מהי "צְדָקָה"?
שנינו במסכת בבא בתרא (י, א): "תניא, ר"י אומר: גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה, שנאמר: 'כֹּה אָמַר ה' שִׁמְרוּ מִשְׁפָּט וַעֲשׂוּ צְדָקָה, כִּי קְרוֹבָה יְשׁוּעָתִי לָבוֹא וְצִדְקָתִי לְהִגָּלוֹת' (ישעיה נו, א)". הוא היה אומר: עשרה דברים קשים נבראו בעולם... ומיתה קשה מכולם [וצדקה מצלת מן המיתה], דכתיב: 'וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת' (משלי י, ב; יא, ד)".
מהי אותה "צְדָקָה" שמקרבת את הגאולה, ומצילה מן המיתה?
במילה "צדקה" השתמשו ומשתמשים להוראות שונות, כפי שנראה להלן. המשמעות הרגילה והמוכרת יותר של המילה "צְדָקָה" בלשון העברית מימי חז"ל ועד היום היא: עזרה לעניים, בדרך כלל במתן כסף או שווה כסף. ברם, דווקא פסוקי התורה המדברים על מצות צדקה אינם מזכירים את המילה "צְדָקָה": "וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ... וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ" (ויקרא כה, לה-לו), "לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן... פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לְאָחִיךָ לַעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ בְּאַרְצֶךָ" (דברים טו, ז-יא). מהי אם כן ה"צדקה" המופיעה בלשון התורה? במסגרת זו נצטמצם לבחינת ההופעות של "צְדָקָה" בתורה, ואחר נשוב למשמעות "צדקה" במקורות העוסקים בסגולת הצדקה לחיים ולגאולה.
א. בפרשת לך לך נאמר (טו, ו): "וְהֶאֱמִן בַּה', וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה".
לפני שנזכיר את דברי המפרשים, יש להשוות לשון זו ללשון נעים זמירות ישראל (תהלים קו, כח-לא): "וַיִּצָּמְדוּ לְבַעַל פְּעוֹר... וַתִּפְרָץ בָּם מַגֵּפָה. וַיַּעֲמֹד פִּינְחָס וַיְפַלֵּל, וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה. וַתֵּחָשֶׁב לוֹ לִצְדָקָה לְדֹר וָדֹר עַד עוֹלָם". בתהלים ברור שמעשהו של פנחס נחשב לו לצדקה לנצח, כלומר: ה' הוא שחשב זאת לצדקה; אך בבראשית לא ברור מיהו החושב למי את מה ל"צדקה".
אונקלוס מתרגם "צְדָקָה" - "זכו", בעברית: זכות. רס"ג, רש"י, רד"ק, ספורנו ועוד, הולכים בדרך זו, והם מבארים שהנושא של "וַיַּחְשְׁבֶהָ" הוא: ה', אשר חשב שבזכות אמונתו של אברהם בה', ראוי אברהם לקבל שׂכר טוב. כפירוש זה משמע מדברי חז"ל הדורשים על אברהם אבינו את מזמור כ"ד (שיר של יום ראשון): "[יִשָּׂא בְרָכָה מֵאֵת ה'] וּצְדָקָה מֵאֱ-לֹהֵי יִשְׁעוֹ - שנאמר והאמין בה' ויחשבה לו צדקה". צְדָקָה זו היא הגמול הטוב וברכת ההצלחה והישועה, הראויים למי שהתנהגותו יוצאת מגדר הרגיל, ועושה לפנים משורת הדין, ככתוב במשלי (כא, כא): "רֹדֵף צְדָקָה וָחָסֶד, יִמְצָא חַיִּים צְדָקָה וְכָבוֹד".
על פירוש זה מקשה ר"י בכור שור, מדוע אברהם ראוי לְשָׂכָר על אמונתו בה', "כי מי לא יאמין באל הנאמן?!", וביתר פירוט מקשה גם כן הרמב"ן: "ואיני מבין מה הזכות הזאת: למה לא יאמין באלהי אָמֵן, והוא הנביא בעצמו, ולֹא אִישׁ אֵל וִיכַזֵּב! ומי שהאמין לשחוט את בנו היחיד האהוב ושאר הנסיונות - איך לא יאמין בבשורה טובה?!"
כיצד יתיישבו דברי רש"י על "וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה" מקושיית ריב"ש ורמב"ן?
רמ"מ שניאורסון, אדמו"ר חב"ד האחרון: "רק לאברהם נחשבה האמונה לזכות, שכּן לזרעו אחריו כבר באה בירושה" ("ביאורים לפירוש רש"י על התורה", עמ' 82).
