְּקוֹמוֹ או מִמְקוֹמוֹ?
אלישע יהודה בן רות
וברוך בוריס בן אירנה,
בתוך שאר הפצועים וחולי ישראל
הניקוד הרגיל של אות השימוש מ"ם הוא חיריק ודגש חזק לאחריו.
יום שלישי, 21 בנובמבר 2023
"לשון ותורה בחנוכה" - תשפ"ד
- לשלומם של החטופים, ולחזרתם המהירה הביתה בריאים,
- לרפואת כל הפצועים, בתוך שאר חולי ישראל,
- לזכר רב"ט אריאל אליהו, ז"ל, בתוך שאר הקדושים הי"ד, שנהרגו על קידוש השם במלחמה זו ובשאר מערכות ישראל,
- לשלום כל כוחות הביטחון ולהצלחתם במיגור אויבינו ובכילוי הרוע והרשעה מן העולם,
- ובתפילה שישובו בנים לגבולם!
בברכת חורף בריא,
יום שבת, 11 בנובמבר 2023
אסירים אסורים
מוקדש לשלומם, לרפואתם ולשחרורם של כל שבויי ישראל
בימים אלה מושרים שירים המבטאים את תקוותנו לשחרור כל השבויים, ביניהם השיר "מוֹצִיא אֲסִירִים" (לשמיעת השיר: קישור1, על השיר: קישור2), והשיר "תָּבוֹא לְפָנֶיךָ אֶנְקַת אָסִיר" (לשמיעת השיר: קישור3, על השיר: קישור4).
באופן תמוה, בהודיה על שחרור השבויים, הופכים האסירים לאסורים: עם היוודע חילוצה של החיילת אוֹרי מגידיש מעזה, בֵרך מגיש ערוץ 14 "ברוך מתיר אסורים", וכך אנו מברכים בכל בוקר "מַתִּיר אֲסוּרִים", ולא אֲסִירִים!
מהו ההבדל בין אֲסִירִים לאֲסוּרִים?
בעברית של המקרא אנו מוצאים זה לצד זה את השמות אסורים ואסירים, ואפשר להגדירם כ"תאומים מתחלפים", כי נוסח הכתיב במקום אחד הוא נוסח הקרי במקום השני:
את שמשון הגיבור אסרו הפלישתים בבֵית [הָאֲסוּרִים] לפי הקרי (שופטים ט"ז, כא; כה), אבל הכתיב: האסירים. וכתב שם רד"ק, שהכתיב אסירים והקרי אסורים – משמעותם אחת, אלא שמבחינת התבנית הלשונית, המילה "אסיר" מוגדרת כשם־תואר ו"אסור" היא צורת פָעוּל.
גם בכליאת יוסף במצרים אנו מוצאים הבדל בין הקרי והכתיב, אבל בכיוון ההפוך (בראשית ל"ט:כ'):
וַיִּקַּח אֲדֹנֵי יוֹסֵף אֹתוֹ וַיִּתְּנֵהוּ אֶל בֵּית הַסֹּהַר, מְקוֹם אֲשֶׁר [אֲסִירֵי] (אסורי) הַמֶּלֶךְ אֲסוּרִים...
כאן הקרי הוא: [אֲסִירֵי] הַמֶּלֶךְ
והכתיב בוי"ו: (אסוּרי) הַמֶּלֶךְ – בדומה לקרי בספר שופטים!
גם כאן מעיר רד"ק ש"הענין אחד". לפי פשוטו של מקרא, אין הבדל בין אסירים לאסורים, והקרי והכתיב מוסרים שתי חלופות לשוניות שוות משמעות (בדומה ל"קריא" ו"קרוא", וכן "נתון" ו"נתין")[1].
ואולם, הרב הירש (בראשית לט, כ[2]) מבחין בין משמעות השם אסירים לאסורים: "אסיר" הוא שם־עצם ומשום כך מציין תכונה קבועה, כלומר מי שנידון למאסר; אך "אסור – הוא פועַל" ומציין תכונה זמנית בלבד, כלומר מי שנמצא ב"מעצר" עד להעמדתו לדין.
