תורה ולשון בצָהֳרֵי יום

בשבוע הבא יום עיון תורני-לשוני במצפה יריחו. נא הפיצו למעוניינים.

בס"ד

תורה ולשון בצָהֳרֵי יום

תוכנית שיעורים על התורה ולשונה

זאת חנוכה, יום ד', ב' בטבת תשע"ב

בבית הכנסת "יגל יעקב", מצפֵּה יריחו

 

13:30  התכנסות

ר' אורן גמליאל	נוסח ברכת "שעשה ניסים לאבותינו"
הרב יעקב לויפר	"חשמונָאִי" או "חשמונַיי"?

14:40  אתנחתא מוסיקלית - הרב דוד כוכב

ר' אברהם נפח	"פחד יצחק"
הרב פרץ לוין	צדק חברתי במועדי ישראל והגדרת "רֵעַ"

 15:15  אתנחתא

הרב דוד כוכב	תפילת לחש בלי הוצאת אויר, האם כשרה?
הרב יהודה קרויזר	דברי ברכה מפי מרא דאתרא

16:00  תפילת המנחה

הרב פרופ' שלמה זלמן הבלין	נוסח משנה תורה לרמב"ם ונוסח הדפוסים
ר' אוריאל פרנק	דקדוקים ופשרות במהדורות סידורי תפילה

17:15  תפילת ערבית

 

הכניסה ללא תשלום                         עזרת נשים פתוחה

נשמח לראותכם!

עדכונים לנהגים ולטרמפיסטים: 0527203297 או: u-frank@neto.bezeqint.net

רגע של עברית - מה לחג החנוכה ולמהדרין

 

האזינו לפינת "רגע של עברית", בנושא "המהדרין" אשר תשודר מחר, יום רביעי כ"ה בכסלו (21.12. למניינם) ברשת ב', תדר 95.5 או 95.0 - FM

בשעות: 05:55, 14:55, 23:55.

 

ניתן לשמוע כבר עתה כאן:

http://www.iba.org.il/bet/bet.aspx?type=60&entity=807417 

חנוכה שמח

אפ"ר

בר''כ - בעקבות פרשת תולדות

במילים משורש בר"ך (כמו תְּבָרְכַ֥נּי, בֵרכוֹ, הברכה אחת הוא לך) נראית יותר שיטת שיטת המדקדקים (וכן הכריע הר"מ ברויאר) שיש לקרוא כל השואים ברי"ש בשוא נע, ולא בחטף פתח (ככל חטף באות שאיננה גרונית, שמטרת החטף להורות לקורא כי זהו שווא נע ולא נח).

יש להעיר כי יש ספרים, וכן יש קוראים, שאינם עקביים בנושא.

אף שאינו משנה משמעות, לכתחילה יש לנקוט כשיטה אחת בעקביות (ולמנהג רוב ישראל, ששווא נע נהגה תמיד בדומה לסגול, הוא הדין כאן).

עד [ל]אחת

     

בבלי מסכת מנחות דף יח עמוד א

והתניא, אמר רבי:  כשהלכתי למצות מדותי אצל ר' אלעזר בן שמוע, ואמרי לה: למצות מדותיו של ר' אלעזר בן שמוע, מצאתי יוסף הבבלי יושב לפניו, והיה חביב לו ביותר עד לאחת , אמר לו: רבי, השוחט את הזבח להניח מדמו למחר, מהו? אמר לו: כשר; ערבית, אמר לו: כשר; שחרית, אמר לו: כשר; צהרים, אמר לו: כשר; מנחה,  אמר לו: כשר, אלא שר' אליעזר פוסל, צהבו פניו של יוסף הבבלי; אמר לו: יוסף, כמדומה אני שלא כיווננו שמועתינו עד עתה, אמר לו: רבי, הן, אלא שר' יהודה  פסול שנה לי, וחזרתי על כל תלמידיו ובקשתי לי חבר ולא מצאתי, עכשיו ששנית לי פסול החזרת לי אבידתי; זלגו עיניו דמעות של רבי אלעזר בן שמוע, אמר: 

 

     

 

רש"י מסכת מנחות דף יח עמוד א

 

  למצות מדותי -  לידע מיצוי תלמודיי ולשאל ספיקותיי.

