יום ראשון, 3 ביולי 2011

טעימה מהשלום זכר

טעימה מדברי התורה שנאמרו ב"שלום זכר" של בננו, בליל ש"ק חקת תשע"א

קשה להפריז בחשיבות שמירת הלשון, וכבר אמר החכם מכל אדם (משלי יח, כא): מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן, וְאֹהֲבֶיהָ יֹאכַל פִּרְיָהּ.

שמירת הלשון - מפני כמה דברים:

תוכן פסול ורע

שמירה מדיבורים אסורים

כגון: לשון הרע, שקר, אונאת דברים, ועוד

תהלים לד, יד: נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע, וּשְׂפָתֶיךָ מִדַּבֵּר מִרְמָה.

צורת דיבור קלוקלת

("לְשׁוֹן עִלְּגִים", ישעיה לב, ד)

שמירה משיבושי לשון, מעילגות

כגון: כנסו לאתר, עיינין כמו אלפין, צומי, בָרוּכַתָדוֹנָי, ועוד

עירובין נג, א: אמר רב יהודה אמר רב: בני יהודה שהקפידו על לשונם - נתקיימה תורתם בידם, בני גליל שלא הקפידו על לשונם - לא נתקיימה תורתם בידם.

 

כך כותב בעל ספר החינוך במצוה רלא/רלט - שלא לקלל אחד מישראל בין איש בין אשה 

שלא לקלל אחד מישראל, בין איש בין אשה, ואע"פ שאינו שומע הקללה...

אף על פי שאין בנו כח לדעת באי זה ענין תנוח הקללה במקולל ואי זה כח בדבור להביאה עליו, ידענו דרך כלל מכל בני העולם שחוששין לקללות, בין ישראל בין שאר האומות, ויאמרו שקללת בני אדם, גם קללת הדיוט תעשה רושם במקולל ותדביק בו המארה והצער. ואחר דעתנו דבר זה מפי הבריות, נאמר כי משרשי המצוה, שמנענו השם מהזיק בפינו לזולתינו כמו שמנענו מהזיק להם במעשה. וכעין ענין זה אמרו זכרונם לברכה [מועד קטן י"ח ע"א] ברית כרותה לשפתים, כלומר שיש כח בדברי פי אדם.

ואפשר לנו לומר לפי עניות דעתנו, כי בהיות הנפש המדברת שבאדם חלק עליוני, וכמו שכתוב [בראשית ב', ז'] ויפח באפיו נשמת חיים,  ותרגם אונקלוס לרוח ממללא, נתן בה כח רב לפעול אפילו במה שהוא חוץ ממנה, ועל כן ידענו ונראה תמיד כי לפי חשיבות נפש האדם ודבקותה בעליונים כנפש הצדיקים והחסידים, ימהרו דבריהם לפעול בכל מה שידברו עליו, וזה דבר ידוע ומפורסם בין יודעי דעת ומביני מדע. ואפשר לומר עוד, כי הענין להשבית ריב בין בני אדם ולהיות ביניהם שלום, כי עוף השמים יוליך את הקול ואולי יבואו דברי המקלל  באזני מי שקילל. 

והרמב"ם זכרונו לברכה אמר [בסה"מ ל"ת שי"ז] בטעם מצוה זו, כדי שלא יניע [בסה"מ עם השגות הרמב"ן תורגם: "יגיע", ור"י קאפח תרגם: "שלא יעורר את נפשו"] נפש המקלל אל הנקמה ולא ירגילנה לכעוס, ועוד האריך בענין בספרו. ונראה  לי מדבריו, שלא יראה הוא בדעתו נזק אל המקולל בקללה, אלא שתרחיק התורה הענין מצד המקלל שלא ירגיל נפשו אל הנקמה והכעס ואל פחיתות המדות. וכל דברי רבנו נקבל, עם היות לבנו נאחז במה שכתבנו יותר. 

 

וכך מובא בקיצור שולחן ערוך סימן לג סעיף יד

אסור להוציא מפיו דבר פורעניות על אדם מישראל, אפילו לומר: אלו היה פלוני קיים היה בא לכאן, כי ברית כרותה לשפתים. ואין לעשות מורא לתינוק בדבר טמא, כגון לומר חתול או כלב יקחוהו, וכן כל כיוצא באלו, צריך ליזהר מאד מהרגל הלשון.

 

המקור לכך ש"ברית כרותה לשפתים" הוא בדברי רבי יוחנן בתלמוד הבבלי (מועד קטן יח, א)

מנין שברית כרותה לשפתים? שנאמר (בראשית כ"ב) ויאמר אברהם אל נעריו שבו לכם פה עם החמור ואני והנער נלכה עד כה ונשתחוה ונשובה אליכם, ואיסתייעא מלתא דהדור תרוייהו.

כאן רואים את כח הדיבור לטובה (ואולי גם את כח המחשבה החיובית), שאברהם אכן  זכה לשוב אל נעריו יחד עם יצחק.

 

אביי מלמדנו (במסכת סנהדרין קב, א) כיצד הדיבור השלילי של יהוא בן נמשי השפיע על עתידו לרעה:

ויהוא לא שמר ללכת בתורת ה' אלהי ישראל בכל לבבו לא סר מעל חטאות ירבעם אשר החטיא את ישראל, מאי גרמא ליה? אמר אביי: ברית כרותה לשפתים, שנאמר (מלכים ב' י) אחאב עבד את הבעל מעט יהוא יעבדנו הרבה.

התפנית בהתנהגות יהוא נגרמה, לדברי אביי, מכח המילים השליליות שהוציא מפיו, אע"פ שדיבור שלילי זה היה נטול כוונת אמת, ככתוב: וְיֵהוּא עָשָׂה בְעָקְבָּה לְמַעַן הַאֲבִיד אֶת עֹבְדֵי הַבָּעַל (מלכים ב' י, יט).

ודבר זה, אפילו תינוקות של בית רבן יודעין אותו, שנאמר (בראשית לא, לב):

עִם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶת אֱלֹהֶיךָ לֹא יִחְיֶה נֶגֶד אַחֵינוּ הַכֶּר לְךָ מָה עִמָּדִי וְקַח לָךְ, וְלֹא יָדַע יַעֲקֹב כִּי רָחֵל גְּנָבָתַם.

רש"י: לא יחיה -  ומאותה קללה מתה רחל בדרך: 

 

נראה להציע שמא מטבע לשון זה של חז"ל, "ברית כרותה לשפתים", נטבע על בסיס "משחק לשון": ברית מִילָה > ברית מִלָּה.

לפי שיטת ר"י ן' חיוג' שיש שלושה עיצורי שורש, הראשון שורשו מו"ל/מה"ל והשני – מל"ל.

אעפ"כ ניתן לקשר ביניהם, בוודאי על דרך הרמז והדרש.

 

בהציעי אפשרות זו בליל ר"ח תמוז תשע"א, הציעה גב' עדנה סינגר שהמקור לכך בביטוי המקראי "עֲרַל שְׂפָתָיִם" (שמות ו, יב; ושם, ל):

וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה לִפְנֵי ה' לֵאמֹר... וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם.

 

מעניין שביטוי זה נאמר דוקא על משה רבינו, שקיבל את התורה, שניתנה בשלש בריתות (בבלי ברכות מח, ב).

יום חמישי, 23 ביוני 2011

צנזורה בפירוש רש"י לתהלים פרק נ

תהלים פרק נ

  (א)   מִזְמוֹר לְאָסָף אֵל אֱלֹהִים יְדֹוָד דִּבֶּר וַיִּקְרָא אָרֶץ מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ עַד מְבֹאוֹ:

  (ב)   מִצִּיּוֹן מִכְלַל יֹפִי אֱלֹהִים הוֹפִיעַ:

  (ג)   יָבֹא אֱלֹהֵינוּ וְאַל יֶחֱרַשׁ אֵשׁ לְפָנָיו תֹּאכֵל וּסְבִיבָיו נִשְׂעֲרָה מְאֹד:

  (ד)   יִקְרָא אֶל הַשָּׁמַיִם מֵעָל וְאֶל הָאָרֶץ לָדִין עַמּוֹ:

  (ה)   אִסְפוּ לִי חֲסִידָי כֹּרְתֵי בְרִיתִי עֲלֵי זָבַח:

  (ו)   וַיַּגִּידוּ שָׁמַיִם צִדְקוֹ כִּי אֱלֹהִים שֹׁפֵט הוּא סֶלָה:

  (ז)   שִׁמְעָה עַמִּי וַאֲדַבֵּרָה יִשְׂרָאֵל וְאָעִידָה בָּךְ אֱלֹהִים אֱלֹהֶיךָ אָנֹכִי:

  (ח)   לֹא עַל זְבָחֶיךָ אוֹכִיחֶךָ וְעוֹלֹתֶיךָ לְנֶגְדִּי תָמִיד:

  (ט)   לֹא אֶקַּח מִבֵּיתְךָ פָר מִמִּכְלְאֹתֶיךָ עַתּוּדִים:

  (י)   כִּי לִי כָל חַיְתוֹ יָעַר בְּהֵמוֹת בְּהַרְרֵי אָלֶף:

  (יא)   יָדַעְתִּי כָּל עוֹף הָרִים וְזִיז שָׂדַי עִמָּדִי:

  (יב)   אִם אֶרְעַב לֹא אֹמַר לָךְ כִּי לִי תֵבֵל וּמְלֹאָהּ:

  (יג)   הַאוֹכַל בְּשַׂר אַבִּירִים וְדַם עַתּוּדִים אֶשְׁתֶּה:

  (יד)   זְבַח לֵאלֹהִים תּוֹדָה וְשַׁלֵּם לְעֶלְיוֹן נְדָרֶיךָ:

  (טו)   וּקְרָאֵנִי בְּיוֹם צָרָה אֲחַלֶּצְךָ וּתְכַבְּדֵנִי:

  (טז)   וְלָרָשָׁע אָמַר אֱלֹהִים מַה לְּךָ לְסַפֵּר חֻקָּי וַתִּשָּׂא בְרִיתִי עֲלֵי פִיךָ:

