יום חמישי, 21 בינואר 2016
לאות ב' של הפיוט "אדון על כל המעשים" בברכת יוצר לשחרית של שבת
יום חמישי, 31 בדצמבר 2015
הקלטות יום העיון "תורה ולשון בצהרי יום" השישי במצפה יריחו -- זאת חנוכה תשע"ו
בס"ד הועלו לאתר הקלטות השמע, כולל תקצירים ומצגות.
יום שני, 21 בדצמבר 2015
נָעֳמִי – על שם מה?*
* לקרובת משפחתי, נעמי, לכבוד הכנסה לנועם עול מצוות.
ר' פייבל מלצר (דעת מקרא, רות, עמ' ב הערה 15) כותב שני הסברים לשוניים לשם "נעמי" - אולי צורה עתיקה של "נעמה", ואולי קיצור מ"נועם+ י-ה".
הנה הצעה שלישית:
אולי זהו צירוף יחס, כלומר חיבור של שם העצם "נוֹעַם" + שלי.
כשמצרפים את שתי המילים יחד למילה אחת, למה שנקרא "כינוי קניין חבור", הניקוד של האות ע' משתנה מפתח לחטף-קמץ (קטן): נָעֳמִי (NA'OM- / NO'OM-).
הנה כמה מילים דומות:
גוף | שם עצם נפרד עם כינוי קניין פרוד | שם עצם נסמך לכינוי קניין חבור או סיומות אחרות |
מדבר | "פוֹעַל" שלי "טוֹהַר" שלי (שמות כד י) "צֹהַר" שלי (בראשית ו טז) "זֹהַר" שלי (דניאל יב ג) | גַּם־רָאוּ פָעֳלִי (תהלים צה ט)
צָהֳרָיִם זהרי חמה |
נוכח/ת | "פוֹעַל" שלְךָ/שלָךְ | יֵרָאֶה אֶל־עֲבָדֶיךָ פָעֳלֶךָ (תהלים צ טז) יְשַׁלֵּם ה' פָּעֳלֵךְ (רות ב יב) נָעֳמך |
נסתר/ת |
| יְמֵי טָהֳרָהּ (ויקרא יב ד) טָהֳרו של מזבח (יומא פ"ה מ"ו) |
יום שבת, 17 באוקטובר 2015
קול קורא במדבר יהודה: לקראת יום העיון "תורה ולשון בצהרי יום" בזאת חנוכה ה'תוש"ע
שלום רב,
בעז"ה נתכנס במצפה יריחו ליום העיון "תורה ולשון בצהרי יום" בזאת חנוכה ה'תוש"ע, יום שני, ב' בטבת.
אנו מזמינים את הציבור להגיש הצעות להרצאה קצרה בנושא לשוני-תורני.
עדיפות תינתן לנושא לשוני הקשור לרמב"ם.
1. את ההצעות יש לשלוח עד כ' במרחשון לדוא"ל < maanelashon@gmail.com >
2. ההצעה תכלול: הצעה לכותרת, תקציר בן 25 – 50 מילים, וכן שם מלא ותואר של המרצה.
3. הוועדה המארגנת תבחן את ההצעות השונות, ותבחר מתוכן את המתאימות. אין התחייבות לקבל כל הצעה.
בברכת חודש טוב ובתודה מראש,
אוריאל פרנק
יום שלישי, 13 באוקטובר 2015
תפילות לצוֹק הָעִתִּים
הפיסוק והרווחים ע"פ טעמי המקרא
שֵם אדנות הודפס בגופן זה בצבע אדום, כשהכתיב הוא הוי"ה
סומנו אותיות שבפי רבים אינן מבוטאות כראוי
מזמור קכ"א
שִׁיר לַמַּעֲלוֹת:
אֶשָּׂא עֵינַי אֶל־הֶהָרִים, מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי?
עֶזְרִי מֵעִם אֲדֹנָי, עֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ.
אַל־יִתֵּן לַמּוֹט רַגְלֶךָ, אַל־יָנוּם שֹׁמְרֶךָ.
הִנֵּה לֹא־יָנוּם וְלֹא יִישָׁן שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל.
אֲדֹנָי שֹׁמְרֶךָ, אֲדֹנָי צִלְּךָ עַל־יַד יְמִינֶךָ.
