יום שלישי, 31 באוקטובר 2017

מה משותף ל"עֶזְרָם וּמָגִנָּם", ל"וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר־תֵּלֵךְ" ול"פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ"?

מערכי לב: אני רוצה לשאול אותך שאלה על הדרשה שלך לשבת פרשת וארא - הפרשה המהפכנית.

מענה לשון: בשמחה! שאל ונען!

מערכי לב: הסברת שחשוב להקפיד על הניקוד הנכון של ו' השימוש, כי לפעמים שינוי הניקוד משנה גם את המשמעות ("וַיֵּלֶךְ" = והוא הלך בעבר, לעומת: "וְיֵלֵךְ" = והוא ילך בעתיד).

מענה לשון: אמת ויציב!

מערכי לב: בדיוק על זה רציתי לשאול! 

למה יש ניקוד שונה לו' החיבור בברכת "אֱמֶת וְיַצִּיב": הניקוד הוא "וְ-" (בשְווא) ברוב הפעמים, חוץ משני ווי"ם (בשוּרק): "וּמְתֻקָּן וּמְקֻבָּל". 

מענה לשון: זו שאלה בסיסית כל כך עד שהרב יאיר חיים בכרך בשו"ת חוות יאיר (סימן קכד) מביא אותה כדוגמה לשאלה שכל רב מוכרח לדעת: 

"ואיך לא יבוש מי ששנה ולמד ולימד עד שהגיע להוראה יורה ידין, אם ישאלנו בסידור תפילה למה נשתנו נקודות ווין... ויאלם ויסתגר"

מערכי לב: הריני בוש ונכלם שלא למדתי זאת עד עתה! אז למה באמת "נשתנו נקודות ווין?"

מענה לשון: בכל פעם שתבוא ו' השימוש בצמוד לאות ו' (כגון במסכת תמורה פרק ה משנה ג: "הִיא שְׁלָמִים, וּוַלְדָהּ עוֹלָה"), אין אנו מבטאים ו' עיצורית, אלא מבטאים "אוּ-" (כלומר, "מגניבים" א' עיצורית שרוקה). 

כך גם לפני כל "עיצור שפתי": לפני ב' (כמו בעשרת הדברות: "לֹא־תַעֲשֶׂה כָל־מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ־וּבִתֶּךָ" וכמו בפרשת כי תבוא: "וּבָנִיתָ שָּׁם מִזְבֵּחַ"), לפני פ' (כמו בראש פרשת מקץ: "וּפַרְעֹה חֹלֵם", וכן בבראשית כח, יד: "וּפָרַצְתָּ"), וכך לפני מ' (כמו בהלל: "עֶזְרָם וּמָגִנָּם הוּא", וכן בנחמת ישעיהו כה, ח: "בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח וּמָחָה אֲדֹנָי יְקֹוִק דִּמְעָה מֵעַל כָּל־פָּנִים"). אין זה משנה אם ו' השימוש היא ו' החיבור (הדוגמאות הראשונות כאן) או ו' ההיפוך שהופכת פעלי עבר לעתיד (הדוגמאות השניות). כזכור, בפעלי עתיד המהופכים לעבר יש לבטא את הו' בתנועת a (בדרך כלל: פתח ודגש באות שאחריה). 

מערכי לב: עכשיו אני מבין את פשר הניקוד של "וּמְתֻקָּן וּמְקֻבָּל". דרך אגב, למה בעל שו"ת חוות יאיר מחשיב ידע זה כבסיסי כל כך?

מענה לשון:  בתשובה שהזכרתי (היא מופיעה בפרויקט השו"ת, ובנוסף, הנה קישור) רושם הרב בכרך רשימת לימוד מומלצת, ושם הוא כותב: "ולימוד חכמת הדקדוק - מיעוטו יפה ומוכרח לכל בר דעת לדעת הכללים", אבל "לידע כל סעיפים וסעיפי סעיפים והיוצאים מן הכללים - אין לבלות הזמן בהם".

מערכי לב: אז נושא זה הוא מ"המיעוט המוכרח לכל בר דעת"?

מענה לשון:  נכון מאוד. זו חובה בסיסית המוטלת "על איש באשר הוא אדם", כלשונו.

בנוסף, אני ממליץ לך ללמוד את פירוש ר' אברהם אבן עזרא לתורה. בפירושו לתחילת חומש שמות (פירוש "הארוך" א, ב-ג) הוא מסביר מדוע מנוקדת ו' החיבור בדרכים שונות: "וִיהוּדָה... וּבִנְיָמִן", וזו לשונו:

"ומנהג העברים: בהתחבר וי"ו עם אחד מאותיות השׂפה שהם במ"פ, חבירי הוי"ו, ינעו אל"ף נוסף בקריאה וינקדו הוי"ו בשורק, כמו: 'וּפָרוּ וְרָבוּ' (ירמיה כג, ג), 'וּמָלְאוּ בָּתֵּי מִצְרַיִם' (שמות ח, יז), וככה: 'וּבִנְיָמִן'".

מערכי לב: אך מה ההסבר לשינוי הניקוד ב"ישתבח": "שִׁיר וּשְׁבָחָה, הַלֵּל וְזִמְרָה, עֹז וּמֶמְשָׁלָה, נֶצַח גְּדֻלָּה וּגְבוּרָה, תְּהִלָּה וְתִפְאֶרֶת, קְדֻשָּׁה וּמַלְכוּת"? הרי כאן מנוקדת ו' השימוש ארבע פעמים בשורק (ונקראת "אוּ-") גם שלא לפני העיצורים בומ"פ השפתִיִים! 

מענה לשון: נכון, ניקוד זה בא במקום שהיה אמור להיות רצף של שני שוואים נעים (*וְשְׁבָחָה, *וְגְבוּרָה), וכמוזכר בתשובת חוות יאיר הנ"ל: "שקושי שני שוו"אין רצופין גרמו זה". גם על כך נכתב בפירוש האבן עזרא הנ"ל:

"ראוי להיות האות המשרת בשוא נע, והנה אין יכולת בלשון לקרוא שני שואין נעים, על כן יאמרו שורק... כאילו הו"ו בקריאת אלף כמו וּזבולן, כי המלה תראה כקריאת אל"ף אוּ זבולן".

מערכי לב: אז לפי זה, גם לפני י' שוואית, כמו "יְהוּדָה", היה צריך לנקד: *"וּיְהוּדָה"?!

מענה לשון: אכן, לגבי זה כותב האבן עזרא: "אם היה האות הראשון יו"ד כמו יהודה, שהיו"ד מאותיות הנעלמות - יעלימוהו... היו''ד הוא נעלם ואינו נזכר ונרגש בשפה... וִיהוּדָה".

מערכי לב: בשמות בני יעקב וגם בדוגמאות "שִׁיר וּשְׁבָחָה", "גְּדֻלָּה וּגְבוּרָה" מדובר בו' החיבור. האם תוכל להדגים ניקוד זה לפני אות שוואית גם כשו' השימוש היא ו' ההיפוך?

מענה לשון: בוודאי, הנה שתי דוגמאות של ו' ההופכת פעלי עבר לעתיד מתוך קריאת שמע: "וּקְשַׁרְתָּם, וּכְתַבְתָּם". 

מערכי לב: אגב, האם השווא לאחר ו' שימוש היא שווא נע או נח? 

מענה לשון: אכן, שאלת חכם! בדרך כלל יש "להניח" שווא זה (=לבטאו כשווא נח). ע"ע במאמר "חומרות, הידורים ושיבושים בלשון העברית: על תיקוני שגיאות ועל שגיאות מתקנים", בעמוד 285 סעיף ג.

