נחלקו הסידורים בניקוד השורה השניה של שִׁיר הַכָּבוֹד:
נַפְשִׁי חָמְדָה / חִמְּדָה בְּצֵל יָדֶךָ. לָדַעַת כָּל רָז סוֹדֶךָ.
משפט זה יסודו בשיר השירים ב, ג: "בְּצִלּוֹ חִמַּדְתִּי וְיָשַׁבְתִּי וּפִרְיוֹ מָתוֹק לְחִכִּי".
ולכן נראה שצריך להיות בבניין פיעל (וכ"ה בסידור עולת ראי"ה ובקורן: חִמְּדָה), ולא בבניין קל (וכ"ה ברוב הסידורים, וכן ברינת ישראל: חָמְדָה).
בס"ד
נוסח ברכת 'שעשה ניסים'
שיעורו של ר' אורן גמליאל ביום העיון "תורה ולשון בצָהֳרֵי יום"
מצפֵּה יריחו, זאת חנוכה, תשע"ב
בחג החנוכה, חג האורים, אנו מברכים ג' ברכות בלילה הראשון, וב' ברכות בשאר הלילות, הערות בהיבט הלשוני ונוסחים שונים נערמו להן במהלך הדורות לגבי ג' הברכות, ברצוני להתייחס אך לברכת 'שעשה ניסים'.
ב'סדר רב עמרם השלם' (הסידור הראשון מר' עמרם גאון בר רב ששנא, ראש ישיבת סורא, נפטר ב-875, נדפס בתרע'ב, המהדיר: אריה לייב פרומקין) חלק ב', עמ' 168 אנו מוצאים את הנוסח: 'בא'י אמ'ה שעשה ניסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה',
במהדורת מוסד הרב קוק שהתקין ד' גולדשמידט, מובא כאן נוסח אחר שאין בו הסיום, ואולי היינו כרס"ג.
ב'סידור רב סעדיה גאון' (רס'ג 882-942, גאון בבלי, ראש ישיבת סורא, נדפס בתשכ'ג) עמ' רנ'ה נוסח הברכה יותר קצר :' בא'י אמ'ה שעשה ניסין לאבותינו בזמן הזה'.
'מחזור ויטרי' (רבינו שמחה בן שמואל מויטרי –תלמידו של רש"י – מחזור שכתיבתו הושלמה ב-1208, מקור חשוב בתולדות ספרות התפילות, יצא בברלין ב-1893) סימן רל'ו, עמ' 199 הלשון היא: 'בימים ההם ובזמן הזה' (ההדגשה שלי)
נוסח זהה אנו מוצאים ב'שיבֳּלי הלקט' (צדקיהו בן אברהם רופא, אטליה המאה הי'ג, 12 ערוגות) הערוגה החמישית, עניין חנוכה קפ'ה, עמ' ע'ב.
אף הרמב"ם בהלכות מגילה וחנוכה, פרק א', הלכה ג' מביא נוסח זה.
בשו"ע או"ח סימן תרע"ו מובאת הערתו של ה'מגן אברהם' (אברהם הלוי גומבינר, 1637-1672, פולין, פירוש על השו"ע) שיש לומר 'בזמן הזה' ולא 'ובזמן הזה'.
(נציין את ה'לבוש' בהערתו לברכת 'על הניסים' שכתב כי יש לומר את הנוסח ' ..ובזמן הזה' מכיון שהניסים הם בעבר ובהווה- ו' החיבור, הט"ז חלק עליו וטען כי זו טעות, עכ"פ יתכן ואין לחלק בין הנוסח שב'על הניסים' לבין זה שלנו)
בעל 'ערוך השולחן' (ר' יחיאל מיכל הלוי אפשטיין מנובהרדוק 1884-1908) בסימן תרע"ו סעיף ג' מנמק את הצורך באות ו', ומסביר כי הברכה היא על שני הניסים: נס שבשינוי חוקי הטבע, נס פך השמן, והנס השני בניצחון החשמונאים המעטים על הרבים.