לשיטת הרב הירש, הקרי והכתיב מבטאים שני תכנים שונים, וכשהמקרא מוסר ביחד קרי אֲסוּרִים וכתיב אסירים, הרי זה מלמד לדעתו שבבית סוהר זה היו כלואים גם אסירים קבועים (כמו יוסף) וגם אסורים זמניים, עצירים (כמו שר המשקים ושר האופים).
בדיקה בתנ"ך מראה שהשם הרגיל הוא השם "אסיר", והוא מופיע לא רק ברבים [כגון "אֱ-לֹהִים מוֹשִׁיב יְחִידִים בַּיְתָה מוֹצִיא אֲסִירִים בַּכּוֹשָׁרוֹת אַךְ סוֹרְרִים שָׁכְנוּ צְחִיחָה. - תהלים ס"ח:ז'] אלא גם ביחיד, כמו בתהלים (ע"ט:י"א):
(י) לָמָּה יֹאמְרוּ הַגּוֹיִם אַיֵּה אֱלֹהֵיהֶם יִוָּדַע בַּגֹּיִים לְעֵינֵינוּ נִקְמַת דַּם עֲבָדֶיךָ הַשָּׁפוּךְ. (יא) תָּבוֹא לְפָנֶיךָ אֶנְקַת אָסִיר כְּגֹדֶל זְרוֹעֲךָ הוֹתֵר בְּנֵי תְמוּתָה. (יב) וְהָשֵׁב לִשְׁכֵנֵינוּ שִׁבְעָתַיִם אֶל חֵיקָם חֶרְפָּתָם אֲשֶׁר חֵרְפוּךָ אֲדֹנָי. (יג) וַאֲנַחְנוּ עַמְּךָ וְצֹאן מַרְעִיתֶךָ נוֹדֶה לְּךָ לְעוֹלָם לְדוֹר וָדֹר נְסַפֵּר תְּהִלָּתֶךָ.
לעומת זאת, "אָסוּר" בלשון יחיד מופיע במקרא רק בתור פועַל, כמו בבראשית (מ':ג'): וַיִּתֵּן אֹתָם בְּמִשְׁמַר בֵּית שַׂר הַטַּבָּחִים אֶל בֵּית הַסֹּהַר מְקוֹם אֲשֶׁר יוֹסֵף אָסוּר שָׁם – אבל בתור שם עצם, המתאר את החבושים בבית הסוהר מצאנו רק את צורת הרבים הנ"ל (כמו בכתיב "אסוּרי הַמֶּלֶךְ" במצרים, ובקרי "בית האסורים" של שמשון), וכן בשבחו של הקב"ה בפסוקי דזמרה: "ה' מַתִּיר אֲסוּרִים" (תהלים קמ"ו:ז').
על שיטת הרב הירש יש לשאול: למה משבח הכתוב את ה' רק על התרת אֲסוּרִים זמניים, ולא בשבח הגדול יותר "מַתִּיר אסירים"! (משל לאדם שהיו לו אלף אלפי אלפים דינרי זהב, והיו מקלסין אותו בדינרי כסף. לא גנאי הוא לו?" מגילה כה)
אך לשיטת רד"ק אין כל קושי, ואפשר שהועדפה הצורה אֲסוּרִים כדי להקביל אותה ל"עֲשׁוּקִים" שבראש הפסוק.
[אשמח להכיר מקורות נוספים המסבירים בשיטתיות את כלל הפסוקים ומנמקים בדומה לרב הירש מה נשתנה "אסיר" מ"אסור".]
כיצד נוהגת העברית שלאחר המקרא?
לגבי מתקן הכליאה, המשיכו חז"ל לכנותו "בית האסורים" לפי מסורת הקריאה בספר שופטים, בענין כליאת שמשון בעיר עזה. לעומת זאת בעברית החדשה מקובל השם "בֵּית הַסֹּהַר", המופיע אצל כליאת יוסף במצרים, או "בֵּית כֶּלֶא", המופיע למשל בכליאת ירמיהו (ל"ז:ט"ו): וַיִּקְצְפ֧וּ הַשָּׂרִ֛ים עַֽל־יִרְמְיָ֖הוּ וְהִכּ֣וּ אֹת֑וֹ וְנָתְנ֨וּ אוֹת֜וֹ בֵּ֣ית הָאֵס֗וּר בֵּ֚ית יְהוֹנָתָ֣ן הַסֹּפֵ֔ר כִּי־אֹת֥וֹ עָשׂ֖וּ לְבֵ֥ית הַכֶּֽלֶא.