יוֹמָם הַשֶּׁמֶשׁ לֹא־יַכֶּכָּה, וְיָרֵחַ בַּלָּיְלָה.
אֲדֹנָי יִשְׁמָרְךָ מִכָּל־רָע, יִשְׁמֹר אֶת־נַפְשֶׁךָ.
אֲדֹנָי יִשְׁמָר־צֵאתְךָ וּבוֹאֶךָ מֵעַתָּה וְעַד־עוֹלָם.
מזמור ק"ל
שִׁיר הַמַּעֲלוֹת:
מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ, אֲדֹנָי.
אֲדֹנָי, שִׁמְעָה בְקוֹלִי,
תִּהְיֶינָה אָזְנֶיךָ, קַשֻּׁבוֹת, לְקוֹל תַּחֲנוּנָי.
אִם־עֲוֹנוֹת תִּשְׁמָר־יָהּ, אֲדֹנָי, מִי יַעֲמֹד?
כִּי־עִמְּךָ הַסְּלִיחָה, לְמַעַן תִּוָּרֵא.
קִוִּיתִי אֲדֹנָי, קִוְּתָה נַפְשִׁי, וְלִדְבָרוֹ הוֹחָלְתִּי.
נַפְשִׁי לַאדֹנָי, מִשֹּׁמְרִים לַבֹּקֶר, שֹׁמְרִים לַבֹּקֶר.
יַחֵל יִשְׂרָאֵל, אֶל־אֲדֹנָי,
כִּי־עִם־אֲדֹנָי הַחֶסֶד, וְהַרְבֵּה עִמּוֹ פְדוּת.
וְהוּא יִפְדֶּה אֶת־יִשְׂרָאֵל, מִכֹּל עֲוֹנוֹתָיו.
תפילה לצוֹק הָעִתִּים
מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב
הוּא יִשְׁמוֹר מִכָּל פֶּגַע וְיוֹשִׁיעַ מִכָּל צָרָה
אֶת חַיָּלֵינוּ וְאֶת כָּל כּוֹחוֹת הַבִּטָּחוֹן
וְאֶת כָּל יִשְׂרָאֵל הַנְּתוּנִים בְּצָרָה וּבְשִׁבְיָה,
וְיִשְׁלַח רְפוּאָה שְׁלֵמָה לְכָל הַפְּצוּעִים, בְּתוֹךְ שְׁאָר חוֹלֵי יִשְׂרָאֵל.
צוּר יִשְׂרָאֵל, קוּמָה בְּעֶזְרַת יִשְׂרָאֵל,
וְחַזֵּק אֶת חַיָּלֵינוּ, וְאֶת מַנְהִיגֵינוּ, וְתַקְּנֵם בְּעֵצָה טוֹבָה מִלְּפָנֶיךָ.
הָפֵר עֲצַת אוֹיְבֵינוּ, וְתַכְנִיעֵם וְתַשְׁמִידֵם בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ.
[חוּסָה ה' עַל־עַמֶּךָ, וְאַל־תִּתֵּן נַחֲלָתְךָ לְחֶרְפָּה לִמְשָׁל־בָּם גּוֹיִם.
הָשֵׁב חַיָּלֵינוּ לְבֵיתָם לְשָׁלוֹם, וְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל לִגְבוּלָם,
וּבָרְכֵם בְּעֹז וּבְשָׁלוֹם. ]
וְנֹאמַר: אָמֵן!
מקורות:
התפילות לחיילי צה"ל ולשלום המדינה כמופיע בסידורים שונים; תפילת "אחינו כב"י"; חתימת ברכת גאולה בשחרית בסידורי אשכנז; ברכת השכיבנו; ברכת המינים; תפילת "אבינו מלכנו"; ירמיה לא, טז; יואל ב, יז; תהלים כט, יא.
תפילות קצרות (להוספה בתפילה ובברכת המזון)
הָרַחֲמָן, הוּא יוֹשִׁיעַ אֶת חַיָּלֵינוּ וְאֶת כָּל יִשְׂרָאֵל הַנְּתוּנִים בְּצָרָה וּבְשִׁבְיָה.