 

במוצאי השבת הבאה פנה שוב מערכי לב ושאל: שמתי לב בליל שבת שבברכת מעין שבע אמרנו "לְפָנָיו נַעֲבֹד בְּיִרְאָה וָפַחַד", ולא "וּפַחַד", אע"פ שו' השימוש כאן לפני אותיות בומ"פ! למה היא מנוקדת בקמץ, ולא בשורק, כפי שאמרת? 

מענה לשון: חכה רגע. נפעיל את המחשב ונחפש איך מנוקד "ופחד" בתנ"ך... 

מערכי לב: הנה, יש בדומה לברכת מעין שבע כבר בשירת הים: "תִּפֹּל עֲלֵיהֶם אֵימָתָה וָפַחַד" (שמות טו, טז). 

מענה לשון: ומצד שני, בסוף פרשת ויצא (לא, מב) אומר יעקב ללבן: "לוּלֵ֡י אֱ-לֹהֵ֣י אָבִי֩ אֱ-לֹהֵ֨י אַבְרָהָ֜ם וּפַ֤חַד יִצְחָק֙"...

ויש גם ו' ההיפוך בשורק: "אָ֤ז תִּרְאִי֙ וְנָהַ֔רְתְּ וּפָחַ֥ד וְרָחַ֖ב לְבָבֵ֑ךְ" (ישעיה ס, ה).

מערכי לב: אז מה קורה פה? האם יש לך הסבר? 

מענה לשון: הניקוד המקורי של ו' השימוש (וכן של אותיות שימוש נוספות, כמו ל') היה כנראה קָמץ, ולא שְווא. 

ניקוד זה שרד לפעמים, כמו בפסוק זה: "עִבְר֨וּ וָשׁ֜וּבוּ מִשַּׁ֤עַר לָשַׁ֙עַר֙ בַּֽמַּחֲנֶ֔ה" (שמות לב, כז)

מערכי לב: אז למה הניקוד הרגיל הוא שווא?

מענה לשון: בדרך כלל, ההטעמה במילה איננה בראש המילה אלא מרוחקת, מעט או הרבה, מאות השימוש, ולכן מתקצר הקמץ ונחטף ובא שווא במקומו: למשל, *וָאָכַל הופך ל: "וְאָכַל" (תהליך פונֶטי המכונֶה "חוק החיטוף"). 

אך במקרים שההטעמה בראש המילה בצמוד לאות השימוש, נשמרת התנועה, ולכן פעמים רבות מנוקדת אות השימוש בקמץ. 

מערכי לב: הבנתי! אתה מתכוון שאות שימוש לפני מילה שהיא מלרע תנוקד בשווא, ולפני מילה שהיא מלעיל תנוקד בקמץ?

מענה לשון: לא! שים לב: המושגים "מלרע" ו"מלעיל" מתייחסים למיקום ההטעמה יחסית לסוף המילה: כשמטעימים את סוף המילה זה נקרא "מלרע", וכשההטעמה לפני סוף המילה היא נקראת "מלעיל".

אבל אני דברתי על מיקום ההטעמה יחסית לתחילת המילה: אנו מוצאים הרבה אותיות שימוש "קמוצות" בבואן לפני מילה המוטעמת בתחילתה: בין אם זו מילה בת הברה אחת, וממילא ההטעמה נקראת "מלרע" (כמו בשמות הפועל "לָ-צֵאת" ו"לָ-תֵת"), ובין אם זו מילה בת יותר מהברה אחת, והיא "מלעיל" הואיל וההטעמה איננה בסוף המילה (כמו בשמות הפועל "לָ-קַחַת", "לָ-לֶכֶת").

מערכי לב: עכשיו אני מתחיל להבין. תוכל לתת לי דוגמאות של אות שימוש נוספת?

מענה לשון: בשמחה! אנו מוצאים בלשון הקודש הרבה אותיות ו' השימוש "קמוצות", כמו "הָלוֹךְ וָ-שׁוֹב", "נָע וָ-נָד".

מערכי לב: המילים "נָד" ו"שׁוֹב" הן בנות הברה אחת, וברור שההטעמה בראשן, אך מה קורה במילים בנות יותר מהברה אחת?

מענה לשון: פשוט מאוד! הבט נא בפסוק "יָ֥מָּה וָקֵ֖דְמָה וְצָפֹ֣נָה וָנֶ֑גְבָּה" שבברכת ה' ליעקב בחלום הסולם (בראשית כח, יד; יש שמשמיטים מפסוק זה ו' של "וְצָפֹנָה" כששרים אותו...): כל המילים מוטעמות מלעיל, אבל ו' קמוצה באה רק לפני "קֵדְמָה" ו"נֶגְבָּה", אך לפני "צָפֹנָה" מנוקד שווא: "וְ". האם עכשיו אתה מבין מדוע לא מנוקד *"וָצָפֹנָה"?

מערכי לב: כן! בהוספת ה' המגמה (הסבר כאן) לסוף שם העצם "צָפוֹן" (שהיא מלרעית), הטעם נשאר באות פ', אך גם במילה "צָפֹנָה" (שהיא מלעילית) הטעם איננו בתחילת המילה, ולכן מנוקד: "וְצָפֹנָה" כי האות ו' איננה צמודה להברה המוטעמת.

מענה לשון: נכון מאוד!

מערכי לב: האם יש מן הקדמונים שמזכיר חידוש זה? 

מענה לשון: בהחלט. כך כתב הרד"ק (בספר מכלול, כאן): "כשהמלה מלרע לא תבוא עליהם וי"ו קמוצה לרוב המשכת התנועות". 

מערכי לב: תוכל לתת דוגמה מוחשית לכך? אני עדיין לא בטוח שהבנתי לגמרי.

מענה לשון: צודק. הנה בפרשת בראשית (ג, כב) נאמר: "וְעַתָּ֣ה ׀ פֶּן־יִשְׁלַ֣ח יָד֗וֹ וְלָקַח֙ גַּ֚ם מֵעֵ֣ץ הַֽחַיִּ֔ים וְאָכַ֖ל וָחַ֥י לְעֹלָֽם". 

ראה כיצד מנוקדת ו' ההיפוך לפני הפעלים: כשהטעם מרוחק - שווא, כמו "וְלָקַח וְאָכַל", אך לפני הברה מוטעמת - קמץ: "וָחַי".

והנה דוגמה של ו' החיבור מאותו פרק: "וְעֵ֕ץ הַדַּ֖עַת ט֥וֹב וָרָֽע" - "וָרע" בקמץ כי הטעם ב"רע".

מערכי לב: אבל בדוגמה זו קשה: למה "וְעֵ֕ץ" בשווא ולא בקמץ?! הרי הטעם בראש המילה "עֵ֕ץ"!

מענה לשון: אתה צודק. אין זה כלל מוחלט, אבל אנו רואים שיש בלשון המקרא נטייה להעדיף לנקד את הו' בקמץ כשהיא באה לפני הברה המוטעמת בסוף עניין (כמו כאן: "וָרָֽע"). במקרה זה, על אף שהטעם הוא טעם מפסיק (זקף: "וְעֵ֕ץ"), אין די בכך, כי יש כאן צירוף מילים שיש לחברן: "וְעֵ֕ץ-הַדַּ֖עַת" או "וְעֵ֕ץ-הַדַּ֖עַת ט֥וֹב וָרָֽע". 

השווה לדברי הימים (א' כב, טו) שם אכן מנוקד "וָעֵץ": "עֹשֵׂ֣י מְלָאכָ֔ה חֹצְבִ֕ים וְחָרָשֵׁ֥י אֶ֖בֶן וָעֵ֑ץ" (בטעם אתנח).