  (יז)   וְאַתָּה שָׂנֵאתָ מוּסָר וַתַּשְׁלֵךְ דְּבָרַי אַחֲרֶיךָ:

  (יח)   אִם רָאִיתָ גַנָּב וַתִּרֶץ עִמּוֹ וְעִם מְנָאֲפִים חֶלְקֶךָ:

  (יט)   פִּיךָ שָׁלַחְתָּ בְרָעָה וּלְשׁוֹנְךָ תַּצְמִיד מִרְמָה:

  (כ)   תֵּשֵׁב בְּאָחִיךָ תְדַבֵּר בְּבֶן אִמְּךָ תִּתֶּן דֹּפִי:

  (כא)   אֵלֶּה עָשִׂיתָ וְהֶחֱרַשְׁתִּי דִּמִּיתָ הֱיוֹת אֶהְיֶה כָמוֹךָ אוֹכִיחֲךָ וְאֶעֶרְכָה לְעֵינֶיךָ:

  (כב)   בִּינוּ נָא זֹאת שֹׁכְחֵי אֱלוֹהַּ פֶּן אֶטְרֹף וְאֵין מַצִּיל:

  (כג)   זֹבֵחַ תּוֹדָה יְכַבְּדָנְנִי וְשָׂם דֶּרֶךְ אַרְאֶנּוּ בְּיֵשַׁע אֱלֹהִים:

פסוק ב:

מכלל  -  שם דבר פרמנ"ט בלעז:

·        מה ר"ל ב"שם דבר"?

פסוק ד:

יקרא אל השמים -  לפקוד על שר[י] האומות שבמרום:  ואל הארץ -  לפקוד על מלכי (מצרים)[האדמה].  לדין עמו -  לנקום נקמת עמו כמו 'כי ידין [ה'] עמו' ו'דם עבדיו יקום' (דברים ל"ב, לו; מג).

כשקראתי בתחילה - מתוך הנוסח הנדפס, "לפקוד על מלכי מצרים", חשדתי שיש כאן צנזורה, שהרי מאן דכר שם מצרים?

וכשעיינתי בדפוסים אחרים ומצאתי שגורסים "מלכי האדמה", שמחתי, ועדיין סברתי שגם נוסח זה מצונזר, ואולי המקור לשני הנוסחים הוא נוסח "לוהט" כזה: "ואל הארץ -  לפקוד על מלכי אדום", ורש"י מכוון בדבריו לנקמה מהנוצרים שבימיו.

אך [לאכזבתי] גם במהדורת הכתר מופיע "מלכי האדמה".

ואכן נראה שזהו הנוסח המקורי, שכן במהדורת הכתר מציינים שרש"י נקט בלישנא דקרא: ישעיהו כד, כא:

 וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִפְקֹד ה' עַל צְבָא הַמָּרוֹם בַּמָּרוֹם וְעַל מַלְכֵי הָאֲדָמָה עַל הָאֲדָמָה: 

אך יעויין בתלמוד בבלי מסכת מכות דף יב עמוד א

אמר ריש לקיש: שלש טעיות עתיד שרו של רומי לטעות, דכתיב:  +ישעיהו ס"ג+   מי זה בא מאדום חמוץ בגדים מבצרה,  טועה - שאינה קולטת אלא בצר, והוא גולה לבצרה; טועה - שאינה קולטת אלא שוגג, והוא מזיד היה; טועה - שאינה  קולטת אלא אדם, והוא מלאך הוא. 

רש"י מסכת מכות דף יב עמוד א

שרו של רומי -  סמאל שיברח לבצרה שבתחלה יפרע ממנו כשיגיע הקץ להחרב כדכתיב  (ישעיהו כד)   יפקוד ה' על  צבא המרום במרום ואחר כך על מלכי האדמה על האדמה.   חמוץ בגדים -  מדמו של סמאל ואף על פי שאין המלאכים בשר ודם כתב בו הכתוב כעין הריגת האדם לשבר את  האזן מה שהיא יכולה לשמוע.

 

ועוד כמה פירושים מעניינים:

פסוק י:

בהמות בהררי אלף -  הוא (שור) שהוא רועה אלף הרים ליום וכל יום ויום הם צומחים, י"מ אלף הרים או אלף  פרסאו' או שם אלף פרים, וי"מ שהוא כמו שגר אלפיך כלומר הרים מלאים בקר בעבור שהזכיר לא אקח מביתך פר:

נוסח מהדורת הכתר:

בהמות בהררי אלף -  הוא המתוקן לסעודת העתיד, שהוא רועה אלף הרים וכל יום הם צומחים (ראה פר"א יא).

 

פסוק יט:

תצמיד מרמה - תרגיל אצל(ך)[ה] רמייה לדבר רעה. תצמיד אגוטא"ש בלעז, כמו  (במדבר י"ט)   צמיד פתיל (סא"א):

פסוק כ:

דופי -  דבר גנאי לדחותו לשון יהדפנו:

יום רביעי, 22 ביוני 2011

רש"י תהלים פרק יט - 3 הערות אפ"ר

 

פסוק ט:

תורת עדות פקודי מצות יראת משפטי – ששה, כנגד ששה סדרי משנה, ובין כל שם ושם חמשה תיבות, עם השם (עצמו) כנגד ה' חומשי תורה; וחותם בסופם: אמת צדקו יחדיו - כלם יחד מתוקנים (בחסד) [בצדק] ואמת:

את הנוסח הנ"ל, שהעתקתי מפרוייקט השו"ת (ע"פ ירושלים תשי"ט, ד"צ וויין תרי"ט), תיקנתי ע"פ מהדורת הכתר.

פירוש המזמור מובא גם במחזור ויטרי (סימן פט ד"ה ברוך שאמר; מפרוייקט השו"ת ע"פ מהדורת ר"ש הורוויץ, נירנבערג תרפ"ג) בנוסח זה:

תורת. עדות. פקודי. מצות. יראת. משפטי. ששה כנגד ששה סדרי משנה. ובין כל שם חמש תיבות עם השם עצמו כנגד חמשה חומשי תורה. וחותם בסופם.  אמת צדקו יחדיו. כלם יחד מקוים בצדק ואמת. 

·        האם פירוש זה, ע"ד הרמז, אופייני לרש"י? האם זו דרכו להביא רמזים כאלה?

 

פסוק יב:

בשמרם עקב רב - נזהרתי בשמירתם בשביל רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ [לִּירֵאֶיךָ] (ע"פ תהלים לא, כ) {וללשון הזה עקב כמו (בראשי' כ"ו) עקב אשר שמע אברהם בקולי} ד"א (עקב רב -) סופן של תלמידי חכמים לבא לידי גדולה, עקב - לשון סוף, ויש לו חבר בלשון משנה (שלהי סוטה) עקבות (משיחא)[המשיח].

{המובא בסוגריים מקורזלות - מוסגר במהדורת הכתר}

·        מהו ההבדל בין הפירושים בביאור המילולי של "עקב"?

פסוק יד:

אז איתם - אהיה תמים אמרו חכמים למה דוד דומה לכותי המחזר על הפתחים והם מערימים בדבר (יותר) מכל אדם: תנו לי מים לשתות, דבר שאין בו חסרון כיס, מששתה א[ו]מר יש כאן בצל קטן, משנתנו לו אומר יש בצל בלא מלח, משנתנו לו א[ו]מר תנו לי מעט לחם שלא יזיקני הבצל. כך (אמר) דוד: בתחלה על השגגות ואחר כך על הזדונו' ואחר כך על המרדים, פשעים אלו המרדים שמתכוין להכעיס וכן הוא אומר (מלכים ב ג') מלך מואב פשע בי:

·        "לכותי המחזר על הפתחים" - למה דוקא כותי? האם כותי כאן היינו גוי (צנזורה)?

תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף קז עמוד א

דרש רבי דוסתאי דמן בירי: למה דוד דומה - לסוחר כותי.  אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם,  +תהלים י"ט+   שגיאות מי יבין [- אמר ליה:] שביקי לך, - ומנסתרות  נקני - שביקי לך. - גם מזדים חשך עבדך - שביקי לך. - אל ימשלו בי אז  איתם , דלא לישתעו בי רבנן - שביקי לך. ונקיתי  מפשע רב שלא יכתב סרחוני. - אמר לו: אי אפשר. ומה יו"ד שנטלתי משרי עומד וצווח כמה שנים, עד שבא יהושע  והוספתי לו, שנאמר  +במדבר י"ג+   ויקרא משה להושע בן נון יהושע, כל הפרשה כולה על אחת כמה וכמה. ונקיתי  מפשע רב, אמר לפניו: רבונו של עולם, מחול לי על אותו עון כולו! - אמר: כבר עתיד שלמה בנך לומר בחכמתו  +משלי  ו'+   היחתה איש אש בחיקו ובגדיו לא תשרפנה אם יהלך איש על הגחלים ורגליו לא תכוינה, כן הבא על אשת רעהו לא  ינקה כל הנגע בה - אמר ליה: כל הכי נטרד ההוא גברא? - אמר לו: קבל עליך יסורין. קבל עליו.  

רש"י מסכת סנהדרין דף קז עמוד א

סוחר כותי -  דרכו לפנות את סחורתו מעט מעט, להעמידה על דמים מועטים. שגיאות מי יבין -  מי יכול להשמר משגגות. אמר לו -  הקדוש ברוך הוא.  שביקא לך -  מחול לך.  נסתרות -  [מזיד] של צנעה.  זדים -  מזיד של פרהסיא.  הכי גרסינן: אל ימשלו בי דלא לישתעו בי רבנן -  והיינו אל ימשלו - לשון משל, שלא ידרשו בחטאתי חכמי  הדורות, ואז איתם.  שלא יכתב סורחני -  שתמחוק אותה פרשה מן המקרא, וישתכח הדבר לעולמים.  כל הפרשה -  שכתובה כבר, שעשית אותו חטא.  על אחת כמה וכמה -  שלא תעקור.