 למצות מדותיו -  ללמד ולמצות מה שר' אלעזר חכם ממני.

 והיה חביב -  יוסף לרבי אלעזר וספרו בהלכות עד שהגיעו להלכה אחת של זבחים לשון אחר והיה חביב ליוסף כל מה שרבי אלעזר מלמדו עד שהגיעו  להלכה אחת.

 צהבו פניו -  מחמת שמחה.

 שלא כיווננו שמועתינו -  כלומר דלא סליק לך אליבא דהילכתא כל דאמרי לך עד השתא.

 רבי הן -  כוונת וכוונת אלא משום הכי צהבו פני השתא שר' יהודה פסול שנה לי.

 ולא מצאתי -  והייתי מתיירא שמא שכחתי.

 הא מפני -  הא משמע לשון טעם כלומר הרי מפני שרבי יהודה בנו של רבי אילעאי ורבי אילעאי תלמידו של רבי אליעזר כדאמרי' במסכת סוכה בפרק הישן   (דף כז:)   מעשה ברבי אילעאי שהלך להקביל פני ר' אליעזר כו'.

 שנה לך משנת רבי אליעזר -  ולא שהלכה כן אלא חביבה היתה עליו ושנאה לך.

  

תוספות מסכת מנחות דף יח עמוד א ד"ה עד [ל]אחת

במגילת סתרים דרבינו נסים גריס  עד   לאחת  פירוש עד מאד כדמתרגמינן מאד לחדא.

וי"מ עד אחת עד הנפש שנקראת יחידה

והשתא משמע  הכא שרבי למד הרבה מרבי אלעזר בן שמוע וקשה דבסוף הערל (יבמות ד' פד.)  אמר רבי כשהלכתי ללמוד תורה אצל רבי אלעזר בן שמוע חברו עלי תלמידיו  כתרנגולין של בית בוקיא ולא הניחו לי ללמוד אלא דבר אחד במשנתינו ושמא מעשה זה היה אח"כ תדע דהתם קאמר ללמוד תורה והכא קאמר למצות מדותיו. 

 

• ביטוי זה מצוי רבות בספרות השו"ת, במשמעות "מאוד, ביותר"

 

סוד כמוס

סוד כמוס מפורסם

מהי משמעות שורש כמ"ס?

 

מהתקבולת בשירת האזינו נראה שמשמעות "כמוס" דומה לחתום, סגור, מכוסה, וכדברי אבן שושן במילונו: גנוז, צפון, טמון (הוא משווה אותו עם האכדית:לאצור)^[1].

מילון בן יהודה מחברו עם שורש כמ"נ הארמי (אולי על בסיס חילופי אותיות הסמוכות בסדר הא"ב).

אך ת"א פירשו לכאורה להפך, מלשון גילוי, ואעפ"כ רש"י המפרש כתרגומו, כותב "גנוזים ושמורים".

פירוש מעט צרי על ת"א מפנה לראב"ע בתהלים שלהלן, ועפ"ז יוצא שלשורש כמ"ס שתי משמעויות הפוכות – התלויות במלת היחס העוקבת.

א' מירסקי, דעת מקרא על האזינו, מפנה ללשון יוסי בן יוסי (פיוט "אפחד במעשי" לזכרונות ליום ב' של ר"ה): "ליום זה נכמס, סכם חשבונות".

ד' גולדשמידט במחזורו מפרש "נטמן", אך לענ"ד מתאים יותר לפרשו ע"פ ת"א.

 

מקורות:

 

דברים פרק לב לד

הֲלֹא הוּא  כָּמֻס  עִמָּדִי חָתֻם בְּאוֹצְרֹתָי:

 

אונקלוס

הלא כל עובדיהון גלן קדמי, גניזין ליום דינא באוצרי:

 

רש"י

הלא הוא כמוס עמדי -  כתרגומו כסבורים הם ששכחתי מעשיהם, כולם גנוזים ושמורים לפני:

 

אבן עזרא

ומלת  כמוס - מטעם המקום ידועה, כי אין לה משפחה.

