ליתיב תעניתא לתעניתא

תלמוד בבלי מסכת ברכות דף לא עמוד ב

כל היושב בתענית בשבת - קורעין לו גזר דינו של שבעים שנה, ואף על פי כן חוזרין ונפרעין ממנו דין עונג שבת. מאי תקנתיה? אמר רב נחמן בר יצחק: ליתיב תעניתא לתעניתא.

תלמוד בבלי מסכת תענית דף יב עמוד ב

רבה בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: יפה תענית לחלום כאש לנעורת. [ו]אמר רב חסדא: ובו ביום. ואמר רב יוסף: ואפילו בשבת. מאי תקנתיה? - ליתיב תעניתא לתעניתא.

 

המשפט "ליתיב תעניתא לתעניתא" מופיע בסוף סוגיית תענית ביום שבת, ומשמעותו, בניסוחו של הרמב"ם:

"הרואה חלום רע צריך להתענות למחר, כדי שישוב ויעור במעשיו ויחפש בהן ויחזור בתשובה, ומתענה ואפילו בשבת... והמתענה בשבת, מתענה יום אחר מפני שביטל עונג שבת". 

השאלה היא מהי משמעותו המדוייקת של ביטוי זה. ישנן שלוש אפשרויות לנתח את שורשו של הפועל "ליתיב" (שזמנו: "עתיד", וגופו הדקדוקי: "נסתר"):

1. ית"ב (=יש"ב העברי), בבנין קל, כגון:

"...והוה יתיב על גבי קרקע. אמרו ליה: ליתיב מר אכרים וכסתות!" (בבלי מועד קטן טז, ב)

ע"ע: דיקא נמי עמ' 84 - 86.

2. שורש יה"ב/נת"ב (=נת"ן העברי), בבנין קל, כגון:

"כל דיהיב ליה - ממיטב ליתיב ליה" (בבלי בבא קמא ז, ב)

ע"ע: דיקא נמי עמ' 81 - 83.

3. שורש תו"ב (=שו"ב העברי), בבנין אפעֵל, כגון:

"רב  שמן בר אבא מאי טעמא שביק מתניתין ומותיב מברייתא - לותיב ממתניתין!" (בבלי ראש השנה כח, ב)

ע"ע: דיקא נמי עמ' 87 - 88.

האפשרות השלישית לכאורה איננה מתקבלת על הדעת, כי הצורה היתה צריכה להיות: "לותיב" או "ליתוב" (עיין דיקא נמי, שם; וכן בעמ' 197).

ברם, העובדה ש"אין לו חבר" איננה פוסלת לגמרי את האפשרות להסביר כך, וכשם שבעבר ובבינוני פועל יש שתי חלופות, תחילית צרויה או חלומה, כך גם בעתיד.

האפשרות הראשונה מפתה מאוד, במיוחד לאור מטבע הלשון המצוי במקומות אחרים: "ליתיב בתעניתא" (בבלי שבת קט, ב), "בימי רבי זירא גזור שמדא, וגזור דלא למיתב בתעניתא" (בבלי תענית ח, ב). וכך מתרגמים כל מהדורות התלמוד המבוארות וכן בעלי המילונים.

דא עקא, בכל המקומות שמטבע הלשון של "ישיבה בתענית" מופיע בארמית לא נמצא "תעניתא" ללא שתקדם לה אות היחס ב' (כנ"ל), או מספר התעניות: "יתיב רב חיסדא ארבעין תעניתא" (בבא מציעא לג, א), "יתיב מאה  תעניתא  אחריני" (שם פה, א), "יתיב רבי תלת תעניתא" (חולין פז, א).

בנוסף, לא מובן כיצד ליישב את כפל הלשון "ליתיב תעניתא לתעניתא".

מבחינות אלה עדיפים הפירושים האחרונים: מי שהתענה בשבת, עליו לתת או להשיב "תענית לתענית", דהיינו בנוסף לתענית בשבת, או במקום התענית שהתענה בשבת. (כפירוש זה רשמתי בין השיטין במסכת ברכות שלי שלמדתי בכיתה ט' מפי מו"ר הרב זוהר מיכאלי נר"ו, בעמח"ס צוהר לתיבה על כללי התלמוד).

כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה

דברים כ, יט  "כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר".