ויקרא רבה (וילנא) פרשה ה ד"ה ח תני ר"ש

ויקרא רבה (מרגליות) פרשה ה ד"ה [ח] תני ר'

 

תני ר"ש מה נגרין הם ישראל שהם יודעין לרצות את בוראם א"ר יודן כאילן כותאי אילין  כותאי חכימין למיחסדה,  חד מנהון הוי אזיל לגבי אתתא אמר לה אית לך חד בצל תיתנון לי, מן דיהבא ליה אמר לה אית בצל בלא פיתא מן  דיהבא ליה אמר לה אית מיכל בלא משתי מתוך כך אכיל ושתי... אמר ר' חנינא אית אריס דחכים למשאל ואית אריס דלא חכים  למשאל, דחכים למשאל חמי בגרמיה דשקע באריסותיה עביד לב טב סרק שעריה מחוור מניה אפיה טבין יהיב חוטרא  בידי' ועזקתא באצבעיה, ואזיל לגבי מרי עבידתא והוא א"ל אתי בשלום אריס טב מה את עביד והוא א"ל טב ומה  ארעא עבידא תזכי ותשבע מן פירי מה תורי עבדין תזכי ותשבע מן שמניהון מה עזים עבדין תזכי ותשבע מן גדייהון,  א"ל מה את בעי, א"ל אית לך י' דינרין תתנון לי אמר ליה אם את בעי עשרים סב לך, דלא חכים למישאל שעריה מקצץ  מניה צואן אפיה בישין אזל לגבי מרי עבידתא משאיל ליה א"ל מה ארעא עבידא א"ל הלואי מעלה מה דאפקינן בגווה,  מה תורא עבדין אמר ליה תשישין, א"ל מה את בעי אית לך עשרה דינרין תתנון לי, א"ל זיל קום מה דאית לי גבך, א"ר  חוני דוד מאריסא טבא הוה בתחלה משורר בקילוס ואומר  (תהלים יט)  השמים מספרים כבוד אל א"ל השמים שמא את  צריך לכלום ומעשה ידיו מגיד הרקיע א"ל שמא את צריך לכלום מזכיר והולך יום ליום יביע אומר וגו' א"ל הקב"ה מה  את בעי אמר לו שגיאות מי יבין מן שגגתא דעבדית קמך אמר לו הא שרי לך והא שביק לך א"ל מנסתרות נקני מן  טמירתא דעבדית קמך א"ל הא שרי לך והא שביק לך אמר ליה  (שם)   גם מזדים חשוך עבדך אלו הזדונות  ואל ימשלו בי, אז  איתם  אלו תוקפי עבירות ונקיתי מפשע רב אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם את אלוה רב ואנא חובי רברבן יאי לאל רב דשביק לחובין רברבין הדא הוא דכתיב  (שם כה)   למען שמך ה' וסלחת לעוני  כי רב הוא. 

תני ר' שמעון בן יוחי מה נגדין הן ישראל שהן יודעין לרצות את בוראן. אמ' ר' יודן כאילין כותאי. אילין כותאי  חכמין למסחרא, חד מנהון אזל לגבי איתתא אמ' לה אית לך חד בצל תיתנין לי, מן דיהבא ליה אמ' לה אית בצל בלא  פיתא, מן דיהבא ליה אמ' לה אית מאכיל דלא משקה, מתוך כן אכיל ושתי... אמ' ר' הוניא אית עריס דידע למישאל ואית עריס דלא ידע למישאל. דידע למישאל סריק שעריה,  מחוור מאניה, אפיה טבין, אזל לגבי מרי עיבידתיה משאיל ליה. ואמ' מה ארעא עבדא. אמ' ליה תזכה ותשבע מפיריה.  מה תוריא עבדין, אמ' ליה תזכה ותשבע מן שמניהון. מה עיזיא עבדין, אמ' ליה תזכה ותשבע מן גדייהון. מה את בעי'  אמ' ליה אית לך עשרה דינרין תתן לי, אמ' ליה את בעי עשרין סב לך. ודלא ידע למשאל סעריה מקצץ, מאניה צאין,  אפיה בישין. אזל לגבי מרי עיבידתה משאיל ליה. ואמ' מה ארעא עבדא, אמ' ליה הלווי מעלה מה דאפקינן בגוה. מה  תוריא עבדין, אמ' ליה תשישין. מה עיזיא עבדין, אמ' ליה תשישין. אמ' ליה מה את בעי, אמ' ליה אית לך עשרה דינרין  תתן לי, אמ' ליה איזיל וקום לי מה דאית לי גבך. אמ' ר' הוניא דוד מן עריסיא טביא הוה. כתחילה משרי בקילוס. אמ'  השמים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע  (תהלים יט, ב)  . אמ' לו השמים שמא שמה אתה. ומעשה ידיו מגיד  הרקיע. אמ' לו הרקיע שמא שמה אתה. היה מזמיר והולך, יום ליום יביע אומר ולילה ללילה יחוה דעת  (שם ג)  . אמ' לו הקב"ה מה את בעי, אמ' לפניו שגיאות מי יבין  (שם יג)  , מן שגגתא דעבדית קמך. אמ' ליה  הא שרי והא שביק לך. ומנסתרות נקיני  (שם)  , מן טמירתא דעבדית קמך, אמ' ליה הא שרי והא שביק  לך. גם מזדים חשוך עבדך  (שם יד)  , אילו הזדונות. אל ימשלו בי אז  איתם   (שם)  , אילו  תקפי עבירות. ונקיתי מפשע רב  (שם)  , אמ' ר' לוי אמ' דוד לפני הקב"ה רבונו שלעולם את אלה רב ואנא חוביי רברבין, יאי לאלה רב דשרי ושביק לחובין רברבין. למען שמך י"י וסלחת לעוני כי רב הוא  (תהלים כה, יא).

 

מדרש תהלים (בובר) מזמור יט ד"ה [יז] שגיאות מי

דבר אחר אל ימשלו בי אז איתם. אמר ר' אחא הכותיים הללו יודעין לסבב על הפתחים, בתחלה אמרו תנו לנו מים ונשתה, מששתה אמרו תנו לנו בצל אחד, ונותנין לו, אומר להם בצל בלי פת לית בה מששא - כך הן  הצדיקים, יודעין לפתות את בוראיהן, שנאמר שפתי צדיק ידעון רצון  (משלי י לב)  . אבל רשעים, ופי רשעים תהפוכות   (שם שם /משלי י'/)  , שאינן יודעין לרצות להקב"ה.

יום ראשון, 19 ביוני 2011

שבוע הספר והסידורים

השנה נוספו לשלל הסידורים בנוסח אשכנז וספרד (חסידי) שני סידורים מדוייקים חדשים:
  • סידור קורן + מגילות + תהלים
  • סידור קול תפילה (חורב) + תהלים
שניהם מצטרפים לסידור "רינת ישראל" הוותיק והמדוקדק, שגם הוא מסמן הטעמה וקמץ קטן. אך החדשים יתרים עליו בכך שהם מסמנים גם שווא נע.
 
לעומת שלושת הסידורים הנ"ל, הכוללים תפילות "ציוניות", קיימים בשוק שני סידורים נוספים, למי שאינו סובל בתוך סידורו תפילה לשלום המדינה ולשלום חיילינו:
  • סידור תפילת שי (פלדהיים) + תהלים
  • סידור שערים בתפילה (סימנים ופלדהיים) שבנוסף להבחנות הנ"ל מסמן גם דגש חזק, א' נחה ועוד.

תיירים ומרגלים

בשבת האחרונה עסקו דרשנים רבים במרגלים שבפרשת שלח.
חלק מהם בוודאי נדרשו לכך שהתורה מכנה את י"ב המרגלים בשם "תרים" (השם מרגלים מופיע רק בהפטרה מספר יהושע).
חלק מהם הסבירו ש"לתור" = לטייל (כמשמעותו בלשון ימינו).
יש לזכור כי אין מקרא יוצא מידי פשוטו: 
ד"ר ניסן נצר (בתוך "מעט מן האור") מבהיר את גלגולי המשמעות של תו"ר (ואגב, גם של הניב "לראות עין בעין").
 

יום שני, 30 במאי 2011

התנועה הסופית בגזרות ל"א ול"ה

"אור מֻפְלָא" או "מֻפְלֶא": התנועה הסופית בגזרות ל"א ול"ה

מספר ד"ר סיון (הויות וחויות, עמ' 8) על מעשה במטוָח לחיילי מילואים:

"בשעת יריות 'חיות' קרא המפקד לאחד היורים: 'אל תירָה!' וביטא tira, כמקובל בטעות (צריך לבטא tire'). היורה, מפקח חינוך, היודע פרק בדקדוק, שמע 'אל תירָא' והוסיף לירות באומץ לב. לאחר שהמפקד שנה ושילש והזהיר, והיורה לא 'נשמע' - ניגש אל פקודו וגער בו בשצף קצף: 'הרי אמרתי לך: אל תירָה (tira)!' 'אינני יָרֵא', השיב היורה בשלוַת נפש. אכן, 'מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן' (משלי יח, כא)".

