יום שלישי, 3 ביולי 2012

מקרא = תנ"ך?

בלשון חז"ל יש פעמים ש"מִקְרָא" כולל את כל התנ"ך, למשל, כש"מקרא" בא בניגוד ל"מִשְׁנָה" או לחלקים אחרים בתורה שבעל פה[1], ויש ש"מִקְרָא" מצומצם לחמישה חומשי תורה בלבד[2].


 

[1] כמו באבות (פ"ה משנה כא) "בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים לַמִּקְרָא, בֶּן עֶשֶר לַמִּשְׁנָה", ובקידושין (פ"א מ"י) "כָּל שֶׁיֶּשְׁנוֹ בַּמִּקְרָא וּבַמִּשְׁנָה", ובנדרים (פ"ד מ"ג) "וּמְלַמְּדוֹ מִדְרָשׁ, הֲלָכוֹת וַאֲגָּדוֹת, אֲבָל לא יְלַמְּדֶנּוּ מִקְרָא". וכמו בסוגיית הבבלי על ברכות התורה (ברכות יא, ב).

[2] כך פירש רש"י בברכות (ה, א ד"ה זה מקרא; אך יש גורסים אחרת בתלמוד) ובקידושין (ל, א ד"ה תורה; אך יש ראשונים החולקים על פירושו). עיין בפירוש הר"י קאפח להלכות ת"ת (פ"א ה"ז, עמוד טר"מ, הערה כז) וערוה"ש (יו"ד רמ"ה, ז').

 

דרך אגב, לפי רש"י אף המונח "תורה" בפי חז"ל יכול לכלול את כל התנ"ך, כפי שעולה מפירושו לברכות סב, א: "טעמי תורה - נגינות טעמי מקרא של תורה נביאים וכתובים".

 

יום חמישי, 28 ביוני 2012

אימתי הוא עֵת רָצוֹן

בפרק ראשון של מסכת ברכות (ז, ב - ח, א) מובא:

א"ל רבי יצחק לרב נחמן: מ"ט לא אתי מר לבי כנישתא לצלויי? אמר ליה לא יכילנא, א"ל לכנפי למר עשרה וליצלי, אמר ליה טריחא לי מלתא, ולימא ליה מר לשלוחא דצבורא בעידנא דמצלי צבורא ליתי ולודעיה למר, א"ל מאי כולי האי, א"ל דאמר ר' יוחנן משום ר"ש בן יוחי: מאי דכתיב וַאֲנִי תְפִלָּתִי לְךָ ה' עֵת רָצוֹן" (תהלים סט, יד), אימתי עת רצון, בשעה שהצבור מתפללין. ר' יוסי ברבי חנינא אמר מהכא: כּה אמר ה' בְּעֵת רָצוֹן עֲנִיתִיךָ" (ישעיה מט, ח).

רש"י: "עת רצון - אלמא יש שעה שהיא של רצון".

עולה מכאן שהמובן של "עת רצון" הוא זמן שבו לרבש"ע יש כביכול יותר רצון ואהבה כלפינו, ולכן מקבל יותר את תפילותינו. שזוהי משמעות הביטוי "עת רצון" בלשון התלמוד ניתן לראות גם מהמעשה המובא במסכת תענית (כד, ב):

"רבא איקלע להגרוניא, גזר תעניתא ולא אתא מיטרא, אמר להו: בִיתוּ כולי עלמא בתעניתייכו, למחר אמר להו: מי איכא דחזא חילמא לימא, אמר להו ר' אלעזר מהגרוניא: לדידי אקריון בחלמי שלם טב לרב טב מריבון טב דמטוביה מטיב לעמיה, אמר: שמע מינה עת רצון היא מבעי רחמי, בעי רחמי, ואתי מיטרא".

מעתה יש לשאול, אם כל מה שנלמד מן הפסוק הוא שיש איזשהו זמן של רצון, כדברי רש"י, קשה: מנין לרשב"י שזמן זה הוא "בשעה שהצבור מתפללין"? וכיצד למד ר' יוסי ברבי חנינא מהכתוב "בעת רצון עניתיך" שמדובר על זמן תפילת  הציבור? אולי "עת רצון" הוא זמן הדלקת נרות שבת?[1] אם הם ידעו זאת על פי "סוֹד ה' לִירֵאָיו" (תהלים כה, יד), או שכך היו מקובלים מרבותיהם[2] - נקבל, אך נראה שאין צורך להידחק, אלא ניתן להסביר זאת בפשטות:

נראה להציע כי רשב"י ור' יוסי ברבי חנינא פירשו את הביטוי "עת רצון" בכתובים שלא כמשמעו בלשון חז"ל, אלא כפירוש רש"י לפסוק הנ"ל בישעיה "בְּעֵת רָצוֹן עֲנִיתִיךָ": "בעת רצון - בעת תפילה שאתה מתרצה ומתפייס לפני"[3]. מתבאר כאן כי "עת רצון" הוא הזמן שבני האדם מתפללים לה' ואומרים לפניו דברי ריצוי ופיוס, ואז: "עֲנִיתִיךָ" - ה' עונה ומקבל את התפילות. היה אולי מקום לחשוב שהכתוב מדבר על כל זמן שכל יחיד מתפלל ומתרצה לפני ה', ולכן מלמדנו ר' יוסי ברבי חנינא שהכתוב המדבר על "עת רצון", היינו עת התפילה, דהיינו זמן תפילתם של רבים[4].

כיו"ב נראה שביאר רשב"י את הכתוב בתהלים "וַאֲנִי תְפִלָּתִי לְךָ ה' עֵת רָצוֹן" כך[5]: ואני מתפלל לפניך, ה', [ב]עת רצון - בזמן הראוי לתפילה, והיינו בשעה שהצבור מתפללין ומִתְרַצִים ומתפייסים לפני קונם[6].



[1] ראה להלן הערה 4.

[2] המהרש"א (חידושי אגדות ז, ב) מבאר ש"הא דתפילת צבור יותר מקובלת ומרוצה, אין צריך ראיה", כי כך דורשת הגמרא ביבמות (מט, ב) מפסוקים אחרים. עי"ש. אך העיקר חסר מן הספר! למה לא הובאה הדרשה גם פה?

[3] הנוסח במהדורת הכתר (הניקוד אינו במקור): "שאתה מְרַצֶּה ומְפַיֵּיס לפניי".

[4] ייחודו של פירוש זה יובלט על רקע פירושים נוספים שנכתבו לפסוק זה. תרגום יונתן: "בְּעִידַן דְאַתּוּן עָבְדִין רְעוּתִי אֲנָא מְקַבֵּיל צְלוֹתְכוֹן", וכיו"ב פירש רד"ק: "בעת שתעשה רצוני". שניהם מסכימים עם רש"י בכך שאין מדובר ב"עת רצון" שאינו תלוי באדם, אלא ה"רצון" כאן הוא של האדם, בין אם האדם מתפלל ובין אם הוא מקיים מצוות (כגון בעת הדלקת נרות שבת הנ"ל, כמו שכותב ר' בחיי בשמות יט, ג: "ראויה האשה להתפלל לשם יתברך בשעת הדלקת הנר של שבת, שהיא מצוה מוטלת עליה, שיתן לה ה' בנים מאירים בתורה, כי התפלה יותר נשמעת בשעת עשיית המצוה").

[5] רש"י בתהלים מפרש את משמעות המשפט: "וַאֲנִי תְפִלָּתִי לְךָ ה'. יהי עֵת תְפִלָּתִי עֵת רָצוֹן", ונראה מלשונו שאת "עת רצון" הבין אחרת מכפי שהוא פרש בישעיה.

[6] ראה על אתר את דברי ר' עמוס חכם (דעת מקרא, תהלים כרך א, עמ' תו, הערה 7).

יום רביעי, 20 ביוני 2012

הטיות של דרכים ושל דרך

 

יחיד

רבים

כתיב מלא י'

 

 

 

ויקרא כו, כב וְנָשַׁמּוּ  דַּרְכֵיכֶם :

דברים כח, כט וְלֹא תַצְלִיחַ אֶת  דְּרָכֶיךָ     

ישעיהו נה ח-ט וְלֹא  דַרְכֵיכֶם  דְּרָכָי ... גָּבְהוּ דְרָכַי  מִדַּרְכֵיכֶם  

ישעיהו נח, יג וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת  דְּרָכֶיךָ  

כתיב חסר

בראשית יט, ב וְהִשְׁכַּמְתֶּם וַהֲלַכְתֶּם לְדַרְכְּכֶם  

בראשית כד, מ   וְהִצְלִיחַ  דַּרְכֶּךָ  

יהושע ב, טז וְאַחַר תֵּלְכוּ  לְדַרְכְּכֶם

מלכים א פרק יט פסוק טו לֵךְ שׁוּב לְדַרְכְּךָ  

תהלים כז, יא  הוֹרֵנִי יְדֹוָד  דַּרְכֶּךָ  

שמות לג, יג הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ  

יהושע א, ח  כְּכָל הַכָּתוּב בּוֹ כִּי אָז תַּצְלִיחַ אֶת  דְּרָכֶךָ

תהלים פרק קיט פסוק לז  בִּדְרָכֶךָ  חַיֵּנִי:

מה מבדיל בין צורת הרבים והיחיד של "דרך"?