מערכי לב: עכשיו אני מבין למה יש הבדל בניקוד ו' לפני בין "כֶּסֶף": בפרשת חיי שרה (בראשית כד, לה) קוראים בשווא, כי אין טעם מפסיק: "וַיִּתֶּן־ל֞וֹ צֹ֤אן וּבָקָר֙ וְכֶ֣סֶף וְזָהָ֔ב וַעֲבָדִם֙ וּשְׁפָחֹ֔ת וּגְמַלִּ֖ים וַחֲמֹרִֽים", ואילו בפרשת תרומה (שמות כה, ג) בגלל הטעם המפסיק הוי"ו קמוצה: "וְזֹאת֙ הַתְּרוּמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר תִּקְח֖וּ מֵאִתָּ֑ם זָהָ֥ב וָכֶ֖סֶף וּנְחֹֽשֶׁת".

מענה לשון: אמת ויציב ונכון! וכך גם בפסוק המוּכר והמוּשר: "טוֹב־לִי תוֹרַת־פִּיךָ מֵאַלְפֵי זָהָב וָכָסֶף" (תהלים קיט, עב).

מערכי לב: טוב, שָם זה ברור מאליו! אפילו בלי להבין בטעמי המקרא המיוחדים של תהלים, זהו סוף פסוק!

מענה לשון: בדיוק! ודרך אגב, העובדה שזהו סוף פסוק גם גרמה לסגול של "כֶסֶף" להֵהפך לצורת הֶפסק: "כָסֶף" (לא כמו ששרים "מֵאַלְפֵי זָהָב *וָכֶסֶף"!).

מערכי לב: תגיד, האם גם בנושא זה כבר עסקו קדמונינו?

מענה לשון: כמובן. הא לך לשונו של הגר"א (בספרו "דִקְדּוּק וּפֵרוּשׁ עַל הַתּוֹרָה") על "תֹהוּ וָבֹהוּ": "אִם הַנְּגִינָה בָּאוֹת שֶׁאַחֲרָיו - הוּא בָּא גַּם כֵּן בְּקָמַץ, וּבִלְבַד שֶׁיִּהְיֶה בָּהּ הַעֲמָדַת הָעִנְיָן, כְּמוֹ תֹ֨הוּ֙ וָבֹ֔הוּ". שים לב: הוא לא אומר "ובלבד שיהיה בה טעם מפסיק", אלא "הַעֲמָדַת הָעִנְיָן".

מערכי לב: תוכל להדגים למה אתה מתכוון?

מענה לשון: כן. כבר הבאנו לעיל את "וָחַ֥י לְעֹלָֽם" שיש קמץ במילה המוטעמת בטעם שאיננו מפסיק. לעיל הבאנו את הפסוק "יָ֥מָּה וָקֵ֖דְמָה וְצָפֹ֣נָה וָנֶ֑גְבָּה" (בראשית כח, יד), אך בברכת ה' לאברהם בפרשת לך לך (בראשית  יג, יד) נאמר: "צָפֹ֥נָה וָנֶ֖גְבָּה וָקֵ֥דְמָה וָיָֽמָּה" - "וָקֵ֥דְמָה" קמוצה הגם שאין זה טעם מפסיק!

וכן להפך: ו' בשווא לפני הברה מוטעמת הגם שהטעם מפסיק, הואיל ואין זה סוף הרשימה: "כָּל־חֵ֜לֶב שׁ֥וֹר וְכֶ֛שֶׂב וָעֵ֖ז לֹ֥א תֹאכֵֽלוּ" (ויקרא ז, כג) "וְכֶ֛שֶׂב", ולא *"וָכֶ֛שֶׂב"!

מערכי לב: טוב, אז איך מגדירים היכן "נגמר הענין"?

מענה לשון: זו שאלת חכם! קשה לדעת, ולפיכך בלשון התפילה, שאין הניקוד מסור בידינו באופן מוחלט כמו ניקוד התנ"ך, יש לפעמים מחלוקות האם זהו סוף הענין ויש לנקד בקמץ, או שיש לנקד בשווא. אתה בוודאי רוצה דוגמאות, נכון?

מערכי לב: לפחות אחת.

מענה לשון: בתפילת "עלינו לשבח", במילים שנעדרות מסידורים מסוימים (עקב צנזורה נוצרית) יש גורסים "שֶׁהֵם מִשְׁתַּחֲוִים לְהֶבֶל וָרִיק", ויש קומצים לא רק את האות ו' אלא גם את האות ל': "לָהֶבֶל וָרִיק".

מערכי לב: מעניין מאוד. לי זכור שהמורה ללשון הזכיר פעם שניקוד ו' החיבור בקמץ הוא רק בצירופי מילים, כמו "בית וָגן", "בשר וָדם", "קל וָחומר", "כפתור וָפרח", "יום וָלילה".

מענה לשון: אכן, בכל הצירופים שהזכרת באה ו' לפני הברה מוטעמת, ולכן אין זה סותר את הכלל שאמרתי. מעניין שגם רד"ק וגם הגר"א לא הגבילו את "קמצות ו' החיבור" לצירופי מילים. והצדק עמם, כי יש כמה פירכות לכלל המפורסם שזכור לך: הנה כמה דוגמאות של ו' השימוש קמוצה שלא ב"צירופי מילים":

1. "וּבְנֵ֖י יִצְהָ֑ר קֹ֥רַח וָנֶ֖פֶג וְזִכְרִֽי" (שמות ו, כא)

2. "כִּ֧י כׇל־יָמָ֣יו מַכְאֹבִ֗ים; וָכַ֙עַס֙ - עִנְיָנ֔וֹ" (קהלת ב, כג). אין כאן צירוף מילים, אך יש כאן ו' קמוצה לפני הברה מוטעמת (השווה: "וְכָעַ֥ס הַרְבֵּ֖ה" בקהלת ה, טז, שהוא פֹעַל וההטעמה מלרע).

3. "הֲלֹא כָתַבְתִּי לְךָ [כתיב: שלשום] שָׁלִישִׁים בְּמוֹעֵצֹת וָדָעַת" (משלי כב, כ)

מערכי לב: אז, איך נסכם?

מענה לשון: נסכם כך: 

 

הניקוד של 

ו' השימוש

באיזה מקרה?

דוגמאות

וָ

התנועה המקורית (a) שרדה לעִתים רחוקות, אך רק בהתקיים שני תנאים:

א. לפני הברה המוטעמת 

ב. בטעם מפסיק

"הִנֵּ֥ה אִשְׁתְּךָ֖ קַ֥ח וָלֵֽךְ׃"

"מַה־לִּ֣י וָלָ֔ךְ"

"עֹ֖ד כׇּל־יְמֵ֣י הָאָ֑רֶץ זֶ֡רַע וְ֠קָצִ֠יר וְקֹ֨ר וָחֹ֜ם וְקַ֧יִץ וָחֹ֛רֶף וְי֥וֹם וָלַ֖יְלָה לֹ֥א יִשְׁבֹּֽתוּ", ולאו דווקא "צירופי מילים", כמוכח מכאן: "וְאֵ֙לֶּה֙ בְּנֵ֣י רְעוּאֵ֔ל נַ֥חַת וָזֶ֖רַח שַׁמָּ֣ה וּמִזָּ֑ה"

וְ

כשהטעם במילה איננו מפסיק

"וְקֹ֨ר... וְקַ֧יִץ... וְי֥וֹם"

"וְלֶ֨ךְ־לְךָ֔ אֶל־אֶ֖רֶץ הַמֹּרִיָּ֑ה"

"וְעַתָּ֥ה שׁ֖וּב וְלֵ֣ךְ בְּשָׁל֑וֹם"

"וְלָ֥ךְ אַגִּֽיד׃"