 

ראב"ע בתהלים פרק קמג פסוק ט

הַצִּילֵנִי מֵאֹיְבַי יְדֹוָד אֵלֶיךָ כִסִּתִי -  אמר רבי מרינוס ז"ל כי אליך כסיתי כמו בך חסיתי והנכון בעיני כי מלת לקיחה תהי להפך בעבור אות אחריה כמו קחו מאתכם תרומה והנה  הטעם כמו תנו קחו לי שתקח לצרכו וככה סורה אלי שיסור ממקומו ויבוא אליה והפך זה סורה ממני, אם כן מלת כסוי אם אמר המכסה אני מאברהם ידוע ואם  אמר המכסה אני אל אברהם הדבר יהיה להפך, והנה הטעם הצילני מאיבי ה' כי אליך אגלה אותם בסתר והנה תיקון הלשון כי כסיתי זה הדבר מאחרים כי אין לי  צורך לגלות להם יוכלו לעזור לי לבד אליך לבדך כי אתה תוכל להצילני:

 

משנה מסכת פאה פרק ה משנה ח

המעמר לכובעות ולכומסאות לחררה ולעמרים אין לו שכחה ממנו ולגורן יש לו שכחה המעמר לגדיש יש לו שכחה ממנו ולגורן אין לו שכחה

 

תלמוד ירושלמי מסכת פיאה פרק ה דף יח טור ג /מ"ז

/מ"ז/ ז' המעמר לכובעות  ולכומסות  לחררה ולעומרין

 

תלמוד ירושלמי מסכת פיאה פרק ה דף יט טור א /הלכה ז'

רבי יונה אמ': מן לעיל כמה דתימר וכובע נחושת על ראשו 

לכומסות - ר' אבינא אמ': מן לרע כמה דתימ' הלא הוא כמוס עמדי

 

פירוש הריבמ"ץ למשנה מסכת פאה פרק ה משנה ח 

המעמר לכובעות.  פי' כמו כובע. גרסי' ר' יונה אמ' מן לעיל, פי' מראשו, כדכת' וכובע נחש' עלי ראשו, פי' דייק על. לכוסמות. מן לרע, פי' למטה מן הראש, פי' כמו צירקיטלו, כמה דאת אמ' הלא הוא כמוס עמדי, דייקינן עמדי כת', ולא עלי, פ"א כובעות ראשי שבולין הן,  כוסמות תחתון של שבולין.

·        האם שיכול העיצורים כאן הוא ט"ס?

 

ר' עובדיה מברטנורא מסכת פאה פרק ה משנה ח 

לכובעות - לעשות מהן כמין כובע בראש, שכך היו רגילין לעשות עטרות של שבולין ולשום בראש:

לכומסאות  - אינם גבוהים ובולטים למעלה ככובעות, אלא נכפפים למטה שאינו נראה כל כך, כמה דתימא (דברים לב) הלא הוא כמוס עמדי:

 

תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף קמה עמוד ב

תנו רבנן: עתיר נכסין עתיר פומבי - זה הוא  בעל הגדות, עתיר סלעים עתיר תקוע - זהו בעל פלפול, עתיר משח עתיר  כמס  - זהו בעל שמועות,

אגב, המילה מופיעה במילון רע"צ מלמד, אך לא אצל סוקולוף. אולי הוא סבור שזה עברית.

 

רשב"ם:

עתיר משח -  אנשי מדות  (במדבר יג)   מתרגמינן אינשי משחן עתיר בדבר המדוד כגון תבואה שאין משתכרין בה תדיר אלא מכניסין אותה לאוצר ולכשתגיע  עת מכירה אז ימכרנה וישתכר והיינו נמי עתיר כמס כמו כמוס עמדי חתום באוצרותי  (דברים לב)   דבר שמכניסין לאוצר.

 

ספרי דברים פיסקא שז ד"ה דבר אחר

...ומנין שלא נטלו צדיקים כלום משלהם בעולם הזה שנאמר +תהלים לא כ+  מה רב טובך אשר צפנת ליריאיך, ומנין שלא נטלו  רשעים כלום משלהם בעולם הזה שנאמר +דברים לב לד+  הלא הוא  כמוס  עמדי חתום באוצרותי אי מתי אלו ואלו נוטלים, כי כל דרכיו משפט למחר כשהוא  יושב על כסא דין יושב עם כל אחד ואחד בדין ונותן לו מה שראוי לו.