הכלא המצרי נקרא גם "בּוֹר" (בראשית מ"א:י"ד) או "בֵית הַבּוֹר" (שמות י"ב:כ"ט) על שם מיקומו התת-קרקעי, אך בימינו משמש הכינוי "בור" במובן אחר: מקום תת-קרקעי בִּיטחוני מסוּוָג ומוגן ובו מתגודד הפיקוד.
נעבור אל הכלואים ב"בית האסורים". כיצד הם נקראים לאחר המקרא?
בלשון חז"ל נפוץ השימוש בצורה "אסור" במשמעות ההלכתית, הפך ה"מותר", ומקבילתה הארמית היא "אסיר". אולי בגלל שימוש רגיל זה חידשו חכמים את השם "חבוש" עבור האסיר, כמו בפתגם: "אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים" (תלמוד בבלי, ברכות ה, ב).
מתקופת רבותינו הראשונים[3] ועד ימינו מתרחב והולך השימוש בשם המקראי "אסיר", לצד השם "חבוש" המשמש בעיקר במַחְבּוֹשׁ הצבאי.
לאור האמור, נעיין בלשון התפילות שתיקנו חכמינו:
אילו היתה לשון בית הכנסת של חכמינו כלשון בית המדרש וכלשון הדיבור בזמנם, היינו מוצאים את הלשון ברוך "מתיר חבושים". אבל דרכם של חכמים בתיקון לשון התפילה והברכות הייתה בדרך כלל אימוץ לשון הכתובים:
לשון הפסוק "ה' מַתִּיר אֲסוּרִים" (תהלים קמ"ו:ז'[4]) שובצה גם בברכות השחר: "בא"י אמ"ה מַתִּיר אֲסוּרִים", וגם בתפילת העמידה בברכת גבורות:
מכלכל חיים בחסד מחיה מתים ברחמים רבים סומך נופלים רופא חולים מתיר אסורים ומקיים אמונתו לישני עפר.
ומדוע תיקנו חכמים בברכת גאולה לאחר ק"ש שחרית: "מוֹצִיא אֲסִירִים, (וּ)פוֹדֶה עֲנָוִים, (וְ)עוֹזֵר דַּלִּים, (וְ)[ה]עוֹנֶה לְעַמּוֹ (ישראל) בעת שועם אליו"? למה נקטו בצורה "אֲסִירִים" ולא אֲסוּרִים?
כאן השפיע הכתוב הנ"ל [תהלים ס"ח:ז'], מוֹצִיא אֲסִירִים בַּכּוֹשָׁרוֹת.
על החטופים אפשר להתפלל בנוסחי תפילה מיוחדים, אבל אפשר גם לכוון בנוסחי הקבע, להודות על האסורים ששוחררו, ולבקש על מי שעדיין אסורים.
בברכות השחר אנו מודים לה' ה"מַתִּיר אֲסוּרִים", ואנו כוללים את עצמנו עם השבויים, כי יש צד שכולנו כבולים, כי בזמן השינה אין אנו זזים, וה' משחרר אותנו כל בוקר מחדש. יש גם מי ששבוי בדרכי מחשבה או התנהגות, וה' עוזר להשתחרר מהן.
בתפילת העמידה אנו מונים את גבורות ה', ומבקשים ממנו ברמז ("ריצוי שאלה"; תענית ד, ב) שיעשה לנו גבורותיו: שיוריד גשם, יכלכל חיים בחסד, יחיה מתים, ירפא חולים ויתיר אסורים.
מי שעֶָנָה לְיוֹסֵף בְּבֵית הָאֲסוּרִים – כשבמבט ריאלי לא היה לו שום סיכוי לצאת מבית הבור בחיים – הוּא יַעֲנֵנוּ!
