* הנה פיתוח של מה שכתבתי בעבר (כאן: https://blog.maanelashon.org/2018/01/blog-post_31.html).
לאחר כל פרק של התלמוד מופיעות המילים "הדרן עלך", ובסיום לימוד מסכת נהוג לומר את נוסח ה"הדרן" המודפס בסיום המסכת[1].
משמעות המילה "הדרן" מעורפלת מעט.
ר' אליהו בחור במילון התלמודי "התשבי" (נדפס באיזנא שבגרמניה בשנת ש"א) הציע ש"הדרן" מלשון חזרה, ושני דרכים להסביר זאת:
א. יתכן ש"הדרן" הוא שֵם בצירוף כינוי: "חֲזָרָתֵנוּ" (= הַחֲזָרָה שלנו), כדברי רבי יעקב עמדין בהגהתו שם.
ב. יתכן שהוא הפועַל הארמי "הֲדַרַן", ופרושו: "חָזַרְנוּ", והסיומת "-ן" מציינת גוף ראשון, "מדברים" בזמן עבר[2]. בדומה לכך ניתן להציע שפירושו "הקפנו, סיימנו ללמוד מתחלה ועד סוף", או "חזרנו, התאמצנו ללמוד"[3].
יובל שנים מאוחר יותר הוצע כיוון אחר על ידי אחי המהר"ל מפראג, רבי חיים בן בצלאל מפרידברג, מחבר ספר הדקדוק "עץ חיים", בספרו "ספר החיים" (נדפס בקראקא, בשנת שנ"ג), ש"הֲדָרַן" הוא שם עצם בצירוף כינוי: "הֲדָרֵנוּ" (= הֶהָדָר שלנו)[4].
בדור האחרון מתפשט מנהג חדש: יש מוסיפים את המילים "בלי נדר" לפני "הדרן עלך"[5]. נראה שמי שמחמיר לומר כך אינו מפרש כנ"ל, אלא מפרש פירוש רביעי ל"הדרן": "הדרן" היא צורת בינוני, ופירושה: "אנו חוזרים", כלומר: "נחזור" בעתיד.
פירוש זה הוצע לראשונה כתרגום ל"הדרן" לפני כתשעים שנה בלבד[6], ואין הוא עולה בקנה אחד עם מבנה השפה הארמית. כל מי שלמד פרק בדקדוק הלשון הארמי יודע שצורות הפועל הארמיות בזמן עתיד – כמו המקבילות להן בעברית – נוצרות על ידי הוספת תחיליות בכל הצורות: אותיות אית"ן[7]. הפועַל למדברים בעתיד הוא "נהדר", ולא "הדרן"[8]. לכן העדר אות תחילית לציון זמן עתיד ("אותיות אית"ן+ל") בפועַל "הדרן" מלמד שאין זה לשון עתיד.
בשם הגר"ח קנייבסקי מובא שאין חשש שאמירת "הדרן עלך" תיחשב נדר, כי "הדרן" אינו בלשון עתיד אלא הוא לשון בקשה ותפילה[9], שנזכה לחזור על המסכת. כדי ליישב פירוש זה שזוהי תפילה ניתן להסביר ש"הדרן" הוא צורת ציווי בבניין פַּעֵל (עם כינוי מושא למדברים), בו מבקשים מהמסכת שהיא תְּחַזֵּר אותנו עליה (מעין תפילת "השיבנו ה' אליך")[10].
לסיכום: לפירוש "אנו חוזרים" או "נחזור" למילה "הדרן" במשמעות של הצהרה או הבטחה לעתיד לא מצאנו ביסוס דקדוקי. מי שלמרות זאת חושש למשמעות של נדר ומוסיף "בלי נדר" עושה כן כנראה בגלל צירוף של שני גורמים: המעטה בחשיבותם של כללי הלשון וההיגיון הדקדוקי יחד עם "הידור" והרחקה מופלגים במצוַת "לא יחל דברו". לעומת זאת, מי שאינו מוסיף "בלי נדר", ממשיך את מנהג אבותינו, ויכול לבחור ממגוון הפירושים הנ"ל שיש להם הסבר דקדוקי: "חֲזָרָתֵנוּ" (= הַחֲזָרָה שלנו), "חָזַרְנוּ", "הֲדָרֵנוּ" (= הֶהָדָר שלנו) או "חַזֵּר אותנו".