כשההטעמה איננה בראש המילה 

כמו: "זֶ֡רַע וְ֠קָצִ֠יר"

וּ (="אוּ")

לפני האותיות בומ"פ (העיצורים השפתיים)

כמו: "בָּנִים וּבָנוֹת", "שַׁמָּ֣ה וּמִזָּ֑ה", "וּפָרַצְתָּ", "עֶזְרָם וּמָגִנָּם"

לפני אות המנוקדת בשווא (חוץ מהאות י')

כמו במספרים:

...וּשְׁתַּיִם; ...וּשְׁמֹנֶה; ...וּשְׁלֹשִׁים 

מערכי לב: יישר כח! אז עכשיו אני מתחיל להבין למה יש מחלוקת בניקוד האות ו' ב"הושענות": יש אומרים בקמץ "אֲנִי וָהו הוֹשִׁיעָה נָּא" (כמו ריעב"ץ בשם אביו, החכם צבי) ויש אומרים בשווא "אֲנִי וְהו" (כגון ר"י צובירי ע"פ רמ"ק ורש"ש)

מענה לשון: נכון, ואכמ"ל אם הניקוד הוא הוּ או הוֹ, ואם הכתיב הוא הו או הוא...

מערכי לב: באמת חג שמח ומורכב...

מענה לשון: אם הצלחת לעקוב עד עתה, אתה יכול להשוות טבלה זו לטבלה שבאתר האקדמיה ללשון העברית, ובה עוד כמה פרטים שלא נידונו כאן (קישור). בהצלחה!

מערכי לב: תודה ויישר כח!


בלי וירוסים. www.avast.com

יום שלישי, 5 בספטמבר 2017

בנין פִעֵל או פִעַל ?

כידוע, תנועה הבאה לפני גרונית או אחריה, יש נטייה להנמיכה. משום כך באה לעיתים תנועת פתח בקרבת גרונית, לעומת חיריק, סגול או צירי בצורה המקבילה שאין בה גרונית.
לכן, ניתן למצוא זו לצד זו צורות כמו "לְשַׁלַּח" ו"לְשַׁלֵּחַ".
לפעמים גיוון זה יוצר קושי לקורא בתורה, כי עליו להכין עצמו היטב לקרוא מבלי להתבלבל: "לְשַׁלַּ֖ח אֶת־יִשְׂרָאֵ֑ל" (שמות ה, ב) וכן "מֵאֵ֖ן לְשַׁלַּ֥ח הָעָֽם" (שמות ז, יד), אך בהמשך הפרק "וְאִם־מָאֵ֥ן אַתָּ֖ה לְשַׁלֵּ֑חַ" (שם כז); ובפרק ט, ב שוב: "כִּ֛י אִם־מָאֵ֥ן אַתָּ֖ה לְשַׁלֵּ֑חַ", אך בפרק י, ד: "כִּ֛י אִם־מָאֵ֥ן אַתָּ֖ה לְשַׁלֵּ֣חַ אֶת־עַמִּ֑י"!
- גם כשפרעה חד משמעי בסרבנותו לשלח את ישראל, הניקוד "הפכפך"!..

האם ניתן למצוא כאן בכל זאת שיטה וסדר?

נראה שבצורות הֶפְסֵק יש העדפה לצורה הארוכה יותר: צירי ופתח גנובה לעומת פתח:
צורת הֶקשֵׁר: שמות ח, כד: וַיֹּ֣אמֶר פַּרְעֹ֗ה אָנֹכִ֞י אֲשַׁלַּ֤ח אֶתְכֶם֙
לעומת צורת הֶפְסֵק: שמות ה, ב: וְגַ֥ם אֶת־יִשְׂרָאֵ֖ל לֹ֥א אֲשַׁלֵּֽחַ׃
וכיו"ב, צורות הקשר:
ירמיהו יז ח: וְעַל־יוּבַל֙ יְשַׁלַּ֣ח שׇׁרָשָׁ֔יו
תהלים עח מט: יְשַׁלַּח־בָּ֨ם ׀  חֲר֬וֹן אַפּ֗וֹ
לעומת צורות הפסק:
ישעיהו פרק מה פסוק יג: הֽוּא־יִבְנֶ֤ה עִירִי֙ וְגָלוּתִ֣י יְשַׁלֵּ֔חַ
משלי פרק ו פסוק יד: מִדְיָנִ֥ים יְשַׁלֵּֽחַ׃

ברם, אין זה כלל מוחלט, כמוכח מצורת המקור שהובאו לעיל: מצאנו "לְשַׁלֵּ֣חַ" גם בהקשר, ומצאנו "לְשַׁלַּ֖ח" גם בהפסק.

עוד צ"ע, האם יש הסבר מדוע דווקא הפועל הששי דלקמן "נפתח":
שמות פרשת משפטים פרק כג פסוק כד: וְשַׁבֵּ֥ר תְּשַׁבֵּ֖ר
דברים פרשת ראה פרק יד פסוק כב: עַשֵּׂ֣ר תְּעַשֵּׂ֔ר
דברים פרשת כי תצא פרק כב פסוק ז: שַׁלֵּ֤חַ תְּשַׁלַּח֙

לשון התפילה 
בדומה לכך, אנו מברכים בשבע ברכות: "שַׂמֵּחַ תְּשַׂמַּח רֵעִים" (עד כמה שידוע לי, זהו הניקוד בכל הנוסחים).
לעומת זאת, יש ברכות שנחלקו נוסחי העדות: 
א. בברכת קדושת היום בשבתות: "שַׂמֵּחַ נַפְשֵׁנוּ" (ע"מ ותימן) או "שַׂמַּח נַפְשֵׁנוּ" (ספרד-חסידי).
ב. בברכת האילנות: "שֶׁלֹּא חִסֵּר בְּעוֹלָמוֹ" (ע"מ) או "חִסַּר" (אשכנזים ותימנים).

אגב, גם בארמית קיימת תופעה זו:
כשם שבעברית "דּ֣וֹר לְ֭דוֹר יְשַׁבַּ֣ח מַעֲשֶׂ֑יךָ" (תהלים קמה, ד; לצד "וְשַׁבֵּחַ" בקהלת ד, ב), כך בארמית: "מְשַׁבַּח וּמְרוֹמֵם וּמְהַדַּר לְמֶלֶךְ שְׁמַיָּא" (דניאל ד, לד; בעברית: מְשַׁבֵּחַ) - לעומת הניקוד הרגיל כשאין אות גרונית בסביבה: "קַבֵּל" (דניאל ו, א; בעברית: קִבֵּל).

יום שני, 4 בספטמבר 2017

תַחֲבֹל או תַּחְבֹּל ?

לפי המסורת שלנו (כהכרעת מנחת שי) קוראים בפרשת משפטים "תַּחְבֹּל", ואילו בפרשת כי תצא קוראים "יַחֲבֹל... תַחֲבֹל" (לצד "כִּי תַחְבֹּט זֵיתְךָ", שבהמשך הפרק, פסוק כ).
האם לחוסר העקביות יש הסבר הגיוני?

ואגב, האם יש הסבר הגיוני לשיטת רד"ק, שיש לקרוא תמיד "תַחְבֹּל", בניגוד ל"יַחֲבֹל".

מקורות: 
שמות פרשת משפטים פרק כב פסוק כה
אִם־חָבֹל תַּחְבֹּל שַׂלְמַת רֵעֶךָ עַד־בֹּא הַשֶּׁמֶשׁ תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ:
מנחת שי   תַחְבֹּל: אין מאריך בתי"ו. [תַּחְבֹּל].

