באיזו לשון דיברו אדם וחוה?
האם העברית היא אם כל הלשונות?
לאחר שאדם הראשון מכיר בעובדה שהאשה נבראה מצלעותיו, בשר מבשרו,
מנמקת התורה את שם האשה:
"לְזאת יִקָּרֵא אִשָּׁה, כִּי מֵאִישׁ לֻקְחָה זּאת".
על כך נאמר במדרש בראשית רבה:
"מיכן אתה למד שניתנה התורה בלשון הקודש".
ממדרש השם המקראי איש-אשה מסיק המדרש שלשון המקור שבה ניתנה התורה לישראל היא הלשון העברית.
ואם אנו חשים שעובדה זו ברורה מאיליה ואין צורך לאומרה או להוכיחה, יש לזכור כי מעמדה של הלשון העברית בזמן חז"ל היה מעורער, ושתי שפות איימו לרשת את מקומה:
הארמית ממזרח והיוונית ממערב.
היהודים בערי הגליל בזמן התנאים, לא דיברו עברית, והם התקשו לבטא כהלכה את התפילה וקריאת התורה.
רבן שמעון בן גמליאל אף הכשיר ספר תורה הכתוב ביוונית, בדורשו את ברכת נח ליפת:
יפת אלהים ליפת וישכן באהלי שם - יפיותו של יפת יהא באהלי שם.
אפשר שהמדרש המוכיח שהתורה ניתנה בלשון הקודש נועד לעודד את העם העברי לדבר עברית, ולכל הפחות להשתמש בה כלשון קודש, לִתפילה וּלתורה.
אמנם, ממדרש זה אין להסיק שהעברית היא אם הלשונות, כי אם שהיא הלשון שבחר בה ה' לתת תורה למשה בסיני.
לפיכך אין זה מפליא למצוא בתלמוד הבבלי את דעת רב: "אדם הראשון - בלשון ארמי סִפֵּר".
זאת ועוד, במדרש תנחומא מדייקים מהכתוב "ויקרא להם שמות" – ולא "שֵם" בלשון יחיד - שאדם הראשון העניק לבעלי החיים שמות בכל שבעים לשון!
ברם, בהמשך המדרש מובאת דעתו של רבי סימון:
"כשם שניתנה התורה בלשון הקודש, כך נברא העולם בלשון הקודש"
כראייה לכך שלשון הקודש היא אם כל הלשונות, מצביע ר' סימון על העובדה שבַיוונית ובארמית אין שְמות האיש והאשה לשון נופל על לשון כמו בעברית: בִיוונית איש הוא "אנתרופי" ואשה היא "גיני"; וכך בארמית: איש "גברא", ואשה "אתתא".
רבי סימון מניח שגם סוף הפסוק "לְזאת יִקָּרֵא אִשָּׁה, כִּי מֵאִישׁ לֻקְחָה" - הוא חלק מדברי אדם הראשון, ומדרש שם זה לא יכול היה להיאמר במקורו ביוונית או בארמית.
אמור מעתה, הואיל והאדם דיבר עברית, כנראה שהבורא דיבר עימו גם כן בעברית.
אך מניין למד רבי סימון שבעברית גם נברא העולם?
זאת ועוד, ישנן שפות נוספות שבהן יש דמיון לשוני בין שמות האיש והאשה, כמו במואבית ובלטינית.
לכן נראה כי אין הכרח להבין את דברי ר' סימון כקביעה היסטורית על שפת אדם הראשון.
יתכן, שמטרת ר' סימון היתה להתמודד דווקא עם היוונית והארמית, שתרגומי התורה ללשונות אלו היו פופולאריים מאוד בזמן חז"ל, ואף קראו בהם בבתי הכנסת. כנגד זה מדגיש רבי סימון את עליונות העברית:
לא הארמית ולא היוונית, כי אם הלשון העברית - היא שנבחרה על ידי נותן התורה,
ובה דיבר, כביכול, בורא העולם אשר במאמרו ברא שחקים.
יתכן גם כי ר' סימון מביע את השקפתו על מהותה של העברית:
בשונה משאר הלשונות שהן רק "הסכמיות", ומטרתן הבלעדית היא תקשורתית -- העברית היא לשון קודש, לשון שמבטאת את הקודש בעולם,
לשון שבכוחה לברוא עולם, למי שיודע לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ.
לדוגמה, המתבונן בַשמות איש ואשה בלשון הקודש, יוכל למצוא את הקשר המהותי ביניהם, הבא לידי ביטוי באותיות המשותפות א' וש',
וגם את הייחוד של כל אחד מהם, המתבטא באותיות המיוחדות: י וה'.
ומכאן בנין אב לכלל לשון הקודש, שיש בה לשון נופל על לשון: רובדי משמעות של דרש רמז וסוד, מתחת לפשט הלשון.
שבת שלום
מקורות:
E תלמוד בבלי מסכת ברכות נה, א, מגילה ט, ב וסנהדרין לח, ב
E בראשית רבה פרשה יח ופירוש ידי משה שם
E תנחומא דברים סימן ב; מהדורת ורשה ע"פ בראשית ב, כ
E רמ"מ כשר, חומש תורה שלמה, ירושלים, תשכ"ט, עמ' רמו, הערה רצד בשם: ר' אהרן מרקוס, קסת הסופר, תל אביב, תשל"א, עמ' 143.
E פרופ' ש' קוגוט, "לְזאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקְחָה זּאת - האמנם אטימולוגיה עממית?", תרביץ נ"א (תשמ"ב), עמ' 293 - 298.