אונקלוס (שתרגם "ארי לא כאנשא אילן חקלא") הבין זאת כשאלה רטורית^[1].

 

 

האם יש כאן מילת שאלה המורה במפורש על כך שזוהי שאלה?

• אולי המילה "כִּי" היא כמו "וכי" או "כלום" בלשון חז"ל.

ונראה שזוהי כוונת רש"י הכותב על אתר:

"כי האדם עץ השדה -  הרי 'כי' משמש בלשון דלמא, שמא האדם עץ השדה להכנס בתוך המצור מפניך להתייסר ביסורי רעב וצמא כאנשי העיר[?!] למה תשחיתנו[?!]".

וכיו"ב כותב ר"א אבן עזרא בשם "מדקדק גדול ספרדי" ש"אמר, כי חסר ה"א. וכן הוא, 'הכי האדם  עץ השדה'".

• האם הבנה זו מתאימה לדברי רש"י בפירוש התלמוד?

בראש השנה דף ג עמוד א ד"ה כדריש לקיש כותב:

"כי בארבע לשונות משמש  במקרא, פעמים בא במקום אם, פעמים בא במקום דילמא - שמא, פעמים בא במקום דהא - שנותן טעם לדבר, פעמים בא  במקום אלא וסותר את דבור שלפניו...

דילמא - כגון כי תאמר בלבבך  (דברים ז)   - שמא  תאמר: רבים הגוים האלה - לא תאמר כן, לא תירא מהם, כי תאמרו מה נרדף לו  (איוב יט)   כי תאמרו מה נאכל בשנה  השביעית  (ויקרא כה)   כי תראה חמור שונאך וחדלת  (שמות כג)   (כי תראה והתעלמת), והרבה כאלו - לשון  שמא  הן. 

ועוד כתב במסכת גיטין דף צ עמוד א ד"ה כי משמש בארבע לשונות:

"במקום ארבע לשונות הללו נכתב כי בתורה במקום אם במקום פן במקום אלא במקום אשר... וכן הרבה במקום פן כי  תאמר בלבבך רבים וגו' לא תירא מהם וגו' אין אתה יכול לפרש בלשון אם לומר אם תאמר בלבבך וגו' לא תירא מהם הא אם  לא תאמר תירא מהם אין זה נכון ולא בלשון אלא אבל נדרש הוא בלשון פן לומר שלא תאמר כן ובתמיה נדרש כלומר וכי  תאמר בלבבך רבים הגוים האלה ותירא מהם וכן כי תאמרו מה נרדף לו לעולם לא תשיבו אל לבבכם לומר מה נרדף לו וכן כל  כי הסמוכין לאף אף כי תאמר לא תשורנו אף כי אנכי אעננו כולן נדרשין בלשון תימה הלכך סוף פירוש מלמדך פן תאמר כן".

  

איוב פרק יט  (כח)   כִּי  תֹאמְרוּ   מַה   נִּרְדָּף   לוֹ  וְשֹׁרֶשׁ דָּבָר נִמְצָא בִי:   (כט)   גּוּרוּ לָכֶם מִפְּנֵי חֶרֶב כִּי חֵמָה עֲוֹנוֹת חָרֶב לְמַעַן תֵּדְעוּן <שדין>  שַׁדּוּן : 

רש"י איוב פרק יט פסוק כח ד"ה (כח) כי

(כח)  כי  תאמרו   מה   נרדף   לו  -  כמו (דברים ז)  כי תאמר בלבבך שהוא משמש לשון דילמא כלומר ושתהיו נותנים לבכם  לחמול ולומר למה נרדפנו:  ושרש דבר -  הנמצא בו מה היא לעולם לא תעלה בלבבכם הטובה הזאת שרש דבר על מה  הוא עומד: 

      

דברים פרק ז פסוק יז   כִּי תֹאמַר בִּלְבָבְךָ רַבִּים הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִמֶּנִּי אֵיכָה אוּכַל לְהוֹרִישָׁם: 

יח  לֹא תִירָא מֵהֶם זָכֹר תִּזְכֹּר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה יְדֹוָד אֱלֹהֶיךָ לְפַרְעֹה וּלְכָל מִצְרָיִם: 

כא לֹא תַעֲרֹץ מִפְּנֵיהֶם 

     