קושיה זו הביאה אותם לפרש שהנושא של "וַיַּחְשְׁבֶהָ" הוא אברהם, ו"לּוֹ" - היינו לקב"ה. וכך מסקנת רבי אבא כמובא בספר הזוהר (פרשת נשא קמח, א): "רבי אבא הוה אזיל ללוד, פגע ביה ר' זירא בר רב, אמר ליה... מאי דכתיב 'והאמין ביי' ויחשבה לו צדקה: אי קודשא בריך הוא חשבה לאברהם, או אברהם לקודשא בריך הוא? ואנא שמענא דקודשא בריך הוא חשבה לאברהם, ולא אתישבא בלבאי. אמר ליה: הכי אוקימנא, ולאו הכי הוי, תא חזי: ויחשבה - 'ויחשוב לו' לא כתיב, אלא 'ויחשבה' - אברהם ודאי חשבה לקודשא בריך הוא".
מה פירוש "צְדָקָה" לפי זה?
יתכן שכוונת הזוהר לפרש שהצלע השניה של הפסוק "וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה" חוזרת על הצלע הראשונה "וְהֶאֱמִן בַּה'" במילים שונות, וכוונתה שאברהם החשיב את הבטחת ה' כדבר ודאי ואמיתי. לפי זה, פירוש "צְדָקָה" - אֱמֶת. לאור פירוש זה, מתבאר יפה הכתוב שאנו אומרים בפסוקי דזמרא: "וְכָרוֹת עִמּוֹ הַבְּרִית לָתֵת אֶת אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי... לְזַרְעוֹ, וַתָּקֶם אֶת דְּבָרֶיךָ כִּי צַדִּיק אָתָּה" - המקיים הבטחתו נקרא "צַדִּיק".
בדרך דומה בארו גם החזקוני ורלב"ג. אך נחלקו בפירוש "צְדָקָה":
לפי רלב"ג, "צְדָקָה" היא "מה שראוי לפי היושר והמשפט" (כלומר, אברהם חשב שהבטחת הזרע אכן מגיעה לו, וראויה למי שדבק בה'). ולפי החזקוני ומפרשים נוספים, "צְדָקָה" היא הליכה לִפנים משורת הדין (כלומר, אברהם חשב שהבטחת הזרע אינה בזכות מעשיו ואין זה מגיע לו על פי דין, אלא מחסדו ונדיבותו של ה').
הרב שמשון הירש מציע שני פירושים המתבססים על ההנחה שצְדָקָה זו היא נאמנות לחובה, הליכה לפי שורת הדין. בתחילה הוא מציע שהנושא הוא אברהם, שמצד אחד האמין בהבטחת ה' הנדיבה "כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ", ומצד שני הִצדיק עליו דין שמים שעד עתה לא זכה לפרי בטן, ואף שזה היה למעלה מבינתו, ההנהגה הא-לוהית נחשבה בעיניו "צְדָקָה", צודקת, לפי הדין.
לבסוף כותב הרב הירש: "אך נראה יותר, שה' הוא הנושא, והמושא 'לו' מתייחס לאברהם: אמונתו של אברהם נחשבה בעיני ה' צְדָקָה; בה הוא מילא את ייעוד חייו בנאמנות גמורה לחובתו... אברהם השלים את מילוי ייעוד חייו באמונה אשר האמין: הוא התמסר לה' ללא סייג וללא שיור".
בנוסף לפירושים הנ"ל, דרשו חז"ל מפסוק זה שאברהם אבינו היה נותן צדקה לעניים. זו לשון מדרש משלי (בובר) על הכתוב "עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת שֵׂיבָה, בְּדֶרֶךְ צְדָקָה תִּמָּצֵא" (טז, לא): "אם ראית אדם שהוא מתעסק בתורה ובמעשים טובים ובגמילות חסדים, עתיד לזכות לעטרת שיבה... בא ולמד מאברהם... והיכן מצינו שעשה צדקה, דכתיב 'והאמין בה' ויחשבה לו צדקה'".
יתכן שכנגד מדרש זה יצא "רודף הפשט", ר"א אבן עזרא, בפירושו לכתוב זה: "צדקה - כמו 'וּצְדָקָה תִּהְיֶה לָּנוּ' (דברים ו, כה), ו'צדק' ו'משפט' אחים. רק בדברי קדמונינו ז"ל דרך 'צדקה' אחרת". ראב"ע סובר שמשמעותה של צְדָקָה בלשון המקרא קרובה למשמעות של צֶדֶק ומשפט, ורק בלשון חז"ל משמשת צְדָקָה בדרך אחרת, כלומר, במובן של חסד כלכלי, עזרה ממונית לזולת, נתינת כסף לנזקקים.
ב. בפרשת וירא נאמר (יח, יט): "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו, וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט". אלה דברי ה' הבאים בתור נימוק לכך שה' ראה לנכון לשתף את אברהם אבינו בתוכניותיו לגבי סדום ובנותיה, וכך לתת לאברהם הזדמנות לתבוע מאת "שׁוֹפֵט כָּל הָאָרֶץ" שישפוט בצדק ובמישרים.
מה פירוש "לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט"?