השיטה הדקדוקית של שורשים תלת עיצוריים, אשר התחדשה בדקדוק הלשון העברית ע"י ר' יהודה אבן חיוג' לפני כאלף שנה, מסייעת לנו להבין את פשר הנטיות השונות של פעלים של' הפעל (=העיצור השלישי של השורש) הוא א' (גזרת ל"א) או ה'/י' (גזרת ל"י):

לשון המקרא מַבחינה בדרך כלל בצוּרת הפעלים באופן זה:

גזרת ל"א

גזרת ל"י

כָּלָא, כָּלְאוּ, כּוֹלֵא, תִכְלָא, לִכְלוֹא, נִכְלֵאת

כָּלָה, כָּלוּ, כּוֹלֶה, תִכְלֶה, לִכְלוֹת, נִכְלֵית

קָרָא, קוֹרְאִים, יִקְרָא, נִקְרָא (בעבר ובהווה)

קָרָה, קוֹרִים, יִקְרֶה, נִקְרָה (בעבר), נִקְרֶה (בהווה)

רִפֵּא, רִפֵּאתִי, רֻפְּאוּ, לְהִתְרַפֵּא, נִרְפָּאִים

רִפָּה, רִפִּיתִי, רֻפּוּ, לְהִתְרַפּוֹת, נִרְפִּים

 

מי שיקפיד להבחין בין הגזרות, עליו לשיר בפיוט "בר יוחאי"[1]: "אור מֻפְלָא רום מעלה" (לא: *מֻפְלֶא), ולבקש לאכול "פִלפֵל מְמֻלָּא" (לא: *מְמֻלֶּא), כי אם לא – הוא עלול להיות "מְדֻכָּא" (ישעיה נג, ה, ולא: *מְדֻכֶּא). כך נוהגים רוב הפעלים מגזרת ל"א, הנוטים במקרא על דרך גזרת השלמים. ואילו בגזרת ל"י ישנה הבחנה בין סיומת קמוצה בעבר (הִתקשָה, נִרְאָה), לבין סיומת סגולה בהווה (מִתקשֶה, נִרְאֶה) ובעתיד. לפיכך, שם הפרק השביעי של מסכת בבא קמא הוא "מְרֻבָּה" (לא: "מְרֻבֶּה"), ובמשנה (יבמות פ"ג מ"ה) יש לגרוס "אח מֻפְנֶה" (לא: *מֻפְנָה), וכן "לא יסֻלֶּה" (לא: *יסֻלָּה)[2].

ברם, כבר בלשון המקרא[3], ועוד יותר בלשון חז"ל, מצינו חילופי גזרות[4]: שורשי ל"א המתנהגים כמו ל"י, ולהפך.



הערות:

[1] פיוט זה שחובר בידי ר' שמעון לביא, מחכמי לוב, מושר לא רק בהילולת רשב"י בל"ג בעומר, אלא גם בלילי שבתות אצל עדות המזרח. הוא מודפס בחלק מהסידורים האשכנזיים לאחר ספיר העומר ומנוקד בד"כ לפי הדקדוק, מֻפְלָא. בסידורי עדות המזרח הוא מופיע ליד קידוש ליל שבת, ומנוקד בד"כ מֻפְלֶא. כך מנוקד אפילו ב"הסידור המדויק - איש מצליח" ובסידור "רינת ישראל – ע"מ" של ר"ש טל (מהדורה שניה, תשמ"ב), שנוטים להיצמד לכללי הדקדוק (המקראי). ברם, במהדורה הראשונה של "רינת ישראל" נוקד מֻפְלָא (וצ"ע למה שינו), וכך מודפס גם בסידור קול אליהו (ע"פ הר"מ אליהו). ידידי, ר' אשר מימון, מסר לי כי יהודי תוניסיה אומרים כאן "מֻפְלָא".

[2] ראה חרוזי הגר"ע יוסף בשו"ת יביע אומר ח"ח אה"ע, יד (הניקוד שלי): "לכבוד ידידי וחביבי, חמדת לבבי, חכו ממתקים וכולו מחמדים, תהלתו בקהל חסידים. טובינא דחכימֵי, מרגניתא דלית לֵה טימֵי, הרופא הדגול והמעולֶה, בפז לא יסולֶה, חכים יתקרֵי, ורבי יתקרֵי". אך השוה לתשובתו בח"א או"ח, יא: "כבוד מו"ר הרב הגאון המופלא, וכבוד ה' מלא, בכתם פז לא יסולה, כקש"ת מהר"ר עזרא עטייה".

[3] עי' רד"ק בראשית מט, א ("יִקְרָא"), מלכים ב' ב, כא ("רִפִּאתִי") וירמיהו נא, ט ("רִפִּאנוּ"), רש"י לתהלים ס, ד ("רְפָה"), ור"א אבן עזרא לתהלים ד, ז ושם קיט, קיז על הצורה החריגה "וְאֶשְׁעָה".

[4] כמו "מצינו" עצמה, במקום "מצאנו"; "קורין", במקום "קוראין".

יום שלישי, 17 במאי 2011

ניקוד המילה "האמור" שבסדר הקדושה: בסגול או בקמץ

 

כתב בעל ה"מגן אברהם"[1] בשם ספר חסידים (סי' תת"ה):

"בשבת אומרים 'כדבר הָאמור' בקמ"ץ". 

קביעה דקדוקית זו לגבי ניקוד המילה "האמור" שבסדר הקדושה בתפילת שחרית של שבת ויו"ט, מתבססת על דרך המלך בניקוד ה' הידיעה בלשון המקרא, כשתבוא לפני א', כמו:

    • בראשית כא, י: "גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת"
    • דברים לג, ט: "הָאֹמֵר לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ" 

הסבר לניקוד זה מובא בפרי מגדים על אתר (אשל אברהם, סק"א): "אע"פ שהידיעה בפת"ח, נשלם הדגש מגרוניות"[2].

 

ברם, יש מקרים שה' הידיעה תנוקד בסגול לפני אות גרונית קמוצה (כנראה כדי ליצור בידול). במקרא אנו מוצאים ה' סגולה לפני קמץ באותיות ח' וע', כגון:

    • שמות ג, טז: "פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם וְאֶת הֶעָשׂוּי לָכֶם בְּמִצְרָיִם"
    • ויקרא יא, כב: "הֶחָגָב לְמִינֵהוּ"
    • ויקרא טז, כ: "הַשָּׂעִיר הֶחָי"[3]
    • יחזקאל לו, לח: "הֶעָרִים הֶחֳרֵבוֹת - מְלֵאוֹת צֹאן אָדָם".

ואולם, לפני א' קמוצה מנוקדת ה' בד"כ בקמץ, ולכן גם בלשון התפילה יש לומר, כאמור: "הָאָמוּר". אך למרות דברי הפוסקים עדיין שומעים חזנים האומרים "הֶאָמוּר". מה יכולה להיות הסיבה לכך?

 

"דוברים רבים עושים תיקון יתר והוגים את ה' הידיעה בסגול (בידול) גם לפני חי"ת בפתח וגם לפני אל"ף. לא נכון לומר: 'הֶחֲשָש', 'הֶאָבִיב'"[4].

כלומר, ההימנעות מניקוד ה' בקמץ לפני אות קמוצה היא נטייה טבעית לבַדֵל ולגַוון את התנועות, והיא באה לידי ביטוי גם במקרים שאינם תואמים את המצוי בדרך כלל במקרא.

 

לאמיתו של דבר, גם לסטייה זו יש תקדים מקראי, לפי חלק מהמפרשים: מצאנו פעם אחת ה' הידיעה בסגול לפני א' קמוצה, במיכה ב, ז: "הֶאָמוּר בֵּית יַעֲקֹב, הֲקָצַר רוּחַ ה', אִם אֵלֶּה מַעֲלָלָיו".

רד"ק:

"האמור - הה"א ה"א הידיעה והיא בסגול, כמו וַיָּסַר הֶעָרוֹב (שמות ח, כז), והיא לקריאה, כמו: 'הַקָּהָל, חֻקָּה אַחַת לָכֶם' (במדבר טו, טו), 'הַדּוֹר, אַתֶּם רְאוּ דְבַר ה'' (ירמיהו ב, לא). כלומר אתה שאומרים לך בית יעקב וכו' ".

 

פירוש זה הובא גם ע"י ר"א אבן עזרא בשם רבי ישועה:

"ורבי ישועה אמר כאילו כת' שְמע אתה הקרוא בית יעקב; ובעבור האל"ף שהוא מאותיות הגרון תבוא הה"א בפתח קטן[5] כמו 'הֶחָזָק הוּא הֲרָפֶה' (במדבר יג, יח)".

 

יתכן שהאומרים בסגול נסמכו על הכתוב במיכה, שהוא המופע היחיד של המילה "אָמוּר" בכל המקרא. אין זה המקרה היחיד שמתפללים דבקים בניקוד תיבה כצורתה וכנתינתה בתנ"ך, תוך התעלמות מן הכלל[6].

 

כאמור, הכרעת הפוסקים לומר "הָאָמוּר" מבוססת על מנהג הלשון הרווח במקרא, ואת האמור במיכה ניתן לפרש כפירושו הראשון של ראב"ע שזוהי ה' השאלה (וכן פרש רש"י).

 

דומני שאין צורך לקדש מלחמה על כך, ואין לבטל במחי יד את דברי המפרשים שתיתכן ה' הידיעה בסגול לפני א' קמוצה, כמו הבידול הרווח באותיות הגרוניות הקמוצות ח' וע'.

הטענה כאילו האומר "כדבר הֶאָמוּר" משנה את המשמעות לה' השאלה[7] - אינה מוכרחת, לפי רד"ק, ובין כך ובין כך מצינו חריגים בניקוד ה' השאלה וה' הידיעה[8]. איך שלא יאמר החזן, העיקר הוא שיכוון לה' הידיעה.

 



[1] אורח חיים סימן קכה ס"ק א. והעתיקוהו האחרונים בסימן זה: באר היטב ס"ק א', משנה ברורה ס"ק ב' וערוה"ש ס"ק ד'.

[2] כלומר, בניגוד לניקוד הבסיסי של ה' הידיעה (פתח ודגש חזק באות שאחריה, כמו: "הַשָּׁמים"), כשתבוא ה' לפני אות גרונית (שאינה יכולה להידגש) חל "תשלום דגש": התנועה הקצרה, פתח, מתארכת לקמץ.

[3] לעומת "הַשָּׂעִיר הַחַי" בפסוק הבא, שהחי"ת אינה קמוצה (כי איננה בהֶפסק), ולכן האות ה' פתוחה.

[4] רחל קבלי, להבין לתרגל ולדעת, תשנ"ט, עמ' 360.

[5] כלומר, בסגול.

[6] ראה למשל: ד"ר חיים א' כהן, "קביעות תקן בלשון - חדשים גם ישנים", בתוך: "מאתיים וחמישים שנות עברית חדשה", האקדמיה ללשון העברית, תש"ע, עמ' 36.