אם נדייק בדברי הרמב"ם בהלכות מגילה וחנוכה פרק ג', הלכה א', אף שם מצוין נס הגבורה והעצמאות הממלכתית שחזרה לישראל, ובהלכה ב' מתואר נס פך השמן, ומשתמע מדבריו, כאמור, הצורך בתוספת ו', חיבור לשוני- רעיוני.
אשר על כן אולי ניתן להסביר לאור ההווה, דורנו- דור התקומה, דור בו אנו חווים את נס שיבתינו לארץ אבותינו, הארץ הקדושה נכרך עם נס/ניסי העבר הרחוק ע"י האות ו'.
כך אף יוצא מסיום 'על הניסים' בסידורו של רס"ג, עמ' רנ"ו, 'כשם שעשית ניסין לראשונים, כך תעשה לאחרונים ותושיענו בימים האלו כבימים ההם '! וכן אף אפשר לדייק מהמהר"ל ב'נר מצווה' שכרך את החיבור הלשוני עם זה הרעיוני כפי שעשה הרמב"ם כמובא לעיל.
הרב מ. כשר בספרו 'התקופה הגדולה' (שנת תשכ"ח) העוסק בענייני גאולה בזמן הזה, מביא הצעה בסוף מאמרו לנוסח הברכה דנן, לאומרה בתוספת ו', לאור מלחמת ששת הימים ותוצאותיה שבהחלט הפן הניסי עולה ממנה וממילא בימים ההם ובזמן הזה!
הרב יצחק [בן הרב עובדיה] יוסף בספרו 'ילקוט יוסף', הלכות חנוכה, ב'סדר הברכות וההדלקה' הערה א' - סבור כי הנוסח צריך להיות נטול האות ו' מכיוון שהנוסח הוא 'שעשה' –לשון עבר, ואינו יכול להכרך עם 'בזמן הזה'- לשון הווה.
יוצא אם כן שראינו צדדים לכאן ולכאן, הדיוק הלשוני של תוספת ו' לרוב חובר לצד הרעיוני,
להלכה אנו אומרים את הנוסח נטול ו', ויתכן ובעז"ה בגאולה השלימה ה-ו' תהא חלק מהנוסח.
בס"ד
תורה ולשון בצָהֳרֵי יום
תוכנית שיעורים על התורה ולשונה
זאת חנוכה, יום ד', ב' בטבת תשע"ב
בבית הכנסת "יגל יעקב", מצפֵּה יריחו
13:30 התכנסות
| ר' אורן גמליאל | נוסח ברכת "שעשה ניסים לאבותינו" |
| הרב יעקב לויפר | "חשמונָאִי" או "חשמונַיי"? |
14:40 אתנחתא מוסיקלית - הרב דוד כוכב
| ר' אברהם נפח | "פחד יצחק" |
| הרב פרץ לוין | צדק חברתי במועדי ישראל והגדרת "רֵעַ" |
15:15 אתנחתא
| הרב דוד כוכב | תפילת לחש בלי הוצאת אויר, האם כשרה? |
| הרב יהודה קרויזר | דברי ברכה מפי מרא דאתרא |
16:00 תפילת המנחה
| הרב פרופ' שלמה זלמן הבלין | נוסח משנה תורה לרמב"ם ונוסח הדפוסים |
| ר' אוריאל פרנק | דקדוקים ופשרות במהדורות סידורי תפילה |
17:15 תפילת ערבית
הכניסה ללא תשלום עזרת נשים פתוחה
נשמח לראותכם!
עדכונים לנהגים ולטרמפיסטים: 0527203297 או: u-frank@neto.bezeqint.net
האזינו לפינת "רגע של עברית", בנושא "המהדרין" אשר תשודר מחר, יום רביעי כ"ה בכסלו (21.12. למניינם) ברשת ב', תדר 95.5 או 95.0 - FM
בשעות: 05:55, 14:55, 23:55.
במילים משורש בר"ך (כמו תְּבָרְכַ֥נּי, בֵרכוֹ, הברכה אחת הוא לך) נראית יותר שיטת שיטת המדקדקים (וכן הכריע הר"מ ברויאר) שיש לקרוא כל השואים ברי"ש בשוא נע, ולא בחטף פתח (ככל חטף באות שאיננה גרונית, שמטרת החטף להורות לקורא כי זהו שווא נע ולא נח).