כאן אין מקום לפרש "זכות ושׂכר טוב" כמו שפרש רש"י וסיעתו בפרשת לך לך, כי כאן מדובר על מעשה בני אדם, ולא על תוצאות המעשה. ואכן, בשונה מכל צְדָקָה אחרת בתורה תִרגם אונקלוס: "צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" - "צדקתא ודינא". אך מה עניינה של "צְדָקָה" - "צדקתא" זו, הבאה יחד עם "מִשְׁפָּט"?
בכמה מקומות דרשו חז"ל פסוק זה, ודרשו את "צדקה" כמורגל בלשונם: חסד ועזרה לזולת (יבמות עט, א; כתובות ח, ב; מכות כד, א). אך במסכת סנהדרין (נו, ב; נז, ב) למדו ממנו על מצות דינים, אחת משבע מצוות בני נח.
צירוף המילים "צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" מופיע רק עוד פעמיים בתנ"ך (תהלים לג, ה; משלי כא, ג) -- לעומת הצירוף המהופך "מִשְׁפָּט וּצְדָקָה", המוכר ממזמור צ"ט בתהלים (ונאמר בקבלת שבת): "מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בְּיַעֲקֹב אַתָּה עָשִׂיתָ", ובסה"כ מופיע בלשון המקרא כ"ה פעמים. האם יש הבדל במשמעות צירופים אלה? האם "צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" הם שני דברים או דבר אחד?
חז"ל דנו בביאור הצירוף המהופך "מִשְׁפָּט וּצְדָקָה" שנאמר לגבי דוד המלך. וכך אמר רבי יהושע בן קרחה: "מצוה לבצוע, שנאמר: 'אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם', והלא במקום שיש משפט אין שלום, ובמקום שיש שלום אין משפט! אלא איזהו משפט שיש בו שלום, הוי אומר זה ביצוע. וכן בדוד הוא אומר: 'וַיְהִי דָוִד עוֹשֶׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה [לְכָל עַמּוֹ]', והלא כל מקום שיש משפט אין צדקה, וצדקה אין משפט, אלא איזהו משפט שיש בו צדקה, הוי אומר זה ביצוע".
בבסיס קושיית רבי יהושע בן קרחה "כל מקום שיש משפט אין צדקה" עומדת ההנחה ש"צדקה" נרדפת ל"חסד" (לפנים משורת הדין), ועל כן עומדת בניגוד ל"משפט" (שורת הדין המדוקדק). הרמב"ן (בפירושו לויקרא כ, יז) אומר על "צדקה" ו"חסד" ש"הם האחים התאומים הנזכרים בכל מקום, כמו... 'כִּי אֲנִי ה' עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ' (ירמיה ט, כג)". וכיו"ב כתב ר' מנחם המאירי בפירושו לתהלים לג, ה (וכעי"ז בפי' רד"ק): "אֹהֵב צְדָקָה וּמִשְׁפָּט, חֶסֶד ה' מָלְאָה הָאָרֶץ": "עם היות הצְדָקָה מורה על ענין חסד, כלומר שהמִדה הטובה מרובה לפניו בהעביר מעט בַקַלוֹת, או להקל ענשן; רוצה לומר: עם היותו אוֹהֵב מִשְׁפָּט תתערב עמו לטובה ולכף זכות מדת הצְדָקָה. וזה תמיד, וברוב בני אדם, והוא ענין חֶסֶד ה' מָלְאָה הָאָרֶץ".
מתוך פירוש זה של צְדָקָה, הבין רבי יהושע בן קרחה את הצירוף "מִשְׁפָּט וּצְדָקָה" כהכרעה במריבות באופן שיש בו גם משפט וגם צדקה, דהיינו סטייה מהדין המדוקדק ומהמשפט האמיתי לכיוון השלום, וזהו ה"ביצוע", ה"פשרה" והגישור.
ר' מאיר שמחה הכהן מדווינסק מבאר את פשר ההבדל בין "מִשְׁפָּט וּצְדָקָה" ל"צְדָקָה וּמִשְׁפָּט": דוד המלך דן בעיקר לפי משפט התורה, ורק כשלא ידע דין תורה או בדין מרומה היה מפשר. הלכך נאמר עליו שעשה בעיקר "מִשְׁפָּט" ורק אח"כ נאמר "וּצְדָקָה". לעומת זאת, אצל אברהם אבינו הקדימה התורה "צְדָקָה" ל"וּמִשְׁפָּט", כי היה זה לפני מתן תורה, ואברהם נהג כדין בני נח שלפתרון כל סכסוך עדיף למצוא פשרה, ורק לפעמים היה מכריע על פי ה"מִשְׁפָּט", היינו "הדין הנימוסי הטפל, כפי השׂכל האנושי" (משך חכמה כאן, ע"פ רש"י סנהדרין נו, ב ד"ה כך נצטוו).