דברים פרשת כי תצא פרק כד פסוק ו
לֹא־יַחֲבֹל רֵחַיִם וָרָכֶב כִּי־נֶפֶשׁ הוּא חֹבֵל:   
מנחת שי    לא יַחֲבֹל: בשוא ופתח החי"ת, ורפה הבית, זשרשים. [יַחֲבֹל].

דברים פרשת כי תצא פרק כד פסוק יז
לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט גֵּר יָתוֹם וְלֹא תַחֲבֹל בֶּגֶד אַלְמָנָה:

מנחת שי    ולא תַחֲבֹל: בשוא לבדו החי"ת ודגש הבי"ת, כ"כ יברד"ק בשרשים, והלכו אחריו יגהמכלל יופי, ידובעל הלשון, טוורב פעלים, אבל בספרי' כ"י מדוייקים וספרי הדפוס החי"ת בחטף פתח, והבי"ת רפה, וכ"כ א"ת [1]. [תַחֲבֹל].


ז שרשים: חב"ל, 93 ע"ב.
יב רד"ק: שרשים, חב"ל, 93 ע"ב.
יג המכלל יופי: על אתר, לט ע"ג.
יד ובעל הלשון: חב"ל, 67 ע"ב.
טו ורב פעלים: שער הפעלים, החלק הראשון, 125 ע"א.

יום שני, 17 ביולי 2017

כינוס שוחרי לשון הקודש ה-11

1. ההקלטות של הכינוס השנתי האחד עשר של "שוחרי לשון הקודש" - עלו לאתר (קישור ישיר)


2. כתבה בערוץ 7:

יום שלישי, 4 ביולי 2017

רבי אברהם מאיר גלאנצר ז"ל

בשעות אלה מובא למנוחת עולמים רבי אברהם מאיר גלאנצר ז"ל (יליד רומניה, אלול תרפ"ו, וניצול שואה, ששכל רבים מבני משפחתו בשואה). 
הרב גלאנצר ידוע במומחיותו בלעזי רש"י, ומחקריו כונסו בספר "מעייני אגם". 
במאמרי "אֵימא לי איזי, ואמרִי לה כּדִי" בהערה 14 נעזרתי בביאוריו ללעזים שבפירוש רשב"ם לתורה. 
ראו כאן מאמר ביקורת שלו "על פיענוח פשטים ולעזים ברשב"ם".

הלווייתו תצא מחר יום שלישי י' בתמוז

בשעה 1:00 בצהריים מבית ההלוויות שמגר

להר הזיתים בעיה"ק ירושלים תובב"א.

 

מאחר והמנוח לא השאיר אחריו זרע,

מצוה גדולה ללמוד ולהתפלל לעילוי נשמת 

ר' אברהם מאיר בן ר' יצחק הכהן הי"ד

תנצב"ה

יום שני, 3 ביולי 2017

הכינוס השנתי האחד עשר של שוחרי לשון הקודש - מוקדש לכבודה של העיר ​שחוברה לה יחדיו

הציבור מוזמן לכינוס השנתי האחד עשר של שוחרי לשון הקודש

שיתקיים בעז"ה ביום ראשון, כ"ב בתמוז, תשע"ז,

בישיבת "קרית נוער" בשכונת בית וגן, ירושלים

( הכניסה לאודיטוריום מרחוב הרב פרנק 20 )

בהנחיית הרב יואל קטן, ר"מ בישיבת שעלבים וראש מכון שלמה אומן.

13:45  "בהתאסף יחד שבטי ישראל"

מושב א':  14:00

אליהוא שנון - אתרוג ירושלמי

הרב יעקב לויפר - פירוש ירושלמי למילים סתומות בראש בבא קמא

אברהם נפח - מילים באסתר ועוד

משה אוסי - על שמותיה של ירושלים

          ת פ י ל ת   מ נ ח ה

יעקב עציון - מן העולם ועד העולם - על העולם והמקום במקראות ובדרשות

אוריאל פרנק - לשון בית המקדש

הרב יואל קטן - התלבטויות בההדרת סידור 'רינת ישראל' לנוסחאותיו

סיום משוער: 18:00

 

הכניסה ללא תשלום                    עזרת נשים פתוחה

נשמח לראותכם!

נודה לכם אם תודיעו לחבריכם על יום העיון ותפיצו בלוחות המודעות

* ייתכנו שינויים בלוח הזמנים

 * רצוי לאשר השתתפות

לפרטים:  info@maanelashon.org   0587203297 (אוריאל)

התודה והברכה לישיבת "קרית נוער" המארחת ברביעית את הכינוס!

יום חמישי, 13 באפריל 2017

כמה כמה

בשיר של יום שני של פסח, לפי הגר"א, נאמר:
"כַּ֭מָּה יַמְר֣וּהוּ בַמִּדְבָּ֑ר יַ֝עֲצִיב֗וּהוּ בִּישִׁימֽוֹן" (תהלים עח מ). 
מערכי לב: כיצד לבטא את המילה "כַּ֭מָּה"? 
מענה לשון: ההטעמה צריכה להיות "מלרע", כלומר צריך להטעים את ההברה "מָּה" שבסוף המילה "כַּ֭מָּה".
(בנוסף, יש לשים לב לדגש החזק שבאות מ.)
מערכי לב: אז למה רבים טועים להטעים את ההברה הקודמת: "כַּ֭" ("מלעיל")?
מענה לשון: אכן, זוהי טעות נפוצה מאוד. גם אני טעיתי בכך, עד שהיום, ב"ה, חזרתי בתשובה!
המטעימים מלעיל מושפעים כנראה מלשון הדיבור היום.
מערכי לב: ומדוע באמת מבטאים בימינו את המילה "כמה" מלעיל?  
מענה לשון: העברית המדוברת בימינו מושפעת מהמבטא האשכנזי, שבו יש נטייה להטעים מלעיל גם מילים שדינן להיות מוטעמות מלרע. 
מערכי לב: אבל, מניין לך שזו טעות?
מצאתי במרשתת טעות זו אפילו בקריאה מופתית ומדויקת באתר של תנ"ך מוקלט (קישור). 
מענה לשון: אתה צודק. כבר אמרתי לך שגם אני, רק היום התברר לי שהקריאה הנכונה היא "כַּ֭מָּה" מלרע!
מערכי לב: למה אתה כה בטוח שזו טעות? דוקא לי נראה שטעמי המקרא מורים להטעים מלעיל, שהרי מסומן מעין חצי ירח (כזה: " ֭") ליד האות הראשונה של "כַּ֭מָּה"!
מענה לשון: יפה אמרת! אתה זוכר נכון, שניתן לדעת מהי ההטעמה, לפי המיקום של סימני טעמי המקרא. אלא שיש כמה יוצאים מכלל זה.
מערכי לב: כן, גם את החריגים אני זוכר! יש שני טעמים שבאופן קבוע מסומנים לפני המילה (הטעמים המפסיקים "֚יתיב" ו"תלישא ֠גדולה"),  ועוד ארבעה טעמים שבקביעות מסומנים לאחר המילה (הטעמים "תלישא קטנה֩", "פשטא֙", "זרקא֮" ו"סגול֒"). 
מענה לשון: נכון, ודרך אגב, מי שלא רגיל לשמות (האשכנזיים) האלה יכול למצוא באתר ויקיפדיה (קישור) את שמות טעמי המקרא לפי כל עדות ישראל. 
מערכי לב: על כל פנים, הטעם שבמילה "כַּ֭מָּה" הוא לא אחד מששת החריגים, ואם כן הוא אכן מסמן את ההטעמה, ועל כן יש לכאורה להטעים את ההברה "כַּ֭", מלעיל!
מענה לשון: יישר כח. אלא שכל זה נכון בטעמי כ"א ספרים, אך שונה המצב בטעמי המקרא של תהלים, הנקראים "טעמי אמ"ת" (= ראשי תיבות: איוב, משלי, תהלים): 
גם טעמי אמ"ת מסומנים בהברה המוטעמת, אך יוצאים מכלל זה שני טעמים בלבד, שהם טעמים "מפסיקים": צינור ודחי. 
הצינור נראה כמו "זרקא" (החריג הנ"ל בטעמי התורה) והוא מסומן תמיד לאחר המילה, כגון: "וְתוֹרָה֮", "דּוֹר֮ ", "מַיִם֮" (מזמור ע"ח, פסוקים ה, ח, כ), ואין הוא מראה את מקום ההטעמה. 
[אמנם, סימון זהה יש לטעם "צינורית", שאינו טעם מפסיק, ומיקומו שונה, כמו בפסוק לא במזמור זה: "עָ֘לָ֤ה"].
מערכי לב: החכמתני! ומה שמעניין אותנו זה הטעם המפסיק השני. 
מענה לשון: כמובן!
הטעם השני ש
מסומן תמיד מימין למילה נראה כמו חצי ירח, כפי שתיארת, ובטעמי התורה הוא נקרא טִפְּחָ֖א (או: טַרְחָ֖א), והוא אכן מסומן בהברה המוטעמת. ברם, בתהלים יש שני טעמים כאלה, הדומים בצורתם, אך שונים במיקומם: 