הָרַחֲמָן, הוּא יְרַפֵּא כָּל הַפְּצוּעִים, בְּתוֹךְ שְׁאָר חוֹלֵי יִשְׂרָאֵל.
אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ, בַּטֵּל מַחְשְׁבוֹת שׂוֹנְאֵינוּ, וְתַכְנִיעֵם בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ.
אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ, הָרֵם קֵֶרֶן יִשְׂרָאֵל עַמֶּךָ, וּגְאָלֵנוּ נָא גְּאֻלָּה שְׁלֵמָה לְמַעַן שְׁמֶךָ.
יום שישי, 2 באוקטובר 2015
לזכרם של הרב איתם הנקין, ורעייתו נעמה, הי"ד במהרה בימינו.
יהי רצון שנדע כולנו, וידעו גם מנהיגינו, ואף חסידי אומות העולם, ללכת בדרכו של אברהם, ולדעת מתי לשתף את מידת הדין עם מידת הרחמים, ובעת הצורך להילחם ללא רחם.אם נהיה ערוכים באמת לעקור את הרעים מן העולם ו"להדבירם תחת רגלינו", יש לקוות שמהר מאוד ילמדו תועים בינה והרִשעה תִכלה, וייאספו נדיבי כל העמים לעלות לציון, והיתה לה' המלוכה.
בתפילה זו חתמתי לאחרונה מאמר בשם "שופר פורענות לשׂונאיהם של ישראל - עיון בטעם מצות השופר ובפירוש רש"י למזמור מ"ז" (קובץ "יתד המאיר", גליון 161 - תשרי תשע"ו, סימן ח; נמצא כאן).
הערב הראה לי ידיד מאמר שכתב הרב יעקב אריאל שליט"א (בפתח "שבתון", גליון 738, ובמהדורה קודמת פורסם כבר בער"ה תשע"ג כאן) ושם נאמר:
ייתכן כי בשטף הפטפטת המיותרת והמזיקה בנושא האיראני, מן הסתם יהיה מי שירצה להוסיף כשמן למדורה את הפסוק שנאמר לפני תקיעת שופר "ידבר עמים תחתנו ולאומים תחת רגלנו". בלשון ימינו "הדברה" היא חיסול, השמדה, אולם זהו מינוח שגוי. מינוח זה שהתחדש בעברית ימינו אינו קיים במקורותינו. אדרבה, "דַבָּר" (מם פתוחה ובית קמוצה) הוא מנהיג בבחינת "דבּר אחד לדור". "דבּר" הוא לא סתם מנהיג, אלא הוא כאותו רועה המוליך את הצאן במדבר, בנחת, בסבלנות ובאורך רוח למרעה דשן (בעונת החורף המדבר בארץ ירוק וגביו מלאים מים). כבר חז"ל עמדו על כך ואמרו "ידבר" לשון נחת (מכות י א ) אין לנו שום עניין בהשמדת עם אחר, אלא בהנהגה רוחנית. איננו חפצים בהשחתת העולם אלא בתיקונו.
במחילת כת"ר: אפשר לבכר את פירוש מנחם בן סרוק (ראה מחברת מנחם) ש"יַדְבֵּר" הוא "ינהיג", בהתאם לדרשת חז"ל בתלמוד; אך אי אפשר להתעלם מפירוש רש"י למקרא! מה שמוגדר כאן כ"מינוח שגוי, שהתחדש בעברית ימינו, ואינו קיים במקורותינו" -- זה בדיוק פירוש הפסוק בתהלים מ"ז (וכך גם בסוף שירת דוד: י"ח, מח, שקראנו בשבת האחרונה), על פי גדול מפרשי המקרא, רש"י ("יִתֵּן דֶּבֶר באומות", ובמאמרי הרחבתי).
חוששני שגם המשפט השני שהדגשתי בציטוט דברי הרי"א שליט"א, מנוסח בסגנון אפולוגטי, המתאים לדרשנות של ברוריה על הכתוב "יִתַּמּוּ חַטָּאִים" המוזכרת בתלמוד (ברכות י, א). אך גם שם רש"י בפירושו לתהלים נצמד לפשוטו של מקרא (ראה על אתר הערת ר' עמוס חכם בדעת מקרא), וכשיטת רבי מאיר, שהתפלל להשמדת החוטאים (= "חַטּאים" עם דגש חזק).