גם הרב שמשון הירש מבאר ש"צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" הם שני דברים, אך הוא מסביר שההבדל ביניהם הוא זה: "מִשְׁפָּט" מציין מה שניתן לתבוע מחברו בדין, לעומת "צְדָקָה" המציינת זכות שאפשר לצַפּות אליה רק מתוקף מצוות ה' שהטיל על האדם חובה לעשות חסד. לעומת סדום ועמורה שמלאו משפטים, סעיפי חוקים ודינים, ללא שמץ צדקה ובדל חסד -- מלמד אברהם את ביתו להקדים צדקה למשפט, ולעיתים אף לחייב הליכה לפנים משורת הדין. מצות הצדקה, כותב הרב הירש, מזכה את 'כל דצריך' בזכות הנתונה לו מאת ה', ועל ידה יודע גם העשיר שאין הוא אלא אפוטרופוס על ממון המגיע לעניים בדין.
בארץ ישראל היה "זְכֵי בִי" ביטוי מקובל לעשיית צדקה וחסד, כנאמר בויקרא רבה (לד, ז): "אמר רבי זעירא: אפילו שיחתן של בני ארץ ישראל תורה היא. הכיצד? אדם אומר לחבירו: זכי בי, איזדכי בי, זכי גרמך בי".
ברוח דבריו של הרב הירש מבאר הר"א מונק (עולם התפילות, עמ' קמ"ו) ש"משפט וצדקה" הם גולת הכותרת של ההישגים התרבותיים של עמנו, המיועדים להובילנו בדרך ה'. בעוד יתר העמים מסתפקים בעשיית משפט על דרך הסדר החיצוני הפורמאלי, המייצב גבולות לכל יחיד כדי למנוע הפרעות -- שׂמה תורת ישראל את הדגש על הדרישה המוסרית, שהחוק והמשפט גם יתאימו לכללי האתיקה והמוסריות, כדוגמת הקב"ה "מלך אוהב צדקה ומשפט". בניגוד לשופט בשר ודם, שמוכרח להתנהג לפי הכלל "אין מרחמים בדין" -- רק ה' השופט כל הארץ בצדק ובמישרים, מסוגל להתחשב אף ברגשי חסד ורחמים במסגרת פסק דינו.
נסכם עד כה: הצירופים "צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" ו"מִשְׁפָּט וּצְדָקָה" מכילים שני רכיבים שונים, ויש חשיבות לסדר שלהם.
יתכן שיש לבאר באופן זה צירופים אלה גם כשהם מופיעים בלשון חז"ל ובלשון התפילה. את לשון הברכה בתפילת י"ח "ברוך אתה ה', מלך אוהב צדקה ומשפט", שנתקנה ע"י אנשי כנסת הגדולה על פי הכתוב בתהלים (לג, ה) "אֹהֵב צְדָקָה וּמִשְׁפָּט, חֶסֶד ה' מָלְאָה הָאָרֶץ", נראה לבאר באותה דרך, ש"צְדָקָה" היא נטייה לחסד ורחמים, ואילו "מִשְׁפָּט" הוא הדין, ואנו משבחים את ה' על השילוב ביניהם, מעין זה: "אוהב לשתף מדת רחמים למדת המשפט".
בניגוד לכל האמור לעיל, יתכן ש"צְדָקָה" בתוך הצירוף "צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" איננה מבטאת חסד והתנהגות לפנים משורת הדין. מהֶקשר הפסוקים נראה ש"צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" היינו התנהגות צודקת וישרה, שהרי כך טוען אברהם אבינו כלפי רבש"ע: "חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה, לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע, וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע, חָלִלָה לָּךְ! הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?!" (שם פסוק כה). וכ"כ שם רמב"ן: "כי ידעתי בו שהוא מכיר ויודע שאני ה' אוהב צדקה ומשפט, כלומר, שאני עושה משפט רק בצדקה, ולכך יצוה את בניו וביתו אחריו לאחוז דרכי. והנה, אם בדרך צדקה ומשפט יפטרו, יתפלל לפני להניחם וטוב הדבר; ואם חייבין הם לגמרי, גם הוא יחפוץ במשפטם; ולכן ראוי שיבֹא בסוד ה'". א"כ מה שמַנחה את אברהם הוא הצדק שבמשפט, האמת שבהכרעת הדין, ואין כאן הליכה לפנים משורת הדין.
לפי שיטה זו, אין "צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" שני דברים, אלא דבר אחד, ואין הבדל (ברובד פשוטו של מקרא) בין הצירופים "צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" ו"מִשְׁפָּט וּצְדָקָה", ופירושם דומה לצירוף הסמיכות "מִשְׁפַּט צֶדֶק" (דברים טז, יח) - כלומר: משפט צודק וישר.
בדרך הילוכו מבאר עבורנו הרמב"ן מהי דעתו בפירוש הכתוב הנ"ל בתהלים (לג, ה) "אֹהֵב צְדָקָה וּמִשְׁפָּט": ה' אוהב משפט (צורת ניהול חברתי) שמאופיין בצֶדֶק וביושר. יתכן שכך יפרש הרמב"ן גם את לשון הברכה "מלך אוהב צדקה ומשפט".