 

ספרי דברים פיסקא שכד ד"ה (לד) הלא

(לד) הלא הוא  כמוס  עמדי, רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר כוס שהיה כמוס ומחוסר יכול דיהה תלמוד לומר +תהלים עה ט+  חמר יכול שאין בו אלא  חציו תלמוד לומר מלא מסך, יכול שאינו חסר אפילו טיפה אחת תלמוד לומר ויגר מזה מאותה טיפה שתו ממנה דור המבול ודור הפלגה ואנשי סדום ופרעה וכל  חילו סיסרא וכל המונו סנחריב וכל אגפיו נבוכדנצר וכל חילו ומאותה טיפה עתידים לשתות כל באי העולם עד סוף כל הדורות.

^[1]  ומכאן שם העצם "כמוסה" בעברית החדשה: קפסולה בלעז.

כמה הערות על הפטרת כי תבוא – ישעיה ס

 

1) פס' ה:

"אָז תִּרְאִי" - בשווא נח (לשון ראייה); והמניע את השווא - משנה משמעות ללשון יראה 

"וּפָחַד" - במלרע (פֹעַל); והקורא מלעיל (שֵם עֶצֶם) – משנה משמעות, במיוחד במבטא ישראלי.

 

2) פס' יא:

"וּפִתְּחוּ שְׁעָרַיִךְ תָּמִיד יוֹמָם וָלַיְלָה לֹא יִסָּגֵרוּ"

רש"י: וּפִתְּחוּ שעריך תמיד -  ל' פִתוּח, ממשקולת לשון כבד, ע"ש שפתיחתן פתיחת עולם, פתיחת תמיד; כמו שִבר[1] מל' שבירה - כן [פִּתְּחוּ[2]] מלשון פתיחה[3] ט[ר]י"ש אובירט"ש בלע"ז.

רד"ק: וּפִתְּחוּ -  מן הדגוש, והוא פֹעַל עומד, וכן פִּתַּח הַסְּמָדַר (שיר השירים ז יג), פִתְּחָה אָזְנֶךָ (ישעיהו מח ח), כלומר יהיו נפתחים תָּמִיד יוֹמָם וָלַיְלָה...

רש"י ורד"ק מסבירים שכתוב "פִתְּחוּ" ולא "פָתְחוּ" כי מדובר כאן על פעולה מתמדת של פתיחה, ו[לפעמים?] משתמשים בבניין פיעל, ה"כבד" (כלומר שיש דגש חזק באות האמצעית של השורש) להוראת פעולה חזקה יותר (בכמותה או באיכותה). עכ"פ, אין מדובר כאן על פועל ציווי בבניין קל, ומי שאכן קורא "וּפִתְחוּ" (ללא הדגשת התי"ו וללא הנעת השווא), הרי זה נחשב לכאורה לשינוי משמעות, הואיל והכתוב משתמש בפועל בבנין פיעל בזמן עבר (שמהופך לעתיד בעזרת הוי"ו).

 

3) לסיום, האם מלבד קריאת הפטרת נחמה (אחת מ"שבע דנחמתא") האם ישנו קשר בין ההפטרה לפרשת כי תבוא?

בקוראי היום את ההפטרה, חשבתי שבפס' טו ("תַּחַת הֱיוֹתֵךְ עֲזוּבָה וּשְׂנוּאָה וְאֵין עוֹבֵר, וְשַׂמְתִּיךְ לִגְאוֹן עוֹלָם מְשׂוֹשׂ דּוֹר וָדוֹר") ישנו היפוך לטובה של מה שקראנו בפרשת התוכחה: וְהָיָה כַּאֲשֶׁר שָׂשׂ יְדֹוָד עֲלֵיכֶם לְהֵיטִיב אֶתְכֶם וּלְהַרְבּוֹת אֶתְכֶם - כֵּן יָשִׂישׂ יְדֹוָד עֲלֵיכֶם  לְהַאֲבִיד ... מֵעַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ (דברים כח סג).