[7] ה' השאלה (או ה' התֵמהּ) תנוקד בד"כ בחטף פתח. אך לפני אות חטופה (כלומר, המנוקדת בשוא או החטף) או לפני אות גרונית (א, ה, ח, ע) תנוקד בפתח בלבד ("הַיְדַעְתֶּם אֶת לָבָן בֶּן נָחוֹר?", בראשית כט, ה; "הַאֲמֹר לְמֶלֶךְ בְּלִיָּעַל?", איוב לד, יח), ולפני אות גרונית קמוצה שאינה מוטעמת תנוקד בסגול ("הֶאָנֹכִי הָרִיתִי?!", במדבר יא, יב; "הֶאָמֹר תֹּאמַר אֱלֹהִים אָנִי?!", יחזקאל כח, ט; עי"ש בפירוש ר' מנחם בן שמעון).

[8] ראה: דוד ילין, "ה' השאלה וה' התימה" בספרו על דקדוק הלשון העברית; ר' חיים שרעבי, דיוקים ודקדוקים בתורה.

יום חמישי, 5 במאי 2011

מהי צדקה

מהי "צְדָקָה"?

שנינו במסכת בבא בתרא (י, א): "תניא, ר"י אומר: גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה, שנאמר: 'כֹּה אָמַר ה' שִׁמְרוּ מִשְׁפָּט וַעֲשׂוּ צְדָקָה, כִּי קְרוֹבָה יְשׁוּעָתִי לָבוֹא וְצִדְקָתִי לְהִגָּלוֹת' (ישעיה נו, א)". הוא היה אומר: עשרה דברים קשים נבראו בעולם... ומיתה קשה מכולם [וצדקה מצלת מן המיתה], דכתיב: 'וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת' (משלי י, ב; יא, ד)".

מהי אותה "צְדָקָה" שמקרבת את הגאולה, ומצילה מן המיתה?

במילה "צדקה" השתמשו ומשתמשים להוראות שונות, כפי שנראה להלן. המשמעות הרגילה והמוכרת יותר של המילה "צְדָקָה" בלשון העברית מימי חז"ל ועד היום היא: עזרה לעניים, בדרך כלל במתן כסף או שווה כסף. ברם, דווקא פסוקי התורה המדברים על מצות צדקה אינם מזכירים את המילה "צְדָקָה": "וְהֶחֱזַקְתָּ  בּוֹ... וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ" (ויקרא כה, לה-לו), "לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן... פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לְאָחִיךָ לַעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ בְּאַרְצֶךָ" (דברים טו, ז-יא). מהי אם כן ה"צדקה" המופיעה בלשון התורה? במסגרת זו נצטמצם לבחינת ההופעות של "צְדָקָה" בתורה, ואחר נשוב למשמעות "צדקה" במקורות העוסקים בסגולת הצדקה לחיים ולגאולה.

 

א. בפרשת לך לך נאמר (טו, ו): "וְהֶאֱמִן בַּה', וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה".

לפני שנזכיר את דברי המפרשים, יש להשוות לשון זו ללשון נעים זמירות ישראל (תהלים קו, כח-לא): "וַיִּצָּמְדוּ לְבַעַל פְּעוֹר... וַתִּפְרָץ בָּם מַגֵּפָה. וַיַּעֲמֹד פִּינְחָס וַיְפַלֵּל, וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה. וַתֵּחָשֶׁב לוֹ לִצְדָקָה לְדֹר וָדֹר עַד עוֹלָם". בתהלים ברור שמעשהו של פנחס נחשב לו לצדקה לנצח, כלומר: ה' הוא שחשב זאת לצדקה; אך בבראשית לא ברור מיהו החושב למי את מה ל"צדקה".

אונקלוס מתרגם "צְדָקָה" - "זכו", בעברית: זכות. רס"ג, רש"י, רד"ק, ספורנו ועוד, הולכים בדרך זו, והם מבארים שהנושא של "וַיַּחְשְׁבֶהָ" הוא: ה', אשר חשב שבזכות אמונתו של אברהם בה', ראוי אברהם לקבל שׂכר טוב. כפירוש זה משמע מדברי חז"ל הדורשים על אברהם אבינו את מזמור כ"ד (שיר של יום ראשון): "[יִשָּׂא בְרָכָה מֵאֵת ה'] וּצְדָקָה מֵאֱ-לֹהֵי יִשְׁעוֹ - שנאמר והאמין בה' ויחשבה לו צדקה". צְדָקָה זו היא הגמול הטוב וברכת ההצלחה והישועה, הראויים למי שהתנהגותו יוצאת מגדר הרגיל, ועושה לפנים משורת הדין, ככתוב במשלי (כא, כא): "רֹדֵף צְדָקָה וָחָסֶד, יִמְצָא חַיִּים צְדָקָה וְכָבוֹד".

על פירוש זה מקשה ר"י בכור שור, מדוע אברהם ראוי לְשָׂכָר על אמונתו בה', "כי מי לא יאמין באל הנאמן?!", וביתר פירוט מקשה גם כן הרמב"ן: "ואיני מבין מה הזכות הזאת: למה לא יאמין באלהי אָמֵן, והוא הנביא בעצמו, ולֹא אִישׁ אֵל וִיכַזֵּב! ומי שהאמין לשחוט את בנו היחיד האהוב ושאר הנסיונות - איך לא יאמין בבשורה טובה?!"

כיצד יתיישבו דברי רש"י על "וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה" מקושיית ריב"ש ורמב"ן?

רמ"מ שניאורסון, אדמו"ר חב"ד האחרון: "רק לאברהם נחשבה האמונה לזכות, שכּן לזרעו אחריו כבר באה בירושה" ("ביאורים לפירוש רש"י על התורה", עמ' 82).

קושיה זו הביאה אותם לפרש שהנושא של "וַיַּחְשְׁבֶהָ" הוא אברהם, ו"לּוֹ" - היינו לקב"ה. וכך מסקנת רבי אבא כמובא בספר הזוהר (פרשת נשא קמח, א): "רבי אבא הוה אזיל ללוד, פגע ביה ר' זירא בר רב, אמר ליה... מאי דכתיב 'והאמין ביי' ויחשבה לו צדקה: אי קודשא בריך הוא חשבה לאברהם, או אברהם לקודשא בריך הוא? ואנא שמענא דקודשא בריך הוא חשבה לאברהם, ולא אתישבא בלבאי. אמר ליה: הכי אוקימנא, ולאו הכי הוי, תא חזי: ויחשבה - 'ויחשוב לו' לא כתיב, אלא 'ויחשבה' - אברהם ודאי חשבה לקודשא בריך הוא".

מה פירוש "צְדָקָה" לפי זה?

יתכן שכוונת הזוהר לפרש שהצלע השניה של הפסוק "וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה" חוזרת על הצלע הראשונה "וְהֶאֱמִן בַּה'" במילים שונות, וכוונתה שאברהם החשיב את הבטחת ה' כדבר ודאי ואמיתי. לפי זה, פירוש "צְדָקָה" - אֱמֶת. לאור פירוש זה, מתבאר יפה הכתוב שאנו אומרים בפסוקי דזמרא: "וְכָרוֹת עִמּוֹ הַבְּרִית לָתֵת אֶת אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי... לְזַרְעוֹ, וַתָּקֶם אֶת דְּבָרֶיךָ כִּי צַדִּיק אָתָּה" - המקיים הבטחתו נקרא "צַדִּיק".

בדרך דומה בארו גם החזקוני ורלב"ג. אך נחלקו בפירוש "צְדָקָה":

לפי רלב"ג, "צְדָקָה" היא "מה שראוי לפי היושר והמשפט" (כלומר, אברהם חשב שהבטחת הזרע אכן מגיעה לו, וראויה למי שדבק בה'). ולפי החזקוני ומפרשים נוספים, "צְדָקָה" היא הליכה לִפנים משורת הדין (כלומר, אברהם חשב שהבטחת הזרע אינה בזכות מעשיו ואין זה מגיע לו על פי דין, אלא מחסדו ונדיבותו של ה').

הרב שמשון הירש מציע שני פירושים המתבססים על ההנחה שצְדָקָה זו היא נאמנות לחובה, הליכה לפי שורת הדין. בתחילה הוא מציע שהנושא הוא אברהם, שמצד אחד האמין בהבטחת ה' הנדיבה "כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ", ומצד שני הִצדיק עליו דין שמים שעד עתה לא זכה לפרי בטן, ואף שזה היה למעלה מבינתו, ההנהגה הא-לוהית נחשבה בעיניו "צְדָקָה", צודקת, לפי הדין.

לבסוף כותב הרב הירש: "אך נראה יותר, שה' הוא הנושא, והמושא 'לו' מתייחס לאברהם: אמונתו של אברהם נחשבה בעיני ה' צְדָקָה; בה הוא מילא את ייעוד חייו בנאמנות גמורה לחובתו... אברהם השלים את מילוי ייעוד חייו באמונה אשר האמין: הוא התמסר לה' ללא סייג וללא שיור".

בנוסף לפירושים הנ"ל, דרשו חז"ל מפסוק זה שאברהם אבינו היה נותן צדקה לעניים. זו לשון מדרש משלי (בובר) על הכתוב "עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת שֵׂיבָה, בְּדֶרֶךְ צְדָקָה תִּמָּצֵא" (טז, לא): "אם ראית אדם שהוא מתעסק בתורה ובמעשים טובים ובגמילות חסדים, עתיד לזכות לעטרת שיבה... בא ולמד מאברהם... והיכן מצינו שעשה צדקה, דכתיב 'והאמין בה' ויחשבה לו צדקה'".

יתכן שכנגד מדרש זה יצא "רודף הפשט", ר"א אבן עזרא, בפירושו לכתוב זה: "צדקה - כמו 'וּצְדָקָה תִּהְיֶה לָּנוּ' (דברים ו, כה), ו'צדק' ו'משפט' אחים. רק בדברי קדמונינו ז"ל דרך 'צדקה' אחרת". ראב"ע סובר שמשמעותה של צְדָקָה בלשון המקרא קרובה למשמעות של צֶדֶק ומשפט, ורק בלשון חז"ל משמשת צְדָקָה בדרך אחרת, כלומר, במובן של חסד כלכלי, עזרה ממונית לזולת, נתינת כסף לנזקקים.