לא נעים, אך יש להודות באמת: תורתנו, תורת חיים, כוללת גם הוראות כיצד לבער את הרע ואת הרעים מן העולם. זה יכול להישמע אכזרי, אך אם לא נמחה את זכר עמלק ותלמידיו, לא יגיע העולם לתיקונו, ולא יהיה "כסא ה' שלם" (ובמאמרי הרחבתי). אם חפצי חיים אנו, עלינו ללכת בדרכו של אברהם אבינו, שכבש רחמיו לעשות רצונו בלבב שלם.
דברים אלה ידועים כמובן לרב יעקב אריאל, ויפים הדברים שהוא כתב בתחילה (עלון רבני 'צהר', השבת, 313, תשרי תשע"א):
"...שתי האפשרויות קיימות. היינו מעדיפים את האפשרות הראשונה של תיקון עולם, אך בלית ברירה אין מנוס מהענשת הרשעים. האידיאל אליו אנו שואפים, בפרט בראשית השנה, הוא עולם שכולו טוב, שאין בו רשעה, שנאה ואלימות. זו הסיבה בגללה אין מזכירים בתפילה פסוקים של פורענות [אפ"ר: לא מדויק. מזכירים פורענות של גוים!]. אולם איננו ציקלופים בעלי עין אחת בלבד, הרואה רק טוב ומתעלמת מהרוע בעולם. אנו מודעים גם לאפשרות הריאלית שבה רשעים זוממים להכחידנו, ואם הם יתמידו ברשעתם אין מנוס מלבקש את שרפתם וכלייתם בטרם יבצעו את זממם. גישה זו באה לידי ביטוי בסימנים אותם אנו אומרים בערב היום הקדוש ואין סתירה בין שתי זוויות הראיה השונות. אנו שואפים לשלום ומצפים לתיקון העולם, אך במקביל אוחזים בחרב לקראת הבאים עלינו לכלותינו.
בָּרוּךְ ה' הַמְלַמֵּד יָדינו לַקְרָב ואֶצְבְּעוֹתינו לַמִּלְחָמָה, שנתן למדינתנו ולצבאנו את הכלים והאפשרויות לנקום נקמת דם יהודים צדיקים שנשפך כמים.
רבש"ע, אנא תקנֵם בעצה טובה מלפניך, וירימו את קרן ישראל!
אבי יתומים, רחם נא על בניך, ונחם את כל המשפחה, ואת כל בית ישראל, בתוך נחמת ציון השלמה, במהרה בימינו.
אמן.
תנצב"ה
יום רביעי, 5 באוגוסט 2015
מכירה, כירה וכריה
זכור ושמור
"שמור את יום השבת לקדשו"
ראב"ע שמות כ א:
...באחרית מוח הראש הוא הזכירה, והמקום (הזה) מקום משמרת הצורות, והנה הזכירה כוללת השמירה... טעם הזכירה היא השמירה, וכאשר אמר ה' זכור, הבינו כל השומעים כי טעמו כמו שמור.
חזקוני: ... ד"א: שמור - לשון: ואביו שמר את הדבר, המתן.. מתי תבא שבת...
= רש"י בראשית לז יא
אך, רס"ג בראשית לז יא: שמר את הדבר, שמר בזכרונו את דבריו.
אפ"ר: בימינו, בכל עת ובכל שעה אנו מבצעים את פעולת השמירה במחשב, שאינה אלא זכירה.
אפשר לפרש, בדומה לראב"ע:
והנה השמירה כוללת הזכירה... וטעם השמירה היא הזכירה, וכאשר אמר ה' שמור, הבינו כל השומעים כי טעמו כמו זכור.
כיו"ב, אולי אפשר לכוון בברכת אהבה: וְתֵן בְּלִבֵּנוּ לְהָבִין וּלְהַשְׂכִּיל. לִשְׁמֹעַ. לִלְמד וּלְלַמֵּד. לִשְׁמור [=לזכור] וְלַעֲשׂוֹת וּלְקַיֵּם אֶת כָּל דִּבְרֵי תַלְמוּד תּורָתֶךָ בְּאַהֲבָה.