---

הערות:

[1] ש' חרוקה, וב' - איני בטוח כיצד לנקד: אפשר בצירי (כמו שמות ט כה) וְאֶת כָּל עֵץ הַשָּׂדֶה שִׁבֵּר), ואפשר בפתח (כמו בישעיה כא ט שִׁבַּר לָאָרֶץ, ותהלים קז טז כִּי שִׁבַּר דַּלְתוֹת נְחֹשֶׁת וּבְרִיחֵי בַרְזֶל גִּדֵּעַ).

[2] הוספתי ע"פ מהדורת הכתר.

[3] במהדורת הכתר: מלשון פָתְחוּ.

מוסרה - ללא ה' המגמה

בפרשת ואתחנן [דברים י, ו] "מוסרה".

1. האם צריכים להחזיר את הקורא מלעיל בגלל שינוי שם המקום?
2. האם יש כלל לגבי התנאים שבהם מצויינת ה' המגמה ["הגעתי הביתה"], התנאים שבהם מצויינת ל' המגמה ["הגעתי אל הבית" / "הגעתי לבית"], והתנאים שבהם אין לא זה ולא זה ["הגעתי הבית"]?

 

אשמח לקבל משוב לשיפור תקציר זה של מאמר לקראת פרסום

אוריאל פרנק     

 

חומרות, הידורים ושיבושים בלשון העברית:

על תיקוני שגיאות ועל שגיאות מתקנים

 

תקציר

 

בתחילת המאמר מתוארות נקודות ציון חשובות בתולדות התופעה של תיקון שגיאות לשוניות. מימי חז"ל ועד הדורות האחרונים אנו מוצאים טהרנים-דווקנים המבקרים כל סטייה מהעברית המופתית ושואפים לדבוק בלשון הקודש העתיקה שבמקרא. ומנגד הולכים רבים בדרך החידושים והשיפורים, הגיוונים והשינויים, מתוך מתן לגיטימציה להתפתחות טבעית של לשון חיה. דרך זו מַכּירה בריבוי פניה של העברית: לשון תורה לחוד, לשון חז"ל לחוד ולשון כל דור ודור לחוד.

המאמר דן בהבטים שונים של תיקון שגיאות וטעויות בדיבור ובכתיבה ובשאלת היחס שיש לתת לצורות יחידאיות בקביעת תקן לשוני אחיד ומחייב.

בניגוד לקולות ליברליים המבטלים כליל את הצורך במסגרת חוקית ובכללי לשון, ובניגוד למפריזים בחומרות לשוניות שאין כל הציבור יכול לעמוד בהם, מנסה כותב המאמר ללכת ב"שביל האמצע": לברור היטב את הטעויות הלשוניות ולהבחין בין שיבושים גמורים שיש לתקנם, לבין "איסורי לשון" ו"הידורי לשון" שניתן וכדאי לגלות בהם גמישות לשונית.

לשם הדגמת הנושא נידונו י"ד סוגיות מתחומים שונים בלשון שסבורים העולם שהמקל בהן פורץ גדר ואין לו חלק בכרם העברית. בעיון נוסף מתברר שהאמת הלשונית מורכבת יותר, ואולי במקום לקדש מלחמה ב"טועים" אלה (באמצעות הורדת נקודות בבחינה, למשל), יש להקצות את משאבי החינוך הלשוני לנושאים חשובים יותר, ברורים יותר, מועילים יותר ואהובים יותר. וכל עוד תוכנית הלימודים בעינה עומדת, בהגיע מורה לסוגיות אלו יש כאן הזדמנות פז לפתוח את אפיקי הדעת של התלמידים ולהגביר את המודעות למורכבות השפה על רובדיה וגלגוליה.

אם ערוכה בקול רם - משתמרת

חז"ל הפליגו מאוד בחשיבות הלימוד בקול.