 

ב. בפרשת וירא נאמר (יח, יט): "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו, וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט". אלה דברי ה' הבאים בתור נימוק לכך שה' ראה לנכון לשתף את אברהם אבינו בתוכניותיו לגבי סדום ובנותיה, וכך לתת לאברהם הזדמנות לתבוע מאת "שׁוֹפֵט כָּל הָאָרֶץ" שישפוט בצדק ובמישרים.

מה פירוש "לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט"?

כאן אין מקום לפרש "זכות ושׂכר טוב" כמו שפרש רש"י וסיעתו בפרשת לך לך, כי כאן מדובר על מעשה בני אדם, ולא על תוצאות המעשה. ואכן, בשונה מכל צְדָקָה אחרת בתורה תִרגם אונקלוס: "צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" - "צדקתא ודינא". אך מה עניינה של "צְדָקָה" - "צדקתא" זו, הבאה יחד עם "מִשְׁפָּט"?

בכמה מקומות דרשו חז"ל פסוק זה, ודרשו את "צדקה" כמורגל בלשונם: חסד ועזרה לזולת (יבמות עט, א; כתובות ח, ב; מכות כד, א). אך במסכת סנהדרין (נו, ב; נז, ב) למדו ממנו על מצות דינים, אחת משבע מצוות בני נח.

צירוף המילים "צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" מופיע רק עוד פעמיים בתנ"ך (תהלים לג, ה; משלי כא, ג) -- לעומת הצירוף המהופך "מִשְׁפָּט וּצְדָקָה", המוכר ממזמור צ"ט בתהלים (ונאמר בקבלת שבת): "מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בְּיַעֲקֹב אַתָּה עָשִׂיתָ", ובסה"כ מופיע בלשון המקרא כ"ה פעמים. האם יש הבדל במשמעות צירופים אלה? האם "צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" הם שני דברים או דבר אחד?

חז"ל דנו בביאור הצירוף המהופך "מִשְׁפָּט וּצְדָקָה" שנאמר לגבי דוד המלך. וכך אמר רבי יהושע בן קרחה: "מצוה לבצוע, שנאמר: 'אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם', והלא במקום שיש משפט אין שלום, ובמקום שיש שלום אין משפט! אלא איזהו משפט שיש בו שלום, הוי אומר זה ביצוע. וכן בדוד הוא אומר: 'וַיְהִי דָוִד עוֹשֶׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה [לְכָל עַמּוֹ]', והלא כל מקום שיש משפט אין צדקה, וצדקה אין משפט, אלא איזהו משפט שיש בו צדקה, הוי אומר זה ביצוע".

בבסיס קושיית רבי יהושע בן קרחה "כל מקום שיש משפט אין צדקה" עומדת ההנחה ש"צדקה" נרדפת ל"חסד" (לפנים משורת הדין), ועל כן עומדת בניגוד ל"משפט" (שורת הדין המדוקדק). הרמב"ן (בפירושו לויקרא כ, יז) אומר על "צדקה" ו"חסד" ש"הם האחים התאומים הנזכרים בכל מקום, כמו... 'כִּי אֲנִי ה' עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ' (ירמיה ט, כג)". וכיו"ב כתב ר' מנחם המאירי בפירושו לתהלים לג, ה (וכעי"ז בפי' רד"ק): "אֹהֵב צְדָקָה וּמִשְׁפָּט, חֶסֶד ה' מָלְאָה הָאָרֶץ": "עם היות הצְדָקָה מורה על ענין חסד, כלומר שהמִדה הטובה מרובה לפניו בהעביר מעט בַקַלוֹת, או להקל ענשן; רוצה לומר: עם היותו אוֹהֵב מִשְׁפָּט תתערב עמו לטובה ולכף זכות מדת הצְדָקָה. וזה תמיד, וברוב בני אדם, והוא ענין חֶסֶד ה' מָלְאָה הָאָרֶץ".

מתוך פירוש זה של צְדָקָה, הבין רבי יהושע בן קרחה את הצירוף "מִשְׁפָּט וּצְדָקָה" כהכרעה במריבות באופן שיש בו גם משפט וגם צדקה, דהיינו סטייה מהדין המדוקדק ומהמשפט האמיתי לכיוון השלום, וזהו ה"ביצוע", ה"פשרה" והגישור.

ר' מאיר שמחה הכהן מדווינסק מבאר את פשר ההבדל בין "מִשְׁפָּט וּצְדָקָה" ל"צְדָקָה וּמִשְׁפָּט": דוד המלך דן בעיקר לפי משפט התורה, ורק כשלא ידע דין תורה או בדין מרומה היה מפשר. הלכך נאמר עליו שעשה בעיקר "מִשְׁפָּט" ורק אח"כ נאמר "וּצְדָקָה". לעומת זאת, אצל אברהם אבינו הקדימה התורה "צְדָקָה" ל"וּמִשְׁפָּט", כי היה זה לפני מתן תורה, ואברהם נהג כדין בני נח שלפתרון כל סכסוך עדיף למצוא פשרה, ורק לפעמים היה מכריע על פי ה"מִשְׁפָּט", היינו "הדין הנימוסי הטפל, כפי השׂכל האנושי" (משך חכמה כאן, ע"פ רש"י סנהדרין נו, ב ד"ה כך נצטוו).

גם הרב שמשון הירש מבאר ש"צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" הם שני דברים, אך הוא מסביר שההבדל ביניהם הוא זה: "מִשְׁפָּט" מציין מה שניתן לתבוע מחברו בדין, לעומת "צְדָקָה" המציינת זכות שאפשר לצַפּות אליה רק מתוקף מצוות ה' שהטיל על האדם חובה לעשות חסד. לעומת סדום ועמורה שמלאו משפטים, סעיפי חוקים ודינים, ללא שמץ צדקה ובדל חסד -- מלמד אברהם את ביתו להקדים צדקה למשפט, ולעיתים אף לחייב הליכה לפנים משורת הדין. מצות הצדקה, כותב הרב הירש, מזכה את 'כל דצריך' בזכות הנתונה לו מאת ה', ועל ידה יודע גם העשיר שאין הוא אלא אפוטרופוס על ממון המגיע לעניים בדין.

בארץ ישראל היה "זְכֵי בִי" ביטוי מקובל לעשיית צדקה וחסד, כנאמר בויקרא רבה (לד, ז): "אמר רבי זעירא: אפילו שיחתן של בני ארץ ישראל תורה היא. הכיצד? אדם אומר לחבירו: זכי בי, איזדכי בי, זכי גרמך בי".

ברוח דבריו של הרב הירש מבאר הר"א מונק (עולם התפילות, עמ' קמ"ו) ש"משפט וצדקה" הם גולת הכותרת של ההישגים התרבותיים של עמנו, המיועדים להובילנו בדרך ה'. בעוד יתר העמים מסתפקים בעשיית משפט על דרך הסדר החיצוני הפורמאלי, המייצב גבולות לכל יחיד כדי למנוע הפרעות -- שׂמה תורת ישראל את הדגש על הדרישה המוסרית, שהחוק והמשפט גם יתאימו לכללי האתיקה והמוסריות, כדוגמת הקב"ה "מלך אוהב צדקה ומשפט". בניגוד לשופט בשר ודם, שמוכרח להתנהג לפי הכלל "אין מרחמים בדין" -- רק ה' השופט כל הארץ בצדק ובמישרים, מסוגל להתחשב אף ברגשי חסד ורחמים במסגרת פסק דינו.

נסכם עד כה: הצירופים "צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" ו"מִשְׁפָּט וּצְדָקָה" מכילים שני רכיבים שונים, ויש חשיבות לסדר שלהם.

יתכן שיש לבאר באופן זה צירופים אלה גם כשהם מופיעים בלשון חז"ל ובלשון התפילה. את לשון הברכה בתפילת י"ח "ברוך אתה ה', מלך אוהב צדקה ומשפט", שנתקנה ע"י אנשי כנסת הגדולה על פי הכתוב בתהלים (לג, ה) "אֹהֵב צְדָקָה וּמִשְׁפָּט, חֶסֶד ה' מָלְאָה הָאָרֶץ", נראה לבאר באותה דרך, ש"צְדָקָה" היא נטייה לחסד ורחמים, ואילו "מִשְׁפָּט" הוא הדין, ואנו משבחים את ה' על השילוב ביניהם, מעין זה: "אוהב לשתף מדת רחמים למדת המשפט".

בניגוד לכל האמור לעיל, יתכן ש"צְדָקָה" בתוך הצירוף "צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" איננה מבטאת חסד והתנהגות לפנים משורת הדין. מהֶקשר הפסוקים נראה ש"צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" היינו התנהגות צודקת וישרה, שהרי כך טוען אברהם אבינו כלפי רבש"ע: "חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה, לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע, וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע, חָלִלָה לָּךְ! הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?!" (שם פסוק כה). וכ"כ שם רמב"ן: "כי ידעתי בו שהוא מכיר ויודע שאני ה' אוהב צדקה ומשפט, כלומר, שאני עושה משפט רק בצדקה, ולכך יצוה את בניו וביתו אחריו לאחוז דרכי. והנה, אם בדרך צדקה ומשפט יפטרו, יתפלל לפני להניחם וטוב הדבר; ואם חייבין הם לגמרי, גם הוא יחפוץ במשפטם; ולכן ראוי שיבֹא בסוד ה'". א"כ מה שמַנחה את אברהם הוא הצדק שבמשפט, האמת שבהכרעת הדין, ואין כאן הליכה לפנים משורת הדין.

לפי שיטה זו, אין "צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" שני דברים, אלא דבר אחד, ואין הבדל (ברובד פשוטו של מקרא) בין הצירופים "צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" ו"מִשְׁפָּט וּצְדָקָה", ופירושם דומה לצירוף הסמיכות "מִשְׁפַּט צֶדֶק" (דברים טז, יח) - כלומר: משפט צודק וישר.