מי שהוציא את עם ישראל האסירים מבית עבדים – הוּא יַעֲנֵנוּ!
[1] להרחבה: כהן מימון, הכתיב והקרי שבמקרא: בחינה בלשנית של חילופי מסורות מושתתת על נוסח המקרא שב'כתר ארם צובה', ירושלים תשס"ז, עמ' 196–197. וכ"כ ברגשטרסר, דקדוק, עמ' 460: ליד הבינוני הפעול מצויים שמות עצם קרובים במשמעותם במשקל פעיל: ליד אסור, נתון - אסיר, נתין.
וראה דברינו כאן: https://maanelashon.org/?p=661
אפשר אולי להציע שבקריאת התורה הועדפה הצורה אֲסִירֵי לשם הגיוון הצלילי, במקום הצירוף: "אסורי הַמֶּלֶךְ אֲסוּרִים".
[2] אסירי המלך אסורים – "אסיר" הוא שם־עצם ומשום כך מציין תכונה קבועה; ו"אסור" הוא פועל ומציין רק תכונה זמנית. ה"אסור", נעצר ומעוכב עד העמדתו לדין; אך ה"אסיר" נכלא על מנת שיכפר על חטאו. שני המובנים נכללים ב"אסורי" על ידי הקרי והכתיב. בית סוהר זה שימש גם לעצירים וגם לאסירים – דבר המהווה בסיס להמשך הסיפור. באופן זה יכל יוסף לעמוד בקשר עם אנשים שנעצרו לזמן קצר בלבד, ושלאחר מכן חזרו לעמדותיהם החשובות. ואכן נראה ששר המשקים ושר האופים היו עצורים בלבד, והמתינו להעמדתם לדין.
[3] למשל: תרגום ר יהודה אבן תיבון לספר חובות הלבבות לר' בחיי אבן פקודה: "כי האסיר כשיצא ממאסרו"...
[4] להרחבה: משה בר-אשר, "מטבע שטבעו חכמים בברכה (עיון ראשון)", בתוך: כנישתא – מחקרים על בית הכנסת ועולמו 4 (תשע), בעיקר עמ' לז; מג. וראה דברים רבה (וילנא) פרשת ראה פרשה ד:ט'
זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (תהלים קמ"ו:ז'): עוֹשֶׂה מִשְׁפָּט לַעֲשׁוּקִים נֹתֵן לֶחֶם לָרְעֵבִים ה' מַתִּיר אֲסוּרִים, מְדַבֵּר בְּיִשְׂרָאֵל.
אָמַר רַבִּי פִּנְחָס בַּר חָמָא, מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ בְּמִצְרַיִם יוֹתֵר מִשִּׁבְעִים אֻמּוֹת, וּמִכֻּלָּן לֹא הָיוּ מְשַׁעְבְּדִין אֶלָּא בְּיִשְׂרָאֵל, וּמִי עָשָׂה לָהֶם דִּין, עֹשֶׂה מִשְׁפָּט לַעֲשׁוּקִים.
יום חמישי, 2 בנובמבר 2023
פק"ל ציצית ותכלת – זכר לאהבת ה' ולגאולתו אותנו מאז ולתמיד
מפורש בפרשת ציצית שמטרתה להזכיר לנו את אדון העולם ולהזכיר לנו להשתדל לקיים את כל תרי"ג מצוותיו. ולכן אמרו חכמים: כל מי שיש לו תפילין בראשו ובזרועו, וציצית בבגדו, ומזוזה בפתחו, מוחזק לו שלא יחטא, שהרי יש לו מזכירים רבים, והן הן המלאכים שמצילין אותו מלחטוא, שנאמר "חונה מלאך י"י סביב ליראיו ויחלצם" (רמב"ם הל' מזוזה פרק ו).