"ברוריה אשכחתיה לההוא תלמידא דהוה קא גריס בלחישה, בטשה ביה, אמרה ליה: לא כך כתוב 'עֲרוּכָה בַכֹּל וּשְׁמֻרָה' (שמואל ב' כג, ה), אם ערוכה ברמ"ח אברים שלך - משתמרת, ואם לאו - אינה משתמרת". (תלמוד בבלי, עירובין נג, ב – נד, א).

 

אולי לא מקרה הוא שדווקא ברוריה אשת ר' מאיר היא שהוכיחה את התלמיד על שאינו לומד בקול:

א. אשה - כוחה בפיה, כמו שאמרו רז"ל "שהנשים דברניות הן" (ברכות מח, ב), ועוד אמרו בסוף פרק ג' של מסכת נדה (לא, ב): "מפני מה אשה קולה עָרֵב ואין איש קולו ערב? זה ממקום שנברא וזו ממקום שנבראת, שנאמר: 'כִּי קוֹלֵךְ עָרֵב' (שיר השירים ב, יד)".

ב. שמה, "ברוריה", רומז לכך שבתורת י-ה צריך לדבר ברור. ומבעלה, רבי מאיר, לומדים על דיוק בשמות (יומא פג, ב).

 

'עֲרוּכָה בַכֹּל וּשְׁמֻרָה' - אם ערוכה ברמ"ח אברים שלך – משתמרת.

מהרש"א ורבי יוסף חיים מבגדד (בן יהוידע) מפרשים מדוע אמירה בקול נחשבת כערוכה בכל רמ"ח אברי הגוף. לול"ד, שמא דָרְשה ברוריה כאן משחק לשון: "עֲרוּכָה בַכֹּל" – "עֲרוּכָה בַקּוֹל".

 

"יש לי יום יום חג"

האם כל חג הוא "חג"?

במקורותינו הקדומים נתייחד השם "חג" למועדים וזמנים שבהם יש להקריב קרבן חגיגה^[1]. כמה הלכות תלויות בהגדרה המדויקת של השם "חג", כגון האם יש לומר "חג" בתפילות בשמיני עצרת^[2], וכגון ההלכה בשולחן ערוך "מותר לישא אשה בפורים" (או"ח תרצ"ו, ח), המתבססת על העובדה שפורים אינו נקרא "חג", כמוסבר בבית יוסף על אתר:

"כתב הרשב"א (שו"ת ח"ג סי' רעו) שָאַלתָ אם מותר לישא אשה בפורים. מסתברא שהוא מותר ד'ושמחת בחגך' כתיב (דברים טז, יד) - בחגך ולא באשתך (מו"ק ח, ב); אבל בפורים מותר...".

ומה בלשון הדיבור בימינו?

הגדרתו הראשונה של מילון אבן שושן ל"חג" היא: "יום טוב, יום שמחה שנקבע לזכר מאורע חשוב, לאומי או דתי", ובין ערכי המשנֶה נמצא: "חג האורים, חג החנוכה". כמו כן, סדרת ספרי הלכה העוסקת בכל מועדי ישראל, כולל חנוכה ופורים (מאת הרמ"מ קארפ), נקראת בשם "הלכות חג בחג"^[3].

ואולם, יש דווקנים הנמנעים מלברך "חג שמח" בחנוכה ובשאר מועדים שאין בהם קרבן חגיגה. אם כן, כיצד מברכין? "חנוכה שמח". אך גם על כך יוצא קצף הנקרנין, המעירים שהואיל וחנוכה לשון נקבה, יש לומר "חנוכה שמחה"! ויש מהדרין לברך "חנוכה לשמחה" (על דרך לשון "מועדים לשמחה"). כיו"ב יש מדקדקים בפורים לברך "פורים שמחים"!

אך נראה כי אפשר להכשיר את כל הברכות האלה:

"חנוכה שמח" הרי הוא כעין מקרא קצר: "[חג] חנוכה שמח" (ומי שלא נוח לו עם המילה "חג", אז: "[יום] חנוכה שמח"). וכ"כ חוקר הלשון יצחק אבינרי בספרו "יד הלשון" (עמ' 170):

"שמות החגים ישמשו לעולם בלשון זכר, ואפילו אם השם עצמו הוא לשון נקבה או רבים, למשל: פורים שמח, סוכות נעים, החנוכה עבר מהר^[4]".