יום רביעי, 29 ביולי 2015
"כסעודת שלמה בשעתו"
"ערב תשעה באב שחל להיות בשבת - אוכל ושותה כל צרכו, ומעלה על שולחנו אפילו כסעודת שלמה בשעתו" (תלמוד בבלי עירובין מא, א; תענית כט, ב; תוספתא תענית ג, יג).
למה נקראת סעודה שלישית בערב צום החמישי בשם סעודת "שלמה המלך"?
א. בפשוטו, נראה כי שלמה היה מלך גדול ועשיר ששולחנו מלא כל טוב.
והראייה, שביטוי זה מופיע גם בהקשרים אחרים, כגון:
מסכת בבא מציעא פרק ז משנה א (דף מט, א): ...וכשבא אצל אביו אמר לו בני אפילו אם אתה עושה להם כסעודת שלמה בשעתו לא יצאת ידי חובתך עמהן שהן בני אברהם יצחק ויעקב
תוספתא סנהדרין יא, ו: בן סורר ומורה אפילו העלה על שולחנו כסעודת שלמה בשעתה אינו נעשה בן סורר ומורה עד שיתן לתוך פיו כשיעור או עד שיאכל בחבורה שהוא כיוצא בה:
ב. אולי אגב סעודת "דוד המלך" שהיתה אמורה להיאכל במוצ"ש, כמלווה מלכה (ובעז"ה תיאכל גם כשייבנה המקדש), נקראת הסעודה הסמוכה בשם בנו, שלמה.
ואולי זכר לדבר, מכאן:
ראה בדברי יחזקאל החדש (דף פ"ו) שהביא שמקובל בשם הגה"ק השר שלום מבעלז זצ"ל לעשות סעודה בכל מוצאי יו"ט כמו מוצאי שב"ק ושהוא נקרא סעודת שלמה המלך ע"ה. וכן היו נוהגין אצל הגה"ק משינאווא זצ"ל.
ג. אולי רומז לסעודת שלמה בחנוכת מקדש ראשון, כלומר, בסעודה זו טועמים מעין הסעודה שתהיה בחנוכת מקדש שלישי (ע"פ ד"ת של הרב יהודה קרויזר, ט"ב תשע"ה, שעתה וכן בשנה הבעל"ט, תשע"ו, אנו זוכים לאכול בט"ב, ובכך אנו מתרגלים לביטול הצום לגמרי, בעז"ה בקרוב בימינו!).
ד. תשובה נוספת - כאן:
מהגמרא בעירובין (מא ע"א) אנו למדים כי: "אף על פי שאם חל ערב תשעה באב בחול לא יאכל שני תבשילין ולא יאכל בשר ולא ישתה יין, אם חל להיות בשבת אוכל ושותה כל צרכו ומעלה על שולחנו אפילו כסעודת שלמה בשעתו".
עלינו לברר מפני מה בחרו לדמות בגמרא את האכילה בערב תשעה באב שחל בשבת דווקא לסעודת שלמה המלך, שהרי אפשר לומר בפשטות שכאשר ערב תשעה באב חל בשבת, אין הגבלה על כמות המאכלים ועל איכותם. עוד יש להבין מה פשר המילה 'בשעתו', ומדוע לא נכתב בגמרא שיכול להעלות על שולחנו אפילו כסעודת שלמה, ותו לא.
ורש"י (שם) פירש "בשעתו – שהיתה שעתו עומדת לו במלכותו, דמלך והדיוט היה". כלומר כסעודת שלמה בימים שמלך בהם בירושלים, ולא כסעודותיו בימים שנאלץ לעזוב את מלכותו ולהיות נע ונד.
וקשה, היאך היה עולה בדעתנו לומר שכוונת הגמרא היא לימים שהייתה מנת חלקו של שלמה לחם צר ומים, ואולי קערה נוספת של גריסים, שהרי סעודה כזאת אפשר לאכול בכל ערב תשעה באב, גם כאשר אינו חל בשבת?