חוץ מזה שהציצית שומרת עלינו, הציצית היא תמרור אהבה: לא זו בלבד שהיא מזכירה לנו לאהוב את ה' ולעשות רצונו, אלא היא תמרור לאהבה הרבה של הבורא אלינו: היא מזכירה לנו שאבינו שבשמים, צור ישראל מושיעו וגואלו, גאל אותנו בעבר, ככתוב בסוף פרשת ציצית, ויגאל אותנו לעולמים.
חוטי הציצית הלבנים, יחד עם פתיל התכלת שבציצית, מזכירים לנו את גאולת מצרים: את מכת בכורות וקריעת ים סוף שבהן גילה ה' את יחסו המיוחד לבנו בכורו, ואת אהבתו לישראל כאהבת אב לבניו.
כיצד הציצית והתכלת מהוות תמרור אהבה ותזכורת לגאולה?
בדומה לסימנים של ראש השנה, גם בציצית ניתן למצוא רמזים בתכונות שלה: בגוף המצווה, במספר חוטי הציצית, בצורה שקושרים אותה, ובצבע של התכלת; וניתן גם למצוא רמזים בשמות 'ציצית' ו'תכלת' המצביעים על קשר לשוני בין הציצית והתכלת לאהבת ה' אלינו.
במדרש (ספרי במדבר טו לט) נימקו את השם ציצית "על שם שהציץ המקום על בתי אבותינו במצרים", כשהצילנו מהמשחית במכת בכורות.
רבי אלעזר בן רשב"י אומר: למה נקרא שמה תכלת, על שם שנתכלו המצרים בבכורות, או על שם שכלו המצרים בים. כלומר תכלת מלשון כילוי וכליה, שה' השמיד את האויב המצרי.
רש"י, על בסיס חילופי העיצורים ת' ארמית עם ש' עברית, מוסיף שהמילה "תכלת" רומזת לשכול: לשיכול הבכורות המצרים; והצבע הכהה של התכלת מרמז על צבע השמים הכהה בזמן מכת בכורות בחצות הלילה.
בנוסף, צבע התכלת מזכיר את צבע הים - ים סוף (סמ"ג עשין כו).
אף מספר החוליות שיש לקשור (כשיש תכלת!) רומז למספר הגזרים שנגזר ים סוף, וכך: המסתכל בשלש עשרה החוליות התכולות כצבע הים, רואה ביניהן שנים עשר "אוירין שביניהם" בצבע לבן המסמלים את שנים עשר השבילים לי"ב השבטים. מניין החוטים אף הוא רומז למניין הימים של השמדת המצרים: ממכת בכורות ועד שאמרו שירה על הים על הצלתם ועל הטבעת המצרים.
אם כן, הציצית והתכלת, במראה שלהן ובשמותיהן, מהוות לנו תזכורת מוחשית לגאולת מצרים ולגאולה העתידה: כשרואים אותן זוכרים את יציאת מצרים שראשיתה ב"שׁיכול" ואיבוד הבכורות בחצות הלילה , ושיאה ביום השמיני של התהליך - בקריעת ים סוף: במעבר ישראל ב"חוטי הלבן" ובהטבעת האויב המצרי ב"חוטי תכלת הים".
ו"על זאת" ממשיכים להודות מיד לאחר אמירת פרשת ציצית ב"ברכת גאולה", שהיא מעין שחזור ההודיה של ישראל בשירת הים, ותפילה להשלמת הגאולה במהרה בימינו.
אך שלא כמו בימים ההם שעשה ה' לנו ניסים, בגאולה העתידה אנו שותפים, אויבינו לא יטבעו לבד בים... אנו נדרשים לפעול עם א-ל, להילחם את מלחמות א-להי מערכות ישראל.
עטופים בציצית נחוש את קרבת ה' ואהבתו, ובעז"ה (בעזה) ננצח!
מוקדש בהערכה לכל השותפים במבצעי "ציצית לכל לוחם",
ובתפילה לניצחון עם ישראל וגאולה שלמה.
יום ראשון, 29 באוקטובר 2023
אל תירָא ישראל! תירֶה!