אך גם ברכת "חג שמח" כשרה לבוא בקהל^[5], אף על חג שאין בו שום קרבן, שהרי "לשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד, וכל שכן לשון בני אדם לחוד"^[6].

ומה בדבר חגֵי אומות העולם? האם גם עליהם ראוי לפרושׂ את השם "חג"?

אף על פי ששגור בפי רבים "חג המולד"^[7], נראין דבריו של אבינרי (עמ' 171):

"אבותינו נהגו בגולה לקרוא לחגי הנוצרים בשם 'חגא'^[8], לגנאי... גם במסכת עבודה זרה (דף יא, ב) נקרא חג הערביים בלשון נקבה: 'חגתא דטייעי'...

אבותינו כפופי הגוף, קוממיות היתה בנשמתם, ותמיד הביטו על הַגוֹי מלמעלה למטה... בנִגוד גמור לרבים מן העם היושב בציון, המבקשים להתלעז ולהיות כגויים גמורים לכל דבר ולמלא כרסם בתרבות לא לנו...

נשמור, אפוא, על ה'חגא' אשר הנחילונו אבותינו: בלעגם ובהִתולם צִוו לנו את החיים".

כאן המקום להעיר על מנהגם של קדמונינו לכנות בדרך גנאי^[9] את חגי הגוים: "יוֹם אֵידָם" (כאמור בשירת האזינו: דברים לב, לה) וכן "אידיהן", או "עידיהן" (נוסחאות רב ושמואל בפתיחת מסכת עבודה זרה, כמובא בתלמוד הבבלי דף ב, א). על זלזול זה, כצפוי, לא עברה הצנזורה לסדר היום, ובדרך כלל היא שָׁלְחָה יָדָהּ וְהֶחֱזִיקָה בנוסח המכובד יותר: "חג"^[10]. מן הראוי לזנוח את הרגלי הלשון שנכפו עלינו בגלות, ולהחזיר עטרה ליושנה, "וּלְהַבְדִּיל בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין הַחֹל וּבֵין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהוֹר" (ויקרא י, י).

---

הערות:

[1] ראה רלב"ג (שמות יב, יד): "ראוי שתדע כי מלת 'חג' תאמר על יו"ט... ותאמר עוד על זבח שלמי החגיגה, אמר 'אסרו חג בעבתים', 'ולא ילין חֵלב חגי'... 'ויחגו לי במדבר', ר"ל יזבחו לי".

[2] ראה: שולחן ערוך או"ח סימן תרסח, ובברכי יוסף ס"ק א ובשערי תשובה ס"ק ב'.

[3] בביטוי תלמודי זה משמעות "חג" היא "חג הסוכות": "משה תיקן להם לישראל שיהו שואלין ודורשין בענינו של יום: הלכות פסח בפסח, הלכות עצרת בעצרת, והלכות חג בחג" (מסכת מגילה דף ד, א).

כיו"ב, נקראת סדרת ספרי הלכה על מועדי ישראל, כולל חנוכה ופורים (מאת ר' משה הררי) בשם "מקראי קדש". יש לציין שאפילו ראשי חדשים הנזכרים בתורה לא זכו לשם זה בלשון התורה (מכילתא פרשת בא, ריש פר' ט'). ברם, לשון תורה לחוד ולשון מחברים אחרונים לחוד, וכבר קדמו הגר"צ פראנק שגם בסדרת ספריו על המועדים, "מקראי קדש", ישנו כרך על חנוכה ופורים.

[4] ובעמ' 319 שם הוכיח כך מהתלמוד הירושלמי (ביכורים פ"א ה"ו): "הפרישן קודם לחנוכה, ועבר עליהן חנוכה", ולא "ועברה"!

[5] עיין בדברי אבינרי (עמ' 170) המגן על ברכה זו מפני התקפות אחרות.

[6] קביעה זו, שהיא הרחבה של דברי רבי יוחנן הנ"ל במבוא, נמצאת בדברי ראשונים ואחרונים, כגון: שו"ת דברי יציב, אה"ע סימן פה.