יש להעיר כי יש ספרים, וכן יש קוראים, שאינם עקביים בנושא.
אף שאינו משנה משמעות, לכתחילה יש לנקוט כשיטה אחת בעקביות (ולמנהג רוב ישראל, ששווא נע נהגה תמיד בדומה לסגול, הוא הדין כאן).
בבלי מסכת מנחות דף יח עמוד א
והתניא, אמר רבי: כשהלכתי למצות מדותי אצל ר' אלעזר בן שמוע, ואמרי לה: למצות מדותיו של ר' אלעזר בן שמוע, מצאתי יוסף הבבלי יושב לפניו, והיה חביב לו ביותר עד לאחת , אמר לו: רבי, השוחט את הזבח להניח מדמו למחר, מהו? אמר לו: כשר; ערבית, אמר לו: כשר; שחרית, אמר לו: כשר; צהרים, אמר לו: כשר; מנחה, אמר לו: כשר, אלא שר' אליעזר פוסל, צהבו פניו של יוסף הבבלי; אמר לו: יוסף, כמדומה אני שלא כיווננו שמועתינו עד עתה, אמר לו: רבי, הן, אלא שר' יהודה פסול שנה לי, וחזרתי על כל תלמידיו ובקשתי לי חבר ולא מצאתי, עכשיו ששנית לי פסול החזרת לי אבידתי; זלגו עיניו דמעות של רבי אלעזר בן שמוע, אמר:
רש"י מסכת מנחות דף יח עמוד א
למצות מדותי - לידע מיצוי תלמודיי ולשאל ספיקותיי.
למצות מדותיו - ללמד ולמצות מה שר' אלעזר חכם ממני.
והיה חביב - יוסף לרבי אלעזר וספרו בהלכות עד שהגיעו להלכה אחת של זבחים לשון אחר והיה חביב ליוסף כל מה שרבי אלעזר מלמדו עד שהגיעו להלכה אחת.
צהבו פניו - מחמת שמחה.
שלא כיווננו שמועתינו - כלומר דלא סליק לך אליבא דהילכתא כל דאמרי לך עד השתא.
רבי הן - כוונת וכוונת אלא משום הכי צהבו פני השתא שר' יהודה פסול שנה לי.
ולא מצאתי - והייתי מתיירא שמא שכחתי.
הא מפני - הא משמע לשון טעם כלומר הרי מפני שרבי יהודה בנו של רבי אילעאי ורבי אילעאי תלמידו של רבי אליעזר כדאמרי' במסכת סוכה בפרק הישן (דף כז:) מעשה ברבי אילעאי שהלך להקביל פני ר' אליעזר כו'.
שנה לך משנת רבי אליעזר - ולא שהלכה כן אלא חביבה היתה עליו ושנאה לך.
תוספות מסכת מנחות דף יח עמוד א ד"ה עד [ל]אחת
במגילת סתרים דרבינו נסים גריס עד לאחת פירוש עד מאד כדמתרגמינן מאד לחדא.
וי"מ עד אחת עד הנפש שנקראת יחידה
והשתא משמע הכא שרבי למד הרבה מרבי אלעזר בן שמוע וקשה דבסוף הערל (יבמות ד' פד.) אמר רבי כשהלכתי ללמוד תורה אצל רבי אלעזר בן שמוע חברו עלי תלמידיו כתרנגולין של בית בוקיא ולא הניחו לי ללמוד אלא דבר אחד במשנתינו ושמא מעשה זה היה אח"כ תדע דהתם קאמר ללמוד תורה והכא קאמר למצות מדותיו.
סוד כמוס מפורסם
מהי משמעות שורש כמ"ס?
מהתקבולת בשירת האזינו נראה שמשמעות "כמוס" דומה לחתום, סגור, מכוסה, וכדברי אבן שושן במילונו: גנוז, צפון, טמון (הוא משווה אותו עם האכדית:לאצור)[1].
מילון בן יהודה מחברו עם שורש כמ"נ הארמי (אולי על בסיס חילופי אותיות הסמוכות בסדר הא"ב).