בימי מלחמה אלו צדה עיני קשר מיוחד בין פרשת לך לך להפטרה שלה (וכבר חז"ל עמדו על קשר זה): מילות ההרגעה והעידוד של א-להי אַבְרָהָם: אַל תִּירָא! שחוזרים ומודגשים בנבואת ישעיהו (מא ח-יד) שבה מפטירים בשבת זו:
וְאַתָּה יִשְׂרָאֵל עַבְדִּי, יַעֲקֹב אֲשֶׁר בְּחַרְתִּיךָ, זֶרַע אַבְרָהָם אֹהֲבִי... אַל תִּירָא כִּי עִמְּךָ אָנִי אַל תִּשְׁתָּע כִּי אֲנִי אֱ-לֹהֶיךָ אִמַּצְתִּיךָ אַף עֲזַרְתִּיךָ אַף תְּמַכְתִּיךָ בִּימִין צִדְקִי. כִּי אֲנִי י"י אֱ-לֹהֶיךָ מַחֲזִיק יְמִינֶךָ הָאֹמֵר לְךָ אַל תִּירָא אֲנִי עֲזַרְתִּיךָ. אַל תִּירְאִי תּוֹלַעַת יַעֲקֹב, מְתֵי יִשְׂרָאֵל, אֲנִי עֲזַרְתִּיךְ נְאֻם י"י וְגֹאֲלֵךְ קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל.
הפועל "תִּירָא" מופיע לראשונה בתורה בדברי ה' לאחר ניצחון אברהם במלחמת העולם הראשונה: "אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הָיָה דְבַר י"י אֶל אַבְרָם בַּמַּחֲזֶה לֵאמֹר אַל תִּירָא אַבְרָם אָנֹכִי מָגֵן לָךְ שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה מְאֹד" (בראשית טו א).
הסברים רבים הוצעו לנמק יראה ודאגה זו של אברהם שבגללה מעודד אותו ה'. בימי מלחמה טוב להיזכר בדברי המדרש שאברהם התייסר שמא פגע בצדיקים חפים מפשע, וה' מרגיעו: הַלָּלוּ שֶׁהָרַגְתָּ, קוֹצִים בִּעַרְתָּ מִלְּפָנַי, ושכר גדול אני חייב ליתן לך על שהרגת את הרשעים.
בתחילת מלחמת חרבות ברזל הופצה סִסְמָה קליטה (סְלוֹגֶן בלעז) האומרת: "אל תירָא ישראל! תירֶה!", או אם נאמר זאת בלשון הדיבור היום: "אל תירָא באל"ף, אל תפחד, תירָה בה"א, בכלי הנשק".
נקדיש כמה מילים להבדל בין תירָא לתירֶה, כלומר, בין הפעלים שמסתיימים באות אל"ף, גזרת ל"א, לבין הפעלים שמסתיימים ביו"ד (או ה"א), גזרת ל"י (או ל"ה):
מנחם בן סרוק כָלל בשורש אחד בן שתי אותיות, שורש מ"ח, גם לשון מחייה, מחיקה וכילוי, וגם לשון הכאה כמו מחיאת כף.
לעומתו, ר' יונה אבן ג'נאח שאחז בשיטה הדקדוקית של שורשים תלת עיצוריים, הבחין בין שורש מח"ה לשורש מח"א. ולשיטה זו מובנת ההבחנה הקיימת בדרך כלל בין נטיית גזרת ל"א לגזרת ל"י:
בזמן עבר:
הוא מָחָא כף אתה מָחָאתָ כף | הוא מָחָה והשמיד את זכר עמלק אתה מָחִיתָ |
ובעתיד יש הבדל בסיומת: קמץ לעומת סגול:
הוא יִמְחָא אתה תִּמְחָא כף | הוא יִמְחֶה אתה תִּמְחֶה את זכר עמלק |
כך גם לענייננו: ההבדל בין שורש יר"ה לשורש יר"א:
בזמן עבר:
הוא יָרֵא מפחד אתה יָרֵאתָ | הוא יָרָה טיל אתה יָרִיתָ |
ובעתיד הבדל בין קמץ לעומת סגול:
הוא יִירָא אתה תִּירָא מפחד | הוא יִירֶה פגז אתה תִּירֶה טיל |
לכן "אל תירָא ישראל משום פחד! אלא תפגיז ותירֶה ללא חשש!"
