פרשת דור הפַּלגה מתארת את בניית העיר ומגדל בבל,
שנקטעה באיבהּ על ידי ה' שהֱפִיצָם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ באמצעות בלבול שפתם.
מֶה היה המצב הלשוני לפני סיפור זה?
נחלקו חכמינו בביאור הפסוק הפותח: "וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים"
ובמהות בלבול הלשונות:
הדעה הרווחת בקרב המפרשים היא שהעברית היתה שפת כל העמים,
עד שהשכיחהּ ה' מפיהם, ובדרך נס נוצרו אז כל השפות.
בדרך זו הולך מדרש תנחומא האומר:
"שהלשון הראשון היו מדברים בלשון הקודש, ובו בלשון נברא העולם.
אמר הקב"ה: בעולם הזה, על ידי יצר הרע חָלקו בריותי, ונחלקו לשבעים לשון,
אבל לעוה"ב מַשוִין כולן כָתף אֶחד לקרוא בשמי ועובדין אותי".
רבי יוסף בכור שור, מפרשני הפשט בצרפת, במאה השתים עשרה למניינם,
העדיף את הדעה המוזכרת בתלמוד הירושלמי במסכת מגילה,
שאיננה מייחסת לָעברית קדימה בַזמן על שאר הלשונות,
ולפיה כבר לפני דור הפלגה היו כולם מדברים בשבעים לשון!
אם כן, מהו שאומר ה' "הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ"?
פירוש הדבר: כּל אומה שכחה את כל שבעים השפות, פרט לַשפה הָאחת שנותרה בפיה.
רבי יוסף בכור שור מסביר את יתרון פירושו בכך ש"אין נראה לומר לפי הפשט שעכשיו נבראו להם לשונות".
בין כך ובין כך, יש לשאול
האם פרשה זו נכתבה רק כדי להסביר כיצד נולדו הלשונות, ונפוצו משפחות הגויים על פני כל הארץ?!
מה יכול להיות המסר של פרשה זו?
פרופ' יהודה אליצור, זכרו לברכה, באר
כי פרשת דור הפַּלגה היא הקדמה לסיפורי האבות:
בוני המגדל אמרו "נַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם",
הם התיימרו להכריז בשרירות ליבם שהם קהל נבחר.
עשיית שם במקרא היא לשון "בחירה".
כשיבטיח ה' לאברהם אבינו "ואגדלה שמך"
הרי הוא כאומר: אני הוא הבוחר, ובך בחרתי,
ולא באנשי בבל שהחליטו לעשות שם לעצמם.
כהקדמה לפרשת "לך לך... אל הארץ אשר אראך",
מספרת לנו התורה על אנשי בבל שנסעו מִקֶּדֶם ומצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר
ועל דעת עצמם בנו שם מגדל, ששימש בעיני עובדי האלילים, היכל מפגש בין אל ואדם.
הפירוש האלילי של השם "בבל" הוא: באב-אילי באכדית (או באב אילון, בשפות אחרות), דהיינו "שער האל".
על שם יומרני זה לועגת התורה ואומרת:
אין זה שער האל כי אם שער הבלבול:
"עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ בָּבֶל - כִּי שָׁם בָּלַל ה' שְׂפַת כָּל הָאָרֶץ".
התורה דורשת כאן את השם בָּבֶל, תוך כדי עקירת משמעו המקורי והאלילי.
כפי שעוד יסופר בפרשת סולם יעקב,
מקום המפגש בין שמים וארץ אינו בבבל, אלא בְאֶרץ הבחירה,
בָאָרץ אשר יַראה ה' לאברהם בחירו.
א-ל האמת היחיד שוכן בארץ בחירתו, ארץ הצבי.
שם בית אל ושם שער השמים.
נחתום בחזון צפניה:
"כִּי אָז אֶהְפּךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה, לִקְרא כֻלָּם בְּשֵׁם ה', לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד".
כנגד הגאווה האנושית, והאלילות, שהביאו לְפירוד החברה האנושית וְלַפּיצול הלשוני והתרבותי שלה,
צופה צפניה כי החברה האנושית תשוב אל ה', ורק אז תשוב האחדות לשרור בקרבה:
הן האחדות הלשונית: שָׂפָה בְרוּרָה, לשון הקודש,
והן ההתרכזות סביב מוקד אחד גבוה,
בהר ה' ייראה, המקום אשר בחר ה',
שאליו יבואו כל האובדים בארץ אשור
ואליו ינהרו כל הגוים.
במהרה בימינו, אמן.
שבת שלום
מקורות:
E בראשית יא, א-ט
E צפניה ג, ט
E ירושלמי מגילה פ"א ה"ט (עמ' 748 במהדורת האקדמיה ללשון העברית)
E מדרש תנחומא (נח סימן יט; מהדורת ורשה)
E ר' ברוך הלוי אפשטיין, תורה תמימה לבראשית יא, הערה א
E ר"א סמט, עיונים בפ"ש, סדרה א, עמ' 30
E נחמה, עיונים בספר בראשית, עמ' 77
E יהודה אליצור, ישראל והמקרא, עמ' 44 – 48
E ד"ר יחיאל בן נון, ארץ המוריה (שיעור במכללת הרצוג של בנו, ר' יואל, מנחם אב תשע"ב)