ג. בפרשת ויצא נאמר (ל, לג): "וְעָנְתָה בִּי צִדְקָתִי בְּיוֹם מָחָר כִּי תָבוֹא עַל שְׂכָרִי לְפָנֶיךָ, כֹּל אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ נָקֹד וְטָלוּא בָּעִזִּים וְחוּם בַּכְּשָׂבִים - גָּנוּב הוּא אִתִּי".
יעקב אבינו טוען כלפי לבן שהצְדָקָה שלו (כלומר הצדק, האמת, והיושר שעל פיהם הוא חי) תענה (תעיד,ותצהיר ותוכיח) לפני לבן. נראה ברור שאין מדובר כאן על צְדָקָה במובן של חסד ולפנים משורת הדין, אלא על שלמות מוסרית ומילוי חובותיו עד תום בנאמנות גמורה.
ד. בפרשת ואתחנן נאמר (דברים ו, כד-כה): "וַיְצַוֵּנוּ ה' לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לְיִרְאָה אֶת ה' אֱ-לֹהֵינוּ, לְטוֹב לָנוּ כָּל הַיָּמִים, לְחַיֹּתֵנוּ כְּהַיּוֹם הַזֶּה. וּצְדָקָה תִּהְיֶה לָּנוּ כִּי נִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֵינוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּנוּ".
ר"א אבן עזרא מביא שלושה פירושים לכתוב זה: "וצדקה תהיה לנו - יש אומרים: מכאן רמז לשכר המצוות לעולם הבא. ולפי הפשט, כי מדרך הצדקה חייבים אנחנו לשמור את רצונו, כי הוא אדוננו. והנכון בעיני, כי כל הגוים יראו שאנחנו צדיקים בשמרנו מצוותיו וחקיו, שהם צדיקים, כי כן כתוב".
בראשונה מבאר ראב"ע, בשם "יש אומרים", שכגמול על עשיית המצוות תהיה לנו צדקה, כלומר נקבל שׂכר טוב, בעולם הזה או בעולם הבא. וכך סובר הרמב"ן המטעים שם זה: "והנה אנחנו חייבין לעשות רצון הבורא, שהוא א-להינו ואֲנַחְנוּ עַמּוֹ וְצֹאן ידיו, ואין בכל מצותיו רק טוב, ועוד שתהיה לנו צדקה לפני ה' אלהינו, ויתן לנו שכר טוב בעשיית כל המצות האלו. קרא גמול המצוות 'צדקה', כי העבד הקנוי לרבו שהוא חייב לעבוד אותו, אם יתן עוד שכר בעבודתו, צדקה יעשה עמו". כלומר, השכר על המצוות שאנו מחויבים לקיים, אינו ראוי לנו בדין ובמשפט, אלא נובע מחסדו ומרצונו הבלעדי להיטיב עִמנו ולהעניק לנו.
בניגוד לפירוש זה שבו פירוש "צְדָקָה" הוא כעין "מתנת נדבה" (בדומה לפירוש המילה הרווח בלשון חז"ל), מוסיף ראב"ע דרך שניה לבאר את הכתוב, והוא מוגדר על ידו כ"פשט", והוא תואם את דבריו הנ"ל בפרשת לך לך שמשמעות "צְדָקָה" בתנ"ך קרובה לצֶדֶק ולחובה על פי דין: בנוסף לכתוב בפסוק כ"ד, שהמצוות כדאִיוֹת והן מטיבות עִמנו ומְחַיּוֹת אותנו, מוסיף פסוק כ"ה לומר ששמירת מצוות ה' איננה רשות או התנדבות משתלמת, אלא זוהי חובתנו על פי הדין והצדק, כי הוא אדוננו ואנו עבדיו.
גם בפירוש השלישי "והנכון" בעיני ראב"ע מתפרשת צְדָקָה במשמעות קרובה לצֶדֶק: בשמרנו את המצוות תתפרסם הצְדָקָה בעולם, כלומר האומות יכירו בכך שעבודת הבורא היא דרך החיים הצודקת, האמיתית והנכונה, וכמו שכתוב בפרשת ואתחנן (דברים ד, ח) "וּמִי גּוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם, כְּכֹל הַתּוֹרָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם".
פירוש נוסף מצינו בפירוש אור החיים הק' לר"ח ן' עטר: את המילה "צְדָקָה" הוא מסביר בדומה למשמעותה בלשון חז"ל: דרך חיים שאינה חובה. לדבריו, פסוק כ"ד עוסק במדרגה הבסיסית של עבודת ה' מיראה, עבודת חובה כמו של עבד לאדונו, שבתמורה לה חייב אדונו לספק לו פרנסתו וצורכי חייו, ולכן כתוב "וַיְצַוֵּנוּ... לְיִרְאָה אֶת ה'... לְחַיֹּתֵנוּ". אך פסוק כ"ה עוסק במדרגה השניה, עבודה מאהבה, שהיא מצוה רבה ועצומה, אך איננה חובת העבד, ועל כן מוגדרת כ"צְדָקָה", ומטרתה היא "לַעֲשׂוֹת... כַּאֲשֶׁר צִוָּנוּ", לא לצד שום פניה אלא לעשות המצוה באהבה שלמה כמאמר דוד ע"ה: "לַעֲשׂוֹת רְצוֹנְךָ אֱ-לֹהַי חָפָצְתִּי" (תהלים מ, ט).
