יום שלישי, 3 בנובמבר 2020

קריאת י' חרוקה, כגון מצר(א)ים שמ(א)ים

נשאלתי היום: 
שלום
"מצרים" "שמים"
כיצד הוגים היום את המילים הנ"ל?
מצריים, שמייםאו מצראים שמאים?
מקווה שהשאלה לא מוזרה ומיותרת.

וכה השבתי לשאלת החכם: 

שלום עליכם, 
יישר כח על שאלה מצוינת. 
אשתדל לקצר: 
סיומת זו, המכונה "סיומת זוגית" (אע"פ שלא תמיד זוהי משמעותה, ואכמ"ל) - יש שתים-שלוש אפשרויות לבטאה, ונדגים אותן במילה "מַיִם":
  1. mayim 
  2. ma-yim
  3. ma-'im
נתחיל מאפשרות 3 השגויה. הכוונה היא להשמעת א' עיצורית, וכמו ברצף ההברות הקיים בפסוקים אלה (אם מבטאים כהלכה!): 
1.  בראשית פרק ל פסוק לא
לֹא תִתֶּן לִי מְאוּמָה אִם תַּעֲשֶׂה לִּי הַדָּבָר הַזֶּה  
2.  שמות פרק יט פסוק יג
אִם בְּהֵמָה אִם אִישׁ לֹא יִחְיֶה  
3.  יחזקאל פרק כא פסוק יח
כִּ֣י בֹ֔חַן וּמָ֕ה אִם־גַּם־שֵׁ֥בֶט מֹאֶ֖סֶת 
מי שמבטא באופן זה גם את הסיומות דידן: "מא-אִים", וכיו"ב "מצרא-אִים", "שמא-אִים" - הרי זה טועה.

באפשרות 1 יש "דו-תנועה" (דיפתונג בלעז), כלומר מעבר רציף ["גלישה", ללא עצירה וחציצה של עיצורים] מתנועת פתח לתנועת חירק (AY-), וכמו ברצף ההברות הקיים בפסוק זה:
שמואל ב פרק ג פסוק ג
אַבְשָׁלוֹם בֶּן מַעֲכָה בַּת תַּלְמַי מֶלֶךְ גְּשׁוּר   
דומני שכך מבטאים בימינו רוב המתפללים, רוב הקוראים בתורה, ורוב דוברי העברית: "מים", "מצרים", "שמים".

אך הדווקנים משתדלים להשמיע י' עיצורית (ma-yim), כ
דין כל אות שהיא מנוקדת, וכמו ברצף ההברות הקיים בפסוקים אלה (אם מבטאים כהלכה!): 
1.  שופטים פרק ד פסוק ט
בְיַד אִשָּׁה יִמְכֹּר ה'
2.  ישעיהו פרק נא פסוק ג
וְשִׂמְחָה יִמָּצֵא בָהּ תּוֹדָה 
אפשר להתאמן על כך כאילו מדובר בשתי מילים: "מה יִים", אבל כמובן שיש לבטא זאת ברצף אחד, כמילה אחת.

בכל שלוש הקריאות בתורה שבאתר זה, אוזניי שומעות את הקריאה הדווקנית הזו ב"שמים" ו"מים" שבשני הפסוקים הראשונים בתורה.
כיו"ב, נקראות שם כהלכה המילים "לאיִל" ו"ייִן" בקריאת ראש חודש (חמישי של פרשת פנחס). אמנם ב"ייןההקלטה המרוקאית קצת מרושלת.

מסתבר שבקריאת שמע יש לדקדק בכך, "כִּימֵי הַשָּׁמַיִם עַל הָאָרֶץ".

יום ראשון, 18 באוקטובר 2020

בשורה טובה ללומדי התלמוד ולמורי הגמרא, לשוחרי הלשון הארמית ולמעוניינים להבין על בוריו את תרגום אונקלוס

בס"ד 
בשעטו"מ הועלה למרשתת הספר "דיקא נמי - דקדוק לתלמוד הבבלי ולתרגום אונקלוס" של אמו"ר, הרב יצחק פרנק, לאתר היברו-בוקס (קישור)לאחר שזמן רב אזל מן השוק.

את המהדורה האנגלית 
Grammar for Gemara 
ניתן לרכוש באתר קורן (קישור), 
כמו גם את כרטיס הגמרא האנגלי (קישור), 
ומקבילו העברי, 'סִיַּיעְתָּא לְתַלְמוּדָא׳ (קישור). 