רש"י דברים פרק ז פסוק יז  כי תאמר בלבבך -  על כרחך לשון דילמא הוא, שמא תאמר בלבבך מפני שהם רבים לא אוכל להורישם, אל תאמר כן,  לא תירא מהם. ולא יתכן לפרשו באחת משאר לשונות של כי, שיפול עליו שוב לא תירא מהם:

 

---

^[1] ולא כך הבין רבי יוחנן שאמר (כמובא בתלמוד בבלי מסכת תענית דף ז עמוד א):  "מאי דכתיב 'כי האדם עץ השדה', וכי אדם עץ שדה הוא?! אלא..."

וגם בבראשית רבה (פרשה כו, ו) מסבירים רבנן שהכתוב בא להשוות בין האדם לעץ השדה: "מה האדם נותן דין וחשבון אף עצים נותנין דין וחשבון". וכן מפורש בזוהר (פרשת ויקרא, דף כד עמוד א): "מנלן דאדם עץ אקרי דכתיב: כי האדם עץ השדה".

כך גם מפרשים רשב"ם, ראב"ע ורמב"ן, ואכמ"ל.

רגע של עברית - תורתו אומנותו

שלום רב,

א.

האזינו לפינת "רגע של עברית", בנושא "תורתו אומנותו"

המשודרת היום, יום ראשון ח' באלול (26.8.12 למניינם)

ברשת ב', תדר 95.5 או 95.0 - FM

בשעות: 05:55, 14:55, 23:55. 

 

ניתן לשמוע גם בקישור זה:

http://www.iba.org.il/bet/bet.aspx?type=60&entity=861642

 

 

ב. המעוניין להרחיב בנושא מוזמן לקרוא את מאמרי:  "תורתו אומנותו - מלשון חז"ל ועד לשון ימינו", המעיין, טבת תשע"א - בקישור זה:

"http://www.shaalvim.co.il/torah/maayan-article.asp?id=462

 

 

אוריאל פרנק
המלצה: בקרו באתר שלי "מענה לשון" www.maanelashon.blogspot.com
הערה: דוא"ל ממני ואליי עשוי להישלח לעיונו של צד שלישי. נא ציין במפורש אם זה לא רצוי לך.

 

 

 

תורתם אומנותם. צילום: רשת מורשת פזית מגן

אוריאל פרנק - על "תורתו אומנותו" רות אלמגור-רמון וצילה אילן | 10:16 ,26.08.12 תאריך שידור: ח' באלול תשע"ב 26.08.2012

אימתי הוא "עֵת רָצוֹן"?

בפרק ראשון של מסכת ברכות (ז, ב - ח, א) מובא[1]:

"א"ל רבי יצחק לרב נחמן: מ"ט לא אתי מר לבי כנישתא לצלויי? אמר ליה לא יכילנא, א"ל לכנפי למר עשרה וליצלי, אמר ליה טריחא לי מלתא, ולימא ליה מר לשלוחא דצבורא בעידנא דמצלי צבורא ליתי ולודעיה למר, א"ל מאי כולי האי, א"ל דאמר ר' יוחנן משום ר"ש בן יוחי: מאי דכתיב וַאֲנִי תְפִלָּתִי לְךָ ה' עֵת רָצוֹן (תהלים סט, יד), אימתי עת רצון, בשעה שהצבור מתפללין. ר' יוסי ברבי חנינא אמר מהכא: כּה אמר ה' בְּעֵת רָצוֹן עֲנִיתִיךָ" (ישעיה מט, ח).

רש"י: "עת רצון - אלמא יש שעה שהיא של רצון".

עולה מכאן שהמובן של "עת רצון" הוא זמן שבו לרבש"ע יש כביכול יותר רצון ואהבה כלפינו, ולכן מקבל יותר את תפילותינו[2]. שזוהי משמעות הביטוי "עת רצון" בלשון התלמוד, ושכך הובן ביטוי מקראי זה ע"י חכמים, ניתן להוכיח ממעשה המובא בתלמוד הבבלי[3] ומדרשת הכתוב בתלמוד הירושלמי[4].