אך ת"א פירשו לכאורה להפך, מלשון גילוי, ואעפ"כ רש"י המפרש כתרגומו, כותב "גנוזים ושמורים".
פירוש מעט צרי על ת"א מפנה לראב"ע בתהלים שלהלן, ועפ"ז יוצא שלשורש כמ"ס שתי משמעויות הפוכות – התלויות במלת היחס העוקבת.
א' מירסקי, דעת מקרא על האזינו, מפנה ללשון יוסי בן יוסי (פיוט "אפחד במעשי" לזכרונות ליום ב' של ר"ה): "ליום זה נכמס, סכם חשבונות".
ד' גולדשמידט במחזורו מפרש "נטמן", אך לענ"ד מתאים יותר לפרשו ע"פ ת"א.
מקורות:
דברים פרק לב לד
הֲלֹא הוּא כָּמֻס עִמָּדִי חָתֻם בְּאוֹצְרֹתָי:
אונקלוס
הלא כל עובדיהון גלן קדמי, גניזין ליום דינא באוצרי:
רש"י
הלא הוא כמוס עמדי - כתרגומו כסבורים הם ששכחתי מעשיהם, כולם גנוזים ושמורים לפני:
אבן עזרא
ומלת כמוס - מטעם המקום ידועה, כי אין לה משפחה.
ראב"ע בתהלים פרק קמג פסוק ט
הַצִּילֵנִי מֵאֹיְבַי יְדֹוָד אֵלֶיךָ כִסִּתִי - אמר רבי מרינוס ז"ל כי אליך כסיתי כמו בך חסיתי והנכון בעיני כי מלת לקיחה תהי להפך בעבור אות אחריה כמו קחו מאתכם תרומה והנה הטעם כמו תנו קחו לי שתקח לצרכו וככה סורה אלי שיסור ממקומו ויבוא אליה והפך זה סורה ממני, אם כן מלת כסוי אם אמר המכסה אני מאברהם ידוע ואם אמר המכסה אני אל אברהם הדבר יהיה להפך, והנה הטעם הצילני מאיבי ה' כי אליך אגלה אותם בסתר והנה תיקון הלשון כי כסיתי זה הדבר מאחרים כי אין לי צורך לגלות להם יוכלו לעזור לי לבד אליך לבדך כי אתה תוכל להצילני:
משנה מסכת פאה פרק ה משנה ח
המעמר לכובעות ולכומסאות לחררה ולעמרים אין לו שכחה ממנו ולגורן יש לו שכחה המעמר לגדיש יש לו שכחה ממנו ולגורן אין לו שכחה
תלמוד ירושלמי מסכת פיאה פרק ה דף יח טור ג /מ"ז
/מ"ז/ ז' המעמר לכובעות ולכומסות לחררה ולעומרין
תלמוד ירושלמי מסכת פיאה פרק ה דף יט טור א /הלכה ז'
רבי יונה אמ': מן לעיל כמה דתימר וכובע נחושת על ראשו
לכומסות - ר' אבינא אמ': מן לרע כמה דתימ' הלא הוא כמוס עמדי
פירוש הריבמ"ץ למשנה מסכת פאה פרק ה משנה ח
המעמר לכובעות. פי' כמו כובע. גרסי' ר' יונה אמ' מן לעיל, פי' מראשו, כדכת' וכובע נחש' עלי ראשו, פי' דייק על. לכוסמות. מן לרע, פי' למטה מן הראש, פי' כמו צירקיטלו, כמה דאת אמ' הלא הוא כמוס עמדי, דייקינן עמדי כת', ולא עלי, פ"א כובעות ראשי שבולין הן, כוסמות תחתון של שבולין.
· האם שיכול העיצורים כאן הוא ט"ס?