חורף בריא ומוצלח, 
אפ"ר

יום חמישי, 15 באוקטובר 2020

חלק מהדרשה לרגל קריאת שם בִתנו, רְנָנָה חַנָּה

בס"ד

עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה, בֹּאוּ לְפָנָיו בִּרְנָנָה (תהלים ק, ב)


...השם חנה בא מלשון "חֵן", במשמעיו השונים: יופי, אהבה, חסד, כבוד, שכל טוב וחכמה, "ודומה שחנה נתעטרה בכל המעלות האלה"[1]; ואף אנו מברכים את רננה חנה בכל אלה.

שני השמות רְנָנָה חַנָּה יחד אינם רק הנצחה לשם הסבתא ולשם אמא של הסבתא, אלא שמות אלו משלימים זה את זה, ועניינם אחד: תפילה ושבח והודיה לה'.

  •        השם "רננה" (משורש רנ"ן, צורת משנה של "רֶנֶן"[2] ושל "רִנָּה"[3]) – אחד ממשמעיו הוא תפילה[4].
  •        וחנה, אם שמואל, היא שלימדה אותנו "כמה הלכתא גברוותא" [=הלכות גדולות] בהלכות תפילה[5].
  •        גם מבחינה לשונית, אפשר שהשם "חנּה", משורש חנ"ן, קשור ל"תחנון" ו"תחינה", בקשת "חנינה" ומציאת "חן" לפניו יתברך – שזהו עניינה של תפילה. [6]

 

רְנָנָה איננה רק תפילה, אלא תפילה בשמחה.

ולכאורה מה ענין שמחה לתפילה? הרי בתפילה צריך לעמוד בפני מלך, באימה וביראה! ולשמחה – מה זו עושה בבית התפילה?![7]

כדי להבין זאת למדנו מדברי תורתו של רבי אליעזר ב"ר יצחק פאפו, שנפטר ממגפה בדיוק 193 שנה לפני יום הולדת בתנו, בכ' בתשרי תקפ"ח (1827). הוא נודע בחסידותו הרבה, ובדבקותו לעשות רצון הבורא. בפנקס הקהילה היהודית בעירו (סיליסטרה, בולגריה) מסופרים אודותיו סיפורי ניסים, כגון שבפטירתו בדמי ימיו בעיצומה של מגפה, אמר קודם מותו כי בפטירתו תיעצר המגפה.

בספרו "פלא יועץ", ערך שמחה (קישור לספריא; קישור להיברו-בוקס), הוא כותב:

מה טוב ומה נעים שישמח ישראל בעושיו, שמחה של מצוה, על כל מצוה ומצוה שעושה יגיל וישמח יותר ויותר ממוצא שלל רב, ובפרט בשבתות ובמועדים, דכתיב (ישעיה נח יד) אז תתענג על ה'. וכתיב (דברים טז יד) ושמחת בחגך. ובפרט בשעת עבודת התפלה צריך לשמח שמחה רבה דכתיב (דברים כח מז) תחת אשר לא עבדת את ה' אלהי''ך בשמחה ובטוב לבב מרב כל – ופרושו, דרצונו לומר יותר מרב כל, חס ושלום – ''ועבדת את איביך". וכן באמירת ברכת המזון הפליגו בזהר הקדוש בגדל החיוב לאמרו בשמחה ובטוב לבב, עד שאמרו שראוי שיאכל וישתה דברים המשמחים את הלב, כדי שיברך ברכת המזון בשמחה.

ומבאר הפלא יועץ שהדרך לעורר את השמחה היא לחשוב מחשבות שיעוררו את הרגש:

ועוד החי יתן אל לבו מה יקר וגדלה נעשה לאיש אשר המלך חפץ בו, והקים מעפר דל ורצה בו שישרת לפניו, ישמח לבו ויגל כבודו וכל העם מקצה יאשרוהו ויאמרו אשריו ואשרי חלקו שזכה לכבוד גדול כזה, וסוף סוף המלך הוא בשר ודם כמותו, היום כאן ומחר בקבר, והוא ערל לב וערל בשר, על אחת כמה וכמה צריך שישמח איש אשר מלך העולם אשר אין מספר לגדודיו, מלאכים ושרפים עומדים ממעל לו ולגדלתו אין חקר ואין תכלית, ובחר ורצה בנו לעמד לשרת לפניו ולברך בשמו ולדבר אליו פנים אל פנים בכל עת, מה שלא נתן רשות למלאכי השרת, ומשתעשע בנו ויש לו נחת רוח גדול במעשינו ומעשה ידינו כוננה עלינו ובונה בשמים עליותיו, אף שאינו צריך לנו, רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות (מכות כג, ב) כדי לתן להם שכר טוב בעמלם, ויאמר נא ישראל מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו (תהלים ח ה) וכו', כבוד והדר תעטרהו, תמשילהו במעשי ידיך כל שתה תחת רגליו, אי אפשר שלא לשמח:

וכבר כתבו גורי האר''י שבאמרו, ברוך אלהינו שבראנו לכבודו והבדילנו מן התועים ונתן לנו תורת אמת וכו', וכן באמרו, עלינו לשבח לאדון הכל שלא עשנו כגויי הארצות וכו', ישמח ישראל שמחה רבה כמי שהוא עומד לשרף והצילוהו מן השרפה ועשאוהו מלך, כי אין שרפה כשרפת הנפש, ואין מלכות כהיות עבד מלך גדול ונורא, משרת לפניו. וכן באמרו, אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו. או באמרו, אשר קדשנו במצוותיו, וכזאת וכזאת כמה דברים שתקנו לנו בנסח תפלות וברכות, שאם יעמיק בהם להבין להשכיל כמה טובה ויקר וגדלה עשה לנו אבינו שבשמים, ישמח לבו ויגל כבודו על כל דבור ודבור. וכן באמרו: אבינו, אלהינו מלך העולם – המעמיק ישמח שמחה רבה.

ולכך אולי רמזו חז"ל באומרם: "אֵין עוֹמְדִין לְהִתְפַּלֵּל, לֹא מִתּוֹךְ עַצְבוּת... אֶלָּא מִתּוֹךְ שִׂמְחָה שֶׁל מִצְוָה" (ברכות לא, א) ופרש רש"י:

אלא מתוך שמחה - כגון דברי תנחומים של תורה כגון סמוך לגאולת מצרים או סמוך לתהלה לדוד שהוא של שבח ותנחומין כגון רצון יראיו יעשה, שומר ה' את כל אוהביו, וכגון מקראות הסדורות בתפלת ערבית: כי לא יטוש ה' את עמו, וכיוצא בהן:

דהיינו כשאנו מזכירים מיד לפני התפילה את אהבת ה' אלינו, זה אמור לעורר את אהבתנו אליו ושמחתנו בקשר בינינו[8], ומתוך כך להתפלל ולרנן ברגש של אהבה, דבקות ושמחה.

"כִּי שִׂמַּחְתַּנִי ה' בְּפׇעֳלֶךָ, בְּמַעֲשֵׂי יָדֶיךָ אֲרַנֵּן". (תהלים צ"ב:ה'), "לְכוּ נְרַנְּנָה לַה', נָרִיעָה לְצוּר יִשְׁעֵנוּ" (תהלים צ"ה:א').

 

רְנָנָה מופיעה בעיקר בבואנו להתפלל לפניו בבית המקדש, מקום הרינה האמיתי, ככתוב למשל[9] במזמור הנאמר בהבאת קרבן תודה לבית המקדש: "עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה, בֹּאוּ לְפָנָיו בִּרְנָנָה" (תהלים ק, ב), ועל יסוד זה כתב מחבר הפיוט "צור משלו" את הבית המוכר:

"יִבָּנֶה הַמִּקְדָּשׁ / עִיר צִיּוֹן תְּמַלֵּא,

וְשָׁם נָשִׁיר שִׁיר חָדָשׁ / וּבִרְנָנָה נַעֲלֶה".

גם זה מתחבר לדמותה של חנה, שיחד עם בעלה אלקנה עוררה את ישראל לעלות לרגל למשכן שילה, לעבוד את ה' במקום שבחר ה'; לא להסתפק בעבודת ה' בחצר הפרטית שלך, אלא לדרוש את קרבת ה' כמה שאפשר.

אנו מתפללים שכל בני משפחתנו, וכל עם ישראל, יתקבצו במהרה בארץ הבחירה, ושנזכה כולנו לעלות ברננה לבית הבחירה שלוש פעמים בשנה. ברננה נעלה, ברננה נשתחוה.