הטעם המפסיק, הנקרא "֭דְּחִי", מסומן כאמור לפני המילה, כגון: "עַ֭מִּי", "שָׁ֭מַעְנוּ", "יִ֭שְׁכְּחוּ", "שָׁ֭מְרוּ", "אֲ֭בוֹתָם", "צֻ֭רִים", "הֶ֭אֱמִינוּ" (מזמור ע"ח, פסוקים א, ג, ז, י, יב, טו, כב).
לעומת זאת, כשסימן זה בא במילה עצמה, זהו טעם אחר (שאיננו טעם מפסיק!) והוא אכן מסומן בהברה המוטעמת, כגון: "נֶאֶמְנָ֖ה", "בְּאֶ֖רֶץ", "וַיּ֖וֹרֶד", "יָכִ֖ין" (ע"ח, פסוקים ח, יב, טז, כ). 
מערכי לב: ואיך נקרא טעם זה שנראה כמו ה"דחי", ואינו מפסיק?
מענה לשון: "טַרְחָ֖א". 
מערכי לב: אבל "טַרְחָ֖א" זהו השם הספרדי לטעם המפסיק בטעמי התורה, שבפי אשכנזים נקרא "טִפְּחָ֖א"!
מענה לשון: בדיוק כך! אכן, יש מצבים מבלבלים בעולם... 
מערכי לב: אז אם נסכם, המילה "כַּ֭מָּה" מוטעמת בטעם "דחי", שהוא טעם המורה על הפסקה, אך אין מיקום טעם זה מורה לנו כיצד להטעים את המילה, כי הוא תמיד לפני המילה. 
מענה לשון: בדיוק! ועתה הכל מובן? 
מערכי לב: ממש לא! כיצד אני אמור לדעת את ההטעמה בכל המילים שמוטעמות ב"דחי"? 
מענה לשון: שאלה מצוינת. ומה אתה עושה בטעמי התורה, במילים המוטעמות בששת הטעמים החריגים הנ"ל? כיצד אתה אמור לדעת אם לקרוא "הָרָקִיעַ֒", "וַ֠יֹּאמֶר", "וַ֠יֵּרָא" - מלעיל או מלרע?
מערכי לב: פשוט מאוד! אני מכיר מילים אלה ממקומות אחרים בתורה, כשהמילה מוטעמת בטעם המסומן בהברה המוטעמת: "לָרָקִ֑יעַ", "וַיֹּ֣אמֶר", "וַיֵּרָ֤א".
מענה לשון: וזו גם התשובה לשאלתך: את ההטעמה במילים שמוטעמות ב"דחי" תוכל לגלות במקומות אחרים בתנ"ך, כשהטעם מסומן בהברה המוטעמת. ולכן את המילים הנ"ל נקרא מלעיל: "שָׁ֭מַעְנוּ", ו"הֶ֭אֱמִינוּ"; ואילו את אלה נקרא מלרע: "עַ֭מִּי", "יִ֭שְׁכְּחוּ", "שָׁ֭מְרוּ", "אֲ֭בוֹתָם", "צֻ֭רִים".
מערכי לב: ומה לגבי "כַּ֭מָּה"?
מענה לשון: מילת שאלה זו מופיעה בתנ"ך כַּמָּֽה וְכַמָּ֥ה פעמים, ומהם ניתן להסיק שהטעמתה מלרע. לדוגמה: "כַּמָּ֕ה יְמֵ֖י שְׁנֵ֥י חַיֶּֽיךָ?" (בראשית מז ח); "לִרְא֥וֹת כַּמָּֽה ־ רָחְבָּ֖הּ וְכַמָּ֥ה אָרְכָּֽהּ" (זכריה ב ו); "כַּמָּ֥ה יְמֵֽי ־ עַבְדֶּ֑ךָ" (תהלים קיט פד).
מערכי לב: חזק וברוך! שכנעת אותי! ומה לגבי הפועַל "כָּמַהּ" במזמור ס"ג: "כָּמַהּ לְךָ בְשָׂרִי"? האם לפחות שם ההטעמה היא מלעיל, כפי שמקובל לשיר?
מענה לשון: עיון בטעמים יגלה שגם שם צריך להטעים מלרע. שתי המילים היחידות שיש להטעימן מלעיל הן "בְּאֶרֶץ" ו"מָֽיִם"
"צָמְאָ֬ה לְךָ֨׀ נַפְשִׁ֗י כָּמַ֣הּ לְךָ֣ בְשָׂרִ֑י בְּאֶרֶץ ־ צִיָּ֖ה וְעָיֵ֣ף בְּלִי ־ מָֽיִם". 
גם שם שיבוש ההטעמה מקורו בהגייה האשכנזית. 
מערכי לב: ואולי גם משיקולים מוזיקליים. הנה קישור לכמה ביצועים של שיר זה בהטעמה משובשת. 
מענה לשון: נכון. ומאוד אשמח לפרסם קישור להקלטה עם הטעמה מדויקת...

יום ראשון, 2 באפריל 2017

"הא לחמא עניא"

כיצד נכון לומר "הא לחמא עניא": בצירי תחת הה"א, או בקמץ?

למילה "הא" שתי הוראות, כמובא ב"סִיַּיעְתָּא לְתַלְמוּדָא":


הראשונה היא הוראת ההיצג, כמו מילת ההצגה העברית "הִנֵּה". בארמית המקראית היא מילה בפני עצמה, ופעם מנוקדת "הֵא" (דניאל ב, מג) ופעם "הָא" (שם ג, כה). בניבים מאוחרים של הארמית (כמו בתלמוד הבבלי) היא לפעמים מקוצרת ומצורפת למילה הבאה.

ההוראה השנייה היא כינוי רומז לנקבה קרובה, כמו "זוֹ" או "זֹאת" בעברית. בארמית המקראית מצביעים על נקבה במילה "דָא" (דניאל ד, כז), אך בארמית בתר מקראית משמשים גם כינויי הרמז "הדא" וגם "הָא", ולעתים מקצרים ומצרפים תחילית "הָ-" למילה הבאה (כמו במילה "השתא" הרגילה בתלמוד, שהורכבה מ"הא" עם "שעתא", ופירושה: עכשיו).

"הא לחמא עניא"

לפי ההֶקשר, אין לפרש שזהו כינוי רומז לנקבה (="זוֹ") הואיל ומדובר על "לַחְמָא" שהוא שם עצם ממין זכר (כמוכח מדניאל ה, א, מתרגום אונקלוס לבראשית מא, נד, וגם מהמשך משפט זה).