בכתיב: נראה כי כל כתיב מלא מוכרח להיות רבים, אך יש כתיבים חסרים (כגון שמות לג, יג) שלפי הניקוד הן צורות רבים (בדומה לדברים כח, כט).

בניקוד: מה בין "דַּרְכֵיכֶם" ל"דַרְכְּכֶם"? ישנם שני הבדלים:

א. דיגוש או הרפיה של כ' הראשונה לאחר השווא ה"מרחף".

ב. הניקוד של כ' הראשונה: תנועת צירי (מלא) או שווא (נע).

E    היש קשר בין שני הבדלים אלה?

E    מה דין מי שטועה וקורא "דַּרְכֵּיכֶם" במקום "דַּרְכֵיכֶם", או "דַרְכְכֶם" במקום "דַרְכְּכֶם" – האם נחשב שינוי משמעות?

 

יום חמישי, 14 ביוני 2012

פיוס

בלשוננו התייחד "פיוס" לשיכוך כעס ולביטול ריב (וכך מופיע במילון אבן שושן), אך במקורותינו (בעברית ובארמית) יש גם פיוס ללא רקע שלילי:

א. "אמר רבי יוחנן: אילמלא לא ניתנה תורה היינו למידין... דרך ארץ מתרנגול - שמפייס ואחר כך בועל. ומאי מפייס לה? אמר רב יהודה אמר רב, הכי קאמר לה: זביננא ליך זיגא דמטו ליך עד כרעיך" (עירובין ק, ב).

ב. "לוי שדר ליה לרבי שיכרא בר תליסר מגני. טעמיה, הוה בסים טובא. אמר: 'כגון זה ראוי לקדש עליו, ולומר עליו כל שירות ותושבחות שבעולם'. בליליא צעריה, אמר: 'מיסרן ומפייס?!' [רש"י: מייסרן ומפייס -  מצערין, ובשעת שתיה מפייסין הן, כלומר טובים הן וראוי לומר עליהן קידוש והבדלה]" (פסחים קז, א).

יום שני, 11 ביוני 2012

דגש אחר ה' השאלה

הסתפקתי אם צריך להחזיר את המדגיש את הצ' לאחר ה' השאלה בפרשת בהעלתך:

"הֲצאן וּבָקָר יִשָּׁחֵט לָהֶם וּמָצָא לָהֶם?!"

 

מתחילת פרשת שלח ניתן ללמוד כי לפעמים יש דגש לאחר ה' השאלה:

"וּמָה הָאָרֶץ הַשְּׁמֵנָה הִוא אִם-רָזָה? הֲיֶשׁ-בָּהּ עֵץ אִם-אַיִן?".

 

מה דעתכם?

 

1. האמנם אין להחזיר?

 

2. האם גם כשהדגש גורם לשינוי בעיצור (בּ, כּ, פּ - לעומת: ב, כ, פ רפויות), ולא רק להכפלתו, כגון בהפטרת ר"ה:

ירמיה לא, יט: הֲבֵן- יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם אִם יֶלֶד שַׁעֲשׁוּעִים?!

 

יום שבת, 12 במאי 2012

חטפים מדומים ומבלבלים

בעלי קריאה רבים, הנעזרים במהדורות המדפיסות חטפים באותיות שאינן גרוניות  (כגון בפרשת בראשית, ב, יב: "וּזֲהַב", וכגון בפרשת בהר, ויקרא כה לד: "וּשֲׂדֵה"), קוראים: "וּזַהַב" ['uzahav]   וכן "וּשַׂדֶה" ['usade]

והתוצאה היא:

1. אין הבדל בין צורת הנפרד ("זָהָב", "שָׂדֶה") לצורת הנסמך ("זְהַב-", "שְׂדֵה-").

2. נוצר צירוף מוזר של ו' המנוקדת בשורק לפני תנועת "a".