מעתה יש לשאול, אם כל מה שנלמד מן הפסוק הוא שיש איזשהו זמן של רצון, כדברי רש"י, קשה: מנין לרשב"י שזמן זה הוא "בשעה שהצבור מתפללין"? וכיצד למד ר' יוסי ברבי חנינא מהכתוב "בעת רצון עניתיך" שמדובר על זמן תפילת  הציבור? אולי "עת רצון" זה הוא חודש אלול ועשרת ימי תשובה, או זמן הדלקת נרות שבת[5], או שעת "רעוא דרעוין"[6]? אם הם ידעו זאת על פי "סוֹד ה' לִירֵאָיו" (תהלים כה, יד), או על פי קבלה מרבותיהם[7] - נקבל; אך נראה שאין צורך להידחק, אלא ניתן להסביר זאת בפשטות:

נראה להציע כי רשב"י ור' יוסי ברבי חנינא פירשו את הביטוי "עת רצון" בכתובים שלא כמשמעו בלשון חז"ל, אלא כפירוש רש"י לפסוק הנ"ל בישעיה "בְּעֵת רָצוֹן עֲנִיתִיךָ": "בעת רצון - בעת תפילה שאתה מתרצה ומתפייס לפני". מתבאר כאן כי "עת רצון" הוא הזמן שבני האדם מתפללים לה' ואומרים לפניו דברי ריצוי ופיוס, ואז: "עֲנִיתִיךָ" - ה' עונה ומקבל את התפילות. היה אולי מקום לחשוב שהכתוב מדבר על כל זמן שכל יחיד מתפלל ומתרצה לפני ה', ולכן מלמדנו ר' יוסי ברבי חנינא שהכתוב המדבר על "עת רצון", היינו עת התפילה, כוונתו לזמן תפילתם של רבים[8].

כיו"ב נראה שביאר רשב"י את הכתוב בתהלים "וַאֲנִי תְפִלָּתִי לְךָ ה' עֵת רָצוֹן" כך[9]: ואני מתפלל לפניך, ה', [ב]עת רצון - בזמן הראוי לתפילה, והיינו בשעה שהצבור מתפללין ומִתְרַצִים ומתפייסים לפני קונם.

 

 

הערות: בגירסה 2 של קובץ  יומי דקדוקי פרק א, בארכיון מענה לשון

אלף בית של פרשנות ובלשנות

מתוך הדף היומי של שבת האחרונה (תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ג עמוד ב):

ונשף אורתא הוא? הא נשף צפרא הוא! דכתיב  +שמואל א' ל'+ ויכם דוד מהנשף ועד הערב למחרתם, מאי לאו מצפרא ועד ליליא! - לא, מאורתא ועד  אורתא. - אי הכי, לכתוב מהנשף ועד הנשף או מהערב ועד הערב! - אלא אמר רבא: תרי נשפי הוו, נשף ליליא ואתי יממא, נשף יממא ואתי ליליא. 

הקושיה המוחצת "אי הכי, לכתוב מהנשף ועד הנשף או מהערב ועד הערב!" לא הרתיעה את רבא (שמפורסם בתלמוד בהתמחותו בענייני לשון), והוא תרץ בפשטות: "תרי נשפי הוו", כלומר, אין הכרח לפרש כל מילה בפירוש יחיד, אלא כל "נֶשֶף" לגופו. כשם שלשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד, כך לשון ספר שמואל לחוד ולשון תהלים (קיט, קמז) לחוד, ובכל טקסט יש לפרש את המילים לפי הקשרם!

תָּכְנִית

 

בשם יהודה עציון:

"תָּכְנִית" בלשון יחזקאל איננה תכנון ושרטוט "על הנייר", אלא ההכנה המעשית בשטח, הכנת הקו של שורת היסוד בשטח, להכין ולייסד וליצוק את הנדבך הראשון בהר הבית עצמו. תכנית- משורש כנ"ן (השוה: "תבנית" משורש בנ"ה).