ה. בפרשת עקב מזהירה אותנו התורה (דברים ט, ד-ו): "אַל תֹּאמַר בִּלְבָבְךָ בַּהֲדֹף ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֹתָם מִלְּפָנֶיךָ לֵאמֹר: 'בְּצִדְקָתִי הֱבִיאַנִי ה' לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת, וּבְרִשְׁעַת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה ה' מוֹרִישָׁם מִפָּנֶיךָ'. לֹא בְצִדְקָתְךָ וּבְיֹשֶׁר לְבָבְךָ אַתָּה בָא לָרֶשֶׁת אֶת אַרְצָם, כִּי בְּרִשְׁעַת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה ה' אֱ-לֹהֶיךָ מוֹרִישָׁם מִפָּנֶיךָ, וּלְמַעַן הָקִים אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב. וְיָדַעְתָּ כִּי לֹא בְצִדְקָתְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ, כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף אָתָּה".
התורה שוללת את ההנחה המוטעית שירושת ארץ ישראל ע"י עם ישראל תהיה בזכות מעשיהם, שהרי "עַם קְשֵׁה עֹרֶף אָתָּה", והכתוב הולך ומדגים (עד סוף הפרק) את כישלונות העם. שלוש פעמים מופיעה כאן הצְדָקָה, ואונקלוס תרגמם (כדרכו) ללשון "זכות". "בְּצִדְקָתִי" ו"בְצִדְקָתְךָ" עומדים כאן בניגוד ל"בְרִשְׁעַת הַגּוֹיִם", ואין לדעת מה פשרה המדויק של "צְדָקָה" זו. יתכן שכוונת התרגום לזכות ולשכר המגיעים למי שהלך בדרך התורה, דרך הצדק; ויתכן שכוונתו לזכות המגיעה למי שהלך לפנים משורת הדין וגמל חסדים טובים שלא היה חייב בהם.
ו. בפרשת כי תצא נאמר (דברים כד, י-יג): "כִּי תַשֶּׁה בְרֵעֲךָ מַשַּׁאת מְאוּמָה, לֹא תָבֹא אֶל בֵּיתוֹ לַעֲבֹט עֲבֹטוֹ. בַּחוּץ תַּעֲמֹד, וְהָאִישׁ אֲשֶׁר אַתָּה נֹשֶׁה בוֹ יוֹצִיא אֵלֶיךָ אֶת הַעֲבוֹט הַחוּצָה. וְאִם אִישׁ עָנִי הוּא, לֹא תִשְׁכַּב בַּעֲבֹטוֹ. הָשֵׁב תָּשִׁיב לוֹ אֶת הַעֲבוֹט כְּבֹא הַשֶּׁמֶשׁ, וְשָׁכַב בְּשַׂלְמָתוֹ וּבֵרְכֶךָּ, וּלְךָ תִּהְיֶה צְדָקָה לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ".
פרשה זו מדברת על עזרה ללווה עני, אך לא על מתן "צְדָקָה" במשמעו הרגיל והמאוחר, עזרה (ממונית) לעניים. המילה "צְדָקָה" אכן מופיעה, אך היא משמשת כאן במובן אחר: זכות העומדת למַלווה על כך שבתקופת ההלוואה השיב את העבוט (המשכון) לעני בכל לילה שהעני היה זקוק לו, וכך תרגם אונקלוס: "זכו". מלבד הברכה שמקבל המלווה מפי הלווה העני, אומרת התורה כי בזכות מעשה זה תהיה "צדקה" לפני ה', כלומר, ה' יגמול עִמו טוב. וכך אומרים חז"ל: "וּבֵרְכֶךָּ - שהוא מצוּוֶּה לברכך; יכול אם בירכך את מבורך, ואם לאו אין את מבורך? תלמוד לומר: וּלְךָ תִּהְיֶה צְדָקָה לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ, מכל מקום".
עד כאן פשוטו של מקרא. בדרשתו של רבי יצחק, המופיעה בפסחים (לא, ב) ובעוד מסכתות, הובנה "צְדָקָה" זו כפי המורגל בלשון חז"ל: "מנין לבעל חוב שקונה משכון, שנאמר: ולך תהיה צדקה, אם אינו קונה משכון - צדקה מנין? מכאן לבעל חוב שקונה משכון". הגם שהמלווה גומל חסד עם הלווה בהשבה הזמנית של המשכון, אין מתקיימת כאן "צְדָקָה" אלא אם נניח שבמתן משכון למלווה הוא קונה אותו במידה מסוימת, ואז השבת המשכון נחשבת כנתינת רכושו לעני (כן כתבו שם התוספות והריטב"א).