ומצאתי בספר פני מנחם לאדמו"ר מגור זצ"ל (פרשת דברים תשנ"ב) שיישב את הדברים באופן נפלא: "שבשעה שנשא שלמה את בת פרעה נבנה כרך גדול של רומי (ביום חנוכת בית המקדש). שלמה בנה את בית המקדש ומיד נבראו המחריבים של הבית. שלמה המלך ע"ה בעת בנין ביהמ"ק ידע שעתיד להיחרב ובהיותו מלך ידע שעתיד להיות הדיוט, ועם כל זה כל זמן שהיה מלך התנהג בכל גינוני המלכות בסעודת שלמה. וזאת כוונת הגמרא כסעודת שלמה בשעתו, שהגם שיודעים שלמחר תהיה אבילות, אף על פי כן בשבת עצמה אין נוהגת אבילות, שבת היא שלום בכל העולמות...".
באמת צריך להבין כיצד אפשר לחגוג את חנוכת בית המקדש ברוב פאר והדר בשעה שידוע שנבנה כרך גדול של רומי וישראל עתידים לגלות מעל אדמתם, וכן כיצד ייתכן ששלמה המלך לא הושפע בשעתו מכך שיבוא זמן שיורחק מכיסאו בירושלים.
ונראה לבאר על פי דברי הגמרא בסנהדרין (כ ע"ב) שבסוף (כשהשליכו אשמדאי מכיסאו ונאלץ לעזוב את כיסא מלכותו ולנדוד בדרכים) מלך שלמה על מקלו. ולכאורה מה שייך למלוך על מקלו, ואמר על כך הגר"ח שמואלביץ זצ"ל בשיחותיו כי אף לאחר הנפילה שהייתה אצלו, ולא נותר לו דבר אלא מקלו, החזיק במידת ה'מלכות' בעצמו אף בעוניו אשר הוא שם, והיא שעמדה לו לשוב אל כיסאו ואל מעמדו הרם כאשר מלפנים.
כלומר גם כשירד האדם מרום מעלתו, שומה עליו לשמור על מעמדו בעיני עצמו, ואל לו ליפול לתהומות הייאוש. לכן גם כשלא נותר בידי שלמה דבר כי אם מקלו, המשיך להיות מלך אף שהיה מלך רק ביחס למקלו.
מכאן נוכל ללמוד לענייננו, שגם כאשר גלו בנים משולחן אביהם עליהם לזכור כי עדיין בניו של מלך הם, ולכל מקום שגלו – גלתה שכינה עמהם. וכשם ששלמה המשיך לשמור על גינוני המלכות בעודו מולך על מקלו, כך גם ישראל צריכים לדעת כי אף בהיותם בארץ אויביהם, עדיין הם בבחינת 'בני בכורי ישראל'.
בפרשה השנייה של קריאת שמע כתוב: "ואבדתם מהרה מעל הארץ הטובה... ושמתם את דברי אלה על לבבכם וקשרתם אותם לאות על ידכם והיו לטוטפות בין עיניכם" (דברים יא, יז), ופירש רש"י: "אף לאחר שתגלו היו מצוינים במצות, הניחו תפילין, עשו מזוזות כדי שלא יהיו לכם חדשים כשתחזרו. וכן הוא אומר (ירמיה לא, כ) הציבי לך ציונים". התפילין הם הכתר של עם ישראל, שמתוכם ניכר על היהודי כי שם ה' נקרא עליו. גם בגלותו, כאשר מקל הנדודים בידו, עליו לאחוז במידת המלכות כיאה לבן מלך. ומתוך כך כשיחזור לטרקלין של אביו, גינוני המלכות לא יהיו זרים לו.
הבנה זאת של שלמה המלך בשעתו, שגם אם הוא עתיד לרדת מכיסאו לא יתבטל ממנו שם מלך, כמו ההכרה שגם כאשר ייחרב הבית לא יינתק הקשר בין מלכו של עולם לבניו, היא הנותנת את הכוחות לשמוח בסעודת שלמה ובחנוכת בית המקדש, העתיד להיחרב.
אורה הבהיר של השבת חושף ומאיר לנגד עינינו את החיבור הנצחי בכל מצב בין הקב"ה לכנסת ישראל, ומתוכה יש לנו היכולת לסעוד גם בערב התענית כסעודת שלמה בשעתו. אנו מבינים כי גם אם מחר נאלץ להתענות, אין בכך כדי לגרוע מסעודת היום.
יהי רצון שמתוך הכמיהה לגאולה נזכה בקרוב לבניין אריאל במהרה בימינו, אמן.