ר' עובדיה מברטנורא מסכת פאה פרק ה משנה ח
לכובעות - לעשות מהן כמין כובע בראש, שכך היו רגילין לעשות עטרות של שבולין ולשום בראש:
לכומסאות - אינם גבוהים ובולטים למעלה ככובעות, אלא נכפפים למטה שאינו נראה כל כך, כמה דתימא (דברים לב) הלא הוא כמוס עמדי:
תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף קמה עמוד ב
תנו רבנן: עתיר נכסין עתיר פומבי - זה הוא בעל הגדות, עתיר סלעים עתיר תקוע - זהו בעל פלפול, עתיר משח עתיר כמס - זהו בעל שמועות,
רשב"ם:
עתיר משח - אנשי מדות (במדבר יג) מתרגמינן אינשי משחן עתיר בדבר המדוד כגון תבואה שאין משתכרין בה תדיר אלא מכניסין אותה לאוצר ולכשתגיע עת מכירה אז ימכרנה וישתכר והיינו נמי עתיר כמס כמו כמוס עמדי חתום באוצרותי (דברים לב) דבר שמכניסין לאוצר.
ספרי דברים פיסקא שז ד"ה דבר אחר
...ומנין שלא נטלו צדיקים כלום משלהם בעולם הזה שנאמר +תהלים לא כ+ מה רב טובך אשר צפנת ליריאיך, ומנין שלא נטלו רשעים כלום משלהם בעולם הזה שנאמר +דברים לב לד+ הלא הוא כמוס עמדי חתום באוצרותי אי מתי אלו ואלו נוטלים, כי כל דרכיו משפט למחר כשהוא יושב על כסא דין יושב עם כל אחד ואחד בדין ונותן לו מה שראוי לו.
ספרי דברים פיסקא שכד ד"ה (לד) הלא
(לד) הלא הוא כמוס עמדי, רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר כוס שהיה כמוס ומחוסר יכול דיהה תלמוד לומר +תהלים עה ט+ חמר יכול שאין בו אלא חציו תלמוד לומר מלא מסך, יכול שאינו חסר אפילו טיפה אחת תלמוד לומר ויגר מזה מאותה טיפה שתו ממנה דור המבול ודור הפלגה ואנשי סדום ופרעה וכל חילו סיסרא וכל המונו סנחריב וכל אגפיו נבוכדנצר וכל חילו ומאותה טיפה עתידים לשתות כל באי העולם עד סוף כל הדורות.
[1] ומכאן שם העצם "כמוסה" בעברית החדשה: קפסולה בלעז.
1) פס' ה:
"אָז תִּרְאִי" - בשווא נח (לשון ראייה); והמניע את השווא - משנה משמעות ללשון יראה
"וּפָחַד" - במלרע (פֹעַל); והקורא מלעיל (שֵם עֶצֶם) – משנה משמעות, במיוחד במבטא ישראלי.
2) פס' יא:
"וּפִתְּחוּ שְׁעָרַיִךְ תָּמִיד יוֹמָם וָלַיְלָה לֹא יִסָּגֵרוּ"
רש"י: וּפִתְּחוּ שעריך תמיד - ל' פִתוּח, ממשקולת לשון כבד, ע"ש שפתיחתן פתיחת עולם, פתיחת תמיד; כמו שִבר[1] מל' שבירה - כן [פִּתְּחוּ[2]] מלשון פתיחה[3] ט[ר]י"ש אובירט"ש בלע"ז.
רד"ק: וּפִתְּחוּ - מן הדגוש, והוא פֹעַל עומד, וכן פִּתַּח הַסְּמָדַר (שיר השירים ז יג), פִתְּחָה אָזְנֶךָ (ישעיהו מח ח), כלומר יהיו נפתחים תָּמִיד יוֹמָם וָלַיְלָה...
רש"י ורד"ק מסבירים שכתוב "פִתְּחוּ" ולא "פָתְחוּ" כי מדובר כאן על פעולה מתמדת של פתיחה, ו[לפעמים?] משתמשים בבניין פיעל, ה"כבד" (כלומר שיש דגש חזק באות האמצעית של השורש) להוראת פעולה חזקה יותר (בכמותה או באיכותה). עכ"פ, אין מדובר כאן על פועל ציווי בבניין קל, ומי שאכן קורא "וּפִתְחוּ" (ללא הדגשת התי"ו וללא הנעת השווא), הרי זה נחשב לכאורה לשינוי משמעות, הואיל והכתוב משתמש בפועל בבנין פיעל בזמן עבר (שמהופך לעתיד בעזרת הוי"ו).