יעשה כל אדם כמנהג אבותיו או כפי שיורוהו רבותיו, ובלבד שירבו סיומים בישראל, וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ.
הדרן עלך סוגיית הדרן!
[1] כיוצא בדבר, יש נוהגים לומר בסיום קריאת התורה בשמחת תורה נוסח "הדרן עלך אוריתא קדישתא" (א' יערי, תולדות חג שמחת תורה, עמ' 150).
[2] ערוך השלם, ערך הדר3, וכן פירש הרב ע"צ מלמד במהדורות התלמוד שפירש.
[3] השווה ללשון חז"ל בכתבות סז, סע"א "לחזור על הפתחים"; ואולי הוא מבניין פַּעֵל.
[4] ספר החיים, ירושלים תרצ"ט, עמ' ה'. להרחבה, ראה: הרב פרופ' דניאל שפרבר, מנהגי ישראל, א, עמ' קכט–קלד; הרב עמיהוד יצחק מאיר לוין, אוריתא - כ (סיום מסכת וסיום ש"ס), נתניה תשס"ו, עמ' עו ואילך.
[5] בשו"ת שבט הקהתי (ח"ה סי' קע"ג ירושלים תשנ"ו, עמ' קה), לצד לימוד זכות על מנהג העולם, כותב הרב שמאי קהת גרוס: "ושמעתי שנוהגין לומר כשאומרין הדרן עלך דמוסיפין לומר בלי נדר, ונכון הוא". בשו"ת רבבות אפרים ח"ד סי' מ"ד אות ס"א (ממפיס, תשס"ו) הביא הרב אפרים גרינבלט הצעת חומרה זו בשם ידידו הרה"ג ר' חנוך הענך קרלנשטיין "נראה דצריך לומר בלי נדר".
[6] במהדורת התלמוד של הרב עדין שטיינזלץ יוחס פירוש זה לרבי חיים בן בצלאל מפרידברג, אך המעיין בדבריו בספר החיים יראה שהוא מפרש באופן אחר, כמובא לעיל. מי שדן באופן מעמיק ומדוקדק בנושא זה הוא פרופ' מירון לרנר במאמר בקישור זה. ראו בעמודים 168–169. בסוף הערה 30 כותב שהראשון שתירגם "נחזור" הוא ר' יוסף משאש, שו"ת מים חיים, פאס, תרצ"ד. בהערות 39, 56 במאמרו דוחה לרנר את האפשרות ש"הדרן" היא צורת בינוני המכוונת לעתיד, ומסקנתו היא שהמשמע המקורי של "הדרן" פירושו "חזרנו". יצוין כי בדיקא נמי עמ' 64 מובאת הצורה "הדרן" כבינוני לרבות, אך לרבים הוא בבבלי עם יו"ד: הדרי/הדרין.
[7] ראה: המדריך למשתמש בסִיַּיעְתָּא לְתַלְמוּדָא, עמ' 13.
[8] ראה בספר הדקדוק של אמו"ר "דיקא נמי" (עמ' 63–65), וכ"כ ר"י רצאבי "שלחן ערוך המקוצר" ד, יו"ד א, עמ' קס"ח.
[9] הרב עי"מ לוין במאמר הנ"ל, עמ' עז–עח, וע"ע: הרב מרדכי זיסקינד הגר, "שמחת מרדכי", תשפ"א, עמ' שעג.
[10] אמנם קצת דחוק שמופיעה כאן מילת היחס ממין זכר "עלך" (ולא "עליך") כלפי המסכת אשר מינה נקבה. לפי הצעה זו, יש דגש חזק באות ד' והשווא – נע (בדומה למסורת תימן המוזכרת בדברי הרב רצאבי, המדגישה את הד', אמנם בדגש קל, לפי עדותו).