[7] ואפילו אצל הגר"ע יוסף מצאנו לשון זו (שו"ת יביע אומר, ח"ז יו"ד סימן כ').

[8] ע"פ ישעיה יט, יז: "וְהָיְתָה אַדְמַת יְהוּדָה לְמִצְרַיִם לְחָגָּא, כּל אֲשֶׁר יַזְכִּיר אֹתָהּ אֵלָיו יִפְחָד", וכפי שמעיר אבן שושן במילונו (ערך "חגא"), במבטא ישראלי יש לקרוא "חֹגא" (קמץ חטוף).

[9] כינויי גנאי, לעג וזלזול בעבודה זרה נועדו לסייע במיגור השפעתה, בהתאם למצות התורה לאַבֵּד עבודה זרה, "והכוונה שלא נניח רושם לעבודה זרה, ועל זה נאמר (דברים יב, ב) 'אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקוֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ שָׁם הַגּוֹיִם'… משרשי המצוה למחות שֵם עבודה זרה וכל זִכרה מן העולם, (ספר החינוך מצוה תל"ו). כך נהגו נביאי ישראל ("וַיְהַתֵּל בָּהֶם אֵלִיָּהוּ, וַיֹּאמֶר קִרְאוּ בְקוֹל גָּדוֹל... אוּלַי יָשֵׁן הוּא וְיִקָץ"; מלכים א' יח, כז, כמובא בקיצור שולחן ערוך ל, ו), וכן הורונו חכמינו ז"ל ("רב נחמן: כל ליצנותא אסירא בר מליצנותא דעבודה זרה דשריא"; בבלי מגילה כה, ב; סנהדרין סג, ב) ופוסקי ההלכה, כמו תשובת הגר"מ פיינשטיין (שו"ת אגרות משה חלק יו"ד ב סימן נג) מכ"ח בניסן ה'תש"כ:

"בענין אחד שפרנסתו להיות מורה בבתי הספר של המדינה בדברי ימי היונים והרומים אם מותר לספר בדתיהם, אם יש בזה איסור ד'אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֱלִילִים' (ויקרא יט, ד)... לקרא בספרים שחברו בעבודתה יש לאסור אף שנימא שבטל הטעם בזמן הזה שכבר נמאסו דעותיהם בעולם, אבל נראה פשוט שהאיסור הוא רק בספרים שחברו העכו"ם שעובדים להע"ז... בשביל הטעם בלאו דאל תפנו ונאסר לעולם אף כשיתבטל הטעם שלא ימשכו בנ"א בדבריהם הטפשיים, אבל ספרים שנתחברו מכופרים בע"ז ההיא שהוא רק להתלוצץ בהם ולבזותם במה שמספרים הבלותם ושטותם - לא נאסר גם אז. ומצינו גם בקראי שמספרים מעבודתם אבל כיון שהוא באופן שהוא לבזות ולהתלוצץ אינו כלום. וכ"ש שאין לאסור עתה מה שלא היה אסור אז. וא"כ כשצריך ללמד בהקורס שלו עניני דתיהם והבליהם, צריך לדבר בלשון שיבינו שהם עניני שטות והבל... אשר אפילו קצת בן דעת ימאס בזה וכהא שאמר ר"נ במגילה דף כ"ה... ובאופן זה מותר, וגם אפשר יביא קצת תועלת מזה שיבין מזה שאף עתה יש כמה דברים שאף שמחזיקים הרבה בנ"א שהם באמת הבלים ודברי שטות... ואף שודאי אין לנו לדרוש בפני אוה"ע בדבר דתם שמחזיקים היום מצד שלום המדינה שבחסד השי"ת אנו שרוים בצלה בשלום ושלוה ואנו מצוים להתפלל בשלומה, מ"מ לדרוש על הבליות העמים הקדמונים הוא דבר טוב שיביא תועלת ממילא".

[10] "ביום אידם" (בבלי ערובין פ, א; בפירוש ר"ח על אתר לא שובש הנוסח המקורי); "יום איד" (פירוש רש"י שבת כט, ב ד"ה מפני נכרים, ועוד) "אד" (הלכות עבודה זרה לרמב"ם פ"ט ה"ה, ובכל אותו הפרק).