3) לסיום, האם מלבד קריאת הפטרת נחמה (אחת מ"שבע דנחמתא") האם ישנו קשר בין ההפטרה לפרשת כי תבוא?
בקוראי היום את ההפטרה, חשבתי שבפס' טו ("תַּחַת הֱיוֹתֵךְ עֲזוּבָה וּשְׂנוּאָה וְאֵין עוֹבֵר, וְשַׂמְתִּיךְ לִגְאוֹן עוֹלָם מְשׂוֹשׂ דּוֹר וָדוֹר") ישנו היפוך לטובה של מה שקראנו בפרשת התוכחה: וְהָיָה כַּאֲשֶׁר שָׂשׂ יְדֹוָד עֲלֵיכֶם לְהֵיטִיב אֶתְכֶם וּלְהַרְבּוֹת אֶתְכֶם - כֵּן יָשִׂישׂ יְדֹוָד עֲלֵיכֶם לְהַאֲבִיד ... מֵעַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ (דברים כח סג).
[1] ש' חרוקה, וב' - איני בטוח כיצד לנקד: אפשר בצירי (כמו שמות ט כה) וְאֶת כָּל עֵץ הַשָּׂדֶה שִׁבֵּר), ואפשר בפתח (כמו בישעיה כא ט שִׁבַּר לָאָרֶץ, ותהלים קז טז כִּי שִׁבַּר דַּלְתוֹת נְחֹשֶׁת וּבְרִיחֵי בַרְזֶל גִּדֵּעַ).
[2] הוספתי ע"פ מהדורת הכתר.
[3] במהדורת הכתר: מלשון פָתְחוּ.
אוריאל פרנק
חומרות, הידורים ושיבושים בלשון העברית:
על תיקוני שגיאות ועל שגיאות מתקנים
תקציר
בתחילת המאמר מתוארות נקודות ציון חשובות בתולדות התופעה של תיקון שגיאות לשוניות. מימי חז"ל ועד הדורות האחרונים אנו מוצאים טהרנים-דווקנים המבקרים כל סטייה מהעברית המופתית ושואפים לדבוק בלשון הקודש העתיקה שבמקרא. ומנגד הולכים רבים בדרך החידושים והשיפורים, הגיוונים והשינויים, מתוך מתן לגיטימציה להתפתחות טבעית של לשון חיה. דרך זו מַכּירה בריבוי פניה של העברית: לשון תורה לחוד, לשון חז"ל לחוד ולשון כל דור ודור לחוד.
המאמר דן בהבטים שונים של תיקון שגיאות וטעויות בדיבור ובכתיבה ובשאלת היחס שיש לתת לצורות יחידאיות בקביעת תקן לשוני אחיד ומחייב.
בניגוד לקולות ליברליים המבטלים כליל את הצורך במסגרת חוקית ובכללי לשון, ובניגוד למפריזים בחומרות לשוניות שאין כל הציבור יכול לעמוד בהם, מנסה כותב המאמר ללכת ב"שביל האמצע": לברור היטב את הטעויות הלשוניות ולהבחין בין שיבושים גמורים שיש לתקנם, לבין "איסורי לשון" ו"הידורי לשון" שניתן וכדאי לגלות בהם גמישות לשונית.
לשם הדגמת הנושא נידונו י"ד סוגיות מתחומים שונים בלשון שסבורים העולם שהמקל בהן פורץ גדר ואין לו חלק בכרם העברית. בעיון נוסף מתברר שהאמת הלשונית מורכבת יותר, ואולי במקום לקדש מלחמה ב"טועים" אלה (באמצעות הורדת נקודות בבחינה, למשל), יש להקצות את משאבי החינוך הלשוני לנושאים חשובים יותר, ברורים יותר, מועילים יותר ואהובים יותר. וכל עוד תוכנית הלימודים בעינה עומדת, בהגיע מורה לסוגיות אלו יש כאן הזדמנות פז לפתוח את אפיקי הדעת של התלמידים ולהגביר את המודעות למורכבות השפה על רובדיה וגלגוליה.