אמנם, במחזור ויטרי חלק על דקדוק זה: "אין לדקדק למה לא אמר 'האי' לחמא, דלחמא לשון זכר הוא ו'הא' לשון נקבה, דהא אמרינן התם: 'הא גברא הא תיובתיה' (בבא מציעא טז, א)". אך במחכ"ת, לאור האמור, אין להוכיח מבבא מציעא, שהרי "הא גברא" ניתן לפרשו "הרי" כהוראה הראשונה (ראה כאן). וכך כתב הרב יעב"ץ מעמדין ("עזר אור", התפרסם בכ"ע המעין, ניסן תשל"ג; קישור): "זה לא יתכן, כי 'האי' הוא לשון זכר ו'הא' לשון נקבה, כמו שיראה מלשון חז״ל בגמרא... יקשה שהלחם הוא לשון זכר". ובדרכו הלך גם רוו"ה, ר' וולף (בנימין זאב) היידנהיים (ראה כאן / כאן), וכ"כ רבי חיים הכהן, אב בית הדין טריפולי (ת"ר - תרס"ה; 1839 - 1905) בפירושו להגדה, ערב פסח - זכר לפסח (קישורוע"ע בדבריו כאן).

מכאן שנותרה רק ההוראה הראשונה, וכמסקנת הריעב"ץ: "לפי דעתי, אינו כן אלא הוא ...כמלת 'הִנֵּה' שתרגומה הא". וכן ביאר את ההגדה רבי אלעזר מוורמייזא בעל ספר הרוקח: "הִנֵּה זה לחם עוני" (קישור).

אם כן, הואיל ובארמית המקראית מנוקד "הֵא" בצירי בדניאל ב, מג, אין לבטל אפשרות זו (במיוחד למי שיש לו מסורת כזו, או שמחויב לפסק כזה). 

ברם, מסתבר יותר לנקד "הָא" בקמץ כפי שמנוקד בדניאל ג, כה, כי זהו הניקוד שהתקבל בניבים מאוחרים של הארמית (כמו בתרגום אונקלוס לבראשית טו, ג ושם מז, כג), וכפי ששגור בפי כל בתלמוד הבבלי.

בנוסף, יש להעדיף את הניקוד בקמץ, מפני שיש טוענים שאכן הכוונה כאן לכינוי הרמז "הָא", והוא אכן רומז לנקבה: המצה!

יום שני, 30 בינואר 2017

דרשה לשבת פרשת וארא - הפרשה המהפכנית

פרשת וארא היא פרשה מהפכנית: 


א. גילוי שם חדש והופעה חדשה של הבורא

הפרשה פותחת במהפך יסודי בגילוי של הבורא בעולם. בהקשר זה כדאי להזכיר שהביטוי "שִׁדּוּד מַעֲרָכוֹת" (=שינוי מהפכני של פני הדברים) הוא בשי"ן ימנית ולא שמאלית.


ב. מהפך חינוכי

משה רבינו, "ידו הארוכה" של רבש"ע, המשׁדד מערכות, עושה סדר עולמי חדש ומהפך אדיר בתפיסה של האימפריה המצרית: לא עוד הבחנות אנושיות מקובעות של עבדים ומשעבדים, אלא "וְשַׁבְתֶּם וּרְאִיתֶם בֵּין צַדִּיק לְרָשָׁע בֵּין עֹבֵד אֱ-לֹהִים לַאֲשֶׁר לֹא עֲבָדוֹ": אם עד עתה חשב האדם שיש הבדל בין מים חיים לבין דם, אם חשב שהצפרדעים שייכים רק ליאור, ושערוב שייך רק למרחבים הפראיים, באו מכות מצרים והראו שבדבר ה' ההפכים מתאחדים וברוח פיו כולם עושים רצון קונם. שיא שבירת המוסכמות היה במכת הברד, כששני הדברים היותר הפכיים, מים ואש, מתאחדים: "וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת מַטֵּהוּ עַל הַשָּׁמַיִם וַיהוָה נָתַן קֹלֹת וּבָרָד וַתִּהֲלַךְ אֵשׁ אָרְצָה וַיַּמְטֵר ה' בָּרָד עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם. וַיְהִי בָרָד וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת בְּתוֹךְ הַבָּרָד כָּבֵד מְאֹד אֲשֶׁר לֹא הָיָה כָמֹהוּ בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם מֵאָז הָיְתָה לְגוֹי". וכפי שנאמר במדרש המובא ע"י רש"י: מתלקחת בתוך הברד - נס בתוך נס, האש והברד מעורבין, והברד מים הוא, ולעשות רצון קונם עשו שלום ביניהם! עכ"ל. במכת הברד ראו הכל כי החלוקה האמיתית במציאות היא בין "הירא את דבר ה' מעבדי פרעה הניס את עבדיו ואת מקנהו אל הבתים" לבין "ואשר לא שם לבו אל דבר ה' ויעזב את עבדיו ואת מקנהו בשדה". (ע"כ מפי הרב אהוד שרגא בשם מו"ר הרב ש"א רפפורט שליט"א).


ג. המטה המהפכן

הכלי שבאמצעותו "התהפכו היצורים" (כגון המים לדם) הוא המטה: "הִנֵּה אָנֹכִי מַכֶּה בַּמַּטֶּה אֲשֶׁר בְּיָדִי", שעוד לפני שהוא מהפך אחרים, הוא עצמו מתהפך לנחש/תנין. 

במדרש "אותיות דר' עקיבא" מוסבר שהאות ו' נכתבת בצורה של מטה ומקל, "מפני שרמז הקב"ה שהוא עתיד להכות את הרשעים במטה" (והשווה לדברי רבי יוחנן על וי״ו דויזתא במגילה ט״ז ע״ב). וזה מביא אותנו לאחד מתפקידיה של האות ו':


ד. ו' ההיפוך

בלשון העברית יש תפקידים רבים לאות ו' השימוש, והמוכר ביותר הוא ו' החיבור. 

אך תפקיד חשוב מאוד, שמצוי בעיקר בלשון התורה (ולפעמים בלשון הברכות שתיקנו חז"ל) הוא ו' ההיפוך. ו' זו באה לפני מילים שהם פֹעַל, כגון בקריאת שמע: וְאָהַבְתָּ, וְדִבַּרְתָּ, וְהָיָה, וְנָתַתִּי, וַיֹּאמֶר. 

על ו' זו כתב האדמו"ר מגור בשפת אמת (בראשית פרשת ויצא תרנ"ח):

אות ו' נקרא אות אמת והוא מדת יעקב בריח התיכון והקב"ה אחד האמת שבחר באבות ובנ"י כל המתנות שנתן להם אינו במקרה רק הם מתחלת העולם ועד סופו. ואות ו' מהפך התיבה מעתיד לעבר ומעבר לעתיד: יהי לשון עתיד, ויהי לשון עבר. היה לשון עבר, והיה לשון עתיד. לרמוז כי אות ו' שהיא כח התורה מחבר היה הוה ויהיה. ולכן כשיתקיימו ההבטחות אז יתברר למפרע כי הכל היה לטובה. ולכן נקרא הקב"ה בעל הנחמות, כי הנחמות של בני אדם א"י לתקן כל הצער העבר. אבל הנחמה שיהי' מהקב"ה יהי' מהופך כל הצער לטובה. והגם כי אין אנו מבינים איך יהי' מתהפך מה שעבר לפי שאנחנו בתוך הטבע והזמן. אבל לעתיד נראה ונבין זה ההיפוך לטובה... וזה מפתח של גאולה מה שזוכין לעורר הארה מעין עוה"ב... 