לוּ היה זה באמת חטף, הוי"ו היתה צריכה להיות מנוקדת כתנועת החטף: "וַזֲהַב", "וַשֲׂדֵה".

 

האמת היא שחטף "אמיתי" הוא חטף באות גרונית, ובא במקום שווא, וניקוד הוי"ו שלפניו - כתנועת החטף, כגון: וַאֲנִי, וַאֲמרתם, וכן בַעֲבור.

אך חטף באות שאינה גרונית אינו באמת חטף, אלא הוא שווא נע, ולכן ניקוד הוי"ו שלפניו בשורק.

אמור מעתה: וּזְהַב (זי"ן בשווא נע: 'uzehav), "וּשְׂדֵה" (שי"ן בשווא נע: 'usede).

 

בסידור קורן מהדורת תש"ע הוסבר נושא זה בטוטו"ד (בנספח מאת חנן אריאל), אך מתוך שמרנות ל"מסורת" של תנ"ך קורן, נצמדה הוצאת קורן לבעלי החטפים, ואע"פ שגלוי וידוע שחטפים אלו אינם אלא דרך (מבלבלת, עבורנו) לסימון נעות השווא, ולכן בתפילה סימנו שווא נע -- במקראות הותירו חטפים רבים על כנם, למען בלבל את הקורא שאינו בקי!

כגון "וּשְׁמָע": בציטוט פסוק בתחנון של ב' וה' "וּשֲׁמָע, פְּקַח עֵינֶיךָ וּרְאֵה", אך שם בהמשך: "רְאֵה בְצָרוֹתֵינוּ, וּשְׁמַע קוֹל תְּפִלָּתֵנוּ", וכן ב"אנא בכח": "שַׁוְעָתֵנוּ קַבֵּל וּשְׁמַע צַעֲקָתֵנוּ".

וכגון "קוֹמְמִיּוּת": בפסוקי הקריאה של פרשת בחקתי הותירו את החטף ("קוֹמֲמִיּוּת"), אך בברכה שלפני ק"ש הדפיסו אל נכון: "ותוליכנו קוֹמְמִיּוּת לארצנו".

לסיכום: בין בתפילה ובין בקריאת התורה יש לקרוא: "וּשְׁמָע" (שי"ן בשווא נע: 'ushema'), "קוֹמְמִיּוּת" (מ"ם ראשונה בשווא נע: komemiyut).

 

הערה: יש מי שמחזיקים בידם מסורת לקרוא חטפים אלה ככל חטף (וצ"ע אימתי חודשה). אך לכולי עלמא, מדובר בְאות שיש למהר קריאתה, ובוודאי שאין שמץ של הטעמה באות המנוקדת בשווא או בחטף.

לכן בוודאי שאין להדגיש/להטעים את המ"ם ב"קוֹמֲמִיּוּת", ולא את הקו"ף ב"לֻקֳחָה-זֹּאת" וכל כיו"ב.

יום רביעי, 25 באפריל 2012

כינוס שוחרי לשון הקודש השישי

כינוס שוחרי לשון הקודש השישי

תקציר

ביום שלישי, י"ח בניסן התשע"ב, התקיים בירושלים (מ13:15 עד 18:30) הכינוס השנתי השישי של "שוחרי לשון הקודש".

לכינוס שכותרתו "וְרוֹמְמָנוּ מִכָּל לָשׁוֹן" התאגדו יחד כתשעים איש ואשה, הבאים מרחבי הארץ מחלקים שונים ומגוונים בחברה היהודית (בעיקר הדתית והחרדית), מפרופסורים ללשון ועד ליהודים מן השורה שאין להם רקע בלשון. חלק מהמשתתפים הכירו זה את זה מתוך התכתבויות בדוא"ל על לשון הקודש, ולחלקם היה זה המפגש הראשון פנים אל פנים. המשותף לבאי הכינוס: אהבת התורה גם מהצד הלשוני-דקדוקי.

 

לאחר תפלת מנחה מדויקת שהוביל ר' אליהוא שנון, הושמעו תשע הרצאות במגוון סוגיות לשוניות, בהנחייתו של הרב יואל קטן (ר"מ בישיבת שעלבים וראש מכון שלמה אומן).

את המושב הראשון פתח ר' ליאור יעקובי שהביא כמה הצעות לבאר מדרש הלכה על המילה "מגדף", ודן בחילופים האפשריים בין האותיות ד' ור'.