 

רְנָנָה חַנָּה, נולדה ביום הששי של זמן שמחתנו. מצות השמחה והרננה לפני ה' קיימת בכל עלייה לרגל לבית המקדש – שייבנה במהרה בימינו, אמן – אבל היא מודגשת ביותר בחג הסוכות, ככתוב "וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה"א שִׁבְעַת יָמִים" (ויקרא כג, מ)[10], ומצות אמירת ההלל בשמחה – נוהגת בכל שבעת ימי החג ובשמיני עצרת[11]. השמחה וההלל נקראים גם "רננה", כגון בפיוט לסוכות המיוחס לרבי אלעזר הקליר[12]:

"כִּשְׁרוֹן כֹּחַ יַחֲלִיף לְשׁוֹשַׁנָּה [= ה' יחזק את עם ישראל],  

חוֹגֶגֶת וְסוֹכֶכֶת וְעוֹצֶרֶת בִּרְנָנָה,

שִׁבְעַת יָמִים בַּשָּׁנָה".

 

מודים ומרננים אנחנו לה' על כל אשר גְמָלנו, ומתחננים לפניו שנזכה לגדל את רְנָנָה חַנָּה שלנו ללכת בדרך האבות והאמהות, ובדרכה של חנה, הנביאה המתפללת, המתחננת מתוך צרה והמרננת בהודיה את "תפילת חנה", ותלמד ממעשיהן הטובים של כל הנשים הצדקניות והגיבורות ששמן "חנה".

יחוננו ה' לרנן תמיד, ויקוים בנו:

"קוֹל צֹפַיִךְ נָשְׂאוּ קוֹל יַחְדָּו יְרַנֵּנוּ כִּי עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ בְּשׁוּב ה' צִיּוֹן" (ישעיהו נ"ב, ח).

 

________________________________

[1] ר"י קיל, דעת מקרא, שמואל א, א, ב.

[2] הגדרת א' אבן שושן במילונו.

[3] ר"ע חכם, דעת מקרא, תהלים ק'.

[4] מדרש תנחומא (ורשא) פרשת ואתחנן סימן ג:

דבר אחר: ואתחנן אל ה', זש"ה ופנית אל תפלת עבדך ואל תחנתו (דניאל ט), הרי בהרבה שמות נקראת התפלה, אלו הן, תפלה תחנה, צעקה זעקה, שועה, רננה, פגיעה, נפילה, עמידה, ולמה לא נתפלל משה באחת מהן אלא בלשון תחנונים שנאמר ואתחנן...

[5] ראה תלמוד בבלי ברכות לא, א. "תפילת חנה" אפילו השתלבה בסידור התפילה (בעיקר בקהילות הספרדים)

[6] על כן אין זה מפליא למצוא יחד "חינון" ו"רינה", כגון בפיוט "בְּמוֹצָאֵי מְנוּחָה קִדַּמְנוּךָ תְּחִלָּה" שבליל הסליחות האשכנזיות הראשון (קישור):

"דְּרוֹשׁ נָא דוֹרְשֶׁיךָ בְּדָרְשָׁם פָּנֶיךָ / הִדָּרֶשׁ לָמוֹ מִשְּׁמֵי מְעוֹנֶךָ,

וּלְשַׁוְעַת חִנּוּנָם אַל תַּעְלֵם אָזְנֶךָ / לִשְׁמוֹעַ אֶל הָרִנָּה וְאֶל הַתְּפִלָּה".

[7] על פי הסתירה שמצאו חז"ל ביחסו של קהלת אל השמחה:

ומאי דבריו סותרין זה את זה? ... כתיב: וְשִׁבַּחְתִּי אֲנִי אֶת הַשִּׂמְחָה (קהלת ח, טו) וכתיב: וּלְשִׂמְחָה מַה זֹּה עֹשָׂה (קהלת ב, ב). לא קשיא... ושבחתי אני את השמחה - שמחה של מצוה, ולשמחה מה זה עשה - זו שמחה שאינה של מצוה. (תלמוד בבלי מסכת שבת ל, ב).

[8] זהו כנראה הטעם שמיד לפני קריאת שמע, שבה יש לומר "ואהבת את ה'" מתוך רגש אמיתי של אהבה כלפיו – תיקנו חז"ל לברך ברכת אהבה.

[9] וכיוצא בזה במקומות נוספים: "וּבָאוּ וְרִנְּנוּ בִמְרוֹם צִיּוֹן" (ירמיהו ל"א:י"א), "נִכְסְפָה וְגַם כָּלְתָה נַפְשִׁי לְחַצְרוֹת ה' לִבִּי וּבְשָׂרִי יְרַנְּנוּ אֶל אֵל חָי. (תהלים פ"ד:ג'), "לְכוּ נְרַנְּנָה לַה' נָרִיעָה לְצוּר יִשְׁעֵנוּ (תהלים צ"ה:א').