גם בברייתא המספרת על מונבז המלך שביזבז את כל נכסיו לעניים בשני בצורת (בבא בתרא יא, א; ירושלמי פיאה פ"א ה"א), מובא הפסוק "ולך תהיה צדקה" כהוכחה לשׂכר הגנוז למי שנותן מכספו לעניים, למרות שכאמור אין פשוטו של מקרא זה מדבר במצות "צדקה".
לדרשות אלה התייחס ר"א אבן עזרא בפירושו כאן: "תהיה צדקה - פירוש שתשקול חבירך במאזני צדק עמך שישכב בעבוטו. ועל דעת המעתיקים, כי יש הפרש במקומות בין צדק לצדקה".
בניגוד לדבריו בפרשת לך לך שקבעו נחרצות כי בלשון המקרא "צְדָקָה" קרובה ל"צדק" ו"משפט", ו"רק בדברי קדמונינו ז"ל דרך 'צדקה' אחרת", כאן הוא מזכיר את דעת חז"ל ("המעתיקים", מעבירי המסורת מדור לדור), המבחינים בין "צְדָקָה" ל"צדק", ואין ראב"ע דוחה אפשרות זו.
אמנם, נראה כי ראב"ע מעדיף לפרש שלפי הפשט משמעות "צְדָקָה" כמו מקבילתה "צדק", וכאן הוא מבאר שהמלווה המשיב את העבוט, נוהג עם העני בשִוְיוֹן ובצדק: המלווה "שוקל את חבירו עמו במאזני צדק", ואומר לעצמו: אם נתעלם מהפערים הכלכליים, הרי שנינו בני אדם, ולשנינו הזכות לשכב לישון כראוי; ומתוך מחשבה צודקת, אמיתית וישרה זו מאפשר המלווה לעני לשכב בעבוטו.
ז. הפעם האחרונה בתורה שמופיעה "צדקה" היא בברכת משה לשבט גד (דברים לג, כ-כא): "וּלְגָד אָמַר: בָּרוּךְ מַרְחִיב גָּד, כְּלָבִיא שָׁכֵן, וְטָרַף זְרוֹעַ אַף קָדְקֹד. וַיַּרְא רֵאשִׁית לוֹ, כִּי שָׁם חֶלְקַת מְחֹקֵק סָפוּן, וַיֵּתֵא רָאשֵׁי עָם, צִדְקַת ה' עָשָׂה, וּמִשְׁפָּטָיו עִם יִשְׂרָאֵל".
רש"י (ע"פ במדבר רבה יג, כ) ור"א אבן עזרא מבארים שהכתוב מדבר בבני גד שהבטיחו לצאת לפני ישראל להלחם עם עמי כנען ולכבוש את הארץ, ו"צדקת ה'" היא העֲמידה שלהם בדיבורם בנאמנות: "שהאמינו דבריהם ושמרו הבטחתם".
פירושו השני של רש"י מבאר את הכתוב על משה רבנו, וכך שנינו באבות (פ"ה משנה יח): "כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו... משה זכה וזיכה את הרבים, זכות הרבים תלוי בו, שנאמר: צדקת ה' עשה, ומשפטיו עם ישראל". מפירושי הראשונים נראה ש"צִדְקַת ה' וּמִשְׁפָּטָיו" הוא כינוי לתורה, שהיא הצדקה והמשפט של ה'.
גם כאן מצאנו מחד גיסא מדרשים ומפרשים שהבינו "צְדָקָה" זו במשמעה הרגיל של מתנות עניים, ומאידך גיסא מדרשים שהבינו "צְדָקָה" זו בדומה ל"צדק", משפט ודין.
ח. עתה, לאחר שנוכחנו לראות מגוון הוראות החבויות במילה "צדקה" בלשון התורה, נשוב לשאלת הפתיחה: איזו צדקה בכוחה להציל ממוות ולקרב את הגאולה?
המשמעות הרגילה של צְדָקָה בלשון חכמים היא מתנות לעניים, ולכן סביר להניח שבשבח צְדָקָה זו הפליג ר"י. ברם, אין מקרא יוצא מידי פשוטו (שבת סג, א), ונראה מעיון בכתובים שגם עשיית צדקה במובן של משפט צדק ושל יושר מקרבת את הגאולה:
בדומה למאמר ר"י "גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה", אמר גם האמורא עולא: "אין ירושלים נפדית אלא בצדקה, שנאמר: צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה" (סנהדרין צח, א).
על איזו צדקה מדבר עולא? יתכן לפרש דבריו על עשיית צדק ומשפט, כי דבריו הובאו מיד אחר מאמר רבי שמלאי משום רבי אלעזר ברבי שמעון: "אין בן דוד בא עד שיכלו כל שופטים ושוטרים [הרעים] מישראל", ואף הוא למד כן מחזון ישעיהו (א, כה-כו), שנאמר: "וְאָשִׁיבָה יָדִי עָלַיִךְ, וְאֶצְרֹף כַּבֹּר סִיגָיִךְ (רש"י: תערובת רשעים עם הכשרים), וְאָסִירָה כָּל בְּדִילָיִךְ (הרשעים שבך המובדלים לראשי עם), וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה, וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה, אַחֲרֵי כֵן יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק קִרְיָה נֶאֱמָנָה".