וכיו"ב כתב הגר"י הוטנר (ראה כאן):



בהסתכלות האנושית שלנו, אנו מחלקים בין עבר לבין עתיד. אמנם, לעתיד לבוא יתברר שאלו "דקדוקי עניות", והעבר והעתיד הם מהלך אחד ועניין אחד. 

אך כל עוד אנו בעולם הזה... עלינו להקפיד בקריאה ולחלק בין פעלים שהם עבר לפעלים עתידיים, ואפילו לדעת הרמ"א, יש להחזיר את מי שטועה בכך בקריאת התורה כי זה נחשב שינוי משמעות. 


אז נבהיר את הדברים:

לצד צורות הפועל המוכרות מהעברית שלנו ("אָכַל", "אָכַלְתָּ" ו"אָכַלְתִּי" בעבר; "יֹאכַל", "תֹּאכַל" ו"אֹכַל" בעתיד), בלשון התורה משמשות גם צורות פועל "המהופכות" ע"י ו' ההיפוך. 

ראה על כך כאן


בהגייה חשוב להקפיד בשני דברים:

1. בפעלי עתיד המהופכים לעבר יש לבטא את הו' בתנועת a, ולא בתנועת e

בעוד שניקודה הרגיל של ו' החיבור הוא שווא (וְ), ניקודה הרגיל של הווי"ו בפעלים כגון וַיֹּאמֶר, וַיֵּלֶךְ הוא פתח ודגש (חזק) באות שאחריה. כאשר צורת הפועל פותחת בתחילית אל"ף, תחילית המדבר, שבה דגש חזק הוא מן הנמנע, הניקוד הוא בקמץ: וָאֹמַר, וָאָקוּם.

2. בפעלי עבר המהופכים לעתיד יש להטעים מלרע במקום מלעיל (בדרך כלל)

ושוב נצטט מאתר האקדמיה:

הגם שבאותיותיהם ובניקודם זהים פועלי קָטַל שבראשם ו' (אלה המכוונים לעבר) לפועלי וְקטל (העבר המהופך), בשניים מהגופים יש ביניהם הבדל בהטעמה: בפועלי וְקטל בגוף ראשון יחיד (מדבר) ובגוף שני יחיד (נוכח) עוברת בדרך כלל ההטעמה לסיומת הגוף (־תִי או ־תָ). כלומר, הטעמת הפועל היא מלרע (בהברה האחרונה) במקום מלעיל (בהברה שלפניה): הפועל שָׁמַרְתִּי הטעמתו מלעיל; כך גם אם נוספת לו ו' החיבור והוא מכוון לעבר: וְשָׁמַרְתִּי. אבל אם מדובר בצורת עבר מהופך, צפויה הטעמתו להיות בהברה האחרונה: וְשָׁמַרְתִּי. הרי דוגמה: בפסוק שלהלן מתוך חלום שלֹמה הפועל שאלת או ושאלת מכוון לעבר והטעמתו מלעיל: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֵלָיו יַעַן אֲשֶׁר שָׁאַלְתָּ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְלֹא שָׁאַלְתָּ לְּךָ יָמִים רַבִּים וְלֹא שָׁאַלְתָּ לְּךָ עֹשֶׁר וְלֹא שָׁאַלְתָּ נֶפֶשׁ אֹיְבֶיךָ וְשָׁאַלְתָּ לְּךָ הָבִין לִשְׁמֹעַ מִשְׁפָּט" (מלכים א ג, יא). לעומת זאת בחוק העוסק בעיר נידחת הפועל וְשָׁאַלְתָּ, כמו שני הפעלים שלפניו, מכוונים לעתיד ולמעשה מחליפים ציווי, והטעמתם מלרע: "וְדָרַשְׁתָּ וְחָקַרְתָּ וְשָׁאַלְתָּ הֵיטֵב וְהִנֵּה אֱמֶת נָכוֹן הַדָּבָר נֶעֶשְׂתָה הַתּוֹעֵבָה הַזֹּאת בְּקִרְבֶּךָ" (דברים  יג, טו). הבדל זה בהטעמה מצומצם כאמור לשני גופים בלבד, אבל הם מהגופים השכיחים בפועלי המקרא בכלל ובחוק המקראי בפרט (במיוחד גוף נוכח). תשומת לב להטעמה עשויה אפוא לסייע בהבנה הנכונה של זמן הפועל.

נעיר כי לתזוזת ההטעמה בצורות וְקטל בגופים מדבר ונוכח יש כמה וכמה חריגים. אחד הבולטים בהם הוא צורות הפסק – שבהן נשארת ההטעמה  מלעיל.

בשלוש הפרשות של קריאת שמע – השגורות בפי המתפללים – משמשים פועלי וְקטל רבים, ואין פלא בדבר, שהרי פרשות אלו עניינן ציווי. הנה כמה דוגמאות מתוכן:

    • "וְאָהַבְתָּ [מלרע!] אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ:וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ: וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָוְדִבַּרְתָּ [מלרע!] בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ"  (דברים ו, ה–ו)
    • "וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְו‍ֹתַי […] וְנָתַתִּי [מלרע!] מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ וְאָסַפְתָּ [מלרע!] דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ: וְנָתַתִּי[מלרע!] עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ וְאָכַלְתָּ [מלרע!] וְשָׂבָעְתָּ [מלעיל בגלל ההפסק]: הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם וְסַרְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם" (דברים יא, יג–טז)
    • "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ [מלרע!] אֲלֵהֶםוְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדֹרֹתָם וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת: וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְו‍ֹת ה'וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם" (במדבר טו, לז–לט).

על כן, יש להקפיד בראשית פרשתנו לקרוא את לשונות הגאולה בהטעמה מלרעית: 

לָכֵ֞ן אֱמֹ֥ר לִבְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֮ אֲנִ֣י יְדוָד וְהוֹצֵאתִ֣י אֶתְכֶ֗ם מִתַּ֙חַת֙ סִבְלֹ֣ת מִצְרַ֔יִם וְהִצַּלְתִּ֥י אֶתְכֶ֖ם מֵעֲבֹדָתָ֑ם וְגָאַלְתִּ֤י אֶתְכֶם֙ בִּזְר֣וֹעַ נְטוּיָ֔ה וּבִשְׁפָטִ֖ים גְּדֹלִֽים׃ וְלָקַחְתִּ֨י אֶתְכֶ֥ם לִי֙ לְעָ֔ם וְהָיִ֥יתִי לָכֶ֖ם לֵֽאלֹהִ֑ים... וְהֵבֵאתִ֤י אֶתְכֶם֙ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֤ר נָשָׂ֙אתִי֙ אֶת־יָדִ֔י לָתֵ֣ת אֹתָ֔הּ לְאַבְרָהָ֥ם לְיִצְחָ֖ק וּֽלְיַעֲקֹ֑ב וְנָתַתִּ֨י אֹתָ֥הּ לָכֶ֛ם מוֹרָשָׁ֖ה


אמנם, "נָשָׂ֙אתִי֙" שהוא עבר נקרא מלעיל, אך גם "וְהָיִ֥יתִי", אע"פ שהוא מהופך לעתיד, נשאר בהטעמה מלעילית, כמו שאר הפעלים שאות השורש האחרונה היא ה/י ("גזרת ל"י", כגון: בנ"ה, עש"ה). לכן, בפעלים כאלה אי אפשר לדעת אם הפועל הוא בעבר (ו' חיבור בלבד) או בעתיד (ו' היפוך), אלא על פי ההקשר: "דבר הלמד מעניינו".

ונסיים כאן.