[10] "אף על פי שכל המועדות מצוה לשמוח בהן, בחג הסוכות היתה שם במקדש שמחה יתירה שנאמר (ויקרא כ"ג) "ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים". (הלכות לולב פרק ח הל' יב(

[11] כמו ששנינו: "הַהַלֵּל וְהַשִּׂמְחָה – שְׁמוֹנָה. כֵּיצַד: מְלַמֵּד שֶׁחַיָּב אָדָם בְּהַלֵּל וּבְשִׂמְחָה וּבִכְבוֹד יוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן שֶׁל חָג, כִּשְׁאָר כָּל יְמוֹת הֶחָג" (משנה סוכה ד, א).

[12] מתוך פיוט "יוצר" לסוכות, 'אאמיץ לנורא ואיום',. [מחזור סוכות - דניאל גולדשמיד].

כיוצא בו מצאנו בפיוט "עם נאמני" [אמנם, לחנוכה] מאת ר' דוד בוזגלו:

עַם נֶאֱמָנַי, זֶרַע אֱמוּנַי, הוֹדוּ לַה', כִּי גָבַר חַסְדּוֹ!

יָמִים שְׁמוֹנָה, גָּמְרוּ רְנָנָה, לְאֵל אֱמוּנָה, אֵין מִבַּלְעֲדוֹ!

יום שלישי, 18 באוגוסט 2020

האם "הָבָה נָגִילָה" הוא צירוף שגוי מבחינה לשונית?

"מקור המילים אינו מתהילים"; אך האם הוא צירוף אפשרי בלשון תהלים?...  

ראו מה שכתבו בערך "הבה נגילה":

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%91%D7%94_%D7%A0%D7%92%D7%99%D7%9C%D7%94

שלא כפי שנטען בעטיפת אחד התקליטים בו מופיע השיר, מקור המילים אינו מתהילים, למרות שהצירוף "נגילה ונשמחה" מופיע בתהילים, קי"חכ"ד.


על צורות הציווי המוארכות "הָבָה נָגִילָה" ראו מה שכתב ירעם נתניהו כאן:

לכאורה, יש הבדל בין "הָבָה" ל"נָגִילָה" מבחינת גוף הפועל: 
  • "הָבָה" - ציווי [מוארך] לנוכח 
  • "נָגִילָה" - ציווי [מוארך] לנוכחים

אילו המשורר היה רוצה להיות נאמן לדקדוק המקראי, היה לו לומר "הָבוּ נָגִילָה"!

אני מקווה שהבקיאים בתורה כבר הרימו גבה על קושיה בטלה זו מחמת שלל פסוקים, כגון: 

  • "הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים" (בראשית יא, ג) 
  • "הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ" (שְׁמוֹת א, י)

אם כן, נראה שיש לחלק באופן זה: 

הציווי "הָבָה" מתאים בגוף ובמספר רק כשהוא מתפקד במשמעות המילולית  של "נתינה", כְּגוֹן: "הָבָה לִּי בָנִים" (בְּרֵאשִׁית ל, א) הנאמר ליחיד -- לעומת "הָבוּ גֹדֶל" (דברים לב ג) הנאמר לרבים, ו"הָבִי הַמִּטְפַּחַת", רות ג, טו, הנאמר ליחידה.

ברם, כשהוא מְשַׁמֵּשׁ כְּפֹעַל עֵזֶר [כפי שכותב רש"י בשְׁמוֹת א, י "לְשׁוֹן הֲכָנָה וְהַזְמָנָה לַדָּבָר"] מתאבנת הצורה "הָבָה" והיא נאמרת כך גם לרבים.


אגב, הנה שירים עבריים נוספים הפותחים ב"הבה" בפנייה לרבים, שכפי שסיכמנו, אין בהם רבב לשוני:

 11. הבה יחד יחד כולנו (הבה יחד יחד כולנו)
 12. הבה כולנו (הבה כולנו כולנו ביחד)
 13. הבה כולנו ביחד (הבה כולנו ביחד ביחד)
 14. הבה לי הנער ספל (הבה לי הנער ספל)
 15. הבה נגילה (הבה נגילה)
 16. הבה נגילה (עמנואל הרוסי) (הי הי עז גדולה כמו גדי רוקדת)
 17. הבה נזמרה (הבה נזמרה יחד)
 18. הבה נטיילה שולה (הבה נטיילה שולה)
 19. הבה נצא במחול (הבה נצא במחול)
 20. הבה נקבלה פני אורחינו (הבה נקבלה פני אורחינו)
 21. הבה נרימה (הבה נרימה נס ואבוקה)
 22. הבה נריעה לאל מושיע (הבה נריעה לאל מושיע)
 23. הבה נרננה (הבה נרננה, הבה נרננה)
 24. הבה נשיר בצליל ובגיל (הבה נשיר בצליל ובגיל)
 25. הבה נתחדשה (הבה נתחדשה)
 26. הבה נתלכד כולנו יהודים (הבה נתלכד כולנו יהודים)
 27. הבה נתפייסה (הבה נתפייסה)
 28. הבה פני הרבי (הבה פני הרבי נקבל)
 29. הבה שיר נשיר בכנען (הבה שיר נשיר)  