יום רביעי, 22 ביולי 2015
וְהוֹשִׁיעֵנוּ בוֹ לְחַיִּים [טוֹבִים] !
הזכרת יום טוב או ראש חודש בתפלה נקראת בתלמוד בשם אמירת "מעין המאורע". בראשונים ובפוסקים נקראת הזכרה זו בשם "יעלה ויבוא", על שם נוסח ההזכרה, המתחיל: אלהינו ואלהי אבותינו יעלה ויבוא וגו' (ע"פ אנציקלופדיה תלמודית, יעלה ויבא).
אחד ההבדלים הקיימים בין הנוסחים הוא זה:
זָכְרֵנוּ יְיָ אֱלֹהֵינוּ בּוֹ לְטוֹבָה,
וּפָקְדֵנוּ בוֹ לִבְרָכָה,
וְהוֹשִׁיעֵנוּ בוֹ לְחַיִּים [טוֹבִים].
"לְחַיִּים" בלבד - מופיע באחד הנוסחים של סדר רב עמרם גאון, בסידור התפילה לרוקח, ועוד וכך מודפס בסידורי נוסח אשכנז.
"לְחַיִּים טוֹבִים" - מופיע באחד הנוסחים של סדר רב עמרם גאון, במחזור ויטרי, בספר אבודרהם, וכן מודפס בסידורי עדות המזרח והמערב.
(בסידורי תימן ונוסח "ספרד" – יש בכֹה ויש בכה).
מעודי רציתי להוסיף "טובים", למרות נוסח אבותיי השגור בפי, אך לא מלאני לבי, מפאת אזהרת הירושלמי המובא במגן אברהם (ריש סימן ס"ח) "אל תשנו ממנהג אבותיכם".
בראש חודש אב תשע"ה התיישב נוסחי על לבי, וחשבתי על הפסד שעלול להיות במעבר לנוסח "לְחַיִּים טוֹבִים". נראה כי ההבדל בין הנוסחים איננו רק בשאלה האם מוסיפים את התואר "טוֹבִים" או לא, אלא יתכן שאלו שתי תפילות שונות:
התפילה "לְחַיִּים טוֹבִים" - היא תפילה שהחיים שלנו יהיו טובים יותר: הואיל ותנאי חיינו אינם שלמים, אנו מבקשים שתנאי חיינו ישתפרו: שנזכה ליותר בריאות, ליותר פרנסה, ליותר אושר ורוחניות.
לעומת זאת, התפילה "וְהוֹשִׁיעֵנוּ לְחַיִּים" בלבד – משמעה שכרגע המצב הוא שאין לנו חיים! הכיצד?
מתחילת התפילה ("זִכְרוֹן כָּל עַמְּךָ בֵית יִשְׂרָאֵל") ברור שאין זו תפילה על צרכים אישיים ופרטיים, אלא תפילה כלל-ישראלית. לפיכך, כשאנו מתפללים לחיים עבור מי שאין לו חיים, זוהי תפילה שה' יושיע את עמו השרוי במעין מוות, ויחיהו!
כֹּה אָמַר ה'... לָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה: הִנֵּה אֲנִי מֵבִיא בָכֶם רוּחַ וִחְיִיתֶם...
הִנֵּה אֲנִי פֹתֵחַ אֶת־קִבְרוֹתֵיכֶם וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל־אַדְמַת יִשְׂרָאֵל...
וְנָתַתִּי רוּחִי בָכֶם וִחְיִיתֶם וְהִנַּחְתִּי אֶתְכֶם עַל־אַדְמַתְכֶם וִידַעְתֶּם כִּי־אֲנִי ה' דִּבַּרְתִּי וְעָשִׂיתִי!
[יחזקאל, ל"ז]
אמור מעתה, המוסיף "טובים", יתכן שמשנה את מושא תפילתו מחיים לאומיים לחיים פרטיים.
[השתא דאתינא להכי, אולי לכו"ע מדובר על חיי הכלל, במיוחד לאור מצב גאולת ישראל בדורנו. ואכמ"ל]
אל נא רפא נא לאיטה בת חיה, והושיעהּ לחיים טובים, בתוך שאר חולי ישראל.