לא נוכל לחתום נושא זה מבלי לציין שכבר בלשון המקרא ישנם חילופי גזרות, ושורש יר"ה מתנהג לעיתים כמו שורש יר"א: אע"פ ששם הפועל של שורש יר"ה הוא לִירוֹת (וכ"ה בתהלים י"א:ב: כִּי הִנֵּה הָרְשָׁעִים יִדְרְכוּן קֶשֶׁת כּוֹנְנוּ חִצָּם עַל יֶתֶר לִירוֹת בְּמוֹ אֹפֶל לְיִשְׁרֵי לֵב), מצאנו (/מצינו) בדברי הימים (ב כ"ו:ט"ו) לִירוֹא בַּחִצִּים.
מעשה שהיה במטווח: בשעת ירי חי קרא המפקד לאחד היורים ''אל תירָה''.
היורה, מפקח חינוך, שמע ''אל תירָא'', והוסיף לירות, באומץ לב. לאחר שהמפקד שנה ושילש והזהיר, והיורה לא נשמע, ניגש אל פקודו וגער בו בשצף קצף: הרי אמרתי לך אל תירָה. 'אינני יָרֵא', השיב היורה בשלוות נפש. אכן 'מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן'... (ר' סיוון, הויות וחויות, עמ' 8).
יום שישי, 13 באוקטובר 2023
מהו "קידוש השם"?
מוקדש לזכרו של סמל אריאל אליהו, ה' ייקום דמו, חייל שיריון, גיבור וקדוש, שזכה להילחם בגבורה ולהרוג מחבלים רבים על קידוש השם, ונפל מות גיבורים בהגנת הארץ.
ולהצלחתם של חיילינו במיגור אויבינו ובכילוי הרוע והרשעה מן העולם.
ברוב קהילות ישראל נהוג לומר את מזמור מ"ז תכף לתקיעת שופר בראש השנה.
שני הפסוקים החותמים את המזמור מדברים על אחרית הימים:
(ט) מָלַךְ אֱ-לֹהִים עַל גּוֹיִם, אֱ-לֹהִים יָשַׁב עַל כִּסֵּא קׇדְשׁוֹ.
(י) נְדִיבֵי עַמִּים נֶאֱסָפוּ עַם אֱ-לֹהֵי אַבְרָהָם כִּי לֵאלֹהִים מָגִנֵּי אֶרֶץ מְאֹד נַעֲלָה.
מפרש רש"י, שלעתיד לבוא יאמרו הכל שה' מלך עַל כל הגוים, ואז כִּסאו של ה' יהיה שלם וגדוּלתו ניכֶּרת, ויגידו כי נֶאֱספוּ לעירו נְדִיבֵי עַמִּים - שהתנדבו עצמם לטבוח ולהרוג על קדושת שמו.
נוסח זה של פירוש רש"י, הוא כנראה הנוסח המקורי, ולפיו "נדיבי עמים" הם המתנדבים "לטבוח ולהרוג על קדושת שמו", כלומר לצאת למלחמת קודש באויבי ה' המחרפים את "שֵׁם ה' צְבָ-אוֹת אֱ-לֹהֵי מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל". אין פלא שנוסח פירוש רש"י סבל בגלות משינויים וצנזורים, ובחלק ממהדורות פירושו הנוסח הוא "שהתנדבו לִטָּבַח ולֵהָרֵג על קדושת שמו", כלומר מי שמתנדבים למסור נפשם לקיים את מצוות ה' "בְכָל נַפְשׁם", גם במחיר חייהם: "אפילו הוא נוטל את נפשך".
אכן, רגילים אנו יותר למושג של "קידוש השם" במותו של האדם המקדש שם שמים, אך בתנ"ך נפוץ הרבה יותר המושג "קידוש השם" דווקא במותו של מי שמחלל שם שמים!
דבר זה כתוב בתורה (שמות יד, ד) ושנוי (שמואל א, יז, מה-מו) ומשולש בנביאים (כמו בנבואת יחזקאל על השמדת גוג ומגוג: לט, ו-ז ) ומרובע בכתובים (תהלים כד, ח ועוד).