ואף אם התכוון עולא לצדקה וחסד לעניים, מפירוש הפשט של ר' יוסף קרא לחזון ישעיהו אפשר ללמוד שעשיית צדק והקפדה על משפט מתוקן ואמיתי מקרבות את הגאולה: "צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה - באֵיזה זכות הגליות מתקבצות, בשביל האמת והצדק, שישובו להיות אנשי אמת וצדקה".
ט. ועל איזו צדקה אמר החכם מכל אדם ש"תַּצִּיל מִמָּוֶת"?
כאמור, פסוק זה נאמר פעמיים:
1) משלי י, ב: "לֹא יוֹעִילוּ אוֹצְרוֹת רֶשַׁע, וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת".
צְדָקָה מנוגדת ל"אוֹצְרוֹת רֶשַׁע". יש מפרשים שמדובר במתן צדקה לעני, ויש מפרשים שההקבלה היא של "אוֹצְרוֹת רֶשַׁע" לעומת "אוֹצְרוֹת צְדָקָה", כלומר עושר שנעשה בדרך הצדק והיושר.
2) משלי יא, ד: "לֹא יוֹעִיל הוֹן בְּיוֹם עֶבְרָה, וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת".
גם כאן יתכן להסיק מהניגוד ל"הוֹן" ש"צְדָקָה" זו היא הון שניתן לעניים. אמנם, יש לציין כי לפני כן (פסוק א') מדובר על צדק ויושר: "מֹאזְנֵי מִרְמָה תּוֹעֲבַת ה', וְאֶבֶן שְׁלֵמָה רְצוֹנוֹ". וכך מפרש רלב"ג: "הצדקה והיושר".
בין כך ובין כך מסתבר שר"י שאמר שצדקה מצלת מן המיתה דִבר על הצדקה הניתנת לעניים. אך בפסוקים אחרים מפורש שאף על הצדקה במובן של צדק ויושר זוכים לאריכות ימים:
דברים טז, יח-כ: "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ... וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק. לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט, לֹא תַכִּיר פָּנִים, וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד... צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף, לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ".
ואמרו על כך בספרי (קמ"ד): "מלמד שמִנוי הדיינים כדיי הוא להחיות את ישראל ולהושיבם על אדמתם ושלא להפילם בחרב".
וכן בפרשת משקלות (דברים כה, יג-טז): "לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּכִיסְךָ אֶבֶן וָאָבֶן גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה... אֶבֶן שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה לָּךְ... לְמַעַן יַאֲרִיכוּ יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה... כִּי תוֹעֲבַת ה' אֱ-לֹהֶיךָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה כֹּל עֹשֵׂה עָוֶל".
וכתב ר"א אבן עזרא: "למען יאריכו ימיך - כי זה ידוע, כי כל מלכות צדק תעמוד, כי הצדק כבנין. והעיוות כהריסות, ברגע יפול הקיר".
לסיכום: עשיית צְדָקָה מקרבת את הגאולה, ומצילה מן המיתה. הדברים נכונים הן לגבי צְדָקָה במובן העתיק של התנהגות ישרה ואמיתית על פי הדין, והן לגבי מצות צְדָקָה במשמע הרגיל היום של עזרה כלכלית לנזקקים ומתן ממון ומתנות לאביונים.
זאת ועוד, יתכן שדוקא הצְּדָקָה הראשונה גדול שכרה יותר מהצְּדָקָה במשמעה הרגיל היום, הואיל וקל יותר להתנדב ולהרגיש טוב עם עשיית חסד - מאשר לדקדק בפרטי הדינים ולעמוד על משמר היצר לבל ניכשל בדין וניקח את מה שאינו מגיע לנו, או שלא נוותר על מה שמגיע לזולתנו. "לפום צערא - אגרא".
יה"ר שנזכה לשוב אל ה', וללכת בדרכו במשפט, בצדק, בצדקה, בחסד וברחמים, ויתקיימו לעינינו דברי ירמיהו (כג, ה-ו): "הִנֵּה יָמִים בָּאִים, נְאֻם ה', וַהֲקִמֹתִי לְדָוִד צֶמַח צַדִּיק, וּמָלַךְ מֶלֶךְ וְהִשְׂכִּיל, וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ. בְּיָמָיו תִּוָּשַׁע יְהוּדָה, וְיִשְׂרָאֵל יִשְׁכֹּן לָבֶטַח, וְזֶה שְּׁמוֹ אֲשֶׁר יִקְרְאוֹ ה' צִדְקֵנוּ".
תם ולא נשלם!