יום שישי, 17 ביולי 2020

לפרשת מטות תש"פ - על חיוב קריאת שמו"ת

על חיוב קריאת שמו"ת בעת המגיפה לגברים ולנשים

א. בעבר (בקישור זה) הצעתי להקדיש מדי שנה את שבת שמות לעורר על קריאת שמו"ת. אך אולי (במקום, או בנוסף) ראוי לעורר על כך בפרשת מטות, שבה מופיע הפסוק "עֲטָרוֹת וְדִיבֹן וגו'" (במדבר לב, ג), שעליו אמר רב הונא בר יהודה בשם רבי אמי: לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הצבור שנים מקרא ואחד תרגום, ואפילו 'עטרות ודיבון'.
אם בכל השנים היה מקום ללמד זכות על מי שאינו מקיים הלכה זו, ע"פ דעת הראב"ן שהחיוב הוא על יחיד שדר במקום שאין בו קריאת התורה בציבור (קישור) -- בשנה זו, תש"פ, יש לעורר על כך במיוחד, שמי שלא יזכה לשמוע קריאת התורה בציבור בעטיה של המגיפה, חייב לכל הדעות להשלים פרשת השבוע. 

ב. ויש להעיר שאע"פ שנשים פטורות מחיוב זה (ראו דיונים כאן) -- בימינו שהנשים חכמניות כבנות צלפחד, "למה ייגרע" לימוד פרשת השבוע מחכמתן! ובוודאי שאשה שתלמד פרשת השבוע עם הציבור, יאריך לה ה' ימיה ושנותיה (כפי ש"מובטח" כאן; וראו מה שכתבתי על סגולת אריכות חיים למשלים פרשיותיו עם הצבור בקישור זה). 
אמנם, הואיל ואינה חייבת, מסתבר שתבחר פירוש הקרוב ללבה -- פירוש רש"י, או אולי "מקרא מבואר" מאת הרב דוד כוכב, שהגרז"ן שליט"א המליץ על קריאתו לשמו"ת (קישור) -- ולאו דווקא תרגום אונקלוס. 

ג. בעת הזו, כשכולנו מכונסים בביתנו, אפשר להציע שבכל יום תקדיש כל משפחה זמן מסוים ללימוד משותף של פרשת השבוע, ביחד, או כל אחת ואחת בראוי לו ולה.

שבת שלום ומרפא, 
בשורות טובות ואריכות ימים, 
אפ"ר
לרפואת יהודית בת נעמי, לאורך ימים ושנים, בתוך שאר חולי ישראל

יום שישי, 22 במאי 2020

חידה שחוברה לה לירושלים - מאת אפ"ר

כ"ח באייר תש"פ 
לפניכם חידה שחיברתי לכבוד יום חירות ירושלים. 
חג שמח, 
אפ"ר 



הראשונה מופיעה גם בפרשת שלח לך, 
והיא מצוה בפני עצמה, 
לדעת 'שבעת עמודי גולה'. 
לפי פשוטו של מקרא, היא מתקיימת, 
רק אצל מי שזוכים להטיל תכלת. 

 

 

 

 

 

 


השניה כתובה גם בפרשת השבוע, 
אבל באותיות ימניות ולא שמאליות. 
ולמי שצריך רמזים נוספים, בבקשה: 
היא מפורשת במצות השמיטה 
ובפקודי שבטי גָד ויהוּדָה.

 

 

 


השלישית היא האבר החשוב שלכם 
שעליו אנו מזמרים ביום שני בשבת  
מיד לאחר שמסובבים את צִיּוֹן 
וְסופרים מִגְדָּלֶיהָ.

 

 

 

 


ושלושתנו נחצבנו מפיו של הנביא, 
ונקראים יחד עם הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי, 
וגם נחקקנו על ידי אלמוני, 
על אחת מאבני הכותל המערבי.
התדעו מי נמצאת מעלינו?
  