רש"י חווה את קידוש השם של קהילות הקודש בצרפת ובגרמניה במסע הצלב הראשון ("גזרות תתנ"ו"). מתוך נאמנות ליהדות ולמצוות התורה, הם "מָסְרוּ את נַפְשָׁם עַל קְדֻשַּׁת הַשֵּׁם", כלשון תפילת "אב הרחמים", שנתקנה בעקבות טביחות והריגות אלה. בבור הגלות, בשיא חילול השם, לא ניתן היה לקדש שם שמים אלא במובן של מסירות נפש לקיום המצוות. את קידוש שמו יתברך "באמת", בסילוק החרפה וחילול שם שמים בהשפלת שמו, עמו ותורתו, נאלצו רק לבקש בתפילה לא-ל מלא רחמים, שהוא ינקום את דם עבדיו השפוך.
את מזמור מ"ז פירש רש"י כלפי חזון אחרית הימים של קידוש השם, שבו ייעשה דין באויבי ה', ויושמדו עמלק ותלמידיו ממשיכי דרכו, ע"י "נְדִיבֵי עַמִּים".
"נְדִיבֵי עַמִּים" אלה -- המתנדבים ויוצאים חלוצים למלחמה, ומחרפים את נפשם כדי לחסל, לִטְבוֹחַ ולַהֲרוֹג את אויבי ישראל ואויבי ה' -- מובן שייקראו "מָגִנֵּי אֶרֶץ"; אך למה מכונים הם "עַם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם"? הרי אברהם הוא איש החסד!
אלא זוהי מידתו של אברהם אבינו ע"ה: מחד גיסא מידת רחמים, חסד וביישנות, ומאידך גיסא - כשהדבר נצרך - התנדבות לרדוף כל הלילה עד דן ולהדביר עַמִּים, ולטבוח ולהרוג את הרשעים שאי אפשר לקרבם תחת כנפי השכינה.
תקיעת השופר מזכירה את תכונתו של אברהם לכבוש את רחמיו, ומעודדת את זרעו ללכת בדרכו, ובעת הצורך, בתור הוראת שעה, להתעלם ממידת רחמנותם הטבועה בהם, לגבור על הנטייה הישראלית העדינה ולצאת להילחם ולהתאכזר לאכזרים. הוא שאמר שלמה בחכמתו (קהלת ג): "לַכֹּל זְמָן, וְעֵת לְכָל־חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם... עֵת לַהֲרוֹג וְעֵת לִרְפּוֹא... עֵת לֶאֱהֹב וְעֵת לִשְׂנֹא, עֵת מִלְחָמָה וְעֵת שָׁלוֹם".
בימיו לא זכה רש"י לראות התנדבות של ישראל או של עמים אחרים להרוג את אויבי ישראל על קדושת השם. אשרינו שזכינו לראות בהחזרת עטרת ישראל ליושנה, וכמו יהושע בן נון ודוד המלך בשעתם, ראינו את גבורתם של הפרטיזנים (בין שהם בני ברית ובין שאינם בן ברית) במלחמתם באויב הנאצי, וזוכים אנו לראות השכם והערב את חיילי ישראל (יהודים ושאינם יהודים) שועטים אלי קרב, לומדים קָשֶׁת, ומחרפים נפשם להמית על קדושת השם.
יהי רצון שנדע כולנו, וידעו גם מנהיגינו, ואף חסידי אומות העולם, ללכת בדרכו של אברהם, ולדעת מתי לשתף את מידת הדין עם מידת הרחמים, ובעת הצורך להילחם ללא רחם.
להרחבה: מאמר שפרסמתי בתשרי תשע"ו: "שופר פורענות לשׂונאיהם של ישראל - עיון בטעם מצות השופר ובפירוש רש"י למזמור מ"ז; משמעות קידוש השם על רקע מסעי הצלב", בקישור זה:
https://www.daat.ac.il/daat/ktav_et/maamar.asp?ktavet=2&id=1697