הרב יצחק פרנק דן בציוויים "שמע ישראל" ו"אהבת" (וההבחנה בין "ציווי דקדוקי" לבין "ציווי אמיתי", בהשוואה ל"שמע קולנו" בתפילת העמידה), ובמשמעותם המתבטאת בתרגומם לאנגלית, וכן בהגייה הנכונה של "ואהבת": גם מבחינת מלרע לעומת מלעיל, וחמור יותר: השיבוש "ואהפת", שנוצר על רקע הידמות קולית.

הרצאתו של פרופ' משה בר אשר, נשיא האקדמיה ללשון העברית, עסקה בהרחבה בזיקה של לשון המשנה למקרא. הודגם כיצד נוכחותו של פסוק ברקע משנה מסויימת, יכולה לגרום שימוש במילה מקראית השאולה מהפסוק או להשפיע על סדר המילים במשפט, בהשראת הכתובים. בדרך הילוכו הוא שפע כהנה וכהנה חידושים לשוניים בשפה ברורה באר היטב. למשל: מארגני הכֶנֶס השתכנעו מדבריו שאין להזדקק למילה המיותרת "כֶנֶס" שחידש דוד רמז. המילה "כינוס" טובה וקדומה ממנה, כמו ששנינו בסנהדרין פ"ח מ"ה.

הרב פרופ' שלמה זלמן הבלין תאר את פרשת גילויו של ספר התורה המיוחס לרבינו ניסים, והפולמוס שהתעורר באשר לייחוסו, ובאשר לשאלת אופן כתיבת האות צד"י בסת"ם. עלו בהרצאתו הרחבה כמה שאלות עקרוניות חשובות בדרכי העיון והביקורת.

ר' אליהוא שנון, סופר סת"ם מקיבוץ סעד, דן בדרכים שבהן מחולקות רשימות במקרא ע"י טעמי המקרא, כגון רשימת שמות בני בנימין.

הרב דוד כוכב עסק בקצרה במחלוקת לגבי מספר התנועות בלשון הקודש (כולל שיטת הגר"א), ואח"כ הנעים לנוכחים בשירים שחיבר והלחין, בליוויו קלידי האורגנית של מייק מרואני.

אח"כ הציג הרב אליהו לוין את הסוגיות הלשוניות שיש בנוסח הקדיש (כולל "על ישראל" בקדיש דרבנן), ואת הנוסחאות שראוי לבכר.

מר אברהם נפח הציג את תפיסתו הייחודית על מבנה הפועל, ועל המשמעות שיש ל"נִפעל" ו"התפעל" בעברית המקראית.

את הכינוס חתם ר' אוריאל פרנק. הוא דן בשלושת פירושי הפסוק "שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד", והדגים כיצד הדיוק בלשון (כדוגמת "לָכֶם, וְלֹא לוֹ") יכול לתרום לא רק להבנת התורה, אלא גם לכוונה בתפילה ובברכות. שימת הלב ללשון נוכח ונסתר בתפילת העמידה מסייעת לחוות שאנו עומדים לפני "מלך העולם".

 

קישורים לשמיעת הקלטת הכינוס

(אם הקישור לא עובד, העתיקו אותו לדפדפן)

מושב ראשון

"מגדף" או "מגרף" בדרשת הספרי

ר' ליאור יעקובי

"שמע ישראל" ו"אהבת"

הרב יצחק פרנק

הזיקה של לשון המשנה למקרא

פרופ' משה בר אשר

 

http://dl.dropbox.com/u/24664547/Kinus%20Pesach%205772/Part%201.WAV

 

מושב שני

ספר התורה של רבינו ניסים

הרב פרופ' שלמה זלמן הבלין

תורת הרשימות במקרא

ר' אליהוא שנון

שבעה מלכים או עשר תנועות (שיטת הגר"א)

הרב דוד כוכב

 

http://dl.dropbox.com/u/24664547/Kinus%20Pesach%205772/Part%202.WAV

 

מושב שלישי

אתנחתא מוסיקלית

הרב דוד כוכב ומייק מרואני

קדיש דרבנן

הרב אליהו לוין

"נִפעל" ו"התפעל"

מר אברהם נפח

נוכח ונסתר בתפילת העמידה

ר' אוריאל פרנק

 

http://dl.dropbox.com/u/24664547/Kinus%20Pesach%205772/Part%203.WAV

 

הן המשתתפים והן המאזינים דרך המרשתת  מוזמנים לשלוח משוב לכתובת:

maanelashon@gmail.com