בדרך הילוכו מבאר עבורנו הרמב"ן מהי דעתו בפירוש הכתוב הנ"ל בתהלים (לג, ה) "אֹהֵב צְדָקָה וּמִשְׁפָּט": ה' אוהב משפט (צורת ניהול חברתי) שמאופיין בצֶדֶק וביושר. יתכן שכך יפרש הרמב"ן גם את לשון הברכה "מלך אוהב צדקה ומשפט".

 

ג. בפרשת ויצא נאמר (ל, לג): "וְעָנְתָה בִּי צִדְקָתִי בְּיוֹם מָחָר כִּי תָבוֹא עַל שְׂכָרִי לְפָנֶיךָ, כֹּל אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ נָקֹד וְטָלוּא בָּעִזִּים וְחוּם בַּכְּשָׂבִים - גָּנוּב הוּא אִתִּי".

יעקב אבינו טוען כלפי לבן שהצְדָקָה שלו (כלומר הצדק, האמת, והיושר שעל פיהם הוא חי) תענה (תעיד,ותצהיר ותוכיח) לפני לבן. נראה ברור שאין מדובר כאן על צְדָקָה במובן של חסד ולפנים משורת הדין, אלא על שלמות מוסרית ומילוי חובותיו עד תום בנאמנות גמורה.

 

ד. בפרשת ואתחנן נאמר (דברים ו, כד-כה): "וַיְצַוֵּנוּ ה' לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לְיִרְאָה אֶת ה' אֱ-לֹהֵינוּ, לְטוֹב לָנוּ כָּל הַיָּמִים, לְחַיֹּתֵנוּ כְּהַיּוֹם הַזֶּה. וּצְדָקָה תִּהְיֶה לָּנוּ כִּי נִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֵינוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּנוּ".

ר"א אבן עזרא מביא שלושה פירושים לכתוב זה: "וצדקה תהיה לנו - יש אומרים: מכאן רמז לשכר המצוות לעולם הבא. ולפי הפשט, כי מדרך הצדקה חייבים אנחנו לשמור את רצונו, כי הוא אדוננו. והנכון בעיני, כי כל הגוים יראו שאנחנו צדיקים בשמרנו מצוותיו וחקיו, שהם צדיקים, כי כן כתוב".

בראשונה מבאר ראב"ע, בשם "יש אומרים", שכגמול על עשיית המצוות תהיה לנו צדקה, כלומר נקבל שׂכר טוב, בעולם הזה או בעולם הבא. וכך סובר הרמב"ן המטעים שם זה: "והנה אנחנו חייבין לעשות רצון הבורא, שהוא א-להינו ואֲנַחְנוּ עַמּוֹ וְצֹאן ידיו, ואין בכל מצותיו רק טוב, ועוד שתהיה לנו צדקה לפני ה' אלהינו, ויתן לנו שכר טוב בעשיית כל המצות האלו. קרא גמול המצוות 'צדקה', כי העבד הקנוי לרבו שהוא חייב לעבוד אותו, אם יתן עוד שכר בעבודתו, צדקה יעשה עמו". כלומר, השכר על המצוות שאנו מחויבים לקיים, אינו ראוי לנו בדין ובמשפט, אלא נובע מחסדו ומרצונו הבלעדי להיטיב עִמנו ולהעניק לנו.

בניגוד לפירוש זה שבו פירוש "צְדָקָה" הוא כעין "מתנת נדבה" (בדומה לפירוש המילה הרווח בלשון חז"ל), מוסיף ראב"ע דרך שניה לבאר את הכתוב, והוא מוגדר על ידו כ"פשט", והוא תואם את דבריו הנ"ל בפרשת לך לך שמשמעות "צְדָקָה" בתנ"ך קרובה לצֶדֶק ולחובה על פי דין: בנוסף לכתוב בפסוק כ"ד, שהמצוות כדאִיוֹת והן מטיבות עִמנו ומְחַיּוֹת אותנו, מוסיף פסוק כ"ה לומר ששמירת מצוות ה' איננה רשות או התנדבות משתלמת, אלא זוהי חובתנו על פי הדין והצדק, כי הוא אדוננו ואנו עבדיו.

גם בפירוש השלישי "והנכון" בעיני ראב"ע מתפרשת צְדָקָה במשמעות קרובה לצֶדֶק: בשמרנו את המצוות תתפרסם הצְדָקָה בעולם, כלומר האומות יכירו בכך שעבודת הבורא היא דרך החיים הצודקת, האמיתית והנכונה, וכמו שכתוב בפרשת ואתחנן (דברים ד, ח) "וּמִי גּוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם, כְּכֹל הַתּוֹרָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם".

פירוש נוסף מצינו בפירוש אור החיים הק' לר"ח ן' עטר: את המילה "צְדָקָה" הוא מסביר בדומה למשמעותה בלשון חז"ל: דרך חיים שאינה חובה. לדבריו, פסוק כ"ד עוסק במדרגה הבסיסית של עבודת ה' מיראה, עבודת חובה כמו של עבד לאדונו, שבתמורה לה חייב אדונו לספק לו פרנסתו וצורכי חייו, ולכן כתוב "וַיְצַוֵּנוּ... לְיִרְאָה אֶת ה'... לְחַיֹּתֵנוּ". אך פסוק כ"ה עוסק במדרגה השניה, עבודה מאהבה, שהיא מצוה רבה ועצומה, אך איננה חובת העבד, ועל כן מוגדרת כ"צְדָקָה", ומטרתה היא "לַעֲשׂוֹת... כַּאֲשֶׁר צִוָּנוּ", לא לצד שום פניה אלא לעשות המצוה באהבה שלמה כמאמר דוד ע"ה: "לַעֲשׂוֹת רְצוֹנְךָ אֱ-לֹהַי חָפָצְתִּי" (תהלים מ, ט).

 

ה. בפרשת עקב מזהירה אותנו התורה (דברים ט, ד-ו): "אַל תֹּאמַר בִּלְבָבְךָ בַּהֲדֹף ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֹתָם מִלְּפָנֶיךָ לֵאמֹר: 'בְּצִדְקָתִי הֱבִיאַנִי ה' לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת, וּבְרִשְׁעַת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה ה' מוֹרִישָׁם מִפָּנֶיךָ'. לֹא בְצִדְקָתְךָ וּבְיֹשֶׁר לְבָבְךָ אַתָּה בָא לָרֶשֶׁת אֶת אַרְצָם, כִּי בְּרִשְׁעַת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה ה' אֱ-לֹהֶיךָ מוֹרִישָׁם מִפָּנֶיךָ, וּלְמַעַן הָקִים אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב. וְיָדַעְתָּ כִּי לֹא בְצִדְקָתְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ, כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף אָתָּה".

התורה שוללת את ההנחה המוטעית שירושת ארץ ישראל ע"י עם ישראל תהיה בזכות מעשיהם, שהרי "עַם קְשֵׁה עֹרֶף אָתָּה", והכתוב הולך ומדגים (עד סוף הפרק) את כישלונות העם. שלוש פעמים מופיעה כאן הצְדָקָה, ואונקלוס תרגמם (כדרכו) ללשון "זכות". "בְּצִדְקָתִי" ו"בְצִדְקָתְךָ" עומדים כאן בניגוד ל"בְרִשְׁעַת הַגּוֹיִם", ואין לדעת מה פשרה המדויק של "צְדָקָה" זו. יתכן שכוונת התרגום לזכות ולשכר המגיעים למי שהלך בדרך התורה, דרך הצדק; ויתכן שכוונתו לזכות המגיעה למי שהלך לפנים משורת הדין וגמל חסדים טובים שלא היה חייב בהם.

 

ו. בפרשת כי תצא נאמר (דברים כד, י-יג): "כִּי תַשֶּׁה בְרֵעֲךָ מַשַּׁאת מְאוּמָה, לֹא תָבֹא אֶל בֵּיתוֹ לַעֲבֹט עֲבֹטוֹ. בַּחוּץ תַּעֲמֹד, וְהָאִישׁ אֲשֶׁר אַתָּה נֹשֶׁה בוֹ יוֹצִיא אֵלֶיךָ אֶת הַעֲבוֹט הַחוּצָה. וְאִם אִישׁ עָנִי הוּא, לֹא תִשְׁכַּב בַּעֲבֹטוֹ. הָשֵׁב תָּשִׁיב לוֹ אֶת הַעֲבוֹט כְּבֹא הַשֶּׁמֶשׁ, וְשָׁכַב בְּשַׂלְמָתוֹ וּבֵרְכֶךָּ, וּלְךָ תִּהְיֶה צְדָקָה לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ".

פרשה זו מדברת על עזרה ללווה עני, אך לא על מתן "צְדָקָה" במשמעו הרגיל והמאוחר, עזרה (ממונית) לעניים. המילה "צְדָקָה" אכן מופיעה, אך היא משמשת כאן במובן אחר: זכות העומדת למַלווה על כך שבתקופת ההלוואה השיב את העבוט (המשכון) לעני בכל לילה שהעני היה זקוק לו, וכך תרגם אונקלוס: "זכו". מלבד הברכה שמקבל המלווה מפי הלווה העני, אומרת התורה כי בזכות מעשה זה תהיה "צדקה" לפני ה', כלומר, ה' יגמול עִמו טוב. וכך אומרים חז"ל: "וּבֵרְכֶךָּ - שהוא מצוּוֶּה לברכך; יכול אם בירכך את מבורך, ואם לאו אין את מבורך? תלמוד לומר: וּלְךָ תִּהְיֶה צְדָקָה לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ, מכל מקום".

עד כאן פשוטו של מקרא. בדרשתו של רבי יצחק, המופיעה בפסחים (לא, ב) ובעוד מסכתות, הובנה "צְדָקָה" זו כפי המורגל בלשון חז"ל: "מנין לבעל חוב שקונה משכון, שנאמר: ולך תהיה צדקה, אם אינו קונה משכון - צדקה מנין? מכאן לבעל חוב שקונה משכון". הגם שהמלווה גומל חסד עם הלווה בהשבה הזמנית של המשכון, אין מתקיימת כאן "צְדָקָה" אלא אם נניח שבמתן משכון למלווה הוא קונה אותו במידה מסוימת, ואז השבת המשכון נחשבת כנתינת רכושו לעני (כן כתבו שם התוספות והריטב"א).