"אַתָּה בֶן-אָדָם, הַגֵּד אֶת-בֵּית-יִשְׂרָאֵל אֶת-הַבַּיִת, וְיִכָּלְמוּ, מֵעֲו‍ֹנוֹתֵיהֶם; וּמָדְדוּ, אֶת-תָּכְנִית.  וְאִם-נִכְלְמוּ מִכֹּל אֲשֶׁר-עָשׂוּ, צוּרַת הַבַּיִת וּתְכוּנָתוֹ וּמוֹצָאָיו וּמוֹבָאָיו וְכָל-צוּרֹתָו וְאֵת כָּל-חֻקֹּתָיו וְכָל-צוּרֹתָו וְכָל-תּוֹרֹתָו הוֹדַע אוֹתָם, וּכְתֹב, לְעֵינֵיהֶם; וְיִשְׁמְרוּ אֶת-כָּל-צוּרָתוֹ, וְאֶת-כָּל-חֻקֹּתָיו--וְעָשׂוּ אוֹתָם".

מילים נרדפות

מצינו שתי שיטות בנוגע למילים נרדפות: שיטת הפשטנים ושיטת הדרשנים.

מפרשי המקרא הפשטנים הלכו בשיטת רבי ישמעאל שהתורה והנביאים דיברו כלשון בני אדם (כגון בביאורו בסנהדרין צ, ב לכפילות "הִכָּרֵת תִּכָּרֵת" בבמדבר טו, לא[1]), וכך הסבירו שינויי סגנון בלשון המקרא[2]. את סוגיית השימוש במילים נרדפות פתרו (נ"א: פטרו) ב"כפל עניין במילות שונות"[3].

לעומתם, הלכו הדרשנים בשיטת רבי עקיבא אשר דרש כל "את" וכל אות וכל קוץ בתורה[4]. כך מוצאים את הגר"א מוילנה שהניח שאין שום ייתור לשון, ויש להבחין בשינויי המשמעות של כל ביטוי נרדף, ובעקבותיו הלכו בעל הכתב והקבלה והמלבי"ם[5].

 

 

---

[1] ראה רמזו של בעל הטורים שם: "הכרת תכרת – בגימטריא: שדברה התורה כלשון בני האדם" (=1645). אגב, בכמה מהדורות השתבש הנוסח והתקלקל החשבון.

[2] לדוגמה, השוה התייחסות ראב"ע לחוסר העקביות בלשון התורה בשיטות הספירה השונות. ראה מאמרי: "עשרים ואחד או אחד ועשרים?", כתב העת "המעין", גיליון ניסן תשס"ט, עמ' 29.

[3] ראה למשל ר"א אבן עזרא ורלב"ג על משלי ח, כו "עַד לֹא עָשָׂה אֶרֶץ וְחוּצוֹת וְראשׁ עַפְרוֹת תֵּבֵל", ורד"ק ליחזקאל כא, ב: "ואמר תֵּימָנָה, דָּרוֹם, נֶגֶב - כפל הענין במלות שונות, לחזק, כמנהג הנבואות בכל מקום".

[4] על פי שלושה מקורות אלו:

א. "שאל רבי ישמעאל את ר' עקיבא כשהיו מהלכין בדרך, אמר לו: אתה ששימשת את נחום איש גם זו כ"ב שנה שהיה דורש כל אתין שבתורה, 'את השמים ואת הארץ' מה היה דורש בהן?" (חגיגה יב, א)

ב. "אמר לו ר' עקיבא: ישמעאל אחי, בת ובת אני דורש. אמר לו: וכי מפני שאתה דורש בת ובת, נוציא זו לשריפה?!" (סנהדרין נא, ב)

ג. "אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו, שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות" (מנחות כט, ב)

[5] ראה: ר' משה צוריאל, "ביאור לשמות נרדפים", בתוך: אוצרות הגר"א ובית מדרשו, עמ' 314. כך למשל כותב המלבי"ם בהקדמתו לספר יחזקאל:

"שלשה תנאים אלה: א) שלא נמצא בדברי שרי קדש האלה, בדברי אלהים חיים, כפל ענין במלות שונות, ב) שלא נמצא במו מלות או פעלים הונחו במקרה מבלי כונה מיוחדת, ג) שלא נמצא בם מאמר ריק מרעיון נשגב -- הן המה שלשה עמודי ברזל עליהם ישען החפץ להבין תעלומות דברי קדש ולא ימוט, בם יחזיק ויתמך אז יקום ויתעודד, כי המה יתנו על ספרי אלהים את הנזר ואת העדות, ובא בם האות והמופת כי קול אלהים חיים מדבר מתוך האש בפי נביאיו וקדושיו".