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

כשם שזכינו לראות ולשוש בישועה, 
כן יזכנו לראות בגאולה השלמה.  

יום רביעי, 20 במאי 2020

לרגל פתיחת בתי הכנסת

אני מנצל במה לשונית זו לפרסם מכתב ששלחתי היום למכותביי הנוגע להמרת מטבעות לשון באופן שגוי לענ"ד: 


1. מצ"ב ידיעה על כך שרבני צהר קוראים להוסיף לתפילות הראשונות בבתי הכנסת גם את ברכת שהחיינו, נשמת כל חי, מי שברך לחולים ותפילת מזמור לתודה.

2. למותר לציין שאני מברך על עצם הרעיון (וראוי שגופים נוספים יאמצו את הרעיון), אבל לענ"ד "אליה וקוץ בה", בנוסח שהפיץ ארגון צהר: 
הביטויים "החזרתנו לחצרות קודשך" ו"בית קדשך "- הועברו שלא כדין מהמקדש האמיתי אל מקדשי מט, וללא אזכור שמץ תפילה לחצרות קדשו ולבית מקדשו האמיתי, העניינים לא ישמעו את האשכים החשובים שראוי להפיק מצרה זו שהקב"ה הרחיקנו ממקדשי המעט. 
את תפילה שחבר בכ"ו לעומר (לקמן מצ"ב מהדורה מעודכנת, ואתם מוזמנים לעדכנה ולהפיצה כהבנתכם), מתוך הבנה של ש כתב יחד עם הודיה על זכות לעובדו במקדש מעט, אסור לנו להסתפק בכך, אלא עלינו לשאוף לקיום עבודת ה" במלואה , כמאמר חז"ל: " עבדהו במקדשו " .
ההסתפקות בבתי כנסת על חשבון הציפייה למקדש,  מזכר את התוכנות נביאי ישראל (שהוצרכו לדורות) "עוֹד הָעָם מְזַבְּחִים וּמְקַטְּרִים בַּבָּמוֹת"  (ראו דברי  מורי, הרב יואל בן נון: ב קישור  זה).

3. בשולי דברים, הביא לידיעתי הרב איתן שנדורפי נר"ו, שלא לחינם את 'סובב פתיחת בתי הכנסת ליום זה: 
ראו כאן ו כאן על "יום השחרור וההצלה, לציון ניצחון בעלות הברית על גרמניה הנאצית במלחמת העולם השני" ביום זה, כ"ו באייר תש"ה. 
הם התכננו להשלים את המלאכת השמדת היהודים שהתחילו הנאצים ימ"ש. 
וביום זה,  כ"ו באייר תשכ"ז,  נפתחה מלחמת ישועת ה ', ששיאה בשחרור מקום המקדש .
וראה זה פלא, מה שכתב רבני אירופה (בקישור כמובא זה ו זה )
" ראוי ביום זה לחנוך בתי כנסת ולסיים ולהכניס ספרי תורה לבתי הכנסת ולהרבות קדושה על שם קדושים הי"ד, בכדי להוסיף ולהשלים מה שיחסר על ידי חסרון של שליש מכלל ישראל שהושמדה בימי שואה ".


אפ"ר

*******************************************

לרגל פתיחת בתי הכנסת
הצעות:
א. לומר סדר תפילה זה כשארון הקודש פתוח.
ב. נציג הקהילה יברך "שהחיינו" (על פרי או בגד חדש או על חבר ששמח בראייתו וכיו"ב)
ג. להוסיף מזמורי תהלים, כגון מזמור ל' ("מִזְמוֹר שִׁיר חֲנֻכַּת הַבַּיִת").
ד. להוסיף תפילות נגד המגיפה ולרפואת החולים.

תהלים ק ':
מִזְמ֥וֹר לְתוֹדָ֑ה
הָרִ֥יעוּ לַ֝י-וָ֗ה כׇּל־הָאָֽרֶץ׃
עִבְד֣וּ אֶת־יְ-ֹוָ֣ה בְּשִׂמְחָ֑ה
בֹּ֥אוּ לְ֝פָנָ֗יו בִּרְנָנָֽה׃
דְּע֗וּ כִּֽי־יְ-ֹוָה֮ ה֤וּא אֱ-לֹ֫הִ֥ים
הֽוּא־עָ֭שָׂנוּ ולא וְל֣וֹ אֲנַ֑חְנוּ
עַמּ֗וֹ וְצֹ֣אן מַרְעִיתֽוֹ׃
בֹּ֤אוּ שְׁעָרָ֨יו ׀ בְּתוֹדָ֗ה
חֲצֵרֹתָ֥יו בִּתְהִלָּ֑ה
הוֹדוּ־ל֗֝וֹ בָּרְכ֥וּ שְׁמֽוֹ׃
כִּי־ט֣וֹב יְ֭-ֹוָה לְעוֹלָם חַסְדּ֑וֹ
וְעַד־דֹּ֥ר וָ֝דֹ֗ר אֱמוּנָתֽוֹ׃