גם בברייתא המספרת על מונבז המלך שביזבז את כל נכסיו לעניים בשני בצורת (בבא בתרא יא, א; ירושלמי פיאה פ"א ה"א), מובא הפסוק "ולך תהיה צדקה" כהוכחה לשׂכר הגנוז למי שנותן מכספו לעניים, למרות שכאמור אין פשוטו של מקרא זה מדבר במצות "צדקה".

לדרשות אלה התייחס ר"א אבן עזרא בפירושו כאן: "תהיה צדקה - פירוש שתשקול חבירך במאזני צדק עמך שישכב בעבוטו. ועל דעת המעתיקים, כי יש הפרש במקומות בין צדק לצדקה".

בניגוד לדבריו בפרשת לך לך שקבעו נחרצות כי בלשון המקרא "צְדָקָה" קרובה ל"צדק" ו"משפט", ו"רק בדברי קדמונינו ז"ל דרך 'צדקה' אחרת", כאן הוא מזכיר את דעת חז"ל ("המעתיקים", מעבירי המסורת מדור לדור), המבחינים בין "צְדָקָה" ל"צדק", ואין ראב"ע דוחה אפשרות זו.

אמנם, נראה כי ראב"ע מעדיף לפרש שלפי הפשט משמעות "צְדָקָה" כמו מקבילתה "צדק", וכאן הוא מבאר שהמלווה המשיב את העבוט, נוהג עם העני בשִוְיוֹן ובצדק: המלווה "שוקל את חבירו עמו במאזני צדק", ואומר לעצמו: אם נתעלם מהפערים הכלכליים, הרי שנינו בני אדם, ולשנינו הזכות לשכב לישון כראוי; ומתוך מחשבה צודקת, אמיתית וישרה זו מאפשר המלווה לעני לשכב בעבוטו.

 

ז. הפעם האחרונה בתורה שמופיעה "צדקה" היא בברכת משה לשבט גד (דברים לג, כ-כא): "וּלְגָד אָמַר: בָּרוּךְ מַרְחִיב גָּד, כְּלָבִיא שָׁכֵן, וְטָרַף זְרוֹעַ אַף קָדְקֹד. וַיַּרְא רֵאשִׁית לוֹ, כִּי שָׁם חֶלְקַת מְחֹקֵק סָפוּן, וַיֵּתֵא רָאשֵׁי עָם, צִדְקַת ה' עָשָׂה, וּמִשְׁפָּטָיו עִם יִשְׂרָאֵל".

רש"י (ע"פ במדבר רבה יג, כ) ור"א אבן עזרא מבארים שהכתוב מדבר בבני גד שהבטיחו לצאת לפני ישראל להלחם עם עמי כנען ולכבוש את הארץ, ו"צדקת ה'" היא העֲמידה שלהם בדיבורם בנאמנות: "שהאמינו דבריהם ושמרו הבטחתם".

פירושו השני של רש"י מבאר את הכתוב על משה רבנו, וכך שנינו באבות (פ"ה משנה יח): "כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו... משה זכה וזיכה את הרבים, זכות הרבים תלוי בו, שנאמר: צדקת ה' עשה, ומשפטיו עם ישראל". מפירושי הראשונים נראה ש"צִדְקַת ה' וּמִשְׁפָּטָיו" הוא כינוי לתורה, שהיא הצדקה והמשפט של ה'.

גם כאן מצאנו מחד גיסא מדרשים ומפרשים שהבינו "צְדָקָה" זו במשמעה הרגיל של מתנות עניים, ומאידך גיסא מדרשים שהבינו "צְדָקָה" זו בדומה ל"צדק", משפט ודין.

 

ח. עתה, לאחר שנוכחנו לראות מגוון הוראות החבויות במילה "צדקה" בלשון התורה, נשוב לשאלת הפתיחה: איזו צדקה בכוחה להציל ממוות ולקרב את הגאולה?

המשמעות הרגילה של צְדָקָה בלשון חכמים היא מתנות לעניים, ולכן סביר להניח שבשבח צְדָקָה זו הפליג ר"י. ברם, אין מקרא יוצא מידי פשוטו (שבת סג, א), ונראה מעיון בכתובים שגם עשיית צדקה במובן של משפט צדק ושל יושר מקרבת את הגאולה:

בדומה למאמר ר"י "גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה", אמר גם האמורא עולא: "אין ירושלים נפדית אלא בצדקה, שנאמר: צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה" (סנהדרין צח, א).

על איזו צדקה מדבר עולא? יתכן לפרש דבריו על עשיית צדק ומשפט, כי דבריו הובאו מיד אחר מאמר רבי שמלאי משום רבי אלעזר ברבי שמעון: "אין בן דוד בא עד שיכלו כל שופטים ושוטרים [הרעים] מישראל", ואף הוא למד כן מחזון ישעיהו (א, כה-כו), שנאמר: "וְאָשִׁיבָה יָדִי עָלַיִךְ, וְאֶצְרֹף כַּבֹּר סִיגָיִךְ (רש"י: תערובת רשעים עם הכשרים), וְאָסִירָה כָּל בְּדִילָיִךְ (הרשעים שבך המובדלים לראשי עם), וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה, וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה, אַחֲרֵי כֵן יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק קִרְיָה נֶאֱמָנָה".

ואף אם התכוון עולא לצדקה וחסד לעניים, מפירוש הפשט של ר' יוסף קרא לחזון ישעיהו אפשר ללמוד שעשיית צדק והקפדה על משפט מתוקן ואמיתי מקרבות את הגאולה: "צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה - באֵיזה זכות הגליות מתקבצות, בשביל האמת והצדק, שישובו להיות אנשי אמת וצדקה".

 

ט. ועל איזו צדקה אמר החכם מכל אדם ש"תַּצִּיל מִמָּוֶת"?

כאמור, פסוק זה נאמר פעמיים:

1) משלי י, ב: "לֹא יוֹעִילוּ אוֹצְרוֹת רֶשַׁע, וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת".

צְדָקָה מנוגדת ל"אוֹצְרוֹת רֶשַׁע". יש מפרשים שמדובר במתן צדקה לעני, ויש מפרשים שההקבלה היא של "אוֹצְרוֹת רֶשַׁע" לעומת "אוֹצְרוֹת צְדָקָה", כלומר עושר שנעשה בדרך הצדק והיושר.

2) משלי יא, ד: "לֹא יוֹעִיל הוֹן בְּיוֹם עֶבְרָה, וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת".

גם כאן יתכן להסיק מהניגוד ל"הוֹן" ש"צְדָקָה" זו היא הון שניתן לעניים. אמנם, יש לציין כי לפני כן (פסוק א') מדובר על צדק ויושר: "מֹאזְנֵי מִרְמָה תּוֹעֲבַת ה', וְאֶבֶן שְׁלֵמָה רְצוֹנוֹ". וכך מפרש רלב"ג: "הצדקה והיושר".

בין כך ובין כך מסתבר שר"י שאמר שצדקה מצלת מן המיתה דִבר על הצדקה הניתנת לעניים. אך בפסוקים אחרים מפורש שאף על הצדקה במובן של צדק ויושר זוכים לאריכות ימים:

דברים טז, יח-כ: "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ... וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק. לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט, לֹא תַכִּיר פָּנִים, וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד... צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף, לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ".    

ואמרו על כך בספרי (קמ"ד): "מלמד שמִנוי הדיינים כדיי הוא להחיות את ישראל ולהושיבם על אדמתם ושלא להפילם בחרב".

וכן בפרשת משקלות (דברים כה, יג-טז): "לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּכִיסְךָ אֶבֶן וָאָבֶן גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה... אֶבֶן שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה לָּךְ... לְמַעַן יַאֲרִיכוּ יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה... כִּי תוֹעֲבַת ה' אֱ-לֹהֶיךָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה כֹּל עֹשֵׂה עָוֶל".

וכתב ר"א אבן עזרא: "למען יאריכו ימיך - כי זה ידוע, כי כל מלכות צדק  תעמוד, כי הצדק כבנין. והעיוות כהריסות, ברגע יפול הקיר".

 

לסיכום: עשיית צְדָקָה מקרבת את הגאולה, ומצילה מן המיתה. הדברים נכונים הן לגבי צְדָקָה במובן העתיק של התנהגות ישרה ואמיתית על פי הדין, והן לגבי מצות צְדָקָה במשמע הרגיל היום של עזרה כלכלית לנזקקים ומתן ממון ומתנות לאביונים.

זאת ועוד, יתכן שדוקא הצְּדָקָה הראשונה גדול שכרה יותר מהצְּדָקָה במשמעה הרגיל היום, הואיל וקל יותר להתנדב ולהרגיש טוב עם עשיית חסד - מאשר לדקדק בפרטי הדינים ולעמוד על משמר היצר לבל ניכשל בדין וניקח את מה שאינו מגיע לנו, או שלא נוותר על מה שמגיע לזולתנו. "לפום צערא - אגרא".

יה"ר שנזכה לשוב אל ה', וללכת בדרכו במשפט, בצדק, בצדקה, בחסד וברחמים, ויתקיימו לעינינו דברי ירמיהו (כג, ה-ו): "הִנֵּה יָמִים בָּאִים, נְאֻם ה', וַהֲקִמֹתִי לְדָוִד צֶמַח צַדִּיק, וּמָלַךְ מֶלֶךְ וְהִשְׂכִּיל, וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ. בְּיָמָיו תִּוָּשַׁע יְהוּדָה, וְיִשְׂרָאֵל יִשְׁכֹּן לָבֶטַח, וְזֶה שְּׁמוֹ אֲשֶׁר יִקְרְאוֹ ה' צִדְקֵנוּ".

תם ולא נשלם!