מַה־טֹּ֥בוּ אֹהָלֶ֖יךָ יַעֲקֹ֑ב מִשְׁכְּנֹתֶ֖יךָ יִשְׂרָאֵֽל׃
צָמְאָה נַפְשִׁי לֵא-לֹהִים לְאֵ-ל חָי, מָתַי אָבוֹא וְאֵרָאֶה פְּנֵי א-לֹהִים. 
וַאֲנַחְנוּ בְּרֹב חַסְדֶּךָ נָבוֹא בֵיתֶךָ נִשְׁתַּחֲוֶה אֶל הֵיכַל קָדְשְׁךָ בְּיִרְאָתֶךָ.

אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם, אֱ-לֹהֵי כָל בָּשָׂר, אֲשֶׁר בְּיָדוֹ נֶפֶשׁ כָּל חָי,
עַד הֵנָּה עֲזָרוּנוּ רַחֲמֶיךָ וְלֹא עֲזָבוּנוּ חֲסָדֶיךָ, וְאַל תִּטְּשֵׁנוּ ה 'א-לֹהֵנוּ לָנֶצַח.
מוֹדִים אֲנַחְנוּ לְפָנֶיךָ עַל שֶׁזִּכִּיתָ אוֹתָנוּ לָשׁוּב לְעָבְדְךָ בְּמִקְדָּשׁ מְעַט זֶה.
כֵּן תְּחַיֵּנוּ וּתְקַיְּמֵנוּ וְתֶאֱסוֹף גָּלוּיוֹתֵינוּ לִירוּשָׁלַיִם בֵּית מִקְדָּשְׁךָ בְּשִׂמְחַת עולָם ,
וְשָׁם נַעֲבָדְךָ בְּיִרְאָה כִּימֵי עוֹלָם וּכְשָׁנִים קַדְמוֹנִיּוֹת, כַּכָּתוּב (ישעיהו נו, ז) :
וַהֲבִיאוֹתִים אֶל הַר קָדְשִׁי וְשִׂמַּחְתִּים בְּבֵית תְּפִלָּתִי, עוֹלֹתֵיהֶם וְזִבְחֵיהֶם לְרָצוֹן עַל מִזְבְּחִי,
כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים.
וְנֹאמַר: אָמֵן!

יום חמישי, 30 באפריל 2020

"מנגל" ו"על האש" ב"עברית תַקינה"

"מנגל" ו"על האש" ב"עברית תַקינה"

https://www.youtube.com/watch?v=XmNF8Baw6gA  

מַצְלֶה (מנגל, גריל)

מצלה הוא מתקן לצליית בשר, ירקות ועוד. יש סוגים שונים של מַצְלִים: מצלה פחמים, מצלה גז, מצלה חשמלי. המילה מַצְלֶה שקולה במשקלם של כלים דוגמת מַקְלֵף, מַמְחֶה (בלנדר). האירוע החברתי של הצלייה במַצלה ("על האש") הוא מִצְלֶה – במשקל המילה מִשְׁתֶּה.
רשת המַצְלֶה היא אַסְכָּלָה, מילה שנשאלה ללשון חז"ל מן היוונית.
לצורך ליבוי האש בגחלים משתמשים בנַפְנַף – חתיכת קרטון או כלי מיוחד שנועד לכך. נַפְנַף נוצרה כמילת עגה, אך כשהוגים אותה במלרע (כמו עַפְעַף, גַּלְגַּל) היא נעשית מילה עברית תקנית.
את המילה מַצְלֶה הציעה הוועדה למילים בשימוש כללי, והיא אושרה במליאת האקדמיה בשנת תשס"ה (2005).

https://hebrew-academy.org.il/2014/04/29/%d7%9e%d7%99%d7%9c%d7%99%d7%9d-%d7%9c%d7%99%d7%95%d7%9d-%d7%94%d7%a2%d7%a6%d7%9e%d7%90%d7%95